"אמי טפאלי ומעגל אוכלי המוות"
פאנפיק פרי עטה של Liquid Venom

פאנדום: הארי פוטר
דירוג: 13PG

פרולוג

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף האינדקס של היצירה

"תודה שאתם מאזינים לגלי קסם. השעה עשר בבוקר והנה והכותרות להיום: חדשות מבריטניה. עוד משפחת קוסמים נרצחה מידו של אתם-יודעים-מי. מתגברים החששות שאתם-יודעים-מי יגיע גם לאזורנו. אנו ממליצים להישאר בבתים ככל שאתם יכולים... תקופות אפלות חוזרות על עצמן, דברים שכולנו קיווינו שלעולם לא-"

יד שחבטה בעייפות בשעון-רדיו הקסום גרמה לקול המדבר להפסיק את דבריו בפתאומיות. המכשיר נפל מהמדף עליו היה מונח, פוגע ברעש של התנפצות על הרצפה. אמי החזירה את ראשה אל הכרית, עפעפיה נעצמים בחוזקה לעומת האור שחדר לחדר דרך החלון חסר הוילון, ושעכשיו שמה לב אליו בגלל השעון שהעיר אותה. היא כיסתה את ראשה בשמיכה הדקה שכיסתה את גופה, ולבסוף נכנעה. היא התיישבה ופקחה את עיניה מעט, מסונוורת מהאור. היא מתחה את שריריה והניחה את כפות רגליה היחפות על רצפת העץ. היא חיכתה עוד כמה שניות לפני שקמה, וסידרה את כתפיות הגופייה שלה.

זה היה באחד מימי חופשת הקיץ, ושעה עשר הייתה שעה בהחלט לא טבעית לקום בה כשאפשר לישון כל היום – לפחות ככה אמי התייחסה לכך, ולכן היא הסתכלה לכיוון השעון השבור על הרצפה כמעט בכעס, מחשבה קצרה של "מגיע לך" עוברת במוחה לשניה. היא התמתחה פעם נוספת, כמעט מועדת לרגע, ואז יצאה מחדרה ופנתה לכיוון הסלון, מתעלמת לחלוטין מהעובדה שעדיף היה לו קודם הייתה טורחת ללבוש מכנסיים כלשהם. הבית היה אמור להיות ריק בשעה כזאת, בהתחשב בעובדה ששני הוריה היו בעבודה והיא הייתה בת יחידה – אז לא היה לה איכפת במיוחד. היא זמזמה לעצמה בדרכה שיר שלאחרונה התאהבה בו, ולכן לא שמה לב לקולות הדיבור שהגיעו מהסלון.

"או, בוקר טוב, אמי."

כאשר שמעה את שמה סוף סוף שמה לב לעובדה שלמרות השעה, היא לא הייתה היחידה בבית; הדובר היה אביה, ג'ון. היא סובבה את מבטה לכיוונו, מתפלאת מהעובדה שהוא לא נמצא בעבודה שלו בבריטניה או משהו כגון זה, כמו שהיה בדרך כלל.

"למה אתה בבית היום?" היא שאלה, הפליאה ניכרת בקולה.

"לקחתי חופשה, אמרתי לך את זה עוד אתמול. כל השבוע הזה היה מטורף לגמרי... לא יכולתי כבר לעמוד בזה." הוא חייך בפשטות, והזיכרון של דבריו החל לצוץ. הוא אכן אמר את זה... מילא. זה לא שינה הרבה, חוץ מהעובדה שארוחת הבוקר שלה תהיה טעימה יותר מכמה ירקות שחתוכים עקום בתוך רוטב שמרכיבו העיקרי הוא הדם מהפצעים שנחתכה כשניסתה לחתוך את אותם ירקות. בישול בהחלט לא היה המומחיות שלה.

"אה, נכון," היא אמרה, מחייכת חיוך מאולץ ומעבירה את ידה בשיערה הארוך כמנסה לסדרו.

"אז מה, אֶם, לא ראית אותי שבועיים וכבר לא טורחת להגיד שלום?"

"אוה?" אמי הפנתה את מבטה לעבר הקול השני; היא כלל לא שמה לב לכך שהיה אדם נוסף בחדר, היא הייתה מופתעת מדי מהעובדה שאביה היה שם. "ק... קלוד!" חיוך נפרש על שפתיה כשראתה את הנער היושב בכיסא שמול אביה. הוא לא היה אמור להיות שם, הוא היה אמור להיות עכשיו על מטוס... הוא היה הסיבה שבגללה אמי קמה היום עם שעון מעורר בשעה שבחופשים נחשבה מבחינתה כאמצע הלילה... היא הייתה רצה עכשיו ומנשקת אותו בשמחה על כך שחזר מוקדם ממה שהיה אמור מחופשתו בשוויץ, אך אביה היה שם, והיא העדיפה לחכות עם זה.

"החלטת להישאר ככה כל היום, אֶם? לא מתחשק לך להתלבש אפילו לא לכבודי?" קלוד חייך, והעביר את מבטו אל רגליה החשופות, כמעט משועשע. אמי עצמה שכחה מכך כמעט לגמרי. היא קפצה אחורנית, לעבר דלת הסלון, במקום שבו הייתה מוסתרת למחצה על ידי הקיר המפריד בין המסדרון לחדר.

"או, שכחתי מזה... אני כבר אחזור..." היא אמרה, נבוכה במקצת; זה לא שהיה לה אכפת שקלוד יראה אותה כך, פשוט... עדיף היה שאבא שלה לא יידע שלא איכפת לה מזה. היא נשענה לרגע על הקיר מעבר לטווח ראייתם של היושבים בחדר, פלטה אנחה קלה שהביעה את המבוכה שחשה, ואז הלכה לחדרה.

כשחזרה לסלון, כעת כבר לבושה בלבוש מלא וקיצי לחלוטין, אביה כבר לא היה שם; גם קלוד לא. לעומת זאת היא יכלה להריח את ריח הפנקייקים העולה מן המטבח, וכבר לא היה קשה כל כך לנחש איפה שניהם היו. מבט אחד לתוך במטבח אישר את חשדותיה, והיא נכנסה לתוכו.

"צריכים עזרה?" שאלה, לא כי היא באמת רוצה לעזור אלא יותר כדי להודיע להם שהיא שם.

שני זוגות עיניים הסתובבו אליה. "לא, זה בסדר, חמודה, שניכם יכולים ללכת, אני מסתדר." אמר אביה, מחייך ברוך וחוזר למחבת שבתוכה טיגן את הפנקייקס שעתידים היו להיות ארוחת הבוקר שלה ושל קלוד, בעזרת השרביט שלו מקפיץ את המחבת וכמעט גורם לפנקייק ליפול על רצפת המטבח עשוית העץ, ורק בעזרת הקסם מצליח לגרום לו לחזור לתוך המחבת. הוא חייך חיוך מתנצל לשמע הגיחוך הקל שבא מפי שני הנערים.

"אתה בטוח?" אמרה אמי, מלותיה נוטפות לעג ועיניה משדרות שובבות.

"כן, אמי, אני בטוח." ענה לה אביה בנימה של אדם היודע שהוא לא הכי טוב במשהו והוא יודע שלא יצליח, אך הוא מסרב להודות בכך.

אמי פלטה צחקוק קצר, וחייכה אליו. "בסדר, אבל תשתדל לא להפיל את ארוחת הבוקר שלי על הרצפה."

"אל תדאגי, בשביל זה יש קסמים." אמר קלוד, מחייך, והוא ואמי יצאו מהמטבח.

"ואז הלכנו לטורניר של המשחק הזה-"

דפיקות בדלת עצרו את שטף דיבורו של קלוד, ושניהם הביטו לכיוון הדלת למרות שזה היה חסר טעם.

"אמי?" נשמע קול הבס של ג'ון מעברה השני של הדלת, הססני ועם זאת תובעני. אמי ענתה לו ב"מה?" שהבהיר היטב שההפרעה אינה רצויה. בדרך כלל אביה הבין את הרמז, ועזב אותה לבדה – בין אם זה היה עם חברותיה, בין אם זה היה עם קלוד. הוא לא היה מההורים המציקים, אלה שנכנסו לכל פרט זעיר בחייה – שלא כמו אימה. ובכל זאת, היא חשבה שיש לה מזל, למרות אימה, שיש לה אב שכזה. אך הפעם הוא לא וויתר; ככל הנראה היה זה דבר מה חשוב. "אני רוצה לדבר אתך לרגע. בואי בבקשה."

היא פלטה אנחה קלה של קבלת המצב, וקמה ממיטתה עליה ישבה. "אני אחזור עוד רגע," אמרה לקלוד, בעודה עושה את דרכה לכיוון הדלת. היא פתחה אותה ויצאה, והדבר הראשון לו שמה לב הייתה הבעת פניו המודאגת של אביה.

"קרה משהו, אבא?" היא שאלה, וסגרה את הדלת. עוד לפני שהספיקה לסיים את השאלה אביה הטיל על החדר כישוף, ככה שקלוד לא יוכל לשמוע את שיחתם. העניין בהחלט היה רציני, כפי שהעניינים הסתמנו.

"קיבלתי ינשוף." הוא אמר, והגיש לה מכתב כתוב על מגילת קלף, שניכר היה שהיה מגולגל עד כלל לא מזמן. היא לקחה אותו וקראה – היה זה מכתב רשמי ממשרד הקסמים של בריטניה, ובנוסף היה חתום עליו גם משרד הקסמים של קליפורניה – הארץ בה גרו.

היא לא טרחה לקרוא מעבר לזה. היא כבר הבינה במה מדובר, ואת הפרטים הנוגעים לה אביה כבר יוכל לספר לה. היא הרימה אליו את מבטה, מחכה.

"אני... אני צריך לעבור לבריטניה. המלחמה התחילה מחדש, והם זקוקים לי שם. את ואמך תישארו כאן ו-"

"לא." אמרה אמי בנחרצות, קוטעת את אביה באמצע המשפט. "מצידי אפשר להשאיר אותה כאן, אבל אני אבוא אתך."

"את לא יודעת על מה את מדברת. יש לך רק עוד שנתיים עד שתסיימי ללמוד, ותוכלי להתחיל לעבוד כמכשפה בוגרת. אם תזרקי הכל עכשיו ותבואי איתי לשם, יהיה לך קשה להתאקלם, ואני גם לא יודע אם יקבלו אותך להוגוורטס-"

"לא איכפת לי."

"את לא מבינה שאם-"

"לא איכפת לי!"

הוא פלט אנחה מיואשת, מבין עד כמה הקרב אבוד. הוא הכיר את ביתו, ידע עד כמה עקשנית היא יכלה להיות אם רצתה בכך. הייתה לה סבלנות שנדמתה שלא להיגמר לעולם.

"בסדר." הוא אמר, משפיל את מבטו כמבין שהפסיד בקרב; שיערו החום הכהה נפל על עיניו. "אני אנסה לסדר משהו עבורך. אולי אם אני אעשה להם מספיק בלגן הם יקבלו אותך להוגוורטס. אני לא מוכן, שאם את באה איתי, תהיי בכל מקום אחר. המנהל של הוא אלבוס דמבלדור, ויהיה זה הדבר הבטוח היחיד."

"ואליס?" שאלה אמי, שעוד משהייתה בת עשר סירבה לקרוא לאימה "אימא", אלא רק בשמה הפרטי. זה לא שהנושא באמת עניין אותה, אלא פשוט שזה היה נדרש.

"אני אנסה לסדר גם לה עבודה שם. היא למדה פעם שיקויים באוניברסיטה, אולי יוכלו לקבל אותה. "

"היא חייבת להיות שם גם?" האכזבה וחוסר שביעות הרצון הציפו את קולה, אך ברור היה שאם אביה יגיד לה שככה זה צריך להיות – היא לא תתווכח, כמקבלת את חוסר הנוחות הזה כחלק ממהלך חייה.

"כן, אמי. היא לא תישאר כאן לבד, ואם זה יתאפשר – אני לא מוכן שהיא תהיה במקום אחר מלבד המקום בו נמצא אלבוס דמבלדור. ואני אומר לך בפעם המי-יודע-כמה, היא אימא שלך. לא בן אדם זר."

"היא לא מספיק מראה שהיא אימא שלי." ענתה אמי, וכמו כדי להוכיח שהשיחה הסתיימה בניצחונה, היא נכנסה לחדרה, וסגרה את הדלת. עכשיו יהא עליה לספר לקלוד ולחברות שלה שהיא עוזבת. היא לא חשבה על זה... אבל היא תסתדר. היא לא תשאיר את אביה לבד בחזית המלחמה. לא את בן המשפחה היחיד שלה שאיכשהו יכול היה להיחשב משפחה.