לפני הנשיקה
|
|
פאנפיק פרי
עטה של Elven Eyes
|
|
פאנדום: הארי
פוטר
דירוג: pg13
שיפ:
לוציוס/נרקיסה
|
|
|
|
|
בחוץ ירד שלג.
הוא נצנץ והבריק, פתיתים עצלים לבנים
שירדו בחוסר זהירות לעבר האדמה הקרה.
העצים היו מכוסים בשכבה הקרה הזו, הם היו
חסרי עלים והיה קשה להחליט אם נשארה בהם אותה טיפת חיים כדי לעשותם למתים-חיים או
האם מתו לחלוטין.
בחוץ, היה יפה.
אבל זה היה יופי צונן שכזה.
נרקיסה צפתה בו בשתיקה כמה רגעים. הוא
בהה החוצה מהחלון, עיניים אפורות כמעט מתכתיות אך היה בהן גם מהעצב. זה היה מוזר,
לראות רגש בעיניים הללו בפעם הראשונה.
הראשונה והאחרונה.
"לוציוס" היא אמרה ברכות.
הוא לא הסתובב כדי להביט בה.
"נרקיסה" הוא אמר לבסוף.
השתיקה חזרה. היא מצאה את עצמה שונאת את
זה. כל מה שהיה ביניהם היה רק שתיקה, שתיקה ומבטים מרוחקים וקור, קור שהציג את
עצמו בצורה כל כך מושלמת מחוץ לחלון.
היא רצתה לומר משהו באופן נואש, כל דבר.
אך ידעה שהיא לא יכולה.
זה לא המקום שלה או התפקיד שלה, זה מעולם
לא היה.
שתיקות מסוימות לא נועדו להישבר.
אבל זה...זה לא נראה נכון, לא נראה טבעי.
זוג שהיה נשוי במשך כמעט 18 שנה לא היו אמורים להתנהג כמו זרים גמורים אחד לשני.
"אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי
אותך"
הלב שלה פספס פעימה אחת. לפתע, היא חשה
סחרחורת קלה. הם מעולם לא פלרטטו בשום צורה, ובהחלט לא הערות סנטימנטליות של אהבה.
"חסמת לי את הנוף של אותה ג'ינג'ית
מהממת בצד השני של החדר"
אה כן. זה היה בעלה.
"בבקשה יקירי, אל תהיה אמוציונלי
בצורה כל כך מעוררת רחמים" היא אמרה בארסיות "זה מבייש בצורה
נוראית."
"מה יש לי לומר?" הוא שאל,
קולו חלקלק ולועג. היא ידעה שהוא בוודאי מגחך לעצמו "יש לך את ההשפעה הזו
עליי."
שמונה עשרה שנה.
שמונה עשרה שנה היא הייתה עם האיש הזה,
והיא בקושי הכירה אותו.
היו לה רק 5 או אולי 10 דקות ואז.....
היא לא רצתה לחשוב על "אז".
"איך אתה חושב שזה היה?" היא
שאלה, המילים זרמו מפיה לפני שיכלה לעצור אותן. "אם לא...תמכת בו?"
הוא הביט בה, הבעתו כמעט ספקנית.
"את לא רצינית"
היא חשה את לחיה מתחממות, אך התעלמה מזה.
"אם כן, בדר אותי, מנוול
שכמותך."
הוא צמצם את עיניו לרגע לפני שהשתיקה
השתלטה שוב.
הו בשביל מה לטרוח? היא חשבה במרירות.
אבל היא לא יכלה לעזוב.
לא עכשיו. לא ש...
"בטח היינו מתים" הוא אמר באי
אכפתיות.
היא הביטה בו, מבטה היה מלא קור.
"אין לך דמיון בכלל."
"מה את רוצה שאני אומר
נרקיסה?" הוא אמר בזלזול. "שהיינו חיים באושר ועושר בבית קטן עם גדר
לבנה וכלב? שהיינו מזדקנים יחדיו וכל שאר השטויות הרגשניות?"
"אני לא יודעת" היא אמרה, מנסה
בכל כוחה לשמור על קולה סרקסטי.
"מי יודע אילו זוועות היינו יכולים לעבור אם ממש אהבת אותי."
"מעולם לא אמרתי שאני לא אוהב
אותך."
"מעולם לא אמרת שכן."
היא חשה משהו מוזר, וידעה שהוא חש בזה גם
כן, לכן החליטה לשנות את הנושא.
"דיברת עם דראקו?"
הוא חזר לבהות אל מחוץ לחלון.
"מה יש לי לומר לו?" הוא שאל,
וקולו היה ריק.
"מה יש לך לומר?!" היא חזרה
בחוסר אמון. "לוציוס זה הבן שלך. אתה חייב לדבר איתו!"
הוא שתק, והביט בפתיתי השלג העצלים שנחתו
על החלון.
"נאמר לו לחיות באושר ובעושר, בבית
קטן עם גדר לבנה וכלב"
נרקיסה גיחכה. "קצת אכזרי לא? לאחל
כזה דבר לבן שלך."
"הוא יתמודד עם זה" לוציוס
השיב בפשטות.
ושוב, חזר השקט.
"זה הכל?" היא ניסתה לדרבן
אותו.
הוא חשב על זה רגע. "זה כל מה שהוא
ירצה לשמוע."
נרקיסה הנהנה, למרות שהיא ידעה שהוא לא
יכול לראות אותה. המבט שלו היה ממוקד בחלון.
היא ידעה על מה הוא חושב.
"את זוכרת?" הוא שאל, הקול שלו
היה קצת מעל ללחישה.
היא התקרבה אליו, והתיישבה לצד כורסתו.
"כן."
היא ידעה שהוא מפוחד, ושונא את עצמו על
זה.
היא ידעה שהוא זוכר את אותה הפעם שבה הרג
מישהו לראשונה, היא ידעה שהוא זוכר שבאותו הלילה, היא לא פחדה. היא עשתה משהו
שכמעט מעולם לא עשתה, חיבקה אותו, והוא חיבק אותה חזרה בפשטות. ולא העיר הערות או
גיחך לעברה, פשוט החזיק אותה בזרועותיו. ומסביבם, השלג ירד.
היא הניחה את ידה על זרועו ואמרה את מה
שרצתה לומר במשך 18 שנה. "מותר לך לפחד אתה יודע."
הוא צחק צחוק קצר ושאל "ממה יש
לפחד?"
זו הייתה שאלה מטורפת, היו לו כל כך הרבה
דברים לפחד מהם. בעוד כמה דקות, הם יגיעו. ושהם יגיעו...הכל יהיה אבוד. הוא יהיה
אבוד.
"הכל" היא השיבה בחולשה.
הוא הביט בה שוב- חיוך מר עלה על שפתיו.
"נרקיסה אני..."
דפיקה קצרה על הדלת הפריעה להם.
ובאותו רגע, פחד עשה את דרכו לתוכה- פחד
שגרם לה למכאוב, פחד שגרם לראשה להסתובב ולדמעות לעשות את דרכן לעיניה הכחולות.
לוציוס עשה דברים נוראיים. אלוהים, היא
ידעה זאת. דברים שאין עליהם מחילה.
אבל כזה דבר לא הגיע לאיש.
הם לא יכולים לעשות זאת.
"יבוא" הוא קרא. הוא נשמע קר,
באופן מדהים כאילו זה לא השפיע עליו בכלל.
קורניליוס פאדג' נכנס. הוא החזיק את
כובעו בידו.
"נרקיסה" הוא אמר, בהנהון כמעט
בלתי נראה.
היא לא יכלה להביא את עצמה לעשות כלום.
היא חשה רדומה, זה לא קורה, לא באמת...
"לוציוס, סוהרסן מחכה בחוץ עם ארתור
וויזלי." פאדג' אמר. "הנשיקה אמורה להתבצע עוד כמה דקות, בבקשה אל תקשה
עלינו זה..."
"אני מבטיח לך פאדג', אני לא
אקשה." לוציוס קם והלך לעבר השר. "זה יהיה בזבוז זמן לברוח מהבלתי
נמנע"
הקלה התפשטה על פניו של פאדג'.
"תודה לך, לוציוס."
נרקיסה צפתה בסצינה כאילו הייתה לכודה
בסיוט, זה לא יכול לקרות, זה לא יכול....
"יום טוב לך נרקיסה". פאדג'
אמר, נראה שהיה לו מאוד לא נוח, הוא עשה את דרכו לדלת, לוציוס הלך בעקבותיו.
היא שנאה את הדמעות שהצטברו בעיניה ובלי
כל ספק גם ירדו על לחיה, אך ידעה שאין דרך להילחם בהן. היא יכלה להרגיש את עצמה
רועדת, הכל היה כל כך מרוחק ממנה.
"נרקיסה"
לוציוס מיקד את מבטו עליה.
"לוציוס" היא חייכה קלושות.
הוא הביט בה, כמו שותה אותה, את צורתה,
שיערה, עיניה. הוא עמד והביט בה כך לכמה רגעים, היא יכלה לראות שבב של עצב בעיניו.
"אני אוהב אותך" הוא אמר
בפשטות. המילים הללו לא נועדו ללגלג, או להטעות, או להכאיב לה.
הזלזול שתמיד היה בקולו נעלם, זו הייתה
פשוט הצהרה, משהו פשוט נכון.
ואז הוא הלך. היא יכלה
לשמוע את צעדיו, שנעלמו בהדרגה, על מדרגות השיש.
היא רעדה, ניגשה לחלון והביטה דרכו.
ארתור וויזלי עמד מאובן בקרבת סוהרסן, הסוהרסן שעתיד לקחת את נשמת בעלה. היא שנאה
את היצור, את הקור ואת השחור שבלט כל כך בהשוואה לשלג הצחור.
והדלת נפתחה, והיא צפתה כאשר בעלה ופאדג'
צעדו החוצה. פאדג' החליף כמה מילים עם ארתור וויזלי, בעלה הלך הלוך ושוב, והגניב
מבטים לעבר הסוהרסן.
זיכרונות הציפו אותה, הלילה ההוא, הלילה
שבו היא לא הייתה רק האישה- פרס שלו.
הדמעות עיוורו אותה. היא זנחה את החן
שבה. היא רצה במורד המדרגות ולדלת. הלב שלה פעם בחוזקה.
היא חשה כאילו ההכרה עומדת לעזוב אותה.
היא פתחה את הדלת, פאדג' וארתור וויזלי
עוד דיברו, כאילו רוצים לדחות כמה שיותר את הבלתי נמנע.
בשקט, היא עשתה את דרכה אליו, וזרקה את
עצמה עליו, עוטפת אותו בזרועותיה, היא ידעה למה היא עושה את זה, אותה סיבה שהיא לא
יכלה להסביר במילים.
והוא לא זלזל או לגלג עליה, לא דחף אותה
ממנו, לא ניסה להסתיר את העובדה שהוא פחד מהעתיד לבוא.
הוא פשוט חיבק אותה חזרה.
וסביבם השלג ירד.
|
|
|
סיפוריה של Elven Eyes מתפרסמים גם בבלוג שלה.