צללים

פאנפיק פרי עטה של Elven Eyes

פאנדום: הארי פוטר
שיפ: ג'יני/הארי
דירוג PG-13

"לעיתים אני תוהה האם הם לקחו חתיכות מנשמתך"

אתמול שאלת אותי למה אני אוהבת אותך.
לא יכלתי לענות, וזה הפחיד אותי, בגלל שאני שונאת לחשוב שאני לא יודעת.
אתה בוכה בשנתך לפעמים, בזמן שאתה בטוח שכבר נכנעתי לחלומות ואינני שומעת אותך. הלוואי ולא היית בוכה, אבל אני יודעת על מה אתה בוכה. תמימות שאבדה, חברים שנבגדו, יופי מעוות והדעיכה לאפור.
אני זוכרת את התקופה בה היית מחייך לעיתים יותר קרובות. אתה עדיין מחייך, כמובן, אבל לא כמו אז. בימים ההם, חייכת על הכל, דברים קטנים- חייכת ועינייך היו רוקדות והאוויר סביבך נראה חמים ומושלם. וזה גרם לי לאהוב אותך כל כך, זה היה מדהים.
עכשיו יש מעין תשישות ועצב בעינייך. אני שונאת את זה, ועם זאת זה כל כך יפה. יותר יפה מהחיוכים, אני חושבת, ואני שונאת את עצמי שאני חושבת כך כי זה אומר שבמובן כלשהו אני אוהבת את כאבך.
ואני לא אוהבת אותו.
אני לא אוהבת לראות אותך פגוע, ועם זאת אני יודעת שאין דבר בכוחי לעשות כדי לעצור את הצער שתמיד צד את עינייך הכמעט-מתות.
אני תוהה לפעמים אם הם לקחו חתיכות מנשמתך. אתה לא נראה כמו שהיית פעם. זה עדיין אתה, כמובן, ואני יודעת זאת ואני אסירת תודה ואני מבינה בכל יום כמה ברת מזל אני על כך שלא נלקחת ממני לנצח.
ועדיין...
זה כבר לא כולך.
זה צל, הד, משהו קר ומרוחק וזר, כמו חלום שחלמתי לפני כמה שנים ועכשיו אני יכולה לזכור רק חלקים ממנו.
עדיין יש את חיוכך שמופיע באירועים נדירים, מדהים כמו שהיה פעם.
יש עדיין את נשיקותיך שמרגיעות אותי כמו שאף דבר לא הרגיע אותי מעולם.
עדיין צחוקך וקולך ואצבעותייך הארוכות.
אבל עינייך נעלמו. העיניים שיש לך עכשיו נראות כאילו הן שייכות לגופה. הן קרות וריקות ולא מרגישות, רק לפעמים יש בהן ניצוץ חיים.
אני שונאת את העובדה שנלקחת ממני. אני שונאת את העובדה שבמשך שנים אחרי שנתי הראשונה ניסיתי להתנהג כאילו אתה רק הילד-שנשאר-בחיים, ובכלל לא האמנתי בזה כי היית הרבה יותר מזה.
אני שונאת את העובדה שלעולם לא תשתחרר מהם, למרות שנמלטת מהסיוט הזה עוד פעם.
אני שונאת את העובדה שהם גנבו חתיכות ממך.
אני שונאת את העובדה שכל מה שנשאר לי עכשיו ממך זה רק צללים.

~*~