היורשת של סלית'רין
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

"אך אפל הנתיב, רק לך הוא קיים: המתים ניצבים על הדרך לים"

(ג.ר.ר טולקין: "שני המגדלים")

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

רונאלד

תיק-תק. תיק... תיק...

השעון המכושף תקתק בעצלתיים, כאילו נותר הדבר החי היחיד בבית.
הטרקלין הגדול היה שרוי באפלולית. צללים עצלים ריצדו בלא חפזון על הקירות, מלטפים את מסעדי כסאות ותמונות דהויות על הקיר. הכל היה ריק, כה ריק, עד כי רון כמעט והתגעגע לקולו התינוקי והמעצבן של ארתור הקטן; אולם התינוק והאומנת היו רחוקים מכאן - מזה יומיים, שהו בלונדון, בביתם של ביל ופלר. הרמיוני מתעכבת בהוגוורטס, כרגיל... ולרון נותרה משימה קשה במיוחד - להשאר כאן, ולחכות לסעודת חג המולד המתקרבת ובאה. במילים אחרות, לרבוץ על הספה ולשמור על ערמת ארגזים מקושטים להגעיל.

"זה יהיה חג המולד השמח ביותר שהיה במשפחה במשך הרבה שנים" הכריז ביל שבוע אחד קודם לכן, מלטף מבלי משים את סימני הצלקות שעל לחיו.

שמח? הרהר רון, עוקב אחרי הזוהר האדום-עמום שעל זגוגיות החלון, ומעביר מבט על ערמת הקישוטים והחבילות שהלכה וגבהה משבוע לשבוע. איך אפשר בכלל לדבר על חג מולד שמח, בלי אבא ואמא וכל האחרים? וכולם... כולם מקשקשים כל הזמן על החגיגה המעצבנת הזו. בכלל, יש עוד לפחות שבועיים-שלושה עד אז... רון לא היה בטוח כמה זמן בדיוק; נדמה היה שהזמן הפך חסר חשיבות באפלולית הארורה הזו. והרמיוני... יהיה לי מזל אם היא בכלל תמצא לה זמן לבוא...

אופנוע מעופף טרטר אי-שם מעבר לחלון. בלא ספק, בדרכו למועדון האופנועים על שם סיריוס בלק. רון התנער, כורה אוזן לעקוב אחריו; אחר, התרומם באיטיות ובחן, בפעם המי-יודע-כמה את הקישוטים והתמונות שמעל האח:

תמונה ישנה שלו על הדשא בהוגוורטס, מוסתרת למחצה מאחורי פמוט כסף גדול: יושב בין הארי להרמיוני, ושלושתם מחייכים ומנופפים באיטיות; הרמיוני בגלימה ארוכה וכהה, מן היום בו הושבעו שניהם למסדר עוף החול; תמונת הנישואין שלו ושל הרמיוני; מחולל הזמן הישן והשבור, נוצץ קלות ממקומו שעל הקיר, האבן הסגולה והגדולה שבתוכו קורנת ברכות למגע קרני הירח המסתננות מהחלון... והמטאטא, המטאטא הישן והאהוב שלו, נעול בתוך תיבת זכוכית מכושפת.

לרגע, ניצב רון מולו באין אומר, ממצמץ קלות בעיניו.

אולי בכל זאת? שאל את עצמו, מתקרב באיטיות אל התיבה. רק סיבוב קטן אחד- אף אחד לא יראה, והמרפא הפוץ והנודניק הזה לא ידע כלום. סחרחורת כרונית כישופופובית...הלוואי שיחרבן לך דרקון על הראש!

רון זכר כיצד כעס והתווכח, אלא שהמרפא הבכיר עמד על שלו, והרמיוני הצטרפה אליו... איך לא?
"זה חשוב מאד, רון" אמרה, מכווצת גבות ומשלבת ידיה על חזה "אתה חייב להבין. אתה... אנחנו כבר לא בני שמונה-עשרה, וזה מסוכן מאד בשבילך. מה יהיה אם תאבד את שיווי המשקל לפני שתספיק להטיל כישוף מאזן?"
והנה, כך הצטרף הבילוי החביב עליו לרשימת האיסורים המתארכת והולכת. רון ניצב מנגד, בולע את המטאטא בעיניים כלות.

אולי הם צודקים, ואתה... עם המזל הדפוק שלך, חבוב, עוד תתנגש חזיתית באחד האופנועים המעופפים האלו. אבל... אולי בכל זאת סיבוב קטן אחד? אוף!
במשך רגע ארוך, חכך את הדבר בדעתו; הם לא מבינים... למה אסור לו להיות שוב רון של פעם, אפילו לרגע?

פיהוק גדול הרעיד את לסתותיו; צעד אחר צעד, נסוג מארון הזכוכית, שב ושוקע אל תוך הספה.

אולי מחר... עכשיו, עכשיו מאוחר מדי... ואם הרמיוני תחזור ותראה שהתעסקתי עם המנעול... הדבר האחרון שרצה רון היה ויכוח חדש.

"נו, מילא... אציו עיתון!"

מבליע אנחה, תפס את גליון הנביא היומי שהמריא מהשולחן, מדפדף ופותח את מדור הספורט; לפחות לקרוא על קווידיץ' מותר לו... עדיין.

"ג'ונסון וההפסד השביעי - סופה של קריירה?"
האותיות הגדולות ריצדו מול עיניו, עוסקות בסיפור שהעסיק את עולם הקוסמים בשלושת הימים האחרונים: האותיות הגדולות ריצדו מול עיניו.
"אוף, שוב פעם הזבל הזה..." רון כיווץ את שפתיו, קורא במהירות את התיאור המי-יודע-כמה של אוהדים זועמים ועוד-פרשן-קווידיץ'-אחד, חכם מאד בעיני עצמו, שמנתח באריכות ארסית את כל שגיאותיה של מאמנת ה"ליברפול דראגונס".
"פשוט אין כבר כבוד היום לאנשים טובים" התאונן רון בקול, בוהה לרגע בתמונה של אישה שחורה גבוהה, שנעה קדימה ואחורה בתוך דף העיתון, נסוגה לחדר ההלבשה בכדי לחמוק מן האוהדים הזועמים. "אנג'לינה המסכנה. כאילו זו אשמתה שתקעו לה מחפש שהוא פוץ עולמי, בתוספת רודף ראשי מפונק ושרוט על כל המוח. אוהדים דפוקים, דפוקים... די, נמאס לי מזה".
רון העביר עמוד, ואחריו עוד אחד. חדשות הספורט התחלפו בחדשות חוץ; הנשר הצעיר הוביל מורדים טבטונים לפשיטה על שיירת שטיחים מעופפים של איחוד הקוסמים האירופי; קללות עתיקות, גרזינים מכושפים... ועשרה הרוגים, לפחות.
"לא ניתן מנוח לאויב, כל עוד הוא יושב על אדמתנו" צוטט מנהיגם של המורדים מכריז.

"עוד... פוץ אחד... לאוסף"

רון משך בכתפיו, ונשען לאחור; העייפות טפטפה לתוכו בהדרגה, מניחה לנביא היומי להשמט על ברכיו.

כן... נמנום קטן רק... יעזור. יהיה נחמד מאד, אם יזכה לחלום על הימים של פעם... על הארי, ו... קווידיץ'. הרבה, הרבה קווידיץ'...

העלטה נפלה עליו, מעמעמת את אור הנרות ומכסה אותו כגלימה; אולם הארי והקווידיץ' סירבו לפקוד את חלומותיו. תחת זאת, פקדו אותו פנים אחרות, מביטות בו מתוך הערפל השחור; פנים לבנות ומתות, מעוטרות בקוצים ורודים רפויים.
"בוגד" לחשו פניה המזוגגות. "בוגד".

"לכי... תעזבי אותי, משוגעת!" ילל רון, מנסה לשווא להתרחק מן העיניים המתות. "מרלין! באמת חשבת שאני... שאני אעזוב את הרמיוני בשבילך?"

שפתיה של מיה, כחולות ומתקלפות, התעוו בדבר-מה דומה לצחוק.

"טיפש אימפוטנט. אתה באמת, באמת מאמין שהיא לא זיינה מהצד במשך כל השנים, הרמיוני הצנועה והחסודה? הו לא, היא נשארת תמיד עד מאוחר, רק... רק כדי ללמוד... רק בשביל זה; אוי, כמה שאתה תמים, רוני פצפוני..."

"תסתמי, מיה! פשוט תסתמי!"
צחוקה מילא את האוויר, מצליף באוזניו. אחר, התעבה ערפל סביב פניה והם דעכו והשתנו - הופכות באיטיות לפנים אחרות, שלא הפסיקו לקרוץ; שער שחור... אף נשרי ומכוער; רון חרק בשיניו.
"סנייפ או... אולי... ויקטור, ויקטור קרום? אוך, אני פשוט אהרוג אותך, אהרוג אותך!"

רון זינק קדימה בנהמת שנאה... ופקח את עיניו, מוצא את עצמו פעם נוספת על הספה; אור הנרות והפמוטים דעך כמעט כליל; הירח זרח בהיר מעבר לחלון, שופך את קרניו על התמונות וארונות הזכוכית. אבן האמתיסט הגדולה של מחולל הזמן הבהיקה, כאילו בערה באש קרה.

תיק-תק, פיזם האורלוגין. תיק-תק, תיק, תיק...

רון חשק את שיניו. משהו... משהו כאן מוזר, מוזר מאד.

"מה לעז..."

ב-ו-ו-ו-ו-ו-ם.

אי-שם, גבוה בשמיים השחורים, התגלגל רעם; הקירות החזירו הד, עד שנדמה היה לרון כי התמונות רוטטות ונאנחות; ההד גבר והלך, מציף את הטרקלין. רון פער את פיו בכדי לזעוק, אלא שלשונו דבקה לחיכו; הצללים גבהו והקיפו אותו, לובשים צורות מוזרות; מחולל הזמן בער, משלח להבות סגולות לעבר החלון.
טסססס.... אבן נוספת נדלקה באש סגולה, צוננת; אדם מטורף למחצה זחל בשלג, נוהם ומתנשף; דם זב מפיו ואפו, ועיניו דלקו בטירוף; ברק הבזיק, והאור הסגול שרק והתפשט במהירות. הרמיוני רכנה על ספר גדול, ולצידה סנייפ הארור ואותו מכשף ערבי שרון שכח את שמו, מביט בהם בפנים מודאגות וממשש את מחרוזת התפילה המכושפת שלו.
ב-ו-ם; האור פגע במגדל ישן וגבוה, מאיר אותו בגוני לילך ארסי; נערה מוזרה ניצבה בחלון, אור נוגה מבין ידיה הקפוצות וצחוק חלול אופף אותה... דמויות נוספות, מוזרות, הקיפו את רון מכל עבר, לוחשות ומאיימות; אבן נוספת התהבקה באור מפחיד, ואחריה עוד אחת... רון חש כיצד הולם ליבו בחוזקה; קו אחר קו, נטווה הפנטגראם סביבו, כופת אותו... ואי-שם, במרכזם של האורות המרצדים הזדחל דבר-מה; יד... אצבעות ארוכות, עציות ומסוקסקות קרבות אליו באיטיות, ועל הגדולה בהן מטלטל פעמון קטן, רועד ומצלצל על כל תנועה מתנועותיה.
אונג... אונג...

רון פרפר, מנסה לשווא להאבק בחוטים הכובלים אותו, למלט את נפשו. היד זחלה ובאה; האורות הסגולים ריצדו על ציפורניה ועל הפעמון הקטן; הנה היא הולכת וגדלה, יונקת בתאוותנות את הלהבות הסגולות. אצבעות קשיחות התהדקו סביבו, לופתות את גופו, מועכות. רון צרח, ידיו מכות באוויר ורגליו בועטות ביאוש; הפעמון צלצל, וצלצל, וצלצל...
"רון!"

האצבעות התהדקו, מטלטלות אותו בחוזקה.

"הארי, בבקשה תעזור לי... הארי!"
"רון, פקח את העיינים ותביט בי. רון!"

פיו של רון נסגר ונפתח, נאבק לאוויר... לאט-לאט, נסוג הערפל השחור, שב ולובש צורה של חדר-טרקלין; רון מצע עצמו שרוע אפרקדן על השטיח, בוהה בפניה המודאגות של ג'יני. אי-שם, הרחק מאחורי גבה, עמד מחולל הזמן השבור במקומו הישן, האבן הגדולה בליבו זוהרת קלות לאורן של קרני הירח.
ג'יני שבה וטלטלה אותו.

"רון, אתה שומע אותי? אתה בסדר?"
"בערך"

קילוחי זעה זרמו על פניו וצווארו, מציקים ומכתימים את החולצה; חזהו כאב, ועורקי צווארו פעמו בחוזקה.

"סתם חלום דפוק" רטן "לא... לא משהו מיוחד".
ג'יני הנהנה, והרטיה השחורה על עינה הפגועה נעה עם שערה; רון התקשה עדיין להסתגל לפנים האלו... שונות כל-כך ממה שזכר.

"קראת להארי" אמרה היא, ושפתיה התהדקו בעווית שקטה "אני מבינה".

רון הנהן.

עדיף שתחשוב ככה... אם תשמע את הסיפור האמיתי, היא בטח תחשוב שכמה ברגים התרופפו אצלו; רק זה עוד חסר לו. השרביט היה מונח עדיין על השולחן הקטן; רון התרומם, חוטף אותו ומכוון אותו אל פניו המלוהטים.
"התקרצף!"

השרביט בהק, משלח גל קריר ונעים; רון הפליט אנקת רווחה. אחר, הגניב מבט נוסף אל מחולל הזמן; אלא שזה ניצב במקומו, דומם לגמרי.
"הוא שבור לגמרי רון" זכר את הרמיוני אומרת, ביום בו תלתה אותו מעל האח "הוא כאן למזכרת מהימים ההם, זה הכל".

ג'יני הניפה את שרביטה, מרחיפה את גליון הנביא היומי ושאר הניירות בחזרה אל השולחן.

"אממ... באת לבדוק את ההכנות לחג, ג'ין?" גמגם רון.

אחותו משכה בכתפיה.

"לא ממש. הייתי מגיעה מוקדם יותר, אלמלא ישיבה משעממת להגעיל שפשוט לא נגמרה... צרות, צרות, צרות; גנראל לה-פראנס מאיים וזועם בגלל כל התסבוכת עם נימפדורה, ביל מנסה להכניס שכל בכולם ולהשיג פשרה; משבר במחלקת הספורט... ועוד שישה פרוטוקולים קסומים, עשרה פקידים נפוחים והרבה שטויות במיץ לשלושים. ואממ..." גיני הנידה את ראשה באי-נחת "עברתי בהוגוורטס וביקשו שאודיע לך ש..."

רון הפליט צחוק קצר, יבש.

"הרמיוני תבלה שם את הלילה, שוב" השלים "ועם המזל הדפוק שלי, סנייפ המסריח שוב נדבק אליה".

ג'יני נאנחה.

"עשה טובה ורד ממנה, בסדר?" השיבה, בוחנת אותו במבט חודר, שלא מצא חן בעיניו כלל. למה נראה לו שג'יני הספיקה לשכוח שהיא בסך-הכל אחותו הקטנה?

זה שעם השנים היא קיבלה גיזרה כמו של אמא, זה עוד לא אומר שהפכתי לתינוק הקטן והדפוק שלה... כדאי שהיא תזכור...

"אוף, אל תהיה כזה דביל" המשיכה אחותו לרטון "ותעשה לי טובה אישית, רד ממנה עם כל העניין הזה של סנייפ. גם נוויל שם ביחד איתם, בכל מקרה. אחד התלמידים נפצע קשה, זה מה שקרה. החמור הצעיר החליט לצאת לטיול לילי, וערך היכרות לא נעימה עם להקת עכברושים מקוללים" הוסיפה.

רון הנהן בחשדנות.

ולמה יש לי רושם שאת, שוב, לא מספרת הכל? כן, כן, למה שתספרי. אני רק אחיך, לא הארי או משהו כזה, הא?

"נשכו אותו בכל הגוף, ויש חשד לקסם מאד אפל" המשיכה ג'יני, ונשענה קלות על כרכוב האח; הבוהק הסגול הקלוש האיר את פניה המלאות, משחק בעדינות בשערה הכתום והארוך. "בכל מקרה, הוא שוכב עכשיו במרפאה. המצב לא מזהיר".
עכברושים... ברר... לרגע, יכול היה רון, כמעט, לראות בעיני רוחו את סקאברס מציץ מקרן זווית, מחייך אליו ברשעות.

"הייתי צריך למעוך את השרץ ההוא כשהיתה לי הזדמנות" הפליט בקול.
"את מי מהם?"

"אה... כלום, סתם נזכרתי במשהו. לכבד אותך במשהו? לא ממש הצלחתי לבשל היום, אבל יש מיץ דלעת קר, עוגיות ו..."
ג'יני רקעה ברגלה.

"נו באמת!" אמרה "לא באתי בשביל לשתות מיץ. בחיי שאתה נעשה סנילי לאחרונה. כבר הספקת לשכוח שקבענו לקפוץ לביקור בלונדון? ועוד אתה היית זה שסיפר לי על המכתב וביקש ממני לעזור לו עם איזו... בעיה קרפדית קטנה שצצה לאחרונה. מה איתך?"
רון בהה בה, חש חשק גדול במיוחד לחבוט את ראשו בקיר. כל מצב הרוח המזופת, המטאטא והחלומות הארורים גרמו לו לשכוח את הענין לגמרי.
"אני שכחתי? אין סיכוי. איפה שמתי את המכתב הארור שלה? הנה שם, על המדף. אציו מכתב!"

עננה קלושה של בושם מתקתק אפפה את נחיריו, כאשר חצה הקלף המצועצע את החדר, מרחף את תוך ידו.
"טוב לדעת. אבל..." ג'יני שבה וסקרה אותו במבט מפקפק "זה לא שאני לא שמחה להזדמנות להזכיר למפקחת-העליונה בדימוס את ההרגשה, איך זה להיות בצד הלא נכון של קללת עטלפי נזלת. אבל, אתה בטוח שאתה במצב ל..."
"בטח שכן. פשוט נרדמתי לי כשחיכיתי לך. זה הכל" אולי... אולי אפילו יועיל לו להתאוורר קצת, ואפילו לשלוח קללה עסיסית או שתיים. "יש תחנת פלו קרובה, נכון?".
"חצי שעה של הליכה, בערך. כבר אין הרבה תחנות מאושרת לשימוש, מאז התחילו כל הבעיות הארורות האלו בתחבורה הקסומה. אתה בטוח שאתה מסוגל לזה, הערב?"

"כן, ודי לנג'ס לי. טוב?"
"אוף, לפעמים אתה עדיין כזה... לא משנה".

רון כיווץ את גבותיו בכעס, והרחיף גלימה עבה מהקולב. אי-שם, עמוק בפנים, יכול היה לחוש עדיין שרידי ניצוצות סגולים, והיד... רון התנער בגסות.

מספיק עם השטות הזו, חבוב. נסה לעשות משהו מועיל הפעם, ולהוריד לפחות את המטרד הקרפדי מהגב של הרמיוני. ואולי" הוסיף והרהר כאשר צעד אל תוך הלהבות הירוקות באח "אולי הפעם, בלי מיה המטורללת דבוקה אליך, גם תצליח לא לפשל..."

"סמטת היתקליף!"

להבות הפלו אפפו אותו, והוא הסתחרר אל תוכן, מותיר את הטרקלין המוצלל הרחק מאחור. הלאה, הלאה, הלאה... אורות וצללים שרקו סביבו, בעודו מעופף ומסתחרר בעקבות ג'יני. רון נאנק והשתעל; ואז - חבטה; ראייתו התבהרה, והוא מצא את עצמו שוכב על מחצלת צמר, אי-שם בתוך אולם המתנה אפרורי; סמלי משרד הקסמים ואיחוד הקוסמים האירופי התנוססו גבוה מעל קיר לבנים ישן. פתיתי שלג רפרפו באיטיות מעבר לשורת חלונות כהים; קוסמים ומכשפות חלפו ביניהם, חומקים כצללים על פני הרחוב.

ג'יני כבר עמדה על רגליה. למעשה, ניצבה כעת באגרופים קפוצים ליד הדלפק, והתווכחה עם גבר מזוקן שחסם את דרכה.

"אני דורש לראות אישור תעבורה חתום" הרעים הלה בקולו. כעת, משהחלה הסחרחורת להתפוגג, יכול היה רון להבחין בתג משרד הקסמים על דש גלימתו. "השימוש הזה ברשת הפלו מנוגד לתקנה ארבעים וחמש, קו נטוי..."
"זוז מהדרך שלי" רשפה ג'יני, מתקמרת כמו חתול כתום וכועס. "יש לנו עניין דחוף..."

"דחוף או לא, אתם לא זזים מכאן בלי שאראה מסמך חת..."
עינה הבריאה של ג'יני בהקה באיום.
"ואיך בדיוק אתה מתכוון לעכב אותנו?" השיבה "כבר שכחת עם מי אתה מדבר?"
הגבר התנשף, ועיניו השחורות נצצו בשנאה.
"לא, לא שכחתי. אני מדבר עם אחותו של האדם שהשתלט על כסאו של מר קארתניי בדרך-לא-דרך, ו... שחושבת שהיא פטורה מהחוק רק בגלל יחוס משפחתי".

ג'יני עשתה צעד אחד קדימה, אגרופיה קפוצים.
"אם לא מתחשק לך - אבל ממש מתחשק לך לבלות כמה שעות בצורה של חרפוש-זבל מצרי, כדאי מאד שתתנדף לי עכשיו מלפני הפרצוף" סיננה בקול מבשר רעות; קרוב מאד לפניו של הפקיד הזועם. לרגע, נראה הלה כמי שרוצה להמשיך ולהתנגד. רון הזדקף במהירות והתייצב לצידה של ג'יני, מהדק אצבעות על השרביט. אלא, שברגע הבא נסוג הפקיד לאחור.
"שיהיה לכם יום מצוין" לחשש מבין שיניים חשוקות. ג'יני פסעה קדימה, צועדת אל עבר הרחוב בלא להביט לאחור.

"בוא נלך, רון. נראה לי, שאני אצטרך להזכיר לביל לעשות עבודה יסודית בפעם הבאה, במיוחד במה שנוגע לבעיטת כמה מלקקים-בישבן של קארתניי לפנסיה מוקדמת".

הפקיד לא ענה; ברגע הבא, מצא רון את עצמו ברחוב הצפוף; רוח קרה יבבה וצלפה בפניו, גורמת לו לרטון ולהתעטף ככל יכולתו בגלימה העבה. אנשים חלפו על פניהם במהירות, צועדים במהירות או מתעכבים מול חלונות ראווה דהויים ונוטפי מים. הירח נבלע כליל בעננים, ולא נראה עוד.

"ג'ין? איפה אנחנו בכלל?"

"סמטה חדשה יחסית שכישפו... לא רחוק ממערב סמטת דיאגון ומסמטת נוקטורן" ענתה אחותו, והחישה צעד "היו צריכים הרבה מגורים זולים לאוכלוסיה הקסומה שהתרבתה. לא מציאה גדולה, כל האיזור הזה..."

רון הנהן והחיש צעד.

סמטת היתקליף היתה דחוקה מסמטת דיאגון; רון זקר את גבותיו, מתבונן בסלידה במבנים שהתנוססו מעל לשורת החנויות; שורה של קירות לבנים ישרה, אפורה ומרובעת להדהים; אורות ורודים וכחולים נצצו מול פניהם, במקום בו הצביעו השלטים לעבר פתחה של סמטת הבילויים על-שם אקאלון. ג'יני צעדה במהירות, שערה הארוך בוקע ומתנופף מתחת לשולי ברדסה. מצידם, נדחקו קוסמים צעירים לעבר דלת כפולה זוהרת; שתי מכשפות מאופרות הטרידו הולכים ושווים, צועקות בקולות צורמים. קללות וצחוקים רמים הדהדו מעבר לקיר לבנים מקושקש לעייפה; ג'יני ורון הקיפו עיקול, חולפים במהירות על-פני השלטים הבוהקים; אלו החליפו צבעים שוב ושוב, בוהקים מעל פתחה של סמטת אקאלון.
"בלאגן שלם יש כאן הערב" רטנה ג'יני, מצביעה על חבורת פקחים שהתפרשה בהמשך הרחוב, עטויים במצנפות רשמיות של משרד הקסמים.
"אתה ואתה, אחורה מיד!" רעם אחד מהם. אלומת אור נורתה משרביטו, מאירה שני מכשפים צעירים בלבן בוהק. "אתם מבינים אנגלית? אתם לא מתקרבים לשם!"
הצעיר נופף אגרוף, מטלטל את קווצוות השער הארוכות והמדובללות של ראשו.
"בחייך, בן אדם! אנחנו שותים בפאב הזה כל שבוע. מ'פתום היום..."
"אתם יודעים יפה מאד למה. אחורה!"

"כן, לא חסרות כאן צרות" הסכים רון "השניים האלו בכלל נראים לי צעירים מאד. למה הם לא בהוגוורטס או משהו? ותראי את הקבוצה שם... הם לא מניפים את הדגל של... היי!!!"

הפעם האחרונה בה עקב רון אחרי אישה בהירת שער לא הסתיימה בטוב; הדבר היה טרי עדיין בזכרונו. אלא שהפעם... הפעם היה זה עניין שונה לחלוטין, הרהר; שונה, ומרגיז אפילו יותר.

חורק שיניים, זינק לכיוון השלטים הבוהקים, מנסה לנעול את מבטו על הצעירה הבלונדינית שנדחפה במהירות בתוך הקהל, בואך שערי סמטת אקאלון. הנה היא; לרגע, יכול היה רון להבחין בה, מטפסת בקלילות במעלה מדרגותיו של אחד המועדונים.
"בואי הנה מיד, אם את יודעת מה טוב בשבילך!" שאג, אלא שקולו נבלע כליל במהומה. ברגע הבא, נעלמה הנערה משדה ראייתו, אי-שם בתוך הקהל הצפוף.

"רון, מה עקץ אותך?"

"זו היא, ג'ין " רון חש כיצד מתלהטות אוזניו. "ראית לאיפה היא הלכה?"
"מי?"
"ה... האומנת המעצבנת זו ש... שהרמיוני הצליחה למצוא איכשהו..." רון קפץ את אגרופיו "אוי, איזו שיחה מחכה לה, כשאני רק אשים עליה יד!"

"רון, אולי תרגע? התינוק אצל ביל, וזה בטח הערב החופשי שלה, או.."
"אוף, את פשוט לא מבינה, הא?" נהם רון, מצביע בידו לעבר המדרגות והגג המשופע מעליהן. "רק תראי, תראי את השלטים על המועדון ההוא! אני לא אסכים שמישהי שמתקרבת לילד שלי תכנס לכאלו מקומות, זה פשוט..."

ג'יני גיחכה.

"אתה יודע, רון? לא צריך להיות כל-כך עניינך איפה בחורה מבלה את הזמן החופשי שלה... ואפילו לא עם מי היא מתנשקת".
ההערה האחרונה הכתה עמוק מתחת לחגורה. אוף, ג'יני יכולה להיות כל-כך מעצבנת לפעמים...
"זה בכלל עניין אחר ממה שהיה אז. זה... זה..."
"כן בטח, וון-וון".

"מרלין! את יכולה לעשות לי טובה גדולה ולסתום?"
"רון, אם אתה חושב ש..."

גל של צעקות שיסע את דבריה; רון וג'יני נרתעו שניהם לאחור, כאשר התפרצה חבורת אנשים לעברם, שועטת בלא התראה לעבר הפקחים; הדגל של ליברפול דראגונס התנופף גבוה מעל ראשם: דרקון נושף אש ושלושה סניצ'ים על רקע שחור, נבלעים ומגיחים לסירוגין בינות לפתיתי השלג הדקיקים. גידופים גסים נזעקו מגרונות ניחרים. נדמה היה לרון, כי שרביט אחד או שניים נשלפו.
"לעצור! לצעור עכשיו!" פקחי משרד הקסמים התפרשו מיד, חוסמים את המשכה של סמטת היתקליף, במקום בו התקרבו הבתים זה לזה.

"לומוספארקוס!"

אור מסנוור הבזיק משרביטו של אחד מאנשי משרד הקסמים, מסתחרר על אבני המרצפת. הצעירים נהמו וכשלו לאחור, מליטים את עיניהם בידיהם. אלא, שאחרים נדחקו בעקבותיהם, שבים והודפים את חבריהם קדימה; רון מצא עצמו בוהה בים של אגרופים ושרביטים מונפים.

"אחורה! אחורה או שנאלץ... לבצע מעצרים! אין כניסה לכאן!"
"אנחנו מבלים כאן, ראשי חרא!". צעק קול מתוך ההמון הזועם; דגל נוסף נפרש, מתנופף באיום מעל לים הראשים.

"אז פנו ימינה, ולכו לבלות בסמטת אקאלון. לא חסרים של פאבים ו..."
"בני כלבה! מחליפים ת'חיתולים של ג'ונסון הזונה!"

"דרקונים וכנפיים לעד!"

"קללה ואש, את ג'ונסון נגרש!"

"מוות לגנבת האליפויות! מוות לג'ונסון הזונה!

"מוות! מוות!"

"אחורה, אחורה אמרתי! אתם מכריחים אותנו... אימפידנטה!"
"שתק!"
"פטריפיקוס טוטאלוס! אתה ואתה, אני רוצה שתעצרו את הקרח הגבוה ההוא שם, אני רוצה..."

קללות נוספות התעופפו, מאירות את הרחוב האפל; שלושה או ארבעה מהמכשפים הצעירים התמוטטו, נופלים בכבדות על אבני המרצפת המושלגות. האחרים נסוגו, מגדפים ומאיימים. חרף האפלולית, יכול היה רון לראות פנים מקועקעות, מעוותות בשנאה. נראה היה, שהצעירים הפרועים מתרבים והולכים עם כל רגע חולף. אלא שלעת עתה, עשו שרביטיהם המהירים של הפקחים את המלאכה כראוי; צעד אחר צעד, נדחק ההמון הזועם לאחור, מצטופף בין אנשי משרד הקסמים לרחבה הגדולה, בואכה שער אקאלון.

"את השלושה האלו תקחו" ציווה קול תקיף "הם יבלו שבוע באזקבאן. לויקורפוס!"
"חכו-חכו, ת'ם!"
"זיין רטוב על כולכם! קדימה אש דרקון, שריפה או נצחון..."

רון נגרר אחרי ג'יני לאורך הקיר, מתרחק ככל יכולתו מחבורות הצעירים הזועמות. אחד הפקחים, שהבחין בתנועה, עשה לעברם צעד מאיים.
"הי אתם, לאיפה אתם חוש... ג'יני?!"
"זו בערך אני, טיבריוס. איזו זנבקרנית הונגרית נפלה על כל המקום הזה הערב?"

"צרה צרורה. על ההתפטרות של המאמנת ג'ונסון, האליפות האבודה והכל את בטח יודעת... אז הערב, היא נכנסה לשתות משהו עם חברים באיזה פאב כאן בסביבה, ו... הופ! לפני שיכולת לומר אפילו 'הוקוס פוקוס', כבר התחילו האוהדים האלו לצוץ, להתפרע ולידות אבנים על החלונות. יש פקודה לחסום את הרחוב..."

ג'יני הנהנה.
"אני ואחי לא אוהדים גדולים של הדראגונס, ולא ממש באנו לכאן כדי להתפרע" החזירה "הייתי אפילו קופצת לומר לאנג'לינה מילה טובה, אבל משום מה, נראה לי שמצב הרוח שלה בטח מזופת מדי הערב, ויש לי ולרון כמה עניינים דחופים. לא אכפת לך לתת לנו לעבור, נכון?"
"בטח שלא... רון ויזלי, לכבוד הוא לי!"

רון הושיט את ידו ללחיצה רפה, והבליע אנחה.

"כדאי שתמהרו, לפני שהם ינסו שוב להתפרץ. ואני חשבתי שרק אצל המוגלגים יש עדרים של אוהדים שמתנהגים יותר גרוע מטרולים. אבל עכשיו זה אצלנו, בליגת הקווידיץ' שלנו?"
"בימינו, כנראה שכן" החלה ג'יני לענות "משרד הקסמים צרי..."
"בלאאאכס!"
רון נרתע לאחור ברגע האחרון ממש, חומק מכלי קיבול מטונף שהושלך לעברם; זה התנפץ על אבני המרצפת, מתיז נוזל חום ומבעבע לכל עבר.
"קללה ואש, את ג'ונסון נגרש!!!"
חפצים נוספים ריחפו לעבר הפקחים; נוחתים כגשם; נדמה היה לרון שהיה שם הכל - מפצצות סרחון וצלחות מעופפות נושכות, ועד מגש עץ ענקי שריחף מעל הסמטה, גדוש כולו בעיסה צמיגה ומסריחה. קללות וזיקים התעופפו; אנשים נהמו וצרחו, רומסים ומטפסים זה על זה.
"בוא".

רון הנהן והאיץ צעדיו, חולף בין הפקחים הזועמים, על פני כיכר מוזנחת ודלתות פאב שהוגפו, והלאה, אל תוך האפלה. המהומה נחלשה בהדרגה מאחורי גבם, דועכת והולכת ככל שהמשיכו הלאה.

האפלה התעבתה, ככל שהתמעטו השלטים וחלונות הראווה; חלקה המרוחק של סמטת היתקליף היה שקט בהרבה, כשם שהיה קודר ועלוב.

"זה לא שאני לא חולה על קווידיץ בעצמי, ולא יכול לחטוף עצבים רציניים על מאמן אידיוט'" רטן רון, שולח שמץ מבט מאחורי כתפו; אלא שכעת, היו כמעט לבדם בסמטה הצרה. חתול ילל בקול נכאים; רון יכול היה להבחין בדמותו הכהה והדקה, יושבת במרומיה של גדר האבן המעופשת שהתנשאה מעל ראשם.
"אנג'לינה יכלה לחשוב טוב יותר לפני שהשאירה את הכוכבון המפונדרק ההוא על הספסל בתור פרינציפ... אבל כאלו אנשים ו... כזו מהומה? מרלין!"
ג'יני רטנה משהו בינה לבינה, בעוד הדי קולו של רון חוזרים מהקירות הטחובים ודועכים באיטיות; הסמטה התעקלה פעם ופעמיים, ועד מהרה נעלמו אחרוני הבניינים החדשים והמרובעים, מפנים את מקומם לבתים ישנים, שגגם משופע ומתקלף.

"זה קרוב?"
"במכתב היא אמרה מספר מאתיים ארבעים ושלוש. בחיי, אף פעם לא חשבתי על מה נהיה איתה, אחרי שהפרצוף שלה כיער את ההלוויה של דמבלדור" מלמל רון, ספק לג'יני וספק לעצמו "אבל קשה לי לומר שהחור הזה לא מגיע לה..."

רשרוש קלוש עלה מהאפלה, כמעין תשובה; דקה נוספת חלפה, והגדר פינתה את מקומה לשדה בור אפל; גבעוליה הגבוהים של קייצת-תסטראל רחשו והתנועעו בעצלתיים, בין עמודים מטים לנפול ו... מבטו של רון קפא; מבטו נע הלאה, לעבר מבנה האבן הישן שנישא מעברו האחר של השדה; בעיניים קרועות לרווחה, סקר את קירות הגרניט הכהים; גרגוילים זועפים פרשו את כנפיהם מעל שער מוגף, מכוסה בקורי עכביש.
מרלין! הצריח הגבוה הזה, עם החלון המקומר, זה לא אותו אחד שאני... אלא, שהחלונות הגבוהים נותרו שחורים ושוממים; ככל שאימץ את עיניו, לא גילה ולו זכר לדמותה של נערה - או כל נפש חיה אחרת.

"רון, הכל בסדר איתך?"
רון התנער והזעיף פנים.
"בטח שכן, חוץ מזה שחבורת חוליגנים כמעט דרסה אותנו, ועכשיו אנחנו בדרך לטבול בשלולית של קרפדות" רון סב על עקביו, פונה לעבר הבית הנמוך בצידו האחר של הרחוב; שלוש מדרגות הוליכו אל דלת ישנה, מקושטת בסרטים אדומים-דהויים. רון כמעט ויכול היה להריח את המתיקות הנאלחת, עומדת כבדה באוויר.

"טוב, אני חושב שזה המקום. אכפת לך שנכנס ונגמור עם זה כבר?"
אצבעותיה של ג'יני תופפו על ניצב שרביטה.

"בעונג".

סק-וווא-קקק. המדרגות חרקו תחת רגליו, כאשר התקדם לעבר הדלת. רון נטל נשימה עמוקה והקיש.

התגובה לא אחרה לבוא.
"יבוא?"
"רונאלד וג'ינרווה ויזלי". השיב רון בקיצור, מעווה את שפתיו. הקול הגבוה והמתקתק נשמע כאילו רק אתמול עוד לימדה בהווגרטס... בוודאי שלא שלושים... שלושים שנה... זה פשוט מטורף, מטורף...
"הו, הכנסו, הכנסו..." המנעול חרק, נפתח באיטיות מהצד האחר. "ברוכים הבאים לצל קורתי הצנועה" הקול המתקתק ניסר באוזניו של רון "אני מאושרת תמיד לקבל אורחים, ובמיוחד תלמידים לשעבר".
ג'יני נחרה בבוז, מניחה לרון להתקדם ראשון אל תוך החדר.

טרקלינה של דולורוס אמברידג' היה קטן ודחוס; שורה שלמה של פרחי דבקון ושושנים מלאכותיות, שכושפו להפיץ ניחוח מתוק; עששיות סדוקות, מקושקשות בעיטורי כסף משחירים, האירו באור עמום את שולחן התה, שידע ימים יפים יותר. אלא, שמבטו של רון התמקד כל-כולו במפקחת העליונה לשעבר, שצעדה באיטיות אל תוך האור, מחזיקה בקומקום גדול ומהביל.

"גברת אמברידג'"
"אני ולא אחרת, ויזלי יקירי. אני כה שמחה שאתה מסוגל עדיין לזהות מורה ומחנכת, עובדת מסורה לשעבר במשרד הקסמים..."

לא בטוח שהייתי מסוגל, אם הייתי רואה אותה סתם-כך ברחוב, הרהר רון, סוקר אותה במהירות מכף רגל ועד ראש. מלבד הקול המתקתק והמעצבן, והסוודר הורוד והדהוי שלבשה, כמעט ולא ניתן היה לזהות את האשה המלאה ומדושנת העונג שזכר; הדמות שעמדה מולו היתה כחושה וכפופה; פני הקרפדה השמנמנות נראו כעת כגווילים של עור צמוק, מתוח עד דק על עצמות הגולגולת. המפקחת העליונה לשעבר לא קימצה כלל ועיקר באליקסיר מחייה שער, וכל תכשיר כשפוסמטיקה עליו הצליחה להניח את ידיה הקרפדיות. אולם לשווא; לרון, לא נראו כל-אלו אלא כטיח דהוי, מתקלף פיסה אחר פיסה מהפנים הכמושות.
חזהו התכווץ; לרגע, חש כי הוא כמעט מרחם עליה... לא, לא, לא, אין סיכוי. לא על הבהמה הסדיסטית הזו שפצעה את הארי וגרה שנה שלמה בתוך האחוריים של מאלפוי. איכס... למה בכלל באתי לכאן?
"מה את רוצה מאיתנו?" הפליט, מכווץ את שפתיו.

"טה-טה-טה, יקירי" צקצקה אמברידג' בלשונה "הייתי מצפה מגיבורים ידועים לתהילה שידעו לגלות מעט נדי... מעט נימוס לאישה מבוגרת מהם, שהקדישה את כל חייה, בנאמנות ובמסירות, לשירותו של משרד הקסמים. נכון, היו ביננו כמה... חילוקי דעות על הדרך הנכונה להלחם באויבי הקהילה הקסומה" הוסיפה, מעווה את שפתיה הכמושות בדבר-מה שניסה להראות כחיוך. אלא, שעיניה השקועות לא חייכו עם פיה. "זה בדיוק מה שניסיתי להסביר לכם, אז בהווגרטס. סדר, משמעת ואחריות... לפעמים הם חשובים לא פחות ממעשי גבורה גדולים. להציע לכם מעט עוגיות ריבה? ספל תה?"
שלושה ספלים פרחוניים המריאו מהמדף, נוחתים ברוב-מהומה על השולחן.
"לא, תודה". היא באמת חושבת שאני אשתה משהו שהיא נגעה בו? בחיי, הייתי מעדיף ללגום שתן של נארלים. מעניין מה היא טפטפה הפעם לתה, היצור ה...

"הו, כמה חבל. צר לי כל-כך שהכיבוד הצנוע שלי אינו מתאים לדרישותיה של אגדה חיה, החבר של פוטר האחד והיחיד, לא פחות ולא יותר" אינפפה המפקחת לשעבר "תנחומי על המוות ה... מצער כל-כך. אני בטוחה שאתה עודך אבל" עיניה חלפו במהירות בינו לבין ג'יני "כל עולם הקסמים..."
ג'יני צעדה קדימה, הבזק מסוכן ניצת בעינה הבריאה.

"כדאי שתגיעי לעניין, אמברידג'. עכשיו".

"חסרת סבלנות, העלמה גינ'רווה? אין בכוונתי לגזול הרבה מזמנכם היקר, חלילה ש..."
"ממש לא, ואנחנו לא באנו לכאן בכדי לשחק בעקיצות ובנימוסים מזוייפים" שבה ג'יני ושיסעה אותה, גבותיה מכווצות וידה מהודקת על שרביטה. "בא לך להסביר את עצמך עכשיו, אבל ממש עכשיו? אחרת, אני חושבת שנאמר לך שלום - ולא להתראות".

פניה הכחושות של אמבדרידג' הסמיקו; לרגע, נדמה היה כי היא סוגרת ופותחת את פיה לסירוגין, בלא להפליט הגה. דקה קצרה חלפה, בטרם שבה ומצאה את לשונה.

"נו-נו-נו, עוד עלמה צעירה שעלתה לגדולה. אני עוד זוכרת איך נראית כשהיית... אבל כל זה איננו משנה עכשיו, יקירתי" קולה שב ולבש בהדרגה גוון מתקתק "אבל אני מניחה, שזה גמולי על כך שאני מגלה אדיבות, ומשקיעה חלק מהקצבה האומללה שמפריש לי משרד הקסמים בכדי למלא את חובתי כמארחת. אבל אני כבר רגילה לקבל רעה תחת טובה, כן-כן..."
רון התנשף.
"מרלין! אולי באמת נגיע כבר לעניין?"

"אנחנו מיד מגיעים לשם, יקירי. אני מבינה שאינכם רוצים להראות בחברתה של מפקחת זקנה, שעמלה ושקדה כל חייה למען משרד הקסמים. חמישים שנים, שר אחרי שר... והנה, הנה מה שאני מקבלת; קצבה שהיתה מספיקה בקושי לגמדון בית נחות. אפילו את זהב-השכירות שאני חייבת למר הודג'ס בקושי יש לי..." המשיכה אמברידג' לטרטר, מחווה בראשה אל שדה הבור שנשקף מן החלון, ואל המבנה החשוך מאחוריו.
באמת מגעיל כאן... אפילו עליית הגג במחילה הישנה נראתה טובה בהרבה מהמקום הזה, בהחלט. אבל מגיע לה, בהחלט מגיע לה... זו שרצתה שיפטרו את אבא מהעבודה. כאילו שהיא היתה מזיזה אצבע, אם היינו כולנו גוועים ברעב.

"תשמעי, אנחנו מאד מצטערים..." אמר לבסוף "אבל זה לא שיש לנו משהו לעשות בעניין".

"מה שאחי מתכוון לומר" הוסיפה ג'יני במהירות "שאם כל העניין זה כסף, אז יכולת לחסוך לנו ולעצמך את הטרחה. אף אחד מאיתנו לא אחראי על קביעת תקנות הפנסיה של משרד הקסמים. וכפי שאת בוודאי יודעת" המשיכה, וחיוך מרושע הסתמן על פניה "קוסמים זקנים וחכמים מאיתנו קבעו את התקנות האלו..."

אמברידג' ניצבה מעברו השני של השולחן, מבטה חולף בין ג'יני, רון והנוף האפל בחלון.

"כמובן... כמובן... אבל את בוודאי יודעת, יקירתי, שלכל כלל ישנם כמה... חריגים. ובתור אחיו של השר החדש, אתם תשמחו מאד לעזור לי. הו כן, כמה שאתם תרצו לעזור, אם תבינו כמה אתם זקוקים לשמוע את הסיפור הקטן שלי..."
"גם במכתב רמזת לזה. לאיזה סיפור את מתכוונת?"
"סבלנות, סבלנות יקירי. הרי בוודאי אינך מצפה שאספר הכל לפני שקיבלתי את שלי, נכון? בתור התחלה... אממ... זה סיפור חשוב ומעניין מאד, וגם אפל. הוא מספר על אישה ממשפחה עתיקה ומכובדת מאד, שגדלה בטירה מלאה בסודות. אבל יום אחד, היא התאהבה באיזה כלומניק. היא המרתה את פי אביה... מה שנעשה די פופולרי בדור שלנו, ואחרי שנה כבר היתה בהריון" פניה המקומטים של אמברידג' גיחכו "אבל נחשו מה? הילדה שנולדה לה, היתה חולנית מאד. למעשה, המרפאים לא הצליחו להבין מדוע היא דועכת וגוועת באיטיות. ביאושה, האם הצעירה עושה מעשה אסור..."

"וואו, לקח לך הרבה זמן לגזור את זה ממדור הרכילות של "למכשפה"?" העירה ג'יני. "בינתיים, אין לי מושג במה בדיוק המעשיה הזו נוגעת לנו, או להרמיוני".

חיוכה של אמבדרידג' היה רחב וארסי.

"הו, כמה שזה נוגע, מאד-מאד נוגע. אני ביררתי פה ושם וגיליתי דברים מעניינים, מעניינים מאד..."
"אז כדאי שתתחילי לספר אותם. זה לא שאנחנו בוטחים בך למרחק גדול יותר ממה שקנטאור יכול לבעוט, את יודעת".

אמברידג' התחלחלה, ולרגע נראתה לרון כמי שהצליף בה שוט; שפתיה נעו, ורון מוכן היה להתערב על כך שהיא ממלמלת 'שרצים, שרצים ארורים בני-כלאיים'.

"האמינו לי שזה שווה... פרס קטן, אולי אפילו גדול".

"כמה את רוצה?"

"קצבה מוכפלת, בתור התחלה, ובונוס של אלף אוניות" החזירה אמברידג', מביטה סביבה בתיעוב "לא כולל מימון למשהו טוב יותר מהדיר הזה. לא הייתי משכנת כאן אפילו חצי..."

"נו, אז אולי תעשי טובה, בשם מרלין, ותתחילי להסביר את עצמך?" התפרץ רון "אם זה יהיה טוב, אז אולי אנחנו ננסה לדבר עם..."
"הו, לא-לא-לא, יקירי. תשכחו מזה" אנפפה המפקחת לשעבר, מתופפת על השולחן ביד קמוטה, שחמשת נקניקיה השמנמנים הפכו זה מכבר למקלות מלוחים. "אתה חושב שאני כזו טפשה? אני למדתי מזמן במי אסור לבטוח. מספרים שקרים... מוליכים מכשפה מסכנה למלכודת-מוות ביער, אל יצורי הכלאיים המסריחים...".
"אני חושבת שכדאי שנלך מכאן, רון".
"את באמת, באמת מצפה שאבטח בכם, ואגלה הכל, לפני שראיתי אפילו גוז שחוק אחד?" הרימה אמברידג' את קולה, ופניה האדימו "במיוחד לא בך, גברת צעירה... אפילו בחבר שלך את בגדת, לא? אני שמעתי כמה דברים עלייך ועל פוטר, שלא תחשבי שלא..."

שרביטה של ג'יני נשלף במהירות הבזק.

"עוד מילה אחת, קרפדה, ואתן לך סיבה טובה להתלונן" נהמה.

נדמה היה לרון כי הוא מבחין בלחלוחית סביב עינה הבריאה. עד כמה שהתאמץ, יכול היה רון לזכור אך פרטים מעטים מהחודשים האחרונים והמטורפים, ממש לפני הקרב הגדול. הארי הסתגר וכעס; אחותו בכתה בשקט...

"מה שקרה ביני לבין הארי הוא ממש, אבל ממש לא עניינך".
"ג'יני.. אולי כדאי שנלך?" מרלין, ג'ין עוד תסתבך כהוגן, אם היא תהרוג את הקרפדה הזקנה בטעות... ארשת פניה של ג'יני הבהירה, שהיא מסוגלת לזה. "לא... לא נראה לי שהיא באמת יודעת משהו חשוב" רון התקדם לעבר אחותו, מניח את ידו על זרוע השרביט שלה. "בואי נצא מכאן".

לרגע, נראתה אחותו כפוסחת על שתי הסעיפים. אחר, הנהנה והשפילה את השרביט.

"אתה צודק, הסרחון כאן באמת עושה חשק להקיא" ג'יני פנתה לעבר הדלת "טוב לראות איפה את מסיימת את החיים שלך, מפקחת עליונה" הטיחה אל מעבר לכתפה "אולי בכל זאת יש קצת צדק בעולם".

"כאשר אתם תחטפו, שלא תבואו להאשים אותי!" צרח קולה של אמברידג' מאחוריהם. "יצורים מלולכים, פורקי עול, כפויי טובה! זה יבוא, זה קרוב אליכם, אל כל הויזלים המאוסים... זה יכה בכולכם, בכולכם!"

הדלת נטרקה מאחוריהם; רון נעצר בתחתית המדרגות, שואף אל תוכו את אוויר הלילה הקר. ג'יני נעצרה לצידו.
"ברוך שפטרנו. היא באמת חשבה שתצליח לסחוט כסף עם הסיפור המגוחך הזה שלה? עוד רגע, באמת הייתי הורגת אותה... אבל במחשבה שניה, היא לא שווה את הטרחה" אמרה, מנגבת את פניה; אחר, גיחכה. "בכל מקרה, הספקתי לקלל את ספל התה שלה, כשהיא הסתכלה בחלון..."

"על המגדל הזה, לשם היא הסתכלה. יש לך מושג מה המקום ההוא? זה נראה כמו איזו כנסיה של מוגלגים".

"כנסיה מוגלגית בקצה סמטת היתקליף? לא נראה לי. אתה רוצה שנלך לבדוק? היא באמת הסתכלה לשם פעם או פעמיים - אולי בגלל שהמכשף שמשכיר לה את הדירה חי שם בסביבה. רוצה שנקפוץ להעיף מבט?"
"כן".

רון פסע בעקבותיה, שולח מבט חושש בצריח הגבוה; החלונות נותרו חשוכים לחלוטין.

סתם הזיה מטומטמת... כל המקום הזה נטוש מזמן. אבל זה כל-כך דומה לחלום ההוא... אולי היינו צריכים לחקור את הקרפדה יותר לעומק. אולי...

אלא שאז, נקרעו הרהוריו לגזרים.

ג'יני נעצרה, פוערת את פיה לרווחה; לרגע, נראה היה לרון שברק לבן מבזיק באופק, גבוה מעל גושי הבניינים הישנים, אי-שם, בכיוונה הכללי של סמטת אקאלון. לא, לא ברק; הבזק אדיר ומסמא עיניים הציף את שמי המזרח, קורע לגזרים את אפלת הלילה. רעם אדיר התגלגל סביב; זגוגיות דירתה של אמבדירג' נאנקו והתנפצו; טיח נשר מהקירות הישנים, נופל על ראשיהם כגשם מוזר.

נדמה היה לרון כי העולם כולו רועד. נאנק, התנודד כשיכור ונאבק לשמור על שיווי משקל; ג'יני גידפה בגסות.

"ג'יני, זהי-רות!!!"
משהו שרק לצידם; אבן כבדה נפלה, מוטחת בעוצמה בקרקע; רון הפליט זעקה,בעוד רסיסי מרצפת מעופפים לכל עבר. אבן נוספת צנחה בין הצמחים, בעברו האחר של הרחוב, מועכת תריסר קייצות גדולה ומעלה סלילי עשן עכור. הכל, הכל נהם ורעד סביבם. אי-שם מעל הבתים, הפך הלובן לאודם מבעית, מתמר לגובה רב.

"כל ההילאים ועובדי משרד הקסמים" זמרר קול קטן מתוך הסיכה על גלימתה של ג'יני "כל ההילאים ועובדי משרד הקסמים, זו אזעקת אמת. קללה הרסנית התפוצצה ליד שער אקאלון. אני חוזר, קללה הרסנית ולא מוכרת... כל ההילאים..."

"רון, אני חייבת... חייבים לרוץ לשם!"

רון התנשף, שולח מבט נוסף ללהבות הרחוקות.

ידעתי, ידעתי שהערב הזה יגמר רע, יבב קול בראשו. לרגע, עמד קפוא במקומו, ידיו עודן מגוננות על ראשו. אחר, אזר את כוחו ומיהר בעקבותיה של ג'יני. להרף-רגע, שלח מבט אחרון לאחור, לעבר המגדל הרחוק ודירתה העלובה של ג'יין דולורס אמבדירג'. האם אכן ראה, או שמא דמיין - פנים קרפדיות כמושות מציצות לרגע מן החלון השבור, זורחות בעונג מרושע?