"הסוד"

פאנפיק פרי עטה של "Mסטיק ורוד"

פאנדום: הארי פוטר
דירוג: PG
שיפ: נרקיסה מאלפוי/OC

פרק 3

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה (טרם הועלה)

כל אוכלי המוות המוכרים עמדו בגאווה על סף ביתנו.
"כנסו, כנסו." אמר לוציוס ועזב אותי ואת דראקו. כולם לבשו גלימות שחורות ברדסים שחורים.
הנשים לבשן בגדים שחורים, ירוקים וכסופים ואיפור גס היה מרוח על פניהן. הן נראו כמו ערפדיות שרק מחכות לטרף הבא שלהן.
כולם בירכו אותי לשלום, חיוכים מזויפים מרוחים על פניהם. מדראקו הם כמעט התעלמו, חוץ מכמה חיוכים שהציצו אליו מפה ושם. ללוציוס הם לחצו ידיים והנשים נישקו אותו ב"חביבות" רבה.
"לוציוס," אדון נוט ניגש אל בעלי. "מה אתה מתכנן לנו להערב?" הוא שאל בערמומיות.
"הו..." לוציוס צחק צחוק קצר. "אתם תראו... אחרי ארוחת הערב." הוא אמר ומבטו רמז לאורחים על כך שידבר איתם על הנושאים החשובים אחרי שדראקו ילך למיטה.

כולנו ניגשנו לחדר האוכל המפואר, גם הוא היה מבריק כמו שאר הבית.
אפילו אני, שגרה בבית הזה כבר 25 שנה, נדהמתי כמה החדר הזה היה נקי עכשיו. הכיסאות היו מריחים ריח של נוזל הניקוי המיוחד של גברת קרצף, המנקה הכי ידועה, מוכרת ומפורסמת בעולם הקוסמות.
נברשת התקרה השתלשלה מהתקרה והפיצה  בחדר אור חזק בצבע לבן חיוור.
על שולחן האוכל הייתה מפת שולחן גדולה עם אות האופל עליה. כאשר אנשים ממשרד הקסמים באים לבדיקות בבית שלנו, סמל האופל נעלם מהמפה והיא נהיית לבנה כשלג.
כמה מהאורחים מלמלו כמה החדר אוכל מצוחצח. הם התיישבו סביב השולחן ודיברו על כמה שהאוכל טעים ("מי בישל את בשר הכבש המצוין הזה?" שאל אדון קראב. "הגמדונת שלנו. הדבר הראשון הטוב שהיא עושה." ענה לו בצחוק קר לוציוס.), על ילדים ("דראקו מצליח טוב מאוד בלימודים, במיוחד בשיקויים. אדון סנייפ מורה מעולה." לוציוס השוויץ וכמה מלמולי הסכמה עלו מהשולחן. "אח"כ תראה לנו כמה כישופים טוב דראקו?" אמר לבסוף לוציוס.), הוגוורטס (כמה דמבלדור-אוהב-הבוצדמים הזה, מנהל גרוע, על הארי פוטר הילד הידוע לשמצה.) ועוד כמה נושאים.
אני הרגשתי רחוקה במאות אלפי קילומטרים מהם והדיבורים שלהם. הקשבתי להם בחצי אוזן. הקשבתי להם, אך לא האזנתי, כמו שאומרים.
"נרקיסה." פנתה אליי גברת גויל בהפתעה. "לא שמענו ממך כל הערב." ראיתי בזוית העין את לוציוס שולח אליי מבט שאומר 'אם את לא עונה כראוי אני לא יודע מה אני עושה לך...'
"אז מה חדש אצלך?" היא סיימה את המשפט ושמתי לב שכל השולחן מסתכל רק עליי. הם הניחו את הסכו"ם וציפו ממני לתשובה.
"אממ.. אממ.." התחלתי לגמגם. הייתי תמיד ידועה בתור הכבשה השחורה של חבורת אוכלי המוות הללו, מה שבייש מאוד את לוציוס וגרם לכך שידו נחתה על פניי מספר לא קטן של פעמים. "הכל כרגיל. אני ולוציוס ביחסים טובים, גם אני ודראקו." חייכתי ואז שראיתי את מבטו של לוציוס הוספתי במהרה "אה וכמובן גם לוציוס ודראקו. איך שכחתי." הוספתי במבוכה.
דראקו גם השתתף מידי פעם בשיחה, אך אני שתקתי. תמיד אהבתי בשיחות האלה לגלוש למחשבות אחרות. על ג'יימס, על החלום המוזר שחלמתי לפני שבועיים, על איך היו יכולים להראות החיים שלי לולא נישאתי ללוציוס. התעוררתי מהמחשבות האלה רק כאשר פנו אליי, שאלו אותי משהו, או כאשר הייתי צריכה לבצע תפקיד כלשהו באחת ממזימותיהם.
בדרך כלל לא בחרו אותי למשימות חוץ מהמשימות הפשוטות או משימות שרק אני יכולה לבצע, לדוגמא, רק אני הייתי יכולתי לפנות לקריצ'ר, גמדון הבית של משפחת בלק, כדי ללכוד את הארי פוטר.
בסוף הארוחה הטעימה והגדושה, קמנו מהשולחן והלכנו לכיוון הסלון לכוס של וויסקי אש.
"דראקו," התחיל לוציוס לומר. "כבר מאוחר. כדאי שתלך לישון."
"אבל..." ניסה דראקו להתנגד.
"בלי אבל דראקו." הוא שלח אליו מבט מאיים. "פשוט תלך לישון."
אני שמתי לב שהשעה בסך הכל עשר וחצי בלילה אך לא פציתי את פי, מול דבריו של לוציוס.
כאשר דראקו הלך למיטתו ולוציוס ווידא שלא יקשיב לשיחתנו התחלנו לרקום מזימות נגד המוגלגים.
"לדעתי פשוט צריך לפרוץ לביתם ולהרוג אותם! לא מגיע להם לחיות!!!" אמר אדון מקנייר בכעס.
כמה קולות הסכמה ותהייה עלו מהאורחים.
"צודק, צודק..." לוציוס אמר בקולו החלקלק. "הם באמת צריכים למות, אבל לא נוכל לעשות את זה כך... ייתפסו אותנו!" הוא סיים את דבריו.
"אם כל אחד-שניים ילכו לבתי מגורים שונים, לא נתפס. ואם נהיה עם הברדסים," הוא הצביע על גלימתו. "לא יקרה כלום!"
עוד כמה קולות של הסכמה עלו מהשאר.
"טוב. זה בהחלט עולה על הדעת. נרשום את זה." משרביטו של לוציוס יצא לוח מוגלגי. בהינף שרביט נוסף היה כתוב על הלוח: "פריצה לבתי מוגלגים והריגתם".
באותה שעה שהם דיברו הרגשתי הרגשה נוראית. שהמוגלגים האלה ימותו? למה? בגלל שהם לא קוסמים?
"מי בעד הרעיון?" צעקתו של לוציוס הסיחה את דעתי. שמונה ידיים הורמו באוויר. שלי לא. "הרוב..." הוא צייר על הלוח את הספרה שמונה. "אני מניח שמי שלא הרים את ידו יש רעיונות יותר טובים לא?" הוא שלח מבטים קרים לכל אלה שלא הצביעו.
"בוודאי!" אמרו בפה אחד הזוג אייברי שלא הצביעו. גם גברת קראב הנהנה בראשה. רק אני לא זזתי.
"אז בואו נשמע." אמר לוציוס שהתעלם משתיקתי. אולי הוא עכשיו התעלם, אבל ידעתי שאח"כ אני אשלם על זה.
הזוג אייברי הביט אחד בשני בהתרגשות. "כבר אנחנו מתכננים את זה כמה שבועות..." אמר אדון אייברי.
"מה?" נשמעו כמה קולות סקרניים.
"להשתלט על הוגוורטס!!!" צווחה גברת אייברי.
"ששששששש..." השתיק אותה אדון גויל. "דראקו בחדר ליד..."
"ואיך בכלל חשבתם על זה?" אמר לוציוס בלעג. "הרי זה בלתי אפשרי."
עוד פעם הזוג הביט אחד בשני בהתרגשות. "קודם כל, נשמיד את כל המורים. זה יהיה קל. אני וג'ורג' (אדון אייברי) מכירים את הוגוורטס, יותר טוב מכל אחד אחר. נוכל להתגנב אליהם לחדרים בלי שאף אחד יידע ולהשאיר פתקים שהם נסעו לאנשהו!" גברת אייברי הוסיפה בהתרגשות.
קולות מעורבבים עלו משאר האורחים. אני לא ידעתי מה לחשוב? זה אכן מאוד קשה וכמעט בלתי אפשרי כמו שלוציוס אומר ודמבלדור בכלל לא טיפש.
"אני... זה נראה לי מסובך מידי!" אמר אדון לסטריינג'. "גם לדעתי!" אמרה אישתו.
אדון וגברת אייברי הביטו עליהם הכעס. "אז יש לכם רעיון יותר טוב?"
הלסטריינג'ים שתקו.
"אז זהו!" אמרו הזוג אייברי. "זה הרעיון הכי טוב לדעתנו."
"לדעתכם.." מלמל לוציוס ובהינף שרביט היה כתוב על הלוח "פריצה והשתלטות על הוגוורטס."
הזוג אייברי הנהנו בהתרגשות.
"הצבעה!" אמר לוציוס. "מי בעד רעיונם של הזוג אייברי?"
היסוסים קלים נשמעו מהקהל ואז חמש ידיים הורמו באוויר.
"פחדנים!" אדון אייברי אמר. "מה יגיד אדון האופל על הפחדנות שלכם הא?"
"הוא יחשוב שאתם טיפשים!" אמר בכעס לוציוס.
"הוא יתגאה בנו!"
פתאום כל הזוגות התחילו לריב אחד עם השני ולא שמו לב לנעשה סביבם.
"אוי..." מלמלתי ולא ידעתי מה לעשות. מצידי שימשיכו לריב, הרי אם אני אפסיק אותם הם ימשיכו את תוכניתם! או שלא...
"שקט!" צעקתי ומתוך שרביטי יצא עוד אדום מסנוור. "אם תריבו זה לא יעזור. לדעתי הספקנו הרבה. אי אפשר עכשיו להמשיך את הפגישה זה בלתי אפשרי כאשר כולכם במצב רוח קרבי." הרוב הנהנו והמשכתי לנאום. "בואו נקבע יום ושעה אצל מישהו אחר. מתנדבים?"
אדון מקנייר הרים את ידו. "אנחנו מתנדבים."
"אז הוחלט." אמרתי בסיפוק.
"טוב... אני חושב שהגיע הזמן ללכת." אמרה גברת קראב.
כל הזוגות קמו מהסלון והלכו לכיוון דלת הברזל של ביתנו.
"היה... נחמד." סיכם גברת אייברי. "האוכל היה מצוין. תודה." היא המשיכה.
גם השאר מלמלו תודה ושהיה נחמד. ידעתי שהם שיקרו.
כאשר האורח האחרון יצא והדלת נסגרה, נשמתי לרווחה.
"טוב... אני עייפה. אני הולכת לראות מה עם דראקו, ולישון." הודעתי ללוציוס.
"לא את לא." קולו היה קר.
נעמדתי במקומי. כבר ידעתי שעשיתי יותר מידי אז לא רציתי להחמיר.
"למה לעזאזל סילקת אותם בלי לשאול אותי קודם?" קולו היה נמוך אך מצמרר.
"חשבתי... חשבתי... שזה כבר נגמר. הרי רבתם."
"אוי באמת... אל תתערבי בעניינים שלא קשורים לך!!!" הוא צעק
"אתה כל הזמן אומר לי להשתתף, אז עד שאני משתתפת זה לא בסדר?" צעקתי בחזרה.
"כשאת מתנהגת כמו מטומטמת אז כן!"
"סליחה?!"
"אני לא סולח!"
שנינו שתקנו ועמדנו במקומנו ללא תזוזה.
"לעזאזל..." הוא מלמל.
"מה?"
"אם יכולתי לבוא לבד לפגישות האלה הייתי בא. אני לא צריך אותך שתעשי לי בושות."
העלבון פעפע בתוכי. אני יודעת שלא הייתי הרעיה הכי יודע מה בכל מה שקשור למזימותיו של אדון האופל, אבל עדיין מגיע לי כבוד. "אז אני לא אבוא איתך." אמרתי לבסוף.
"מה?"
"מה ששמעת."
"אבל..."
"אבל מה? אני הרי עושה לך בושות נכון?!" הדמעות חנקו את גרוני.
"לכי לעזאזל!!! את תשלמי על זה." הוא אמר, התקרב אל פניי וסטר לי.
מיששתי את לחי. הרגשתי שהיא חמה מעוצמת המכה. הרגשתי רצון לבכות אך נשכתי את שפתיי ולא בכיתי.
"תבכי, תבכי." התגרה בי לוציוס אך אני ברחתי לשירותים. אם אני אבכה, זה לא יהיה בנכחותו.
כאשר הגעתי לחדר האמבטיה הבטתי במראה וראיתי שכל לחי ימין שלי אדומה. תוך שניות ספורות התחלתי לבכות.
הדמעות זלגו על לחיי. חלק נבלעו בפי וחלק החליקו במורד סנטרי וצווארי לכיוון שמלתי.
כעבור מספר דקות של בכי ללא קול, שטפתי את פניי והלכתי לכיוון חדרו של דראקו.
כאשר הגעתי לחדרו ראיתי אותו קורא ספר עב כרס שבכריכתו הייתה כתוב באותיות קטנות בצבע סגול "כל סודות הקווידיץ'- למחפש."
"היי... אני מפריעה?" אמרתי.
"לא." הוא אמר וסגר את ספרו.
הייתה שתיקה ולבסוף דראקו אמר. "שמעתי את הריב שלך ושל אבא."
הנהנתי בראשי לשלילה ואמרתי "אני שונאת שאתה שומע את זה."
"גם אני שונא לשמוע את זה."
"אין מה לעשות... ככה זה זוג."
"אמא, אני כבר לא ילד קטן. אני יודע שאתם נשואים רק מתוך חובתו של אבא להיות אוכל מוות."
פערתי את עיניי בתדהמה ולא ידעתי מה להגיד. לבסוף אמרתי "מה זה לא יהיה, זה לא עניינך."
"לא נמאס לכם להגיד את זה?"
"לא."
"נו באמת אמא. את אומללה! כל עיוור יכול לראות את זה על פנייך."
השפלתי את מבטי. עד כדי כך רואים את זה עליי.
"לילה טוב חמודי." עשיתי את עצמי מתעלמת ונשיקתי אותו על ראשו. "חלומות פז."
"לילה טוב..." הוא השיב לי בקול ממורמר.
כאשר חזרתי לחדר השינה שלי ושל לוציוס פשטתי את שמלתי ולבשתי את כותונת הלילה.
נשכבתי על המיטה ושמעתי את נשימותיו הארוכות של לוציוס לידי. נזכרתי במה שדראקו אמר לי "נו באמת אמא. את אומללה! כל עיוור יכול לראות את זה על פנייך."
בהרגשה מרירה זאתי נרדמתי.