אינדקס הפארודיות של המגדל הלבן

 

 

 

"המסע אל האושר", פרי עטה של אורית בן-חמו


פרק ראשון: עלילות המלך מאומיר בן באומיר

 

אקדמה:
שלום לכל הטולקינאים! נחשו מה? זו שוב אני, אורית בן-חמו (טיריאלוש). חזרתי !!!!1

אני יודעת שהרבה-הרבה זמן אני לא כתבתי כאן, זה למה אמא שלי נתנה לי אונש, כי אמרה שאני כל היום רואה ויוה במקום לעשות שיעורי בית, וזה היה מה זה מבעס, למה אני מאד-מאד-מאד אוהבת את כולכם, ובמיוחד את אור הסופר הגעון, שהיצירה הנפלעה שלו טובה ממש-ממש כמו תולקין. אבל אכשיו, ההורים שלי נסעו לכמה ימים לקזינו בתורקיה, אז נחשו מה! גם הטלביזיה וגם המחשב לגמרי שלי. אז, אחרי שראיתי שבע שעות ויוה, וגם חמישה הקלטות של משכק החיים, אז אני התפניתי לפורום הנפלא הזה. ובגלל שראיתי את הסיפור המה-זה מדליק ומקסים וממי על הנסיכה קריוון ועל לגולאס החתיך וגם קראתי את כל הפרקים הנפלאים החדשים של המסא , החלטתי שגם אני יכתוב איזה סיפור פוסט-טולקינאיי, רומנתי וקול כזה, ואפילו קצת חטרני,

 

אז הנה הפרק הרישון:

היה זו שנה 5454 לאידן התשיעי, אשר הבני-אדם קראו לו "האידן המגניב", זה למה היה זה אידן של מודרניות, ולכוווולם היה זחויות אדם ודמוקרתיה ומכונית וכבלים. ובאידן הזה שלט בגונדור המלך מאומיר בן באומיר, שהיה מלך טוב ויפה וחתיך, והיו לו עיניים גדולות ויפות וחמודות בצבע של נחל הירקון בסתיו. ומאומיר בן באומיר היה מלך טוב, אפילו יותר מארגורן, ובכלל הוא לא אהב שהוא מלך, זה למה הוא אהב מאד דמוקרתיה וזחויות אדם, אבל האנשים הכריכו אותו, כי הוא היה יפה וגיבור וכווולם אהבו אותו מאד.

והמלך היה יושב כל ערב אחרי העבודה בבית קפה ליד הערמון, לראות טלביזיה ולחשוב שאיזה כיף זה לראות כמה העם מה-זה מאושר.

אבל באותו עידן, היתה גם מלכה רעה שקראו אותה סטפאניאל, והיא שנאה זתויות אדם ובמיוחד שנאה אהבה, ועוד יותר שנאה את מאומיר בן באומיר.

יום אחד, ישב המלך הטוב בבית הפקה, ראה ערוץ הקניות ושתה לו כוס שוקו; ופתעום, באו פנימה ארבעה צעירים מגניבים וחמודים: לרישון קראו פבלומיר, והוא היה דוגמן בערוץ האופנה של גונדור וגם כוכב בערוץ הילדים, ולשני קראו איגנסיון, והוא היה בלונדיני ומה-זה חתיייך וחמוווד, אפילו יותר מפבלומיר, וזה למה הוא היה נכד של נכד של נכד של נכד של לגולאס החתיך, והיו איטם גם טר-פֶּרֶז וחברה שלו סמנתיין, שהיו סתודנתים בבית ספר לעומנות.

ומרגע שרהה המלך הטוב מאומיר בן באומיר את ארבעת החברים הטובים, שמח מאד ואמר:

"הנה אטם, צאירים טובים ומצוינים, מן המובכרים שבאנשי גונדור, ומזקירים אתם לי נפלעות ימים עברו. ואתם יודעים וודאי, שסטפניאל המרשעת מאיימת על ממלחות האדם, ורוצה להביא שוב עידן של חושך, בו יהיו כל האנשים אבדים שלה, ולאף אחד לא תהיה יותר טלביזיה. התו אוזן, רעי העמיצים! הבה נעשה מסא, כמו אבותנו היפים והאמיצים שמימי קדם, ונקרע לסטפניאל המרשעת ולאורקים האחזריים שלה את הצורה!"

"פור פאבור!" אמרו ארבעת הצעירים העמיצים מיד "בתח נעשה איתך מסא, מלכנו האהוב".

וטר-פרז אמר "אלכה נא ואסחב את האוטו של אבא, כי הילוכים רבים לו, ואנוכי רבות אואיל לכם במסא, כי ממגמת אומנות באתי, ואנוכי איש פטוח, וגם חטרן מוכשר. ואולי יעמדו נהרות רבים בדרכנו".

אך אז אמר המלך "לא ככה, רעי התוב. כי גיבורים אמיתיים צריכים להביא סוסים. אביא אני חמישה סקאדו-פונים, שצעצעים המה לסקאדופאקס הדגול, ונצאה כולנו אל המסא.

וככה רחבו חמשת הרעים העמיצים על הסקאדופונים, והיתקדמו במעלה האנדואין, כשהם שרים שירי שלום וקוראים מגזינים מדליקים של אופנה בלכתם.

אבל מרגלים של סטפאניאל המרשעת אקבו אחריהם, זה למה, המלכה היתה סוכנת חשאית שלה, והנה ביום השלישי למסא, בעוד חמשת החברים עוצרים לקנות בחנות מק'גונדור אשר עמדה לה בסמוח, באו אליהם עשרים תרולים גדולים מהמארות שבהרים; וכל אחד מהם היה רוכב על אופנוע שחור שחושל במוסך ליד הר עורודרועין, והיה לו תת-מקלא, ופטיש ענק, ומשור חשמלי, ופצצה אחזרית כמו שיש למחבלים, וחוץ מזה, לבש גם גופיה עם סמל של סטפאניאל שהיתה הכי-הכי-הכי מסריחה בעולם, וכל מישו אשר קרב אליו לכדי אחד-עשרה צעד התשאל והתאלף על המקום.

ועמדו התרולים, והקיפו את החבורה במעגל משלושה קיוונים. ואחד מהם, שהיה החי גדול וחוץ מזה היה גם בלרוג, הלך קדימה וצחק

"זהו אמיגוס. אתם עבודים אכשיו, כי סטאפניאל המרשעת היא מלכת היקום, וכל מי מתנגד לה, אנחנו דורחים עליו כמו על חרא. אז יש לכם מילים אחרונות, טרם אצווה על חיילי לומר לכם אדיוס?"

אבל אז, כשכל התרולים צחקו, שלף מאומיר בן באומיר את חרב המיתריל הקסומה שלו, שהיתה באמת אנדוריל, רק שעכשיו, בגלל שזה היה אידן מודרני וחדיש, הוסיפו לה שלושה לייזרים ושתי בטריות אלפיים ואט.

"אתם לא תנצחו, רשעים-מרושעים!" צעק מאומיר, והפעיל את הבטריות. ואז היה בום גדול, וכל התרולים הרעים עפו לעננים, וכל האמיגוס הטובים צחקו צחוק מלא אושר.

"ועכשיו נמשיך במסא" אמר המלך "אולם יהיה עלינו להתעקב מאט. כי נשבאתי שבואה לאזור לעצן אחד הצומח בדרך, אשר הוא עצוב מאד, כי התלפון הציבורי לידו התקלקל, ועכשיו הוא לא יכול יותר לדבר עם האשת-עצן. ואנוכי הבתחתי להביא לו פלפון חדיש".

 סוף פרק רישון. נו איך היה????? נכון גדול ומרגש ורומנתי?

 

אל הפרק השני