ירושלים של אבק

פאנפיק "חומריו האפלים" מאת אור ענבר

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא

פרק שלישי: ילדת הסמכות וילד האבק

מים, זה הדבר הבא שהם הרגישו. אבל לא היו אלה מי הקרח המקפיאים שציפו להם, אלא מים מלוחים שהיו אפילו מעט חמימים. הדבר הבא שראו היה דמות שהתקרבה אליהם מתוך החוף. טים וליירה נשארו במקומם, רועד מקור. מירנדה היתה זו שניגשה קדימה, וראתה שזה היה נער צעיר שאחז בידו את האלתיומטר.

כעת הם ישבו על ספסל בטון רחב מתחת למבנה עגול ונטוש בכיכר שמעל החוף שבו נחתו, וחיכו לנער שהציל אותם, יאיר שמו, שהלך להביא להם משהו לשתות ולאכול מבית הקפה. הוא אמר שעדיף שהם לא ייכנסו לשם, כי הדמונים שלהם, בייחוד מרליס, עלולים להיות מראה מוזר. טים הפסיק לרעוד, והרגיש את הרוח החמימה של המקום שאליו הגיעו מייבשת את בגדיו.

אחרי שהנער התרחק מספיק, שאל טים את ליירה ומירנדה שישבו לצידו: "יש לכן מושג מה בדיוק קרה כאן?" הוא התכוון כמובן לעובדה שבמקום ליפול לנהר הקפוא של אוקספורד ולמות מוות בטוח הם נפלו לתוך ים חמים בעיר חוף נעימה למראה. הוא חשב שהן יהיו מבולבלות כמוהו, אך מירנדה נראתה יותר כמי שיודעת משהו, ובעיניה של ליירה עמד מבט נחוש, אך גם נרגש. "זו את שעשית את זה, נכון?" שאלה ליירה את מירנדה. "עשית כישוף, והעברת אותנו לעולם אחר! זה חייב להיות עולם אחר אם לאנשים כאן אין דמונים שנראים לעין."

"מירנדה?! את מכשפה?!" שאל טים ונזכר בטיירון שהתעופף להזעיק עזרה מבלי שמירנדה תחוש כאב.

"מודה באשמה," אמרה מירנדה בחיוך קל. נראה היה שהוקל לה שסודה נחשף. "כן, אני מכשפה מלאטביה, ואני מסוגלת לעשות את כישוף מעבר העולמות. באתי לאוקספורד במטרה לעזור בחקר המעבר בין עולמות, אך נתקעתי כתלמידת שנה ראשונה בקולג'. זו הסיבה שרציתי להיפגש איתך. התכוונתי לגלות לך שאני מכשפה, אבל המאורעות הקדימו אותי..."

"אז המכשפות הצליחו לגלות מעבר בין עולמות..." אמרה ליירה. "זה נפלא!"

"זה לא כל המכשפות" אמרה מירנדה "רק מעטות יכולות, וזה כישוף קשה מאוד. מלבד זאת, זה כישוף אקראי. כפי ששמת לב, הוא לא הביא אותנו למקום המקביל לאוקספורד של העולם הזה. אבל אני חשבתי שאולי בעזרת המדע נוכל לנתב את הכישוף ולעשות אותו מדוייק יותר."

"מדע וכישוף... שילוב תחומים... כמובן." אמרה ליירה. "דבר כזה יוכל לעבוד רק בעזרת שילוב תחומים."

הם המשיכו לשבת והרהרו ברעיון. ואז קמה ליירה מן הספסל ואמרה: "אם כך, בואי נחזור לאוקספורד וניגש למעבדות של קולג' פארסלו! לא כדאי לבזבז זמן."

"אני לא יכולה" אמרה מירנדה "אמרתי לך, זה כישוף קשה, והוא נעשה קשה שבעתיים כשאני מעבירה איתי עוד שני אנשים, במיוחד כשהכישוף נעשה במצב לחץ. כולי מותשת, ואינני יודעת כמה זמן ייקח לי עד שאוכל לבצע שוב את הכישוף."

"אני מבינה." אמרה ליירה. "אם כך אין לנו ברירה אלא להישאר כאן בינתיים."

"מזל שיאיר הזה מצא אותנו" אמר טים "הוא יוכל לעזור לנו להסתדר כאן."

"בילדותי הסתדרתי לגמרי לבדי כשסיירתי בין העולמות..." אמרה ליירה, ונראתה עצובה פתאום. "אבל אני מניחה שהכל היה שונה אז... הייתי צעירה יותר, נחושה הרבה יותר. ויכולתי לקרוא את האלתיומטר. היא הוציאה מכיסה את המכשיר הזהוב שהוחזר לה בידי יאיר, והביטה בו במבט נוגה. "כמה שניסיתי... ושוב ניסיתי... לא הצלחתי. לא משנה כמה ליידי חנה הטובה ניסתה לעזור. המחשבה שעלי להזדקק לערמות של ספרים כדי לגלות את מה שפעם יכולתי לגלות תוך שניות מספר, היתה בלתי נסבלת. אני..." היא השפילה את מבטה "נכשלתי."

פנטלימון חיכך את פרוותו בלחיה של ליירה, מנסה לנחמה. טים היה נבוך כמו בכל פעם כזאת, מתלבט מה לעשות. מירנדה התקרבה אליה ואמרה בקול רך: "ליירה... אני... בשוק הסועני, כשהחזקתי את האלתיומטר... אני הרגשתי... הרגשתי מין תחושה כזאת..." היא עצרה, שוקלת את מילותיה "תוכלי לתת לי רגע את האלתיומטר?"

ליירה הושיטה לה את האלתיומטר, והיא וטים הביטו בה כשהיא מזיזה את המחוגים באצבעותיה ומתרכזת. גם טיירון הביט בה בהשתאות מעל לראשה. לאחר כמה דקות של ציפיה, הרימה מירנדה את עיניה מן האלתיומטר ואמרה בקול רגוע ככל שיכלה: "אנחנו נמצאים בעולמו של ויל."

טים וליירה קפצו בתדהמה. אך טים ניחש שבעוד הוא נדהם מן העובדה שמירנדה מסוגלת לקרוא באלתיומטר, ליירה ייחסה, לפחות כרגע, יותר חשיבות לעובדה השנייה. ואכן, הדבר הבא שאמרה היה: "ואיפה... איפה ויל נמצא כרגע?" היא נראתה נרגשת מאוד.

מירנדה הזיזה שוב את המחוגים. הפעם פניה נראו חיוורות יותר כשאמרה: "הוא... בשבי. האלתיומטר אומר שהוא שבוי בעירו של הסמכות."

"הסמכות?! אבל הסמכות מת! ראיתי זאת במו עיני!"

"זה מה שכתוב כאן." אמרה מירנדה.

"אם כך... עלינו להציל אותו. נדבר על זה עם יאיר, הוא בוודאי יידע מה עבר על העולם הזה בשמונה עשרה השנים האחרונות."

ובעוד היא מדברת, יאיר התקרב אליהם מכיוון בית הקפה, עם שתי קופסאות בידיו. הבגדים שלבש נראו חגיגיים, לפחות לפי אופנת העולם הזה, אך נעליו וקצות מכנסיו היו עדיין רטובים. "שוקו חם וסנדוויצ'ים" אמר וחייך אליהם, וריבועי המתכת המוזרים על שיניו נצנצו באור הפנסים. הוא הוציא שלוש כוסות נייר מן הקופסה האחת ושלושה כריכים מן השנייה, וחילק להם. אך הוא לא התיישב אלא נשאר לעמוד מולם. טים לקח לגימה קטנה מן המשקה החם. "אה, אתה מתכוון לשוקולדל" אמר, אם כי הטעם הזכיר רק במעט את השוקולדל שהכיר מעולמו שלו. המחשבה שהוא נמצא כרגע בעולם אחר היתה מפחידה ומרגשת בו זמנית.

"אמור לי, יאיר," אמרה ליירה, שעוד לא נגעה באוכל ובשתייה. "האם ישנו בעולמכם מקום שנקרא 'עיר הסמכות'?"

"עולמכם?" אמר יאיר, ושוב חייך "תיארתי לעצמי שזה העניין. אתם באתם מעולם אחר, נכון?"

"כן," אמרה ליירה, "מיד נספר לך על זה. אבל אתה מוכן לענות על שאלתי?"

הוא נראה מתלבט לרגע. "עיר הסמכות? טוב, לדעתי זה לא יכול להיות משהו אחר חוץ מירושלים..."

"ירושלים..." אמרה ליירה וחשבה, ולפתע אורו עיניה: "עיר- שלם!"

עיר- שלם... חשב טים לעצמו. עיר- שלם היתה גל חורבות בסמוך לחופי הים המדיטריאני. היא נחשבה לערש הכנסייה, אך איש לא ישב בה כבר אלפי שנים מלבד מספר כמרים ונזירים, וגם הם עזבו לאחר מות הסמכות וקריסת המגיסטריום.

"רגע..." אמר יאיר "החיות שאיתכם... הם דמונים, נכון?" הוא לא חיכה לתשובה. "אתם מהעולם של ליירה!"

טים לא יכול היה להסתיר חיוך. הוא ומירנדה הביטו זה בזה מעבר לכתפה של ליירה, משתדלים שלא להתפקע מצחוק. ליירה שמרה על ארשת פנים רצינית אך משועשעת קלות, ואמרה: "כן, אנחנו מעולמה של ליירה."

יאיר כנראה הבחין שהם צוחקים, ונראה קצת נבוך. "השם הרשמי שלו הוא 'עולם הדמונים'... בגלל שאתם העולם היחיד שבו..."

"... אנשים רואים את הדמונים שלהם. כן, אנחנו יודעים."

"אבל בכל המאמרים והנאומים של ויל פארי הוא כינה את..."

"ויל פארי?! אתה מכיר את ויל פארי?"

"לא אישית כמובן... אם כי הייתי אמור היום לראות אותו..." מבט מהורהר חלף על פניו "אבל אין אדם בעולם הזה שלא יודע מי זה ויל פארי."

"אני מבינה." אמרה ליירה, קמה ונעמדה מול יאיר. "אם אתה יודע על העולם שלנו, אני מניחה ששמעת גם על האלתיומטר."

"כן, שמעתי. זה מכשיר שיכול לגלות את האמת."

"נכון. ובמקרה אחד מהם מצוי ברשותנו. ובעזרתו גילינו ש... ויל פארי בשבי."

"כן, אני יודע."

"והוא נמצא בעירו של הסמכות. זו הסיבה ששאלנו אותך."

הוא נראה שמח. "אם כך, הוא בטוח מתכוון לירושלים! ו... הוא אמר לכם גם מי חטף אותו?"

"לא." אמרה מירנדה וקמה גם היא, עם האלתיומטר בידה "אבל אני יכולה לברר." היא הזיזה את המחוגים, אך הפעם הבעת בהלה עלתה על פניה. "טים... ליירה... בואו נלך מכאן."

"לאן אתם רוצים ללכת?" יאיר לא הבין.

"לא איתך, זה בטוח." אמרה לו מירנדה בזעם. "אתה לא תצליח במזימה שלך, לא משנה מה יהיה, אתם באים?"

טים קם, למרות שגם הוא לא הבין כלום.

"את מוכנה להסביר לי," אמר יאיר, "מה אמר לך האלתיומטר?"

"אני חושבת שאתה יודע מה הוא אמר לי." אמרה מירנדה. "הוא אמר לי שהאישה שחטפה את ויל פארי... זו אחותך!"

***

יריות רמות נשמעו מהסלון. תמר קמה בבהלה משולחן הכתיבה ורצה לשם, מצפה לגרוע מכל. אך הפחד התחלף בזעם כשראתה את אחיה התאומים יושבים ויורים במרץ זה בזה במשחק הפלייסטיישן בטלוויזיה.

"תכבו את זה כבר." אמרה להם.

"למה?" שאל מיכאל, מבלי להרים את עיניו מהמסך.

תמר לא הצליחה לחשוב על סיבה טובה למה הם צריכים לכבות את המכשיר המפלצתי הזה, לכן אמרה רק: "לפחות תנמיכו את זה." חגי הנמיך את הווליום בדרגה אחת, גם הוא לא טרח לזכות אותה במבט. הסיכה של הכיפה בקושי החזיקה מעמד על שיערו המלא בג'ל, והיא כמעט נפלה מראשו. תמר יכלה להתעקש שינמיך עוד, אבל היא העדיפה לוותר והלכה לפינת האוכל בתחושת תסכול וכעס על ההורים שלה שמאחרים לחזור, ועל יאיר, שהיה אמור להחליף אותה ולאפשר לה לצאת מהבית.

היא הבחינה בעיתונים שעל השולחן. "הארץ", "ידיעות"... כולם זועקים על היעלמותו של פארי הכופר. העובדה שההורים שלה קונים את העיתונים החילוניים לא מצאה חן בעיני תמר. אם זה היה תלוי בה, הרבה דברים היו משתנים בבית הזה. היא היתה למשל מעדיפה לשלוח את חגי ומיכאל לבית ספר הרבה יותר דתי ממה שהם לומדים בו היום, כדי שלא יתקלקלו כמו שיאיר התקלקל. אבל ממילא כבר מאוחר מדי. היא ידעה שיאיר מדיח אותם כל הזמן לתרבות רעה. היא עצמה ניסתה להוות השפעה חיובית עליהם, אך זה היה חסר תועלת. לבני אדם, ובמיוחד לילדים, הרבה יותר קל להתפתות אחר הפרת איסורים מאשר לכפות אותם על עצמך. כל הניסיונות שלה רק גרמו להם להתרחק ממנה. היא כמובן יכלה לשים לזה סוף ולספר להוריהם על כל הסיפורים שיאיר מספר להם, הסרטים שהוא לוקח אותם אליהם, ואפילו- אם כי זו היתה רק השערה שלה- על המסעדות הלא כשרות שהוא לוקח אותם אליהן. אבל היא ידעה שיאיר, חגי ומיכאל לא יסלחו לה על זה לעולם, והיא עדיין לא ויתרה על השאיפה להתקרב אליהם מחדש, ולקרב אותם בחזרה אל חיק האמונה.

היא הביטה בפארי הכופר שחייך אליה מן העיתון, וזכרה את ההבעה שהיתה על פניו בלימוזינה לפני שהורדם. את ההלם המוחלט, הבהלה והאכזבה. היא לא חשה שום חרטה. האיש הזה הרעיל את הלבבות של מיליוני אנשים עם השקרים המתועבים על האבק ומות האלוהים, כולל את לבבותיהם של אחיה הצעירים. היא עשתה את זה למענם. למען משפחתה. הפעילות שלה בצבאות השם שומרת על שמה הטוב של משפחת בן יוסף, נצר לשושלת רבנים מפוארת, ומכפרת על מעלליו של יאיר במסדר האבק.

תמר הלכה למטבח, הוציאה גביע יוגורט מן המקרר ושיחקה בו באיטיות עם הכפית. בעצם היא בכלל לא רעבה. ברגע שיאיר יבוא, היא תצא. יש לה פגישה עם כבוד הרב, עליה לדווח לו על הנעשה. יאיר ניסה להסתיר זאת, אך היא ידעה בדיוק לאן הוא הלך היום. הוא אמור לחזור ברגע שיגלה שההרצאה של פארי הכופר לא תתקיים. אלא אם כן הוא הלך לעוד אחת מאותן מסיבות פריצות ושכרות עם החברים האיומים שלו מן המסדר... זו בהחלט אפשרות. היא אכלה כפית אחת מן היוגורט ונאנחה בקול. היא חייבת לעבור לגור לבד. אולי היא תבקש מכבוד הרב לעבוד בשביל הארגון, בנוסף להיותה חברה פעילה. בתור מזכירה, או משהו כזה. כך היא תחסוך כסף ותשכור לעצמה חדר בעיר, ואז לא תצטרך לדחות את עבודת הקודש שלה בעבור עניינים פעוטים שכאלה.

ואז נשמע סיבוב המפתח המיוחל בדלת. היא רצה על מנת לומר שלום להוריה, ובדרך ראתה את חגי ומיכאל יושבים ועושים שיעורים עם הבעה מתחסדת על פניהם. הוריה עמדו בכניסה, אביה מחזיק את אביגיל הישנה על ידיו.

"היא נרדמה לנו בדרך," אמרה אמה. "קחי אותה לחדר, תמרי."

"בסדר," אמרה בזעף "אבל אחר כך אני הולכת."

היא לקחה את אביגיל בזרועותיה ונשאה אותה אל חדרה, כשהיא מחייכת בעל כורחה. את לא תנטשי, נכון? את תהיי כמוני. את אפילו דומה לי. טוב, בעצם זה לא מדוייק. כל ילדי בן יוסף היו בהירי עור ושיער, מי יותר מי פחות, אך אביגיל דמתה דווקא ליאיר בתווי הפנים ובעיניים החומות. לא משנה, באופי את תהיי כמוני. אנחנו הבנות לא נאכזב כמו הבנים. היא הניחה אותה במיטתה, כיסתה אותה בשמיכה ונשקה על מצחה. עוד יש תקווה.

היא סקרה את עצמה במראה הקטנה שבמסדרון. היא נראית בסדר, מספיק צנוע. החצאית והשרוולים באורך המתאים, הנעליים סגורות, השיער אסוף בקוקו, והאיפור שעטתה על פניה בתור סיגל וייסברג נמחק ממזמן. היא חזרה להיות תמר בן יוסף, יקירת הארגון.

"לאן את הולכת?" הוריה עדיין עמדו ליד הדלת כשעמדה לצאת.

"סתם, לפגוש חברות שלי."

"ומה עם יאיר? הוא עוד לא חזר?"

"לא. אין לי מושג איפה הוא."

"כבר מתחיל להימאס לי מכל ההיעלמויות האלה שלו." אמר אביה. "מה יקרה שנה הבאה כשהוא יהיה בתיכון?"

"די אליהו," אמרה אמה "עכשיו כבר התחיל החופש. הוא רק ילד, תן לו לבלות."

"אבל לפחות שיגיד לנו לאן הוא הולך! עכשיו הוא כבר לא יוכל להמשיך עם התירוצים שהוא הולך ללמוד, בטח לא אחרי התעודה הנוראית שהוא הביא הביתה. אני אומר לך מרים, הפעם הוא יחטוף."

יופי, חשבה תמר. הם לא יתנו לו לצאת מהבית, ואז הוא יעשה פחות נזק. "טוב, אז להתראות."

"להתראות חמודה." אמר אביה.

היא יצאה מדלת ביתם אל רוחות ליל הקיץ הירושלמי, והתחילה ללכת. לא מאוד קר בחוץ, היא יכולה ללכת ברגל. היא תהתה מה יאמר לה כבוד הרב. האם יטיל עליה עוד משימה? ישתף אותה בתכניות לעתיד? יהיה זה אשר יהיה, היא תציית, ובשמחה.

***

יאיר התחיל לרוץ בעקבותיהם במדרגות שירדו מכיכר אתרים ולאורך שדרות בן גוריון, בתקווה שהם המשיכו ברחוב עד כיכר רבין ולא הסתבכו ברחובות הצדדיים. במקרה הכי גרוע הוא ישאל אנשים אם הם ראו שלושה אנשים עם חמוס, אנקור ופינגווין. זה בטוח יעבוד.

כשעלה אחרי הצהריים על האוטובוס לתל אביב, הוא לא תיאר לעצמו איך ימשיך היום שלו. הוא נסע לבדו, כי לדורון ושאר החברים היתה בגרות בלשון. הוא התלבש יפה, התגנדר והכל, בכל זאת לא כל יום הולכים להרצאה של ויל פארי בכבודו ובעצמו. המלון שבו היתה אמורה להתקיים ההרצאה היה מוקף בעיתונאים וצלמי טלוויזיה, אך יאיר לא ראה בזה משהו חריג. וכך, חגיגי ונרגש, הוא הגיע אל שערי המלון, כדי לגלות שההרצאה בוטלה וויל פארי כנראה נחטף. היה ברור לכולם שסוכני הדת מירושלים קשורים לכך, ויאיר גם ידע שתמר חברה בארגון צבאות השם, אבל הוא לא העלה בדעתו שהיא קשורה ישירות לחטיפה. אך כמובן, האלתיומטר לא משקר.

הוא חייב לשכנע את שלושת האנשים מעולמה של ליירה, שאפילו את שמותיהם הוא לא יודע, שזה שאחותו הגדולה היא קנאית דתית חשוכה לא אומר שגם הוא כזה, להיפך, הוא חבר נלהב במסדר האבק ומעריץ את ויל פארי. הוא יביא אותם לירושלים וביחד הם ימצאו את ויל פארי. הוא בטוח יצליח להוציא מידע מתמר בדרך כלשהי. אולי היא תפלוט משהו בטעות.

בפינת רחוב דיזנגוף הוא התעייף ועצר לנוח לרגע על אחד הספסלים בשדירה. הוא לא הצליח להוציא מראשו את המבט הכועס והנעלב של הנערה שקראה באלתיומטר. הוא לא יכול היה להימנע מהמשפט הקלישאתי: 'היא כל כך יפה כשהיא כועסת'. ובאמת עיניה הכהות והפראיות היו מפחידות, אך שידרו עוצמה גדולה שהפכה אותה ליפהיפיה בעיניו. לא שזה משנה משהו, אין סיבה שבחורה מיוחדת כל כך תשים על מישהו כמוהו, סתם נער בן חמש עשרה עם שיער בהיר, עיניים חומות וגשר בשיניים. אם כי הוא התחיל להיראות טוב יותר מאז שהצטרף למסדר האבק והתחיל להסתובב עם דורון וניבאל וכל החבורה הזאת... בעצם מה זה משנה עכשיו, הוא נזף בעצמו וקם מן הספסל. הכי חשוב כרגע זה למצוא אותם. הוא המשיך לרוץ ברחוב עד שהגיע לכיכר רבין, שהיתה מלאה באנשים. לא היה לו ספק שהם יבלטו גם בקרב המון האדם, אבל זה היה קשה יותר. הוא הלך אל המזרקה במטרה לסרוק את כל הכיכר, אך לפתע שמע שתי נערות מתלחששות: "בואי," אמרה האחת לחברתה. "אמרו לי שליד הפסל יש מופע רחוב עם פינגווינים!"

"פינגווינים? כאן בתל אביב בקיץ? זה בטח מזוייף!"

"בואי נלך ונראה!"

יאיר הלך בעקבותיהן אל הפסל הגדול שבכיכר, ואכן שם עמדו שלושתם, אם כי מה שהם עשו- לעמוד ולחייך במבוכה- לא ממש התאים להגדרה של מופע רחוב. אנשים פשוט באו והסתכלו על הפינגווינית של הבחור השחרחר. זה שימח את יאיר, כי כך הוא יוכל לדבר איתם בלי למשוך תשומת לב, אם כולם יהיו מרוכזים בפינגווינית. הוא ניגש ונעמד מולם. נערת האלתיומטר הבחינה בו.

"אמרתי לך לעזוב אותנו, נכון?"

"כן," אמר יאיר, "אבל אני לא מסכים לזה, עד שתקשיבו לי. אחר כך תעשו מה שאתם רוצים." הם הביטו זה בזה, ולאחר מכן חזרו להביט בו לאות שהם מקשיבים. "אחותי, תמר," הוא לקח נשימה עמוקה, "היא חברה בארגון דתי קנאי שמסרב להכיר במות הסמכות. ואם האלתיומטר אומר, אני בהחלט מאמין שהיא זו שחטפה את ויל פארי. אבל לי אין שום קשר אליה. היא אחותי ואני אוהב אותה, אבל הדעות שלנו מנוגדות. אני חבר במסדר האבק, ארגון שמטרתו להסביר לאנשים על מות הסמכות, על האבק ועל העולמות המקבילים. ויל פארי עומד בראש הארגון, ואין אדם שאני מעריך יותר ממנו בעולם הזה. ו..."

"א..." התחילה נערת האלתיומטר להגיד.

"תני לי לסיים!" אמר בתקיפות. הוא מעולם לא דיבר כך למישהו, אך נראה שזה עבד. "אני מציע לכם לבוא איתי לירושלים. אני חושב שאני יכול לעזור לכם למצוא אותו. נוכל להציל אותו ביחד. כמובן שאתם יכולים להישאר כאן בתל אביב ולשבת כל הזמן על החוף או לחזור לעולם שלכם או מה שאתם רוצים, אבל זה לא יעזור לוויל פארי. ונראה לי שאתם מעוניינים לעזור לו, לא?"

"סיימת?" שאלה האישה המבוגרת יותר, אך לא הפגינה שום סימן לקוצר רוח. "כן, אתה צודק. אני באמת רוצה לעזור לוויל. אני מאמינה לך, ומוכנה לבוא איתך לירושלים. אני מניחה שגם ידידיי יסכימו איתי."

"אני מסכימה," אמרה נערת האלתיומטר, והבחור השחרחר הנהן.

"מצויין!" אמר יאיר, "אז בואו נלך. הכיוון הוא משם."

הם התחילו ללכת במעלה רחוב אבן גבירול, לקול המחאה של הקהל שבא לראות את הפינגווינים. אך למזלם לא רדפו אחריהם יותר מדי, מלבד כמה ילדים מתלהבים שגם הם התייאשו בסוף.

"אגב, אני בכלל לא יודע איך קוראים לכם..." נזכר יאיר לפתע.

האישה חייכה. "שמי הוא ליירה בלאקווה וזה הדמון שלי פנטלימון. כן כן, אותה ליירה שעל שמה קרוי העולם שלי, מסתבר." היא חייכה למראה פניו המשתאות של יאיר. לעזאזל, איזה אידיוט הייתי, חשב יאיר. מדבר איתה על עולמה של ליירה... "ואלה... ידידיי," המשיכה ליירה "טימותי פארסלו והדמון שלו מרליס..."

"אתה יכול לקרוא לי טים." אמר טין וחייך אליו.

"... ומירנדה דריזינסקי והדמון שלה טיי..."

"לא." אמרה נערת האלתיומטר ששמה היה מירנדה, ונעצרה. "אם כבר שמנו את כל הקלפים על השולחן, אז בואו נגלה הכל. "אמרה.

"בסדר," אמר יאיר "אבל אפשר לעשות את זה תוך כדי הליכה? שלא נפספס את האוטובוס האחרון." הם עזבו כעת את אבן גבירול הרועש ופנו לרחוב ארלוזורוב השקט יותר. יאיר היה שמח דווקא להישאר איתם קצת בתל אביב, אבל יש להם דברים דחופים לעשות.

"מה העניין?" שאלה ליירה את מירנדה.

"אני לא מירנדה דריזינסקי..." אמרה מירנדה ולקחה נשימה עמוקה "אלא מירנדה סקאדי."

"סקאדי?" אמרה ליירה "כמו רוּטה סקאדי, מלכת המכשפות של לאטביה?"

"כן, אני בתה של רוטה." אמרה מירנדה.

"את מכשפה?" אמר יאיר.

מירנדה הנהנה. וואוו, מכשפה, חשב לעצמו. הוא שמע שבעולמה של ליירה יש מכשפות אך מעולם לא חלם שידבר עם אחת מהן, וגם לא תיאר לעצמו כמה הן יפות וחמודות...

"פגשתי את אמך בילדותי," אמרה ליירה.

"אני יודעת." אמרה מירנדה. "למעשה היא זו ששלחה אותי אלייך, כי..."

"נדבר על כך מאוחר יותר, בסדר?" אמרה ליירה.

"אתה מביא אותנו לבית שלך בירושלים?" שאל טים לאחר שתיקה קצרה.

"לא..." אמר יאיר. "אחותי... וגם ההורים שלי... הם לא יראו את זה בעין יפה. למרות שהייתי שמח אם הייתם פוגשים את האחים הקטנים שלי. בכל אופן, כרגע נלך לבית של חבר שלי, דורון. ההורים שלו בחו"ל ואני מניח שלא תהיה לו התנגדות." בעצם גם להורים של דורון לא היתה התנגדות אם הם היו בארץ. לא פעם ולא פעמיים יאיר קינא בדורון שיש לו הורים כאלה.

ובעוד הם מדברים, הם הגיעו אל סוף הרחוב וראו מולם את רציף הרכבות והאוטובוסים הגדול. יאיר לא יכול היה להימנע מתחושת הדכדוך שחלחלה לתוכו. הוא שלח את ידו לכיסו והוציא משם את הכיפה. הוא חוזר לירושלים.