ברוכים הבאים אל המגדל הלבן, אתר הבית ליצירות בהשראת טולקין
	אל דף האינדקס
	פרוזה		עדכונים וחוקים
	מאמרים, דיונים, ביקורות		שירים, ציורים, פארודיות
	פאנפיקים שונים	קישורים		צוות האתר

קובץ הסיפורים הארוכים בהשראת טולקין ויצירתו

"התעלומה", סיפור פרי עטו של אודווין (הלדין)

פרק ראשון: ת'ון

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | מעבר לדף הביקורות של היצירה

העולם היה בשביל ת'וֹן כתעלומה. רק לפני שנה הגיע לאראינוסט מדול אמרות הרחוקה וחש על בשרו כאילו חלפו שבע שנים במקום. הוא הגיע כדי להיות עיתונאי ב-'אריניון' , המכובד בעיתוני גונדור ולאחר שנה עדיין חש כאילו היה עדיף לו לא התקיים בכלל.
ת'ון התהפך במיטתו והביט בתקרה הערומה של דירתו העלובה שאפילו בית משפחתו בדול אמרות היה טוב ממנה. 'אך זה עדיף מלרבוץ חסר מעש בבית הוריך' הרהר ת'ון. כל שבוע קיבל מכתבים ממשפחתו בדול-אמרות אך לא השיב להם משום שהתבייש במצבו. הוא נאנח כשנזכר איך הצליח להרוס את הדבר הטוב היחיד שהיה לו באותה שנה. 'למה הלכתי באמצע ההלוויה של אחותה, באמת?' תמה ת'ון כשזכר היטב את דבריה האחרונים של ניפרדיל בפגישתם האחרונה.
הוא שמע את הרוח דופקת על אדן חלונו והצטנף מאחורי שמיכתו החמימה. 'כאן בגבהי העולם הרוחות חזקות' אמר לו פעם דוּהוּל. הוא זכר כיצד עף מצווארו מדליון שבו הייתה טמונה תמונת סבתו המתה – יורת' – ונפל על המדרכה באותה פעם. באותו יום הגיע ת'ון לראשונה לבנייני המערכת של 'אריניון'. המקום נראה יותר כמו מבצר מימים עתיקים על שערו הגבוה והמקושת וגונם האפרפר של בנייניו ופחות כמקום משכנו של עיתון. "אלו אומנטולובה" בירכם השוער בבואם ונראה כעומד לכרוע ברך לנוכח מבטו התקיף של דוהול. דוהול נכנס לבנייני המערכת כאילו היו ממלכתו בעודו נוטל בידו בחוזקה את ת'ון ההמום.
ת'ון עוד זכר איך הבעיתו חדר המערכת הענקי עוד לפני שהכיר מישהו מיושביו. "זהו ת'ון אונגולימון מדול אמרות'" הציגו דוהול לפני מבלונג "הוא מחפש עבודה. שמעתי שהתפנה מקום בעיתון שלך". מבלונג היה גבוה מת'ון בראש ולא נעדר מעיניו האפורות שמץ השחצנות שאפיין את בעלי השררה מאז ומתמיד. שפתיו המכווצות בהבעת בוז תמידית היו מוכתמות בשמץ לבן שאותו מיהר למחות מבלונג כשם לבו לכך. "איך כישורי ההקלדה שלך?" פנה אליו מבלונג, חוכך בסנטרו ביהירות. "טובים מאד" השיב ת'ון."טובים מאד" חזר אחריו דוהול "האם תקבל אותו לעבודה?". נדרשו למבלונג אך דקות אחדות לחשוב על זה לפני שהסכים. ת'ון שמח אך עננה של קדרות נחה עליו כשקרא מבלונג "אארניל!" לאחד מיושביו האחרים של חדר המערכת. "הנה המזכירה החדשה שלך" הוסיף מבלונג כשהגיע העיתונאי מקצה חדר המערכת בריצה. אארניל הביט עליו כאילו היה מתת משמיים. "אלו אומנטלובה, שמי אארניל. מה שמך?" שאלו בקולו הידידותי.
מאז נעכרו היחסים ביניהם כי איחוריו התכופים של ת'ון לא היו לשביעות רצונו של אארניל שסבל זאת בחירוק שיניים וחיפה עליו. אך בלא הועיל כי דברים אלה הגיעו לאוזנו של מבלונג. ת'ון חש כיצד התבונן בו מבלונג בתיעוב בכל אחת ואחת מהרצאותיו. הוא ידע כי לולא פרש עליו דוהול את הגנתו, מצבו היה גרוע יותר. דוהול ייעץ לו להתעלם ממבלונג בהבעת בוז נינוחה. אך עולמו היה צר כנמלה. נראה לו כי נע ונד היה בין מבטו שבע האכזבות של אארניל לבין תוכחותיו המרושעות של מבלונג.
'אפס מאופס' סיכם ת'ון בקול נכאים את השנה שעברה 'היה טוב אם נשארתי בבית. אך לפחות פגשתי את ניפרדיל' הוסיף לו בחיוך.
עתה תופף הגשם על אדן חלונו כאילו הוא ביקש לשיר לו שיר.

"איש הזכוכית – לבו מת
את לבך לקח – איש הזכוכית
עתה לבך שלו – בידיו"

סבתו יורת' שרה לו את השיר כשהיה תינוק ות'ון היה ממלמל אותו בינו לבין עצמו כשחש בודד. עתה לאה ת'ון לבסוף מעולם זה ושקע בשינה.

* * *

הוא ישב עם דוהול בקפיטריה של העיתון. דוהול טרף כריך ועל השולחן נפרש גיליון של ה-'אריניון' שעליו סימן דוהול כתבה כלשהי בצהוב. ת'ון שיחק במדליון שלו וחיכה בסבלנות שדוהול יסיים עם הכריך שלו. מבטו ריפרף מעל הכתבה אך האותיות היו משונות ועקומות כאילו נכתבו בכתב סתרים אפל. 'ת'ון?' גיהק דוהול , פיו מלא ברסק עגבניות, "האם אתה מבין מה כתוב שם?". אך בטרם הספיק ת'ון לענות לו, השתנה המקום. לא קפיטריה מוארת באור יום בהיר אלא מערה טחובה וחשוכה. עורו של דוהול החזיר את האפלה מעליו כאילו היה עורו זכוכית ממורטת ואיבד כל צלם אנוש. מידו הימנית נפלה טבעת זהב שנפלה מטה מטה אל התהום שמתחתיהם. "מה זה?" שאל ת'ון באימה. "טבעת" אמר דוהול קולו מהדהד על פני כתלי המערה הטחובה. "טבעת, ת'ון. תן לי את הטבעת" חזר דוהול על דבריו במשנה תוקף "היא שלי!".
אף שהתעורר ת'ון, רדפו הקול המבעית. צמרמורת עברה בגוו של ת'ון כשחשב על הסיוט שעבר זה הרגע. "שלי" הידהדו מילותיו של דוהול המעוות בין כתלי דירתו כשם שהדהדו בין כתלי המערה. הוא חש כמו נגע בו איש הזכוכית באצבעותיו הטמאות.
הוא שטף את פניו במים קרים מהכיור והיה בהם כדי לשטוף מעליו את הזיעה אך לא את האימה הקרה שבאה עליו בשל הסיוט הזה. צלצול קטע את מחשבותיו. ת'ון חש ממקום עומדו אל הדלת והביט מבעד לעינית באדם שעמד מאחוריה. הוא נאנח כשראה את תווי פניו המוכרים של טורוג, עיניו ממצמצות בעצבנות. כשרק פתח את הדלת, נכנס טורוג בסערה, עובר על דירתו בקפדנות.
"הכל בסדר?" שאל ת'ון כשהבחין במעשיו של טורוג. טורוג , כשת'ון הפריע לו במעשיו, נד בראשו ואמר: "לא. אשרי הואלאר שאתה בסדר, מצאנו את דוהול אך לפני שעה קלה חסר הכרה באולם הכנסים של בית האחווה". זה כבוד גדול, כך קלט ת'ון בחושיו העמומים, שקצין הביטחון של האראנגות' בא לבקרך בכבודו ובעצמו באמצע הלילה. טורוג הניח את כף ידו הגדולה על כתפו של ת'ון והוסיף: "הישאר בדירה ואל תצא ממנה עד הבוקר, לבטחונך. השארתי בחוץ איש אבטחה למקרה הצורך". ת'ון ,שחש את האיום המוסווה בדברי טורוג, אזר אומץ. "האם אוכל לבקר אצל דוהול?" שאל ת'ון. פניו של טורוג היו כמי שכפאו הבלרוג בהשיבו: " לא. בשום פנים ואופן, לא. בבקשה, אל תשאל שאלות מיותרות. תחזור לישון". ת'ון חש את האלימות בדבריו של טורוג ונכנע לעצתו. השינה באה עליו לא בנקל אך הייתה קלה יותר מכפי שהייתה קודם.

* * *

כשהתעורר ת'ון למחרת, לא היה איש במקום. אך הדירה הייתה מסודרת ממה שהייתה מעולם ות'ון נכח כי אכן היה פה איש בלילה. הוא פשפש במגירותיו כשמצא את צרור המפתחות שלו ואכן המפתח שסיפק לו דוהול לאחוזתו היה חסר.
אך לא ניתנה לת'ון ההזדמנות היום לחקור את מעשיו של המבקר מהלילה. היה עליו למהר לבנייני המערכת לפגישה עם מבלונג עד כמה שלא ייחל לה. 'לפחות, המפתח לאופניים עדיין כאן' גיחך ת'ון במרירות כשהשחיל את צרור המפתחות למקומם בחגורתו.
'איזה הבדל בין מעוני הצנוע לבין המקום הזה?!' חשב ת'ון כשהחנה את אופניו בפינה הרגילה ליד הקפיטריה. את מחשבותיו פילח קולו המוכר והמריר של אארניל: "אז לפגישה עם מבלונג אתה עוד מקדים?". הוא ראה את אארניל עומד מתחת לקשת העמודות, עיניו ממצמצות לרגע כאילו לא האמין למראה עיניו. "בבקשה, זו פגישה חשובה" השיב ת'ון בקול דק "האמן לי או לא". אארניל זקף את סנטרו ואמר: "כמובן, אם כבר מדברים על זה, יש את הפגישה עם הגולה מאומבר שכמעט פספסנו אמש, ת'ולה, נכון?". ת'ון חש כאילו נעץ אארניל מחט מלובנת בלבו. דמעות כמעט יצאו מעיניו כשראה הבעה חמה יותר על פני אארניל. הוא אף פעם לא הצליח להבין אותו. "אני מאחר" אמר לבסוף ת'ון, כמעט בורח ממנו. "בהצלחה!" קרא מאחוריו אארניל "מבלונג במצב רוח טוב היום".
ת'ון מיהר אל משרדו של מבלונג ונתקל באלה הפעוט שזה עתה יצא משם. אַלָה ההוביט מילא תפקיד לא מוגדר בשורות האראנגות'. ועתה התעלם מת'ון בעוד נחפז לדרכו. המסדרון הראשי היה מלא בעיתונאים בחליפות פינגווין ועניבות פרפר שנבלעו מפעם לפעם באחת המעליות. חדר המערכת היה מעליו עד מהרה. הכניסה לחדר המערכת הייתה סדרה של דלתות אלקטרוניות שקופות שנתנו לך תחושה כי מה שמחכה לך מאחוריהן היה חדר עינויים. ת'ון זכר את מכשירי העינויים שראה פעם אצל דוהול באחוזתו ואלה עדיין העבירו בו צמרמורת קלה.
חדר המערכת היה הומה ככוורת בשעה זו של הבוקר כאילו התרגש על האומה איזה אסון הרה גורל. אנשים באו ויצאו כרצונם בין השולחנות והתווכחו על דברים שחלפו מעל ראשו של ת'ון כזמזומיהן של דבורות עמלניות.
"חצוף" שמע ת'ון כשהתחכך קלות בירכה של נונת'. "סליחה," השיב ת'ון "אני ממהר". נונת' התעלמה ממנו והמשיכה לעסוק בעסקיה כמו היה אוויר. 'בשביל מה אתה טורח?' חשב ת'ון לעצמו.
כשם שחדר המערכת היה מעל קומת הקרקע, משרדו של מבלונג היה מעל חדר המערכת. מכאן ניהל מבלונג את העיתון, כשהוא מקבל מפעם לפעם אורחים מבחוץ שחשו כפולשים במשרדו הקטן. רק שעמד קרוב למשרדו, ת'ון הבין שמצב רוחו של מבלונג היה גרוע מתמיד. שאגותיו נשמעו אך מבעד לזגוגית העבה ועד מהרה טרק את הטלפון בזעם. הבעת פניו הייתה שפלה ועיניו האפורות רשפו גיצים. הוא הציע לת'ון לשבת בפנים חתומות. 'קרה משהו' חשב ת'ון.
"אז היום מלאה שנה להעסקתך אצלנו" אמר מבלונג "עבדת טוב אך אתה מאחר יתר על המידה. ה-'אריניון' לא יכול להחזיק באדם כמוך. אין בכוונתנו לחדש את החוזה עמך".
"אני יודע שהייתי עובד גרוע אך אני נשבע שאשתדל יותר בשנה הבאה" נשבע ת'ון על לוח לבו. רעם הבזיק בבת עינו של מבלונג בהשיבו בלחישה: "אולי, ת'ון. אבל גם אארניל מסיים את חוזהו עם ה-'אריניון' היום".
"למה?" פלט ת'ון ההמום.
"לא עניינך, אונגלימון" השיב מבלונג "ואל תחשוב שיש לך קשר לכך". עיניו של מבלונג בהקו כשאמר זאת. ת'ון אף פעם לא ראה את מבלונג זועם כל כך.
"הנה המשכורת שלך" אמר מבלונג, תולש מפנקס ההמחאות שלו דף. ת'ון לא יסף דבר. בצאתו מהמשרד חש כאילו מחק מישהו את שמו מרשימה כלשהי. היה רק אדם אחד שרצה לדבר איתו לפני שיעזוב.
הוא עזב את חדר המערכת כשגבו כפוף וצעדיו איטיים. לא היה אכפת לו כבר איך אנשים מסתכלים עליו אלא רק רצה לדבר עם ברן לפני שיחזור הביתה. 'אני כבר רואה את עיניהם – מלאות דמעות וגדולות – כשיראו אותי. לבם מלא אכזבה מעלילותיי' חשב ת'ון בעודו גורר את רגליו למרתפים. השקט משל פה שלטון מוחלט ורק פועל אחד , שגרף את האבק מהרצפה, הפר את הדומייה המוחלטת.
עוד מרחוק ראה ת'ון אור במשרדו של ברן שלא היה רחוק מהכניסה לקומת המרתפים. דלתו הישנה חרקה קלות כשפתחה ת'ון. ת'ון מצא את ברן שקוע בפנקסיו ואך במעט נבדל מערימות הניירת שכיסו את שולחנו. אך רק כשנכנס, הרים ברן את ראשו מפנקסיו. "ת'ון?" שפשף ברן את משקפיו "מה אתה עושה כאן בשעה מוקדמת כזאת? אתה לא אמור להיות עם אארניל?".
"מבלונג פיטר אותי זה עתה" אמר ת'ון "וגם את אארניל". ברן שרבב את פנקסיו לאחת הערימות ואיזן את משקפיו באומרו: "טוב. זה אף פעם לא נעים להיות מפוטר, ובמיוחד אם המעסיק שלך הוא מבלונג. לאיזה רמש הוא השווה אותך? לנדל? לחגב?".
"לא יצא לו" השיב ת'ון, בעליזות, "האם תאמין לי אם אספר לך סיפור". עתה סיפר לברן על מה שקרה אתמול בין חלום למציאות. ברן הניח את אצבעו על משקפיו במחשבה מאומצת. "נשמע כמו אחד מהזבלונים האלה ש-'הנסיך' מפרסם אחת לכמה זמן" אמר ברן, בהסתייגות, "טבעת מזהב. לחישות רפאים בלילה. אורח בלתי קרוא". ת'ון קרא: "אך זה באמת קרה. אני לא עובד עליך". ברן הניח את כף ידו על כתף ת'ון והשיב, בעודו נבוך: "אני מאמין לך והלוואי ויכולתי לעזור לך. אני רק לבלר פשוט, ת'ולה. ועכשיו, תן לי לעבוד, בבקשה. אתה מכיר אותם – הם אוהבים את הפנקסים שלהם מסודרים".
ת'ון נרתע מכף ידו של ברן. "האם אתה יודע משהו?" שאל ת'ון. "בכן," מצמצץ ברן בעיניו "זה רק חלום, ת'ולה. קראת יותר מדי, באמת". הוא חש כיצד עיניו של ברן מצטמצמות לכדי חרצים דקים כשאמר: "אולי נדבר על זה הערב, בבקשה ממך". ות'ון עזב את המשרד.
'איפה כולם?' תהה ת'ון כשחזר לקומת הקרקע 'הייתי שם רק כמה דקות'. לאורך קירות האבן הביטו עליו דיוקנאות קרי מבע בעודו מאיץ את צעדיו אל הכניסה. רק הזמזום הקל שעלה מחדר המערכת נשמע בדומייה ששררה במסדרון הארוך שת'ון חש אותו נח על כתפיו בכבדות. אפילו הקפיטריה התרוקנה מיושביה כשת'ון קרב אליה וניחוח חריף של חומר ניקיון עלה ממנה.
מעבר לה ראה ת'ון את הגלעד. היה קל להחמיץ את הגלעד השחור שאלף שמות נחרטו מעליו ואלף גופות (לפי השמועה) היו קבורות מתחתיו. לא אחת התעכב ת'ון ליד הגלעד וקרא את אחת השורות שוב ושוב.
"ינצור האל את נשמתו של סרן רוכונדיל אונגולימון, בעל ליורת' ואב לסרגון ונורת' שמת בגבורה במלחמת החמס בארנדיר"
למראה הגלעד אחז ת'ון ביתר חוזקה את המדליון שעל צווארו והתקרב ביתר איטיות לגלעד. הוא חש את עיניו של סבו ממצמצות אליו מבעד לאבן המוצקה באכזבה עמוקה שנכדו כשל בקרב שהוא ניצח בו ולו במחיר חייו. הוא לפת את המדליון בידו ובעט באבן. לאיש לא היה איכפת ממנו, אפילו לא לברן, חשב ת'ון, אפילו המתים בקבריהם הקפואים הביטו עליו מלמעלה, ממקום מושבם עם האל.
עתה כשנרגע, הרים ת'ון את מבטו וראה את ניפרדיל אך היא נעלמה ,כמו שהופיעה, במעלה השדרה. בלי היסוס, יצא ת'ון אחריה וחש כאילו שפר עליו מזלו לבסוף.