"הסוד"
פאנפיק פרי עטה של "Mסטיק ורוד"
פאנדום: הארי
פוטר
דירוג: PG
שיפ: נרקיסה מאלפוי/OC
פרק 1
חזרה לפרק
קודם | מעבר לפרק הבא | אל
דף הביקורות של היצירה (טרם הועלה)
|
|
|
"הוא צריך לדעת על זה!"
"לא! עוד לא, בכל
אופן."
"לוציוס, כבר דיברנו על זה.
הוא כבר בן 16. מגיע לו
לדעת."
"אמרתי שלא אז לא! אל תגרמי
לעשות דברים שאני לא רוצה." נשמע קול נפץ של משהו נשבר. לוציוס שבר
מנורה מהמאה ה-17, פריט ששייך למשפחתו, מרוב זעם.
אני שונאת שהוא מאיים עליי ושובר
דברים כדי להיראות חזק יותר. מלמלתי "רפארו" והמנורה חזרה להיות
כאילו הייתה חדשה.
פתאום קטע את
הוויכוח קול פסיעות.
"טוב, עכשיו תהיי
בשקט!" הוא דיבר אליי בגסות. "הוא בא."
הדלת נפתחה.
"היי אמא." אמר דארקו
מאלפוי. שיערו הבלונדיני- כסוף בהק באור הנרות שהציפו את חדר השינה.
חייכתי.
"שלום אבא." קולו של
בני נעשה קריר.
"שלום, בני." אמר
לוציוס, בעלי, מתעלם מהקרירות המודגשת בקולו של בנו.
"על מה דיברתם?" הוא
שאל בעיניינות. הוא לא ילד טיפש. הוא הבין שדיברנו עליו.
"שום דבר שיעניין
אותך." אמר לוציוס במבט חתום.
"אז למה הפסקתם לדבר
כשבאתי?" דראקו יידע שהוא
עבר את כל הגבולות. במשפחת מאלפוי, אם אומרים לא, אז זה לא. לצערי.
"תפסיק תכף ומייד, או שתתחרט
על כך אחר כך!" נבח עליו אביו.
דראקו השפיל את עיניו.
"אל תשפיל את עיניך. תרים את
ראשך, תזקוף את סנטרך, כיאה לבן משפחת מאלפוי!" אביו אמר בקול רם, כאילו הוא נואם
לפני אומה שלמה.
"טוב, דראקו,
תוכל להשאיר אותי ואת אביך לבד
בבקשה?" אמרתי בקול שליו.
"בסדר..." לי היה תמיד
מוכן להקשיב.
"ואם אתה תעיז להאזין או
להציץ, אני אדע." היה ללוציוס מבט קר בעיניים, מבט שהיה קבוע בעיניו.
דראקו ייצא בהליכה מהירה מהחדר
שינה של הוריו לכיוון חדרו. כאשר נכנס לחדרו טרק את הדלת בחזקה, כדי
שאביו יישמע שהוא לא מאזין.
"לא היית צריך להיות אליו כל
כך גס!" כעסתי על לוציוס.
"על מה את
מדברת?! הוא לא היה צריך לשאול כל
כך הרבה שאלות והוא יודע את זה טוב מאוד!" הוא ירק בזמן שהוא דיבר.
"מסכן שלי..." מלמלתי.
"מה אמרת?"
"שום דבר שיעניין
אותך!" אמרתי בכעס ויצאתי
מהחדר במהרה.
למחרת בבוקר ראיתי את דראקו ניגש
אליי. לוציוס לא היה בבית. כנראה
שארב עם עוד כמה אוכלי המוות מחוץ לבית מגוריו של פוטר או כמה מוגלגים אחרים, בתקווה לתפוס
ולהרוג אותם בהזדמנות הראשונה, דבר שעשה כמעט כל יום.
"אמא?"
"כן?"
"רציתי
לשאול אותך משהו."
ידעתי שזה יגיע.
מאתמול בערב ידעתי שהוא יישאל אותי
על מה לוציוס ואני דיברנו.
"מה רצית
לשאול?"
"אני מקווה שלא תכעסי עליי,
אבל אני חושב שמגיע לי לדעת על מה דיברתם אתמול. אני יודע שזה עליי!"
לא ידעתי מה להגיד. "דארקו,
אני רוצה לספר לך, אבל אני לא יודעת כל כך אם הגיע הזמן וגם אביך לא מרשה
לי." פחדתי להמרות את פיו של לוציוס.
"אבל..." הוא ניסה
למחות.
"אין לך על מה לנסות להתנגד.
אתה יודע שהמילה
של אבא שלך היא המילה האחרונה." אמרתי ובלי כוונה בקולי נשמע עצב ותיעוב
עמוק.
אחרי השיחה עם דראקו, ניגשתי לחדר
השינה שלי ושל לוציוס, ידעתי שהוא לא יגיע בזמן הקרוב. ניגשתי לארון והוצאתי מהמגירה
התחתונה אלבום תמונות ישן. הייתה לו כריכת משי כסופה ובלויה. בכתב גדול ומסולסל היה כתוב
'מאלפוי' עם עיטורי זהב. פתחתי באקראי את האלבום. פתחתי בעמוד שבו לוציוס הציע
לי נישואין. השמיים היו כחולים עם עננים לבנים, הצמחייה מסביבנו הייתה ירוקה
וזוהרת. יום מושלם, בקיצור. אבל אנחנו, אנחנו היינו כל כך צבועים ולא מושלמים
בתמונה הזאת. הוא לא אהב אותי, אני לא אהבתי אותו... ולמרבה הצער שום דבר לא השתנה
במשך השנים. לשנינו היו אהבות מהצד. לו הייתה את מרטישיה בוטלש, מכשפה עם דם טהור.
היה לה שיער חום מתולתל ועיינים שחורות, קרות. לוציוס לא התחתן איתה מפני שהיא
לא הייתה מספיק יפה בשבילו, כך לפחות אביו של לוציוס, בואן מאלפוי, החליט, לכן אני
נישאתי ללוציוס, משום שהייתי יותר יפה ממנה.
לי היה את ג'יימס נואב, קוסם חצוי דם שאהבתי בכל
ליבי. ברור שאף אחד מהמשפחה שלי או של לוציוס לא יידע עליו. לצערי,
כאשר שמע שאני נישאת ללוציוס, עזב אותי. היו לנו ביחד את הימים המופלאים והמושלמים
ביותר בכל חיי. נזכרתי ביום שבו סיפרתי לו על הנישואים שלי ושל לוציוס... איך הוא
כעס ובצדק.
סגרתי את ספר התמונות בחזקה העפתי אותו לכיוון המראה.
המראה נשברה ברעש חזק. לא היה לי אכפת מהמראה ולא תיקנתי אותה. נשכבתי על המיטה והתחלתי לבכות
בכי חזק ומר. כעבור מספר דקות ביאטריס, גמדונת הבית החדשה שלנו, אחותו של דובי,
דפקה על הדלת. "עלמתילי?" לא עניתי לה, שתעזוב אותי לנפשי.
לא בכיתי במשך 15 שנה, מאז
שנישאתי ללוציוס –בני
משפחת מאלפוי מעולם לא בוכים. עכשיו הוצאתי את כל הדמעות שאגרתי במשך 15 שנה.
אני לא יודעת כמה זמן בכיתי, אך
כעבור כמה זמן נשמעה דפיקה חלשה על הדלת. ידעתי שאין סיכוי שזה לוציוס, מפני שהוא לא היה דופק
על הדלת, אלא ישר נכנס.
"כן."
אמרתי בקול מוזר.
"עלמתילי?" נשמתי
בהקלה. זאת הייתה ביאטריס.
"מה?" עניתי
בקול עצבני. לא היה לי כוח לאף
אחד עכשיו.
"את רוצה שאני אגיש לך את
ארוחת הערב למיטה,
עלמתילי?" היא שאלה בקול מפוחד.
ארוחת ערב? הבטתי מחוץ לחלון
וראיתי שהשמש
כבר שקעה. כמה זמן הייתי פה במצב הזה? מזל שלוציוס עדיין לא הגיע. לא רציתי
לחשוב על מה שהוא היה עושה לי אם
הוא היה רואה אותי במצב כזה.
"כן, זה יהיה
טוב."
"טוב, זה כבר מגיע
עלמתילי." היא השתחווה ויצאה מהחדר.
מלמלתי "רפארו"
והמראה חזרה לקדמותה. "לפחות
יש יצורים עם מצב יותר גרוע משלי." חשבתי בעצב כאשר הסתכלתי על ביאטריס.
כעבור 10 דקות ביאטריס נכנסה לחדר
השינה אם מגש שהיה גדול פי 8 מגודל גופה ועליו הייתה צלחת עמוסה בכול-טוב וקנקן
מיץ דלעת. אני כבר הספקתי להתאפר מחדש, מפני שידעתי שעוד כמה דקות לוציוס יגיע
הביתה.
"אני מקווה שזה יהיה
לך בסדר, עלמתילי."
"לכי עכשיו!" ציוויתי
עליה.
פעם לא הייתי מתנהגת ככה.
כוחו של הרגל, אני מניחה... 15
שנים שבהן אני סופגת יחס כזה ורואה אחרים סופגים כזה יחס מבעלי וחבריו, אז גם אני, לצערי, התחלתי
להתנהג כמוהם.
מה היה קורה אם לא
היינו מתחתנים? מה היה
קורה אם הייתי מתחתנת עם ג'יימס? בטוח שלא הייתי מדברת ככה. בכלל, לא הייתי במצב הזה עכשיו. אבל אסור לי
בכלל לחשוב על הדברים האלה! אני סתם מענה את עצמי במחשבות האלה.
כשסיימתי לאכול, השארתי את המגש
על המיטה ויצאתי להסתובב בבית. ראיתי את דארקו עם קראב וגויל, חבריו הטובים.
יצאתי למרפסת וישבתי על הספסל.
נזכרתי בזיכרונות
רחוקים שאני וג'יימס יושבים על הספסל, חבוקים, מתנשקים ואוהבים אחד את
השני, לפני שאני ולוציוס נישאנו,
בזמן שלוציוס לא היה בבית. אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול... ירד טפטוף קל שליטף את פנינו.
ג'יימס בדיוק סיפר בדיחה מצחיקה... שמענו צעדים וישר אמרתי לג'יימס להתחבא. התברר שבסופו
של דבר זה היה סנאי. אני זוכרת כמה זמן אני וג'יימס צחקנו אח"כ...
"די!" חשבתי לעצמי.
אסור לי לחשוב על ג'יימס. היחסים בינינו נגמרו. דמעה גלשה במורד לחיי.
"לא." אמרתי לעצמי. "אני לא אבכה עוד פעם היום!" אמרתי וניגבתי את
הדמעה עם שרוול שמלתי.
בשעה עשר בלילה, כאשר חבריו של דראקו הלכו ואני הייתי
בחדרי, קראתי ספר, לוציוס חזר הביתה. ידעתי על כך ששמעו את ציוציה של ביאטריס,
"אדונילי, תרצה משהו לשתות?", "אדונילי, תרצה משהו לאכול?"
"שתקי, משרתת!" שמעתי
את לוציוס צועק. "לכי לשרוף את עצמך איפשהו, רק תתרחקי ממני כבר!"
שמעו את צעדיו של לוציוס מתקרב
לחדר. "שלום אישתי היקרה." הוא אמר ונישק אותי על שפתי, נשיקה קטנה,
כמו ניקור של ציפור.
"שלום. מותר לי לשאול מה עשית עד שעה כזאת?"
"אסור לך."
הנדתי בראשי. אני שואלת אותו
אז זה כל ערב וכל ערב הוא עונה את
אותה תשובה.
לא המשכתי ב"שיחה" שלי
איתו. ניגשתי לדארקו
לחדר.
הלכתי לכיוון דלת חדרו של דראקו.
היא הייתה מקוטשת בציור של נחש ענקי, שזז כל הזמן בתמונתו.
"אמא?"
"כן."
"אה,
יופי. כנסי."
נכנסתי לחדר. "רק רציתי להגיד לילה טוב יקירי.
תלך גם אתה לישון."
"אל תלכי
לישון!"
נבהלתי. "למה?"
"כי אז
אנחנו נישאר רק אני ואבא. תישארי בחדר שלי, בבקשה."
הסכמתי לבקשתו ונשארתי בחדרו. הוא
הראה לי את המטאטא החדש שלוציוס קנה לו אתמול, הוא הראה לי את הספרים החדשים שלו, סיפר לי
על הארי פוטר, הילד שהוא ולוציוס כל כך שונאים, על החברים של הארי פוטר...
כעבור שעתיים כבר הרגשתי באמת
עייפה.
"דארקו היה מאוד נחמד לדבר
איתך." חייכתי. "לילה טוב, תלך גם אתה לישון."
הוא פיהק ומתח את זרועותיו.
"כן, אני אלך לישון. לילה טוב."
יצאתי מחדרו והלכתי לעבר חדר השינה שלי ושל לוציוס.
התפללתי למרלין שהוא כבר הלך לישון. כאשר פתחתי את הדלת ראיתי שהוא ישן ונשמתי לרווחה.
פשטתי על בגדיי ולבשתי את
כותונת הלילה שלי. נשכבתי על
המיטה רכה והחמימה שביאטריס כבר הספיקה לחמם מבעוד מועד. תוך דקות ספורות נרדמתי אך חלמתי חלום
מוזר מאוד. אני נמצאת עם ג'יימס, אהובי מהעבר ולפתע לוציוס בא מאחוריו ורוצח אותו עם סכין
מוגלגית. אני בוכה ואחת הדמעות שלי הופכת לדראקו כאשר היה תינוק וגם הוא בוכה, בוכה
ובוכה...
התעוררי בבהלה
מהחלום כל גופי היה מכוסה זיעה.
מה הייתה משמעות החלום?
|
|
|