ברוכים הבאים אל המגדל הלבן, אתר הבית ליצירות בהשראת טולקין
	אל דף האינדקס
	פרוזה		עדכונים וחוקים
	מאמרים, דיונים, ביקורות		שירים, ציורים, פארודיות
	פאנפיקים שונים	קישורים		צוות האתר

גלריית הסיפורים הקצרים בהשראת טולקין ויצירתו

"עננים מבשרי רעות", פרי עטו של אארנדל

"...מאז התעררותם של הדוברים על גדות אגם קויונן תרו הם את הארץ לאורכה ולרוחבה, נתנו שמות לדברים שחזו בעיניהם, חיברו מנגינות על אגדות העבר, ועל האירועים המזהירים שעוד יבואו. הצל עוד שוטט בארץ, עד אשר באו האיתנים ואסרו עליו מלחמת חורבן. היו אלה מן האלדאר שלקחו רגליהם רחוק יותר מאחרים, עד קצות העולם, היכן ששכן אי-אז האור הבוהק ביותר. עלילות אותו עידן סופרו רבות בקרב האטאני, בני הזקונים של האחד. הם כעת הגיעו לפרקם, פרו ורבו בממלכה שניתנה להם, ארץ-הכוכב, ממלכת המנחה ששמות רבים לה. אך אלו פנו עורף למסורות העתיקות, ועתה עמדו על סף פרשת דרכים..."

גִימִילאד רץ במלוא כוחו במעלה השביל. אסור שהוא יתפוס אותו, אסור! הוא כבר חצה את רוב הדרך מהגבעה הדרומית עד הבית. עוד מעט הוא מצליח! רק אסור לעצור אפילו לרגע אחד....

הוא ירד מן הגבעה כשהרגיש שלא יוכל יותר להמשיך, לפתע נעצר לגמרי, מתנשף בקול ומפנה מבטו לצדדים, כמחפש דבר כלשהו. אין שום סימן לו! אבל רק לפני רגע הוא היה מאחוריו, לאן נעלם?

הוא הסדיר את נשימתו, עדיין מבולבל קמעה, והחל ללכת הליכה מהירה. הוא המשיך לסרוק את הגבעות הירוקות מסביב, רק למקרה והזאב שוב יצוץ מאחורי גבעה, ויתגנב מאחוריו. כעת הלך בשביל חצץ שביתר את הגבעות העגלגלות והירוקות שבמחוז אמרייה, שם היה ביתו.

הוא הגיע הביתה בנשימת הקלה: עכשיו הזאב לא יצליח לטרוף אותו, אמא ואבא משגיחים עליו. הוא רץ לחבק את אימו שחכתה לו בגן בחזית הבית. לבושה שמלה כעין רקיע הבוקר, פניה זורחות ומבטה מאושר לראותו. כאשר הגיע אליה הרימה היא אותו לחיקה, וחבקה אותו באהבה, והוא כבתגובה לחש לה:"אני אוהב אותך, אַמִּי, עכשיו הזאב לא יצליח להגיע אליי." אימו הביטה בו בתימהון ועליצות גם יחד, ופרצה בצחוק מתגלגל ושאלה אותו: "שיחקת שוב במשחק תופסת עם כיבּיל, ילד שלי?"

"אני נשבע שלא, אַמּי. אני יצאתי לי לטיול לגבעה הדרומית, את יודעת על מה אני מדבר," השיב לה בנה בשעה שהורידה אותו בחזרה לאדמה, "משם אפשר לראות אם מתאמצים את הבית הלבן, הישן, שאת תמיד סיפרת לי עליו. אני הבטתי רחוק על עדרי הכבשים והרועים שמובילים אותם, כשפתאום הרגשתי שמישהו מסתכל עליי. הסתובבתי, והנה אני רואה זאב שחור וגדול, חושף שיניים לכיווני, כאילו אומר בכך: המממ...אתה תהיה נהדר בתוך ארוחת צהריים מוקדמת. מייד תפסתי את הרגליים וברחתי משם הכי מהר שיכולתי."

"סביר להניח שפשוט דמיינת יקירי" אמרה האם בעודה מצחקקת צחקוק קטן וחוזרת למלאכת עישוב הגן.

גימילאד נכנס לתוך הבית, ולאחר שסרק את כל החדרים כמחפש דבר צעק לאימו שעמדה עוד בחוץ: "אַטּו עדיין לא חזר?"

" לא יקירי, אבא עדיין לא שב" צעקה מִינאלפֶל בחזרה. היא עצרה מלעבוד, שאלת בנה העלתה בליבה דאגה נושנה: היכן באמת בעלה? ומדוע לא שב זה שישה ירחים? אמנם היה הוא יוצא לעתים אל אַרְמִינאלֵת, בהיותו עוזר בחצר המלוכה של הוד מעלתו, המלך אר-פאראזון, אך מעולם לא יצא בשליחות כה ארוכה. למרות הריחוק מהבירה החליטו השניים עוד בתחילת נישואיהם להכות שורש ולהתיישב באמרייה, שבה היה שקט. הם לא חיו כמו רוב משפחות רעי-בני לילית בְאַזוּלאדאה.

חיסרון אחד מצאה מינאלפל בחיים כאן: היה עליהם להיזהר מאוד, בל יגלום האנשים שנאמנים למלוכה, אלו היוצאים כנגד היושבים במערב בגלוי ובנסתר גם יחד. היא סלדה ממנהגיהם, ועוד כאשר היה גימילאד בחיתוליו היתה מרדימה אותו בסיפורים על העידנים שעברו, כפי שהיו עושים לה כשהייתה עוללה. אך מבחוץ הם נראו כמשפחה רגילה לגמרי, והיא אסרה על גימילאד לבל יגיד דבר לחבריו.

גימילאד יצא מהבית שוב, כעת הבעת פניו השתנתה: עצוב היה. הוא התיישב על כר דשא ובהה לכיוון מזרח, אל עבר ההר המושלג, הגדול, היושב במרחק, ואל עבר הגבעות הירקרקות שהקיפו את הבית סביב-סביב, כאילו מצפה שמשם יצא ויבוא אביו רכוב על סוס, ירים אותו על כתפיו ויספר לו על הרפתקאות נושנות. אך משם לא בא דבר, מלבד משב רוח חמים.

"אני מתגעגע אליו מאוד" אמר לפתע בעודו ממשיך ומביט למרחקים, אימו הסתובבה לעברו והביטה מבט ממושך בבנה, ובליבה הרגישה כמוהו, כמהה לבעלה שישוב ויעטפה בזרועותיו. היא התקרבה אליו וישבה לידו, כורכת ידיה סביבו בחיבוק אמיץ ולוחשת באזנו: "אני יודעת, ילד שלי, גם אני מרגישה כך. הסר-נא דאגה מליבך לעת עתה: הוא ישוב בקרוב, אַמי שלך מבטיחה לך בשם הירח והכוכבים, הוא ישוב."

לרגע אחד נשארו ככה, חבוקים בקיפאון בעוד העולם מסביבם ממשיך ולא עוצר מלכת. הרגע חלף, ומינאלפל קמה מן הדשא ואמרה בעליזות מאולצת: "בוא, יקירי, השעה מתאחרת, ויש עוד עבודה לעשות, הרוצה אתה פת שחרית? בוא איתי עתה למטבח, ואכין לך סעודה מפוארת! ואולי אחר כך אספר לך סיפור על בני הלילית שמן המערב, בימים שעוד הילכו בארצות הנאוות שהיום שקועות תחת הים הסוער."

גימילאד קם מן הדשא, מבטו עדיין עצוב מעט. הוא החל ללכת לכיוון דלת הבית, וכאשר עמד על המפתן פנה לאחור ושאל את אימו: "האם תוכלי לספר לי שוב על אַזְרוּבֵּל המבורך, ששט למערב בספינתו רוֹתִינְזִיל, ונהפך למאור בשמיים? הוא אחד האהובים עליי."

חיוך הפציע על פניה של מינאלפל, והיא, קורנת מאושר השיבה: "כל מה שתבקש, ילדי, כל מה שתבקש."

גימילאד נכנס שמח לתוך הבית, מינאלפל הלכה לאיטה אחריו. כאשר הגיעה למפתן עשתה כבנה, והפנתה מבטה אחורה, לכיוון ההר הגבוה, ונדמה היה לה שעב שחור העיב על הבוקר הרך. היא מלמלה מלים אחדות שאיש מלבדה לא שמע, ונכנסה לתוך הבית, בעודה מזילה דמעה יחידה.