"חידון באפלה"
פאנפיק פרי עטו של שמעון נעים

פאנדום: הארי פוטר
דירוג: PG
שיפ: אין (בין דמויות קאנוניות)

ז'אנר: עלילתי
בטא: ליהי (רגולוס)

פרק שמיני

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא

שעת בין הערביים הביאה אִתה מזג אוויר קריר יחסית לעונה. רמוס היה נחוש לסיים את הכנת החיבור שלו כדי להפגש עם אליזבת, כמובן כדי ללמוד לקראת החידון. היום היה לבוש במחלפותיו הטובות, צעיף ססגוני שקנה עם אדוארד בהוגסמיד סביב צווארו ומסיבות השמורות רק לו היה אף מבושם קלות.

רמוס פנה אל אחד הספרים אשר לצדו ובדק עובדה כלשהי, אחר העתיקה אל הקלף אשר לצדו. החיבור התקרב לקראת סיומו כאשר מתוך שלוש מאות מילים לפרק זה נותרו רק כשישים. רמוס הניח לרגע את קולמוסו והחל לחשוב במה יוכל למלא את חלל המילים הנותר, בוהה בהיסח דעת במכתבה הקטנה אשר שכנה בחדרם של הקונדסאים.

"ר-מ-ו-ס!" שמע לפצע צרחה. הדלת נפתחה בכח ודרכה נכנס סיריוס, מתנשף כולו, את גופו מכסים אגלי זיעה ובעיניו מבט מטורף.

"סיריוס, הכל בסדר?" שאל רמוס, מנסה להבין מה קרה. "ג'ימס ופיטר בסדר?" שאל.

"בלי הצגות עכשיו!" קרא סיריוס בכעס, בקולו זיק של טירוף, מכוון את שרביטו הישר כלפי רמוס. "אני יודע בדיוק מה קרה בכל הזמן הזה... איך הייתי כל כך טיפש? רמוס, הפעם חצית כל גבול!"

רמוס כווץ את גבותיו, ישותו נמלאת חוסר הבנה. "סיריוס, בבקשה- בוא, תרגע ותסביר לי מה העניין, אולי אוכל לעזור."

"אל תתמם!" קרא סיריוס, עיניו רושפות. עתה התקרב בצעד איטי למרכז החדר, שרביטו שלוף ומכוון הישר אל גופו של רמוס. "חתכת חלאה בוגדנית! חתיכת סלית'ריני מחורבן! קום ותלחם כמו גבר!"

"סיר—"

"שום 'סיריוס'!" גיצים ארגמניים נפלטו משרביטו של סיריוס, מסתחררים בחוסר סבלנות.

רמוס נעמד ובמהירות הסיר את צעיפו, השליכו הצידה ושחרר מעט את בגדיו העליונים, אחר שלף את שרביטו.

"סיריוס, חשוב בהג—"

סיריוס מלמל דבר מה במהירות, ומשרביטו נורתה קרן סגולה. רמוס הצליח להסיטה ברגע האחרון והיא פגעה בצעיפו המושלך על הכורסה, חרכה אותו, עיוותה את צורתו וקלקלה את צבעיו.

במהרה, יצר רמוס לחש כיפת- מגן ובקש מחברו להרגע.

סיריוס נסה לחש נוסף, אך לחש ההגנה של רמוס הצליח לבלום אותו. "אתה חתיכת חרא מזדיין!" צרח סיריוס, "איך—"

רעשים נשמעו ובעד הדלת נכנסו פיטר וג'ימס. "רך כף, תחשוב בהגיון!" קרא ג'ימס לעברו, "זה רמוס! ירחוני!" אך סיריוס התעלם ממנו. אחר החל להתוות קללה נוספת, אך בטרם הספיק פלחה קריאת "פטריפיקוס טוטאלוס!" את האוויר, וסיריוס נפל על הרצפה באחת. לרגע נשתררה בחדר דממה מעיקה, ולפני שהספיקו האחרים לומר דבר מה בטל רמוס את לחש כיפת-המגן ופתח במרוצה, חולף כקרן השלוחה משרביטה על פני החדר. בחדר המועדון נסה להמשיך במרוצתו, אך נפל בהתקלו עם חפץ קטן שהיה מונח על הרצפה. הוא קם במהירות ועל אף כאב הנפילה המשיך במנוסתו עד אשר היה רחוק מן האזור הגריפינדורי בטירה. לבסוף, פנה אל אחד מחדרי השירותים הקומתיים, שם נסה להרגע. רמוס נעמד, התנשף ונסה להסדיר את נשימתו, אחר שטף את פניו. בבואתו הראתה לו כי בגדיו אינם מדוגמים וכי שיערו איבד מצורתו, אך רמוס התעלם מכך. באיזשהו שלב איבדה הבבואה את סבלנותה והחלה תוהה מדוע נראה רמוס כה מרושל, אך רמוס, במצב רוחו, שתק. הוא נעמד במקומו במשך כמה דקות, אחר יצא אל המסדרון וחפש שעון קיר.

כשמצא אחד, מבט מהיר גלה לו כי נותרו לו רק כחמש-עשרה דקות עד לפגישה המתוכננת עם אליזבת, כאשר מקום פגישתם נמצא כלל בחלק הנגדי של הטירה. היה עליו למהר, אך הוא לא היה במצב הרוח הדרוש כדי לנסות ולהזכר בלחש המתאים להקלה על ברכו. לכן, בחצי צליעה, נסה ללא הצלחה להחיש צעד לעבר החדר בו נהג להפגש עם אליזבת. מתכנן את ההתנצלות על עיכובו, נכנס אל החדר ומצא אותו, למרבה הפתעתו, שומם. אליזבת, כך ידע, נהגה להקדים את בואה. רמוס פלט גידוף והתיישב בכבדות על אחד הכסאות, מקלל את יומו. אחר ישיבה של כמה דקות הבחין בקלף הנמצא על השולחן הפינתי הקטן עליו אהבה אליזבת להניח את חפציה. היה זה קלף חתום עליו היה כתוב בכתב ידה של אליזבת "לרמוס היקר".

רמוס פתח את הקלף וקרא את הכתוב בכתב ידה של אליזבת:

"רמוס היקר,

מצטערת מאוד שלא הגעתי לשיעור. אני פשוט לא מרגישה טוב ולא הצלחתי להודיע לך שאני נמצאת אצל מאדאם פומפרי.

בחברות,

אליזבת".

רמוס הביט בקלף בחשש, אחר קרא שוב את הדברים ונמלא תחושה רעה. לעזאזל, מה קרה לאליזבת?!

במהירות, יצא מן החדר והחל להתקדם אל עבר המרפאה, מקווה בכל מאודו כי אליזבת בסדר גמור. אחר כמה דקות הגיע אל המרפאה, מתנשף, מקווה בכל מאודו כי לא קרה לאליזבת דבר.

"שלום, מר לופין. אני רואה את הצליעה הקלה ברגל, זה יקח רק שניה..."

"לא תודה, פשוט—"

עוד לפני שסיים את משפטו רפאה מאדם פומפרי את רגלו. "עכשיו הכל בסדר, אתה יכול לשוב לעסקיך, כמו חדש!"

"למען האמת, מאדאם פומפרי, באתי לראות את העלמה דייניאול. האם היא בסדר?" שאל, מרגיש כי הדאגה עוטפת את חזו ומאיימת לקרעו בכל רגע.

"הו, העלמה דייניאול," החלה מאדאם פומפרי לומר, "כן, היא תהייה בסדר. בסך הכל אלרגיה קלה. ברצונך לבקרה?"

רמוס הרגיש הקלה מסוימת, אך עדונו היה שרוי במתח מסוים.

"כן, אם יורשה לי, מאדאם פומפרי."

המאדאם הנהנה והובילה את רמוס אל המיטה בה שכבה אליזבת, שקועה בספר כלשהו. "העלמה דייניאול, יש לך אורח" קראה המאדאם. אליזבת הרימה את מבטה מהספר וכשראתה את רמוס חייכה חיוך רחב. "קראי לי אם תצטרכי משהו." הוסיפה ונעלמה מן העין.

"רמוס!" קראה אליזבת, אחר התיישבה והושיטה את ידיה כמצפה לחיבוק. רמוס התקרב, חיבק אותה קצרות והתיישב על הכסא הסמוך. "את בסדר?" שאל מיידית, יודע כי יוקל לו רק אחרי שיוודא בעצמו כי הכל בסדר.

"כן," אמרה אליזבת, "זו רק אלרגיה. קלה. אני צריכה לשתות איזה שיקוי מגעיל שלוש פעמים ביום ואהיה בסדר. מחר בבוקר כבר אשתחרר, לא משהו רציני." אמרה. רמוס הרגיש כי הוקל לו.

"אני שמח לשמוע שאת בסדר," אמר.

"תודה על הדאגה," אמרה אליזבת, "אני שמחה לראותך."

"תודה." ענה רמוס, אחר הביט בה זמן מה, שניהם מוקפים בשתיקה רועמת.

"רמוס, הכל בסדר?" שאלה.

"כן, אני מניח," ענה רמוס.

"אתה לא נראה בסדר. אתה רציני מדי." אמרה אליזבת, "אתה בטוח שהכל בסדר?"

"זה לא... פשוט..." גמגם, "היה לי ריב רציני עם סיריוס, רציני מאוד. אחר כך גם ראיתי שאת לא בסדר..."

"אתה רוצה לספר לי מה קרה עם סיריוס?" שאלה.

"לא צריך, תודה..."

"בהרבה פעמים לשתף מישהו משפר מאוד את ההרגשה, זה עדיף על פני זה שתשאיר הכל בבטן ותרתח כמו קדירה מבעבעת שעוד רגע ופולטת סילוני שיקוי."

"תודה, באמת, אבל לא מתחשק לי לחזור ולהתעסק בזה, וגם ככה את חולה ואני עכשיו מטריד אותך עם השטויות שלי..."

"זה לא שטויות, מה פתאום!? אתה ממש לא מטריד אף אחד, גם ככה אני עומדת למות משעמום מאז שאן הלכה בצהריים. רמוס, בשביל דברים כאלה יש חברים."

"תודה רבה," אמר, "באמת..."

אליזבת הושיטה שוב את ידייה לחיבוק, אך הפעם היה זה חיבוק ארוך, מבין, חיבוק של השתתפות ונתינת כתף. מאדאם פומפרי הגניבה אליהם מבט והלכה משם.

אליזבת פתחה את השידה שעל יד מיטתה והוציאה ממה שקית מלאה במיני מתוקים וחטיפים. "אן הביאה לי את אלו," אמרה, "אין סיכוי שאני אסיים אותם לבד." אמרה. היא הוציאה סוכרייה אקראית והושיטה אותה לרמוס, שסרב בנימוס.

"אין 'לא'!" אמרה לו בנימה תקיפה, "איזה מן חבר אתה אם אתה לא עוזר לי ברגעי הקשים לחסל שקית של ממתקים?!"

שניהם צחקו. "נו, ברצינות, זה יעשה לך טוב לאכול קצת מתוק. אפילו שזה משמין, אין כמו מתוק כשמצב הרוח לא משהו. אני מתה על מתוקים." רמוס חייך ולקח מידה את הסוכרייה, אחר לעס אותה והודה כי אליזבת צדקה, הוא אכן מרגיש טוב בהרבה. הוא חייך והוסיף תודה, אחר פתחו רמוס ואליזבת בשיחה על הא ודא תוך שהם מנסים לעמוד ברף שהציבה אליזבת: לחסל את שקית המתוקים עד הערב, שהרי בבוקר המחרת אליזבת צפויה לעזוב את המרפאה. מצב רוחו של רמוס השתפר פלאים בעקבות השיחה עם אליזבת.

הערב הגיע. מאדאם פומפרי הגיעה ונתנה לאליזבת לשתות שיקוי כלשהו, ואחריו הגישה לה כוס מים. "טוב, נהיה כבר מאוחר" אמרה מאדאם פומפרי, "זמן הביקור עומד להסתיים." רמוס התאכזב מכך שעליו לעזוב את אליזבת ולשוב אל חבריו הגריפינדורים העוינים.

אליזבת הביטה קצרות בפניו, אחר שאלה: "האם הוא יוכל להמשיך לבקר אותי עוד קצת? ישנתי כל הבוקר, אני לא עייפה."

"כבר מאוחר, ואם ישאר כאן יותר מדי זמן, הוא יאלץ לעזוב את המרפאה מאוחר מדי ויסתכן בלהסתבך עם פילץ'."

"אז הוא יוכל להשאר אתי כל הלילה," השיבה אליזבת, "המרפאה ריקה, אנחנו לא נפריע לאף אחד."

"אני מצטערת, אבל אין זה מקובל כי האורחים ישארו עם החולים גם בלילה."

"אן נשארה אתי אתמול."

"אני מצטערת, אבל זה שונה." אמרה מאדאם פומפרי.

"במה? רמוס הוא חבר שלי בדיוק כמו אן." אמרה אליזבת, מפגינה קול נעלב במעט.

"פשוט..." אמרה מאדאם פומפרי, "המרפאה ריקה ומר לופין הוא... נער."

"מאדאם, את לא סומכת עלי ועל רמוס שלא נעשה שום דבר?"

על פניהם של רמוס ושל מאדאם פומפרי נתן היה לראות את כל גווני הספקטרום של הצבע האדום.

"אההה..." הצליח לבסוף להגיד רמוס בקול חנוק, "עדיף שאלך."

"בטוח?" שאלה אליזבת.

"כן..."

"טוב," אמרה אליזבת, "רק תן לי חיבוק אחרון לפני שאתה הולך."

"אני אחזור עוד רגע." אמרה מאדאם פומפרי והלכה לחטט בארונית קרובה, אם כי מדי פעם יכלו להבחין כי מבטה אינו נעוץ בארונית גרידא.

"פרימיטיבית כל כך..." לחשה אליזבת, אחר חבקה את רמוס, נשקה לו על לחיו והם נפרדו. כשיצא מן המרפאה, הרגיש במבט עוין משהו המתקבל מפניה של מאדאם פומפרי.

כשהגיע אל חדר המועדון, העדיף רמוס שלא להכנס אל חדרם של הקונדסאים. הוא התיישב באחת הכורסאות הריקות ושקע בה אל שינה טרופה. כשהתעורר, היתה זו שעת לפנות בוקר. רמוס הביט דרך החלון וראה כי השחר קרב. הוא לא אהב במיוחד קפה, אך הכין אחד כדי להתעורר לחלוטין. אחר ששתה אותו במהירות, הלך לחדר השירותים של המועדון, סידר וישר את בגדיו ויצא לסיור בוקר בטירה. דרך החלונות אשר במסדרונות השקטים זרזף אור הבוקר. שעה שרב שוכני טירת הוגוורטס עוד ישנו או החלו להתעורר, הרהר רמוס בינו לבינו על אירועי יום האתמול, אחר הלך לאכול את ארוחת הבוקר ומצא שהיה בין הראשונים להגיע לאכול. הוא אכל בחופזה וכאשר ראה בדלת הכניסה את שאר הקונדסאים מגיעים, קם ממקומו וחמק מהם כדי לנצל את העובדה שחדרם של הקונדסאים ריק. כשהגיע אליו, התקלח בחוסר חשק, צחצח את שיניו, החליף את בגדיו לראשונים אשר היו בהישג ידו, הכין את תיקו ליום חדש והלך אל הכיתה בה נערך השיעור הראשון לבוקר זה.

במהלך הבוקר השתדל רמוס שלא לבוא במגע עם שאר הקונדסאים. בארוחת הצהריים תפס את מקומו בקצה השולחן וכיוון שהעדיף להמשיך ולהתחמק מחבריו, את שיעוריו עשה בשעות אחר הצהריים בספריה ואחר בילה את זמנו בקריאת ספר נחמד המתאר את קורותיהם של משפחות הקוסמים מונטגיו וקפולט תוך שהוא משמיץ את ענפיהם המוגלגים למחצה. כשהייתה כבר השעה מאוחרת, חזר לחדר המועדון, שם שקע אל תוך הכורסה בה בילה את ליל אמש ונרדם.

כשהתעורר הייתה השעה מעט אחרי הזריחה. כיוון שישן בתנוחה לא נוחה, כאב כל גופו. הוא שתה, התארגן בשירותים ויצא שוב לסיור בוקר בטירה, אחר אכל את ארוחת הבוקר. כשראה את שאר הקונדסאים, יצא מן האולם הגדול לכיוון חדרו, אך לפתע נעצר לשמע קריאת "לופין!". רמוס הסתובב וראה את סנייפ עומד מולו, משחק בשרביטו.

"סנייפ," סינן רמוס בחוסר חשק, "אין לי כח עכשיו לריב אתך." את מבטו של רמוס צדו אצבעותיו של סנייפ, שחדלו להעביר את השרביט מצד לצד והתקבעו סביבו. רמוס התכוון להסתובב ולעזוב, אך עצר מבעד עצמו לעשות טעות טפשית שכזו. כקונדסאי, לא יכל לברוח כשסנייפ עומד מולו ושרביטו שלוף, מוכן בכל רגע לפגוע ולהרוס.

סנייפ הביט סביבם בחשדנות, אחר נעץ את מבטו ברמוס. "לא באתי לריב עם אף אחד, לופין," אמר, טון דיבורו מחוספס כהרגלו, אף על פי שמשהו נדמה לרמוס לא כשורה. "נראה שאחרי כל השנים עם חבריך היקרים הפכת תוקפני מתוך הרגל, אה? או שמא עלי לומר... חבריך לשעבר?" נדמה היה לרמוס כי סנייפ נתן לו כמה שניות לעכל את דבריו ולאחר מכן הוסיף בנינוחות, "אני צודק?"

"מה אתה רוצה?" שאל רמוס בחדות.

זוית פיו של סוורוס התעקלה לכדי מה שהזכיר חיוך, אך לא חיוך מוצהר. "ובכן, אני מעוניין לתת לך עצה ידידותית. אבל נדמה לי שלא תרצה לשמוע אותה, כמובן, הגאווה שלך לא תאפשר לך חטא שכזה, בתור מי שמוחו נשטף שנים ארוכות על ידי בלק ופוטר. צר לי עליך..."

"בזריזות, סנייפ, אין לי את כל היום." רמוס החל להשמע עצבני וסבלנותו איימה לפקוע. הסלית'ריני המזורגג הלך מסביב לתהום, אך לא הרשה לעצמו להציץ לתוכה.

"הו, באמת? מצוין. ואני חשבתי שאצטרך לשכנע אותך לא לארגן לעצמך כמה שעות מנוחה פנויות. לו הייתי במקומך, לא הייתי טורח לברר מה עומד לקרות היום בצהריים במגדל האסטרונומיה. ולשמחתי, אינני במקומך, כך שאם הייתי טורח לבדוק את מעשיהם של בלק, פוטר ופטיגרו במגדל, לא הייתי מופתע לגלות שהם בסך הכל חרא של חברים."

רמוס כחכך בגרונו בעצבנות. "כבר התרגלתי לתרגילים האלה שלך, סוורמאוס, למה לי להאמין?" התנהגותו הנחמדה של סנייפ נראתה חשודה, ועכשיו היא נראתה אפילו מוגזמת. רמוס רצה לצעוק שיפסיק עם המשחקים ויגש לעניין, אך שתק.

"עשה מה שאתה רוצה," השיב לו, "אתה יכול להיות יהיר וטיפש כמו החברים שלך ולא להקשיב לאף אחד. אז בבקשה." אמר סנייפ והסתלק מן המקום בצד מהיר, מותיר את שאלותיו הנוספות של רמוס בלתי ניתנות לפתרון.

בדרכו אל החדר הרהר רמוס בדבריו של סנייפ והתחבט בשאלה האם מדובר בעוד תכסיס פרי מטבחו של סנייפ, או, שמא, מדובר במידע אשר יביא תועלת? רמוס התארגן, התקלח, התלבש, הכניס את הספרים הרלונטיים לתיקו ונוסף על כך, את גלימת ההיעלמות ומפת הקונדסאים, ליתר ביטחון.

לבסוף, החליט רמוס לנסות את מזלו ולהגיע אל מגדל האסטרונומיה. בזמן ארוחת הצהריים, נכנס אל אחד מן החדרונים הצדדיים והסודיים ששמשו לאכסון חפצים ישנים או, בימים כתיקונם, לביצוע דברים פרטיים. רמוס פתח את המפה, קרא את ההכרזה הרשמית ומפת בית הספר נפרשה לפניו. במגדל האסטרונומיה מצא את ג'ימס, סיריוס ופיטר יושבים באחד מחדרי המגדל, לידם אדוארד. מה לאדוארד ולהם? רמוס יצא ממחבואו והחל לרוץ לכיוונו של מגדל האסטרונומיה. כשהגיע, התעטף בגלימת ההיעלמות ובצעד חרישי עלה אל הקומה בה ישבו השלושה עם אדוארד ונעמד על יד דלת החדר בו ישבו. בשעה זו היה המגדל שומם ורמוס יכול היה לשמוע בבירור את תוכן הדברים הנאמרים.

" ... אני אומר לך, הם כולם בוגדים," נשמע קולו של אדוארד, "הם כולם רוצים לשרת את... אתם-יודעים-את-מי."

"אהא." ענה לו סיריוס, בקולו מבעבע זעם, "חבורת צבועים שכמוהם..."

"תראה את מק-פי, שמעתי שכבר לא רואים אותו כי הסתבך עם החברים הלא נכונים של... אתם יודעים..."

"אני שמעתי שהוא מאושפז ב'קדוש מנגו' בגלל איזה מחלה נדירה." אמר ג'ימס.

"תן לי לתקן אותך," אמר אדוארד, "קללה נדירה שחטף אחרי שלא ביצע את המשימה שלו כראוי."

"הוא סלית'ריני מחורבן," אמר סיריוס, "אל תתפלא. אני מכיר אותם טוב מאוד" אמר ואחרי שתיקה קלה הוסיף, "טוב מדי."

"ומה עם דאגלאס המסכן? שמעתי ש..." המשיך אדוארד.

"אדוארד," קטע אותו ג'ימס, "כבר עשר דקות אתה מספר לנו רכילות של מה שקורה בבית סלית'רין. למה שלא תגש לעניין? אמרת שאתה צריך לדבר אתנו דחוף בגלל רמוס." רמוס החסיר פעימה.

"כן, הוא בחור טוב," אמר אדוארד, "אתם צריכים לשמור עליו טוב עכשיו, כי הוא כשרוני מאוד. אז כמו שאמרתי, ביררתי את מה שאמרתי לכם לפני כמה ימים לגביו."

"ו...?" זירז אותו סיריוס.

"שמת לב שאתמול הוא לא הגיע כלל לחדר המועדון של גריפינדור?" שאל אדוארד.

"נו?" שאל ג'ימס כמי שדבר לא נשמע לו חשוד, "זה כי הוא רב עם סיריוס".

"אתמול הוא נפגש אתו שוב." אמר אדוארד.

נתן היה לשמוע את סיריוס הולם באגרופו על השולחן ופולט גידוף עסיסי. "תראה, אני לא יודע מה לויד מתכנן, אבל כל הסלית'רינים האלה בוגדים שרוצים לרצוח את כל מי שלא תמוך באתה-יודע-מי. הם ביטלו את מפגשי הלימוד שלנו לקראת החידון. אחרי שרמוס הפך לחבר שלו, הם החליטו להוציא אותי מהמפגשים וללמוד לבד. הם מסרבים שאני אדע מה קורה שם וזה נראה לי די מסריח."

"אתה רומז ש—" החל ג'ימס לומר, אך אדוארד קטע אותו.

"אני לא רומז כלום. איזה סיבה יש להם להעיף אותי מהמפגשים שלנו ולהפגש כל אחר צהריים ביחידות? שמעו, כדאי שתטפלו ברמוס עכשיו, כי מי שמצטרף אליו לא יכול, בדרך כלל לעצור..."

רמוס המופתע והרותח שמע את סיריוס קם ומתחיל לצעוק. באותו רגע גמלה בלבו החלטה: הוא אינו יודע מהו המניע של אדוארד, אך יש לערבב את השיקוי בעודו חם. רמוס הכין לעצמו לחש מגן חזק, הסיר את הגלימה ונכנס אל החדר בקריאת "ציפור קטנה לחשה באוזניי שאני מוכשר להיות אוכל מוות."

כל המבטים הופנו אל רמוס. אחר, כמה דברים קרו בבת אחת. אדוארד החוויר והלך כמה צעדים לאחור. סיריוס נסה לשלח ברמוס איזו קללה, אך ג'ימס מהר להפנותה לכיוון אחר. חלון התרסק. פיטר נעמד קרוב אל אדוארד בשרביט שלף ואמר לו לא לזוז.

"חתיכת—" החל סיריוס המשולהב לצעוק תוך מאבק עם ג'ימס המנסה לנטרל אותו פן יבצע איזה שטות.

"רך כף!" קרא פיטר בקול צווחני, לא מסיר את שרביטו מאדוארד אף לרגע, "אתה מעדיף להאמין למלך היופי הזה או לקונדסאי מן המניין?" לרגע נשתררה דממה. אדוארד נסה לשלח בפיטר קללה כלשהי, אך פיטר הגיב במהירות והפעיל לחש כובל. אדוארד הצליח בדרך כלשהי להתנגד, ובמקום לקפוא במקומו הפעיל קללת דימום והפלה על פיטר, אחר ניסה לברוח. רמוס אץ לחסום את דרכו והפעיל עליו קללה חזקה המשתקת את גפיו של המקבל אותה, ובהינף שרביט נוסף טיפל בפיטר.

"נראה לי שיש לנו כמה עניינים ללבן," אמר רמוס. סיריוס נרגע חלקית.

"אני מציע שנעשה את זה בדרך הישנה." אמר ג'ימס וגרר בעזרת לחש מתאים את אדוארד הכבול, לפינת החדר. שרביטו של אדוארד נשמר בכיסו של פיטר. ארבעה שרביטים הופנו אל אדוארד שהיה לבן כסיד. עגיל הזהב שלו נצנץ נוכח האור שנכנס דרך החלון השבור. על פניו של סיריוס עדיין הופיעה הבעת ספק.

"זאת... אי הבנה, פשוט...." החל אדוארד לגמגם.

"ספר לנו את האמת." אמר ג'ימס. אדוארד המשיך לגמגם. הוא התישב מולו ואמר בקול מלגלג, "אדו, אל תשכח שאתה עומד מול חבורת קוסמים לא רעה. אנחנו ארבעה ואתה אחד. כדאי שתתחיל לזמר, אלא אם בא לך לבלות את הלילה אצל מאדאם פומפרי, ואולי גם את הלילה שאחריו." אדוארד המבועת מלמל דבר מה לא ברור, אחר כיוון אליו ג'ימס את שרביטו, הפעיל את הלחש המתאים וגרם לו להקיא תערובת של חיפושיות זבל מעוכות ואתן מעט דם. אדוארד נסה לומר משהו תוך כדי הקאתו הבלתי פוסקת, אך האחרים לא הצליחו להבין מה. רמוס בקש להפסיק את פעולת הקללה כיוון שלאדוארד לא היה שרביט בכדי להגן על עצמו. אחר ויכוח קצר, נכנע ג'ימס והקללה הפסיקה. בגדיו וסביבת פיו של אדוארד היו מלאים כתמי דם ואיברי חיפושיות. דמעות מלאו את פניו. בשיערו הזהוב, השופע והמרשים בדרך כלל, דבקו כתמי דם. גפיו נותרו משותקים. פיטר, המעט צולע מאפקט הקללה שהוטלה עליו קודם לכן, החזיק את שרביטו של אדוארד בידו ואיים לרסקו לחתיכות.

"אני אספר!" יבב אדוארד לבסוף, "רק שחררו אותי."

"אתה ניסית לפגוע בפיטר," אמר סיריוס, "אני לא בוטח בך. דבר. אחר כך תשוחרר."

"בבקשה..." מלמל אדוארד.

"עד חמש אתה מתחיל לזמר או שפיטר מרסק לך את השרביט למאה חתיכות קטנות." אמר ג'ימס והחל לספור. "אחת, שתיים..."

"בבקשה!" קרא אדוארד, פניו מלאות דמעות, דם ונזלת.

"שלוש, ארבע..."

פיטר כיוון את שרביטו אל עבר זה של אדוארד.

"טוב, טוב!" אמר אדוארד, "אני אדבר. רק היפטרו מכל הנזלת הזאת, אני לא יכול לדבר כשכל הגרון שלי מלא בה."

"תראה מה קורה כשבוכים כמו בחורה." אמר ג'ימס, נפנף את שרביטו והעלים את הדמעות והנזלת מפניו של אדוארד, אשר אמר חלושות "תודה".

"דבר," אמר ג'ימס, "אל תשכח שהשרביט שלך בסכנה."

"ובכן," החל לומר, "אני ולויד שמנו לב שרמוס לא... לא הצליח מי יודע מה בחידון האחרון." רמוס התיישב על אחד השולחנות, שרביטו מופנה אל אדוארד, נגעל מהדברים ששמע. "ניסיתי לברר מה קרה ושמעתי שהיה לו ריב אתכם. יידעתי את לויד וחשבנו ש..."

"מי חשב?" שאל פיטר, נועץ באדוארד מבט עכברי להחריד.

"חשבנו," השיב אדוארד.

"של מי היה הרעיון?" שאל פיטר.

"שלו," אמר אדוארד. פיטר נפנף בשרביטו וסביב שרביטו של אדוארד הופיעה טבעת אש שרדיוסה קטֵן באיטיות, מאיימת לשרוף אותו.

"בטוח?" שאל פיטר.

"שלו." נענה.

"בטוח-בטוח לחלוטין?" שאל. הטבעת כמעט וסגרה על השרביט.

"אני מודה, שלי." אמר אדוארד, "אני הכרתי את רמוס הכי טוב, כי למדתי אתו מאז השלב הראשון של החידון. תכננתי עם לויד לסכסך בין רמוס לחברים שלו כדי שאוכל לנצח בחידון, לכן הצעתי לו שאספר לכם שהוא ולויד חוברים יחד בכדי לעזור ל... אתם-יודעים-מי. הוא הסכים שאבצע זאת ואחרי שהתייעצנו עם חברים שלו הסכמנו שנעשה את זה בשני חלקים, השיחה מלפני כמה ימים והשיחה מהיום." המבטים שהופנו כלפי אדוארד היו מלאי סלידה.

"זהו, אין לי מה להוסיף." סיים אדוארד. רמוס לא אמר דבר, רק קם ויצא מן החדר. סיריוס קרא לעברו "חכה!" אך זה לא הקשיב.

רמוס רץ לעבר מגדל גריפינדור, נכנס לחדרו בפראות, נשכב במיטתו ופרץ בבכי. אחר כמה דקות נכנסו אל החדר הקונדסאים. "ירחוני—" החל סיריוס להגיד, אך רמוס קטע אותו ושאל כשפניו אל הכר, "מה עשיתם עם סיימור?"

"לא מגיע לבחור להיות קוסם, אבל השארנו שם את השרביט שלו רק כדי שלא יגיד שלקונדסאים אין מילה. הטלנו עליו לחש פקיעה כך שכל הכשפים שהטלנו יבוטלו בערך שלוש דקות לפני סיום ההפסקה."

"יופי." אמר רמוס.

הוא הרים את פניו והביט בשאר הקונדסאים, חבריו. ג'ימס ישב על מיטתו ושיחק בשרביטו בעצבנות. מבטו של פיטר התרוצץ בחדר כחתול המנסה לתפוס עכבר. סיריוס עמד מול מיטתו של רמוס במבט מושפל, עיניו כבויות. לרגע ארוך במיוחד שתקו כולם שתיקה דוקרת ומייסרת. לבסוף אמר סיריוס בקול שבור, "סליחה, אחי, סליחה." רמוס וקם וחיבק אותו. סיריוס אחז בו בחוזקה כמי שלא יעזבו לעולם. מפניו של סיריוס זלגו ללא הפסק דמעות רותחות. "סליחה רמוס, אתה כמו אח בשבילי, כמו אח. אני... הייתי טיפש, כל כך טיפש, כל כך גאה, כל כך קנאי... בבקשה," אמר חנוק מדמעות, "בבקשה! סלח לי! סלח לי! אינני ראוי אבל, בבקשה, סלח לי..."

"אני סולח, אני סולח, הכל בסדר," אמר, "הכל בסדר. זה עבר, זה נגמר." סיריוס המשיך לבכות וסינן "סלח לי, סלח לי," בקול חנוק. הם עמדו שם, מחובקים עוד זמן רב עד אשר נשבע סיריוס כי לעולם, לעולם, לא יחשוד שוב ברמוס.

***

כשהיה במרפאה, קבע רמוס להפגש באותו היום עם אליזבת. כמה שעות עברו מאז יישרו הקונדסאים את ההדורים ביניהם ועתה נכנס רמוס אל החדר בו נפגש איתה תמיד. זו, כהרגלה, הקדימה. כשנכנס, התחבקו והתיישבו.

"אתה נראה היום הרבה יותר טוב," ציינה אליזבת, "הסיפור עם סיריוס נפתר?" שאלה. רמוס נצל את הזמן וסיפר לה הכל. כל אותו הזמן ישבה אליזבת בשקט, מדי פעם נגבה את משקפיה או הנהנה לאות הבנה. כשסיים, פלטה אנחה ארוכה ואמרה "בכל הכנות, זה מתאים לו. אתה זוכר את אותו היום בו יצאתי בוכה כשהיינו אמורים ללמוד?"

רמוס הנהן. "אחריו אני לא מופתעת." לפני שהספיק רמוס להתעניין, אמרה "אבל במקום לחיות בעבר, ספר הלחשים המתקדמים הזה נראה לי די מעניין, לא?"

בבוקר היום שלמחרת לא נראו אדוארד ולויד בארוחת הבוקר, אף לא בשיעור המשותף אשר התקיים כמה שעות לאחר מכן. בימים שחלפו עד ליום השלב הבא – הרביעי והקובע – של התחרות, נראה היה כי עשו אדוארד ולויד מאמץ עילאי שלא להתקל בחבורת הקונדסאים. רמוס ואליזבת לא פספסו כל הזדמנות ללמוד ביחד עד שעתה, הגיע היום המיוחל. הקונדסאים אכלו ארוחת בוקר דשנה במהלכה קיבל ג'ימס חבילה בדואר ינשופים. סיריוס ביקש לדעת מה יש בתוכה, אך קריצה שהחליף עמו ג'ימס – קריצה שרמוס בטוח כי לא אמור היה לראות – השתיקה אותו במפתיע. אחר דואר הינשופים, קם הפרופסור דיראק וביקש לדבר. הוא הזמין את כל תלמידי הוגוורטס לגמר התחרות אשר יערך באותו היום בשעה שמונה באולם הגדול. התלמידים הריעו ובמחי-כף הופיעו ברחבי האולם, תלויות מן התקרה, תמונות ענק של המתמודדים, תחתם מספר הנקודות הכולל שצברו עד עתה ומשפטים נוסח "האם יהיה זה לופין?" אשר גרמו לרמוס להסמיק. מבט חטוף לעברה של אליזבת חשף כי המצב אצלה איננו טוב בהרבה. כשיצא מן האלם גילה, לחרדתו, כי בית הספר כולו מלא בכרזות, תמונות ענק של המתמודדים וקישוטים לקראת האירוע, כמו גם שעון נוסף שהתווסף אל שעוני ניקוד הבתים ובו הזמן שנותר על לתחרות היום בערב. "זה ממש מוגזם," אמר רמוס, אך ביקורתו נבלעה בים האדרנלין, ההתרגשות והציפייה שמלאו את האוויר בטירת הוגוורטס. אחת מתמונותיו של אדוארד קרצה לעברו.

הפרופסור מקגונגל ביקשה מרמוס להגיע אליה מוכן כבר בארבע וחצי, לכן כבר בשלוש החל להתארגן. "היי, רמוס, יש לי הפתעה בשבילך!" אמר ג'ימס כשיצא רמוס מן האמבטיה. "בפסחא גיליתי כי אשתו הטרייה של דוד שלי מצד אבא היא חייטת מקצועית, אז ביקשתי ממנה להכין לך מתנת פסחא מאוחרת ממני." רמוס הופתע. "נו, אני רוצה לראות איך אתה נראה!" קרא ג'ימס בין קריאות ה"לא היית צריך" של רמוס. כשהתלבש, הלם אותו הבגד להפליא.

"כן," אמר סיריוס, "בחירה משובחת. בגד אלגנטי מתאים עם טאץ' אופנתי מאוד. אתה תהיה שרביט הערב!" כשתהה רמוס איך הבגד כה מתאים, הזכיר לו ג'ימס שאחרי היום המשעשע אצל מאדאם רייד, לא נתן היה לשכוח את מידותיו. סיריוס התנדב לתפקיד מעצב השיער ובעזרת כמה שיקויים ועזרת שרביט, החליק, ישר ועצב את שיערו של רמוס עד אשר היה מרוצה, אף כי רמוס התעקש כי העניין מיותר. כמה התזות אחרונות של שיקוי בושם בוצעו ורמוס יצא בדרכו אל פרופסור מקגונגל. זו סקרה אותו, החמיאה לו על הלבוש ואז שאלה "הבאת את הנאום שלך?".

"נאום? איזה נאום?" שאל רמוס, מופתע.

"מר לופין הצעיר, אני מאוכזבת מאוד. מנער יסודי כמוך ציפיתי שיגיע כשהכל מוכן. טוב שאמרתי לך להגיע מוקדם, נערי." רמוס הביט בפרופסור בעיניים משתאות. "אני מדברת, כמובן, על נאום הנצחון!" ציינה. "שב וכתוב אחד!" פקדה, לא מותירה לרמוס ברירה.

אחרי שכתב את הנאום וקיבל את ההוראות הדרושות לגבי שפת גוף, טון הדיבור, צורת ההליכה והישיבה הנכונה ואחרי ששמע מפרופסור מקגונגל את נאום ה"אני מצפה ממך להביא כבוד לבית גריפינדור", שוחרר. בדרכו אל האולם הגדול, כך שם לב, שנתה יד נעלמת את שלטי "האם יהיה זה לופין?" לשלטי "רמוס תעשה ילד". הוא חייך כשהביט בהם לראשונה ולבסוף החל צוחק בצחוק גדול נוכח האותיות הוורודות שכסו את תמונותיו. פה ושם אף זכה למבטים מפוקפקים מתמונתו. רק עוד שעה נותרה עד לגמר הגדול. רמוס החל להתקדם אל האולם הגדול, מלא כולו בהתרגשות.