Draco Sinister
פאנפיק פרי עטה של קסנדרה קלייר
תרגום לעברית: נוגה

פאנדום: הארי פוטר
דירוג: 13PG
שיפ: הארי/הרמיוני, ומעט דראקו/הרמיוני

[ה"מ=הערת המתרגמת]

פרק 9: ההסכם

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא

המסדרון היה עשוי מאבן, מואר בלפידים מעשנים שנקבעו בקיר במרווחים לא קבועים, ראשיהם מגולפים בצורת נחשים. האישה כחולת העיניים לא שתה ליבה אליהם כשמיהרה במורד המסדרון, רגליה לא משמיעות שום רחש על רצפת האבן החשופה.

היא עצרה למול דלת, נוקשת עליה פעם אחת. הדלת נפתחה על ידי אישה ג'ינג'ית, בעלת עיניים עייפות שהוארו בכחול כהה כשראתה מי דפק. "רוואנה," היא אמרה. "באת… הוא חיפש אחרייך."

"הוא גוסס, הלגה?"

"אני לא יודעת. אחד מהנחשים האלה שהוא משחק איתם בלי סוף, משתמש בהם בניסויים שלו... הוא הכיש אותו ביד. ניסיתי קסמי נוגדן, אבל שום דבר לא עבד."

"אני רוצה לראות אותו."

הלגה נאנחה. "תכנסי."

כשנכנסה לחדר, רוואנה עמדה במשך זמן רב, מתבוננת באיש הצעיר ששכב במיטה. עיניו היו סגורות, צלליות כמו חרמשים כהים היו מתחת לעיניו, ראשו נשען על הכריות. החום גרם לו לנוע מצד אחד של המיטה לצד השני. היא יכלה לראות את הסימן האפל של הנשיכה בתוך זרועו, שחור וארסי למראה. היא לא זזה, לא בטוחה אם הוא ישן או לא.

לבסוף הוא פקח את עיניו והביט בה. "את יכולה להתקרב אלי," הוא אמר. "זה רק נחש ארסי, אני לא מדבק."

"לא ידעתי אם אתה רוצה שאני אתקרב אליך," היא אמרה, והתיישבה על השרפרף לצד מיטתו. היא הביטה בו מזווית עינה. שיערו הכסוף נדבק לראשו מהזיעה, עיניו האפורות נצצו בחום. החולי הפך את מראהו לצעיר יותר, איכשהו חסר ישע.

"מי שלח לקרוא לך, אם לא אני?" הוא שאל.

"אף אחד לא שלח לקרוא לי. שמעתי שאתה חולה - -"

"מאד חביב מצידך לרחם עלי. מה גודריק אמר לגבי זה?"

היא עצרה את נשימתה. "גודריק לא יודע. איך אשתך?"

הוא הביט בה. "היא לא אישתי. אמרתי לך."

"לא, רק עוד אחת מהיצורים האלה שיצרת. איך קראת לה….?"

"ויליה," אמר האיש במיטה בחוסר סבלנות. "היא לא אישתי אבל היא צייתנית, היא אוהבת, היא כל הדברים שאת לא. והיא נותנת לי יורש."

"כן, וכשאתה מכעיס אותה, היא מצמיחה מקור ענק ומנסה לתחוב אותו לעיניים שלך."

"אין ניסוי מוצלח," הוא אמר, כמעט נשמע משועשע, וניסה להתיישר על הכריות. "אנשי-הזאב, בכל מקרה, אני גאה במיוחד במה שעשיתי איתם."

"אתה לא חושב שזה אכזרי? ליצור את הגזעים האלה שהם לא אנשים, לא חיות, אבל הם משהו אחר במקום? מה הולך לקרות להם אחרי שתעלם?"

"אני לא מתכוון להעלם אי פעם."

"הו, אלוהים, לא שוב פעם. אתה צריך להפסיק את זה, את כל זה, הניסויים האיומים האלה בקסמים אפלים. אתה לא יכול לקרוא לכוחות הגיהינום ולצפות שלא תהיינה השלכות. תהיה הגיוני."

"אם באת לפה רק כדי להרצות לי, מוטב שתלכי."

"בסדר," אמרה רוואנה, אוספת את גלימתה כלפיה, אבל הוא לפתע הושיט את ידו כלפיה ואחז בפרק כף ידה, גורם לה להתכווץ. "זה לא הוגן," הוא אמר. "כל זמן שהיינו ילדים, על מי סמכנו שיציל אחד את השני?"

"אבל אני לא סומכת עליך יותר," היא אמרה בדמעות, והוא שחרר את אחיזתו בפרק כף ידה, החליק את ידו מטה, שוזר את אצבעותיו באצבעותיה. עורו להט מהחום.

"מה אתה רוצה ממני, סלאזאר?"

"אני גוסס," הוא אמר. "אבל אם את רוצה שאני אחיה, אני אחיה. רעל, מחלות, הפצעים של כל הקרבות האפשריים – שום דבר לא יוכל לפגוע בי. אני אהפוך את עצמי לבן אלמוות בשבילך."

היא הביטה הצידה, ממצמצת בחוזקה. "אנשים לא אמורים לחיות לנצח. למה לא תנסה לעשות משהו טוב עם כל הכוח שלך, הידע שלך? תוכל להיות מרפא כמו הלגה, תוכל לחבר אנשים במקום לפרק אותם ולעשות איתם ניסויים…"

הוא התיישב אז, מביט בה, עיניו האפורות בוהקות בחום כל כך עמוק שהן נראו כמעט כחולות. "אני אוכל," הוא אמר. "אני אוכל, אם תעזרי לי. תישארי איתי, רוואנה, ואני נשבע, אני מבטיח, אני אפסיק עם הקסמים האפלים, אני אשרוף את הספרים שלי, אהרוס את הניסויים שלי – " הוא הפסיק, מושך אותה אליו בידיהם השלובות. היא נתנה לעצמה להימשך מטה למיטה לצידו ולהישען עליו, פניה נגד השקע בכתפו. דרך הקישור של העצמות שם היא יכלה להרגיש שהמשקל שלה על עורו גורם לו כאב בל יתואר. היא גם ידעה שהוא לא רצה שהיא תזוז. הרעל בתוכו היה שחור ושורף. היא מצאה שהיא פחדה בשבילו אבל גם, ברגע זה, לא פחדה ממנו. "אני אומר לך משהו," הוא אמר. "נתתי לנחש הזה להכיש אותי."

"סלאזאר, למה?"

"חשבתי שאם אני אגסוס אולי אני אגרום לך לבוא לראות אותי. אל תצחקי – צדקתי. הנה את."

"לא עמדתי לצחוק."

"ואני לא עומד למות. לא כשאת כאן. אל תעזבי אותי," הוא אמר, והיא יכלה להרגיש את מהירות פעימות ליבו דרך כלי המיטה. הוא הושיט את ידו הימנית מעלה, נגע בפניה, הריץ את אגודלו לאורך עצם הלחי שלה, מטה לעבר פיה. "את הדבר היחיד שמשנה לי, הדבר היחיד שבזכותו לעולם לא אכנע."

"כן, אתה כן," היא אמרה, נגד אצבעותיו. "אתה תקריב אותי לאורך כל הדרך עם כל השאר."

"לא את. לעולם לא."

"אנחנו נראה."

* * *

"סיריוס!" צעק הארי. "סיריוס, איפה אתה?"

לא הייתה תשובה, אבל לרגע, הוא הפך מודע לרעש רגליים רצות מאחוריו, והסתובב לראות את רון – עדיין בפיז'מת הפייזלי שלו (פייזלי = אריג עדין. ככה היה כתוב במילון – ה"מ), יחף, אבל רץ מהר ככל שרגליו הארוכות יכלו לשאת אותו. הוא אחז בשרביט שלו.

הוא זרק את עצמו לצד הארי לקצה המחצבה. "מה הולך פה?" הוא דרש לדעת, חסר נשימה.

"מאלפוי נפל פנימה," אמר הארי בתמציתיות. "אני לא יכול לעשות כלום – הרמיוני שלחה אותי לפה כהתעתקות. רון, תוכל – "

אבל רון כבר קם על ברכיו, מצביע בשרביטו לתוך המחצבה. "אציו!" הוא אמר בתקיפות, והמים כאילו נשברו והסתחררו פנימה. הארי ראה את המים שחורים, ואז מבזיקים בכסף, ואז גופו של דראקו עף מתוכם, מרחף באוויר, ונוחת ביניהם על העשב, מתמוטט בתוכו כמו צעצוע חסר מעצורים.

רון הביט בהארי. פניו היו מאד לבנות באור הירח, כל נמש עומד עליהם כמו נקודת דיו. "תבדוק את הדופק שלו."

"אני לא יכול. אני לא יכול לגעת בכלום."

רון קילל, והושיט את ידו כדי להפוך את דראקו. ליבו של הארי צנח. עורו של דראקו היה תכול-לבן, לא צבע מעודד, ועפעפיו הסגורים היו סגולים. נגד עורו הכחלחל, הצלקת על ידו השמאלית הייתה חדה, שחורה כאילו הוטבעה בדיו פנימה. מאלפוי, הארי חשב בניסיון, אבל הוא יכל לשלוח אותה החוצה; היא הדהדה בריקנות, כאילו זרק כדור ומצא שלא היה שם מישהו כדי לתפוס אותו.

רון לחץ את אצבעותיו על גרונו של דראקו, הביט מעלה וטלטל את ראשו. "אין דופק."

"אין דופק?" הארי הדהד אחריו באי אמון. "אבל הוא לא היה שם כל כך הרבה זמן – "

"אין דופק, זה מה שאמרתי." להפתעתו של הארי, רון הרים את שרביטו ומיקם את קצהו על חזהו של דראקו. "סוספירו," הוא נשף.

חזהו של דראקו קפץ, ונרגע.

רון נראה מודאג. "סוספירו!" הוא אמר שוב, תוחב את קצה שרביטו עמוק יותר לצלעותיו של דראקו. הפעם גופו של דראקו לא זז בכלל. הוא המשיך לשכב שם, שיערו נוטף מים ודם, חזהו לא זז. הארי לפתע נזכר בגוף המת הראשון שהוא אי פעם ראה – גופו של סדריק. הוא זכר שכשהוא הביט בסדריק, הוא ידע שהוא מת, ולא ידע למה הוא ידע, אבל הוא ידע. וזה היה אותו הדבר פה.

למרות שהוא לא היה בטוח, הוא הרגיש שבטנו צונחת. מרגיש פאניקה מוזרה שאף פעם לא חש. לא – הוא חש אותה לפני כן, כששכב קשור על קבר אביו של וולדמורט, הוא ראה את זנב-תולע מתקרב אליו עם הסכין, והארי הרגיש לרגע פאניקה ראשונית, בידיעה שהוא עומד לאבד חלק ממנו – זרוע, יד - - שלעולם לא יוחלף, והפצע הזה יגרום לו למשהו שלא יהיה לו ריפוי.

"רון," הוא אמר, "תעשה משהו - -"

נראה מיואש, רון ניסה שנית. "סוספירו וויוויקוס," הוא אמר בהדגשה. "סוספירו וויוויקוס טוטאלוס!"

שום דבר לא קרה. דראקו שכב שם, נראה קר ופגיע ומאד, מאד, מת.

רון הביט מעלה בהארי, והארי ראה את ההלם בעיניו הכחולות. "הארי…" רון אמר באי אחידות, מצטמרר באוויר הלילה הקר. "הוא מת."

הארי טלטל את ראשו. "תנסה שוב."

"אין טעם. הוא מת. אם הוא לא היה מת, הוא היה מגיב לקסמים. הלב שלו לא פועם - -"

"תזרוק את השרביט שלך, רון."

"מה?"

"תניח אותו."

רון עשה כדבריו.

"עכשיו, תעשה בדיוק מה שאגיד לך." רון הביט בהארי כאילו היה משוגע, והארי לא היה בטוח במיוחד שהוא לא היה. הוא הרגיש כאילו הוא מנסה לתפוס באחיזתו משהו מאד חלקלק. הוא הרגיש, למען האמת, כאילו כל רגע הוא עומד לגלוש להיסטריה, אבל ידע שהוא לא יכול להרשות את זה לעצמו. "בסדר," הוא אמר, מבטא כל מילה בדיוק רב. "תפתח את הפה שלו."

רון עשה את זה, מביט בספקנות בהארי כשעשה זאת. "איכס. הוא קפוא כמו קרח."

"תטה את ראשו אחורנית. בדיוק, ככה. עכשיו תניח את הפה שלך על הפה שלו ותנשום לתוך הריאות שלו – "

רון קפץ אחורה. "מה?"

"פשוט תעשה את זה!"

"בסדר, בסדר."

***

"חייב להיות משהו שאני יכול לעשות."

"אתה יכול לצאת מהתא, סיריוס," אמר לופין, ששכב על גבו כשידיו מכסות את פניו. כל פעם שהוא גנח והתקפל בתוך עצמו, זרועותיו התהדקו על פניו. סיריוס לא יכל לומר בבירור היכן הכאב היה – בכל מקום, הייתה לו הרגשה.

"תראה, ירחוני, אני פשוט אשנה צורה אם אני אהיה חייב."

"אני לא בטוח שזה יעזור. לעזאזל," הוסיף לופין ברכות, נרתע כשהסיר את ידיו מפניו והביט בקצות אצבעותיו, משם ציפורניים חדות כתער החלו לצמוח. "מה הולך כאן?"

"זה מרגיש כמו השינוי?" סיריוס שאל.

לופין טלטל את ראשו. "כאילו מישהו לקח את השינוי ומתח אותו החוצה… והחוצה… והחוצה. זה אף פעם לא לקח כל כך הרבה זמן, אתה יודע את זה – " הוא הפסיק כשהתכווץ, והביט בסיריוס. "סיריוס… מה אם אני אתקע בצורה הזאת? באמצע?"

"זה בסדר," אמר סיריוס, טופח לו במגושם על כתפו. "שמעתי ששיניים וציפורניים ארוכות מאד אופנתיות העונה."

לופין באמת צחק, נביחה קלה שנקטעה על ידי התנשפות כאב. הוא נרתע והסתובב הצידה מסיריוס כשפניו אל הקיר.

"אז נעשה את זה," מלמל סיריוס, ומישש בכיסו אחרי השרביט, ממקד את מוחו בהוגוורטס; הוא היה עם לופין לפני השינוי, אבל בדרך כלל זה היה – למרות שכאב – מיידי, וקסמי נגד כאב לעולם לא –

סיריוס עצר.

הכיס שלו היה ריק.

הוא קילל. הוא היה אפילו יותר טוב בזה מדראקו, למרות שעשה זאת לעיתים רחוקות. הוא שמע צחוק רם, וסובב את ראשו בחדות כדי לראות את פניו המעונות של השד לחוצות נגד הסורגים של תאו. "רק אידיוט היה נשאר כלוא עם אדם-זאב," הוא אמר. "אבל רק היורש לכתר המלוכה של האידיוטים יישאר עם אדם-זאב שנקרא על ידי כוחות האופל."

סיריוס בהה בו, רוצה רק לנתר באותו רגע ולהדוף את הפנים המעונות האלה בחזרה לכלוב. "אם לא תסתום," הוא אמר בטון מדוד, "אני אגמור עם מה שהארי התחיל."

השד חשף את שיניו לעברו ולחשש. "אתה לא יודע כלום," הוא נהם לעברו.

"אני יודע שניסית להרוג את בן סנדקאותי."

עיניו של השד הסתחררו, עיגולים בעלי מרכז משותף של שחור בתוך אדום. "לא ניסיתי להרוג אותו," הוא התחיל בכעס, ואז עיניו האדומות התרחבו וסיריוס הסתובב כדי לראות את הזאב מאחוריו.

*** ***

(הערת המחברת: הסצינה הבאה מכילה חלק מהספר של פמלה דין, "הארץ הנחבאת", ו© לפמלה דין.) (= הערה זו נכתבה על ידי קסנדרה קלייר בכבודה ובעצמה – ה"מ.)

דראקו פקח את עיניו, או חשב שכך עשה. הוא לא יכל לראות כלום איתן, לא חשכה, לא כלום. הארי, הוא ניסה לומר, אבל לא היה לו עם מה לומר את זה – לא גרון, לא קול. זה היה כמו חלום, והוא ידע שהוא חולם, אבל לא יכל לעורר עצמו.

"הארי!" הוא קרא, והפעם הוא שמע את קולו שלו, וקפץ. וכאילו שהקפיצה הזאת שברה איזו זכוכית שהוא היה כלוא בתוכו, אור וצבע הגיחו במרוצה לעברו כמו נהר שנשטף עם מי השלגים. הוא בהה דרך ערפל ירוק-אפור, ואפלה, ואלף צללים שמרמזים על משהו לא מוכר.

"איפה אני?" הוא אמר בקול, יותר כדי לשמוע את קולו שלו מאשר ציפייה לקבל תשובה לשאלה.

אף תשובה לא הגיעה.

הוא הביט בעצמו, והאור חסר המקור הראה לו את עצמיותו שלו, עדיין לובש את הבגדים שלבש מקודם, למרות שהחרב נעלמה והוא היה יבש. הוא ראה את האפלה מתפשטת על חולצתו וידע שזה הדם מפניו; הוא נגע בלחיו בזהירות והרגיש בחתך, אבל לא בכאב.

אני מת, הוא חשב. הוא לא הרגיש שום דבר מיוחד בקשר לזה, חוץ מסוג של תדהמה מבולבלת. אני משער שהייתי צריך להרוג את זנב-תולע כשהייתה לי האפשרות, הוא חשב, בעוד הוא יודע, בליבו, שלא היה מסוגל לעשות את זה.

הוא פסע צעד קדימה בתוך הערפל, ואז עוד אחד, ובמפתיע הוא הצטמק כלפי חוץ בחלקלקות, מראה לו מתאר של המקום בו עמד. מישור סלעי ולא מקושט שנמתח לפניו ומצדדיו, אפור ועקר למראה. מלפניו היו עוד צללים, שכשהתקרב אליהם הם לבשו צורה של נהר צר אבל מהיר זרימה. המים שלו היו גם כן אפורים, ובצידו האחר היו אפילו עוד צורות אפרפרות וצפופות. סלעים? עצים? היה קשה לומר. הוא לקח צעד לכיוון הנהר.

קול דיבר משום מקום.

"עצור במקומך."

דראקו הביט מעלה וסביב וראה שאין מקור לקול שדיבר אליו. הוא ניקה את גרונו. "למה?"

"המים הללו לא בשבילך."

"איפה אני? בגיהינום?"

עכשיו הקול נשמע משועשע. "זה לא גיהינום. זה האמצע."

"האמצע של מה?"

"האמצע בין החיים למתים."

"למה המים האלה לא בשבילי?"

"החיים שחוצים אותו הופכים למתים. אתה גם חי וגם מת. יש הסכם בעבורך."

דראקו נדהם. "הסכם?"

"החיים שלך תלויים על בלימה," אמר הקול, נשמע נוקב, "רק התוצאות מדאיגות אותי."

"מה," אמר דראקו, "אם אני אחצה את הנהר בכל מקרה?"

"אתה לא יכול לחצות אותו כשדם החיים עדיין עליך. אבל," אמר הקול, נשמע משועשע שוב, "לך ותנסה."

בעקשנות, דראקו פסע קדימה בכבדות, מגפיו לא משמיעים קול על מה-שהקרקע-הייתה-עשויה. הצורות הערפיליות מעבר לנהר התנחשלו כשהתקרב לגדה – הוא פזל אליהם – וברגע זה, הערפל התמקד, והוא ידע מה הם היו.

נשמות מילאו את הצד הנגדי של הנהר, תוססות לאין ספור, נראות איכשהו גם קרובות מאוד וגם רחוקות. אם הוא הסתכל מקרוב, הוא יכל לראות את פניהם האישיות וגופם, אבל כשהוא הפסיק לבהות, הם נראו כאילו נמסו ביחד לערפל אפור וחסר צורה. הוא טלטל את ראשו, בהה שוב, וראה תזוזה הפעם – לא חסרת מטרה, אלא תזוזה ישירה. כמה מהנשמות נראו כאילו הן מנסות לחדור מבעד לגוש, כמו פורעים בגמר גביע הקווידיץ'. הייתה לו תחושה, הוא לא יכל לומר למה, שהן ניסו להגיע אליו.

דראקו לקח עוד צעד קדימה, אבל הנהר והנשמות שמצידו השני נשארו באותו מרחק.

"אתה לא יכול לעבור," אמר הקול הקר שוב.

זה נראה כאילו זו האמת. דראקו עמד וחיכה בקצה הנהר בזמן שהנשמות הנאבקות – היו שלושה מהן, שתי נשים וגבר, הוא יכול לומר זאת עכשיו – שברו את הקהל ובאו לעמוד בקצה השני של הנהר, בדיוק מולו. הגבוהה מבין שתי הנשים בהתה בו, פיה הרוחי (רוח רפאים – ה"מ) פעור בצורת O: של הפתעה. "סלאזאר?" היא אמרה.

דראקו קפא. ובהה. כשהוא בהה בשלושת הנשמות, הן נראו כאילו צורתן מתמקדת, קווי המתאר שלהן מתמצקים, הצבע מתנחשל לתוך פניהם, בגדיהם. גבר גבוה עם שיער שחור ומהודק – אישה עגולה ונמוכה עם שיער ג'ינג'י סבוך ובוער ועיניים כהות כמו של ג'יני – ואישה שבהתה בדראקו, עיניה הכחולות מלאות במין פחד של זיהוי וחשש עמוק –

הוא הכיר את הקול שלה, הוא הבין. זה היה הקול שצרח בראשו כשהסוהרסנים התקרבו אליו, בוכה, שואל מה הוא עשה. "רוואנה," הוא אמר, יודע עכשיו מי היא הייתה. "רוואנה רביינקלו?"

האיש שחור-השיער – גודריק – פסע לפני רוואנה ובהה בו, קווי המתאר שלו זזים אבל נשארים ברורים. "אז לבסוף מתת," הוא אמר. "חיכינו אלף שנה שמישהו ייתן לך את העונש שהגיע לך ויסיים את הקיומיות החסרת-תועלת והגנובה שלך – "

גודריק נראה כאילו הוא עמד להמשיך בקו הדיבור הזה למשך זמן מה, אז דראקו שיסע אותו. "אני לא מי שאתה חושב שאני," הוא אמר. "אני לא סלאזאר סלית'רין."

הנשמות נראו מלאות ספקנות.

"תביטו בי," דראקו התעקש.

רוואנה, שידה הייתה מונחת על פיה, הנמיכה אותה באיטיות. "גודריק… הוא לא יכול להיות סלאזאר. הוא רק ילד."

כולם בהו בו. דראקו התמרמר. "אני בן שש-עשרה. עוד כמה שבועות אני אהיה בן שבע-עשרה."

"אני לא אשים כסף על זה," אמר גודריק, די באי-נחמדות.

"גודריק!" האישה הג'ינג'ית – הלגה הפלפאף – שסעה אותו. "אל תעקוץ אותו. הוא רק ילד, והוא פצוע למוות."

דראקו הביט מטה על הדם בחולצתו, ובחזרה מעלה. "אני לא פצוע פצעי מוות," הוא אמר בנרגנות. "טבעתי, ובכל מקרה, יש הסכם בשבילי."

"באמת?" אמר גודריק, נראה משועמם. "זה בקושי אי פעם עובד."

דראקו בהה בו. הכתה בו העובדה שהוא לא חיבב את גודריק. הכתה בו גם העובדה שאם הוא לא רוצה שהמעגל ההרסני והטרגי של ההיסטוריה-שחוזרת-על-עצמה-תחזור-על-עצמה, זה יהיה חכם לנסות לחבב את גודריק.

אבל הוא לא רצה לחבב את גודריק. גודריק, הוא חשב, הוא שמוק.

"אתה מת, ילד," אמר גודריק בסיפוק עצום, מחזקת את העובדה שדראקו לא מחבב אותו עוד יותר. "תודה בזה – אתה מת."

דראקו חייך אל גודריק. "אני אולי מת, אבל אני עדיין יפה," הוא הצביע על הנקודה בעליזות. "זה יותר ממה שאני יכול לומר עליך."

גודריק נראה כאילו הוא מתנפח בכעס, וכשעשה זאת, דראקו הבחין שקווי המתאר שלו מתקשחים בתקיפות כאילו הוא נהיה יותר ויותר אמיתי, הצבעים של פניו ושיערו ושל בגדיו נהיו יותר חיים. דראקו יכל עכשיו להתחיל לראות איך גודריק הזכיר את הארי, הארי כשיהיה גדול. הארי-כשיהיה-גדול שבילה הרבה זמן על משקל כבד. הזרועות שלו היו ענקיות. דראקו שמח שגודריק לא יכול לחצות את הנהר גם כן. הוא לא ידע איך הוא ירגיש אם הוא יוכה בפנים בחיים-שאחרי-המוות, ולא ממש רצה לדעת.

רוואנה עדיין הסתכלה בדראקו כשזרם של רגשות מעורבים חצה את פניה. "אתה נשמע כמו סלאזאר," היא אמרה. "ואתה נראה בדיוק כמוהו…"

"אני היורש שלו," אמר דראקו, לא מוצא שום סיבה למה עליו לשמור את המידע הזה.

"אז אתה מקולל," אמר גודריק. "ולמזלך אתה מת."

דראקו הביט בו בכעס. "אתה אף פעם לא אומר משהו נחמד?"

"גודריק," אמרה הלגה, במין טון של הזהרה. גודריק הביט מרוואנה להלגה, ומשך מעט בכתפיו. "ובכן, הוא אכן מקולל," הוא מלמל. "אם הוא באמת היורש של סלאזאר…" הוא הסתובב לעבר דראקו. "איך אתה יודע שאתה היורש של סלית'רין?" הוא דרש לדעת.

"כי סלית'רין אמר לי," דראקו נשף.

"הוא אמר לך?" נשמה רוואנה, עיניה מתרחבות. כמו גודריק, גם רגשות עזים גרמו לצורתה להתבהר. דראקו יכל עכשיו לראות כמה היא דמתה להרמיוני. זה היה מאד מערער. הוא תמיד שיחק עם פנטסיות בראשו איך הוא יפתיע את הרמיוני בכל מיני מקומות. החיים-שלאחר-המוות, לעומת זאת, לא היה אחד מהם. "אתה מתכוון שהוא חי – הוא הלך לעברך, כאדם?"

"הוא חי. ראיתי אותו. אבל הוא חסר כוחות. אין לו את המקור שלו."

נשמתה של רוואנה החלה לפסוע במעגל עצבני. "זה לא משנה. סלאזאר חכם. הוא ימצא לעצמו מקור. הוא ניסה להשתמש בך?" היא העיפה מבט מעלה, טלטלה את ראשה. "לא, הוא לא ינסה. לא ביורש שלו… הוא ינסה למצוא משהו אחר." היא גנחה, והביטה בדראקו. "חייבים למנוע ממנו לחזור למלוא כוחותיו," היא אמרה. "אני נרעדת מהמחשבה על ההרס, הייאוש שהוא יכול לזרוע. לכן אנחנו כלאנו אותו מלכתחילה – "

"הוא אמר להרמיוני שהוא סגר את עצמו מהעולם – "

"הוא שיקר," אמרה רוואנה בהחלטיות. "הוא לא רצה שתחשוב שהוא חלש, לא רצה שתדע שמפלתו הסופית הוגשמה. הלגה ואני לא יכלנו להרוג אותו, אבל הפכנו אותו לחסר כוחות." היא הרימה את עיניה והביטה בדראקו. "כמו שאתה חייב לעשות. אם אומר לך איך להכניע אותו, תעשה את זה?"

"תראי, הייתי שמח להכניע את סלית'רין בשבילך, אבל יש בעיה קטנה בתוכנית," אמר דראקו בהכנעה. "אני מת."

"אתה לא מת אלא אם כן אתה חוצה את הנהר," אמרה רוואנה בעוז. "יש הסכם בשבילך. זה אומר שמישהו מנסה להחיות אותך."

"בטח הארי," אמר דראקו בדכדוך. "ובמצב שהוא נמצא בו, הוא לא יכול לשמור דג זהב חי. לא, אני חושש שאני באמת ובתמים מחוסל."

רוואנה נראתה כאילו היא עומדת לסטור לו, והוא אפילו נזכר יותר בהרמיוני. "עכשיו, תקשיב לי – "

"אתה רוצה למות, ילד?" שאלה הנשמה של הלגה הפלפאף, במין קול עדין.

דראקו הביט מטה בחולצתו המוכתמת בדם. "אני לא יודע. אני לא בטוח." הוא הביט סביב. "לפחות שָקֵט פה."

"שָקֵט?" גודריק הדהד אחריו בספקנות. "זו לא ארץ של מנוחת המתים. זה ארץ הנרצחים, אלה שמתו לפני זמנם, אלה שדמם זעק מהאדמה לנקמה – "

"גודריק, בבקשה," שסעה אותו רוואנה. "אל תהפוך את זה למחזה דרמה סוג ג'."

דראקו היה סקרן. "כולכם נרצחתם?"

"לא בדיוק," אמרה רוואנה. "סלאזאר באמת רצח את גודריק – אני מצטערת, גודריק, יקירי, אבל אתה יודע את האמת – "

"מנוול," מלמל גודריק. "הוא התגנב מאחורי."

רוואנה טלטלה את ראשה. "אני מניחה שסלאזאר חשב שזו הייתה הגנה עצמית, במין דרך מעוותת," היא הוסיפה, לכיוונו של דראקו. "כולנו הבנו שאנחנו חייבים לנקוט בצעדים כדי להגן על עצמנו מפניו. ביחד, חישלנו נשק סודי, כל חלק נישא על ידי אחד מאתנו – סלאזאר בטח גילה את התוכנית שלנו. הוא הכה בהתחלה את גודריק. ואז הוא תקף אותנו – הלגה ואני. היינו מוכנות לקראתו. נלחמנו כראוי, אבל הוא היה יותר מדי חזק. הוא הכה את הלגה כשהיא נלחמה נגדו, ואז בא בעבורי. אבל לבסוף, הוא היסס – " קולה של רוואנה רעד מעט. "ואני יכולתי לעשות את הקסם נגדו. הוא הפך חסר כוחות, אבל הניקוז של כוחות המאגיד שלי היה כל כך חזק, שזה הרג אותי. לכן כולנו פה."

"ולכן אתם רוצים שהוא ימות," שקל דראקו.

רוואנה טלטלה את ראשה. "אם הוא יוכל להיהרג, זה מעבר לידיעותיי לומר איך. אני יכולה לומר לך רק איך לכלוא אותו ולהסיר ממנו את כוחו. ולכן, אתה צריך את שאר שלושת היורשים, והמפתחות שלהם. תאמר לי, הם עדיין חיים, שאר היורשים של המייסדים?"

דראקו היסס, הביט סביב בגדה המלאה בנשמות מקובצות ואפורות מאחוריה. "את לא יודעת? חייבים להיות… נשמות אחרות שמתו אחרייך, שיוכלו לומר לך – "

רוואנה טלטלה את ראשה. "בלי אדם חי שיתייחס אלינו, אנחנו חסרי צורה, כמעט בלי מחשבה. לזמן אין משמעות פה, כמעט לא מדברים."

"אתם לא יכולים לדבר אחד לשני?" דראקו שאל בהתקוממות. "הקול הזה אמר לי שזה לא גיהינום… אבל זה נשמע כמו הגיהינום בשבילי."

להפתעתו, היה זה גודריק שהשיב. "יש הבדל," הוא אמר. "גיהינום זה לנצח. אנחנו כאן רק עד שינקמו את מותנו."

"ינקמו?" דראקו הדהד, מסתובב, אבל הוא שוסע על ידי קול שדיבר מחוץ לגוש הנשמות מאחורי המייסדים. "נער אנושי," דראקו שמע קול אומר. "הפנים שלך מוכרות. מי אתה?"

דראקו הסתובב, וראה רק צלליות חסרות צורה בעלות עיניים זוהרות, שום דבר מזהה או מוכר. הוא הרים את קולו מעט יותר, וקרא בחזרה, "אני דראקו מאלפוי. ואני מדבר עם מישהו עכשיו, אם לא אכפת לך."

הוא הביט בחזרה לרוואנה, שנראתה דהויה במקצת כשלא הביט בה. גודריק והלגה, מאחוריה, היו כמעט שקופים שוב. "מצטער," הוא החל, כשקול אחר קרא אליו שוב.

"אתה הבן של לוציוס מאלפוי?"

"כן," דראקו קרא בחזרה.

"אז אני מצווה אותך לדבר איתי."

המילים האלה רק הגיעו לאוזניו של דראקו, כשנשמתה של רוואנה לפתע דהתה יותר לאי הממשיות, הצליל של קולה מטשטש בדרך שרשת התקשורת האלחוטית של המכשפים מטשטשת דרך סופת רעמים הרסנית. "היי!" דראקו קרא, וראה את שפתיה של רוואנה זזות, נשען קדימה –

הם נעלמו. נשמות אחרות פלסו את דרכן בקהל, תופסות את מקומן. דראקו הסתובב לכיוונן. וקפא, הנשימה יוצאת ממנו באחת כאילו מישהו הכה אותו. עוד שתי צורות של צלליות הביטו בו מעבר לנהר. גבר גבוה עם שיער שחור ולא מסודר ומשקפיים, ולצידו אישה עם עיניים ירוקות כהות שהיו די מוכרות. אפילו אם דראקו לא היה רואה את התמונות שסיריוס שמר במכתבתו, אפילו אם הוא לא היה רואה את פניהם בספרי המחזור הישנים של הוגוורטס, הוא היה יודע מי הם היו.

הוא הביט בהורים של הארי.

* * *

"תצליב את הידיים שלך. תניח אותן על החזה שלו ותדחוף למטה, חזק."

"בסדר."

"חזק יותר."

"אני הולך לשבור לו את הצלעות, כשאני עושה את זה – "

"אתה מנסה לגרום ללב שלו לפעום, למי אכפת אם תשבור לו את הצלעות? תעשה את זה שוב."

עוד קול. "מה הולך פה?"

הארי הביט מעלה. "הו, לעזאזל. ג'יני – "

"מה הבעיה עם דראקו?" הקול שלה הבליח. "הוא מת?"

רון הביט מעלה. "אולי היא צריכה ללכת?"

"לא, היא חזקה," אמר הארי בחיוביות. "ואל תפסיק, רון, אתה אמרו להנשים אותו, קדימה - - "

"אי אפשר, הארי. הוא מת."

"תעשה את זה!" אמרו הארי וג'יני ביחד, ורון המשיך.

* * *

הרמיוני נורתה מחוץ למסדרונות ולמטה אל הצינוק, מחליקה על רצפת האבן הלא אחידה, חותכת בפינות בפזיזות שתפסה אותה כשהסתובבה מסביב לפינה. היא החליקה על חפץ ששכב על הרצפה ונפלה בראשה קדימה, חובטת את ברכה בקרקע. הכאב היה חד ומיידי והיא התגלגלה הצידה, תופסת בזרועה, וקופצת על רגליה, והביטה מטה לראות על מה היא החליקה –

שרביט. זה נראה כמו השרביט של סיריוס. היא הושיטה את ידה כדי לקחת אותו, וכמעט נפלה שוב כשצרחה מקפיאת דם קרעה את האוויר התת-קרקעי. זה היה כאילו הכו אותך במשב של גל או רוח קפואה; כמו לילה וקור ובדידות שנשמע, ומפוחד.

לופין.

שוכחת את השרביט, היא החלה לרוץ שוב, צולעת מעט עכשיו, לעבר הקול של הצרחה. היא הסתובבה מסביב לפניה, מעדה, והגיעה לשער שחסם את הצינוק. היא משכה אותו בכוח והמשיך לרוץ פנימה, קוראת לסיריוס.

"אני פה," נשמע קול תמציתי מעבר אחד התאים שבקצה המסדרון.

הרמיוני רצה לעברו – ונעצרה לפתע.

סיריוס היה בתוך התא, גבו נגד הקיר הנגדי – ובינו לבין דלת התא היה זאב. זאב בגודל של פוני קטן, בצבעים כסוף ואפור, שפתיים משוכות לאחור שחושפות שיניים, רוטן, ואוזניו משוטחות אחורנית נגד ראשו.

לא 'זה', היא הזכירה לעצמה. 'הוא'. זה לופין. ראית אותו משתנה בעבר.

אבל בברור, כשהוא השתנה פעם, הוא לא היה כל כך… גדול? או כל כך פראי למראה?

"סיריוס," היא לחשה," תשתנה לצורת החיה שלך – אמרת שהוא מסוכן רק לבני אדם!"

"ניסיתי את זה," אמר סיריוס בקצרה. "לא עבד. הרמיוני – "

"אל תאמר לי ללכת מפה, אני לא הולכת לעזוב ולתת לך להישאר פה להיאכל!" היא נשפה בלהט.

"הוא לא יאכל אותי – "סיריוס התחיל, והפסיק כשהזאב פלט עוד צווחה מקפיאת דם. "ובכן," הוא שינה את דעתו, כשהתקדם באיטיות והתרחק מהזאב, "אם הוא כן, הוא יצטער על זה עוד הרבה זמן."

"הו, הוא יאכל אותך טוב מאד," השד התערב. "ברגע שהקריאה תתגבר מספיק. אני נותן לך… חמש דקות."

הרמיוני התעלמה ממנו. "סיריוס, חייב להיות משהו – "

"הליקאנת'," אמר סיריוס במהירות. "הדבר הכסוף ההוא של דראקו – זה ששימש כמפתח מעבר – אני צריך אותו. תוכלי לזמן אותו בשבילי?"

הרמיוני כבר אחזה את השרביט בידה. "אציו ליקאנת'!"

הייתה דממה קצרה. היא חיכתה, ליבה פועם, נהמותיו של הזאב באוזניה, דממת המוות של סיריוס. תמונה מוחשית של הארי לפתע באה לעברה, עומד בשדה במהלך המשימה הראשונה, ידו מושטת לכיוון אש-המחץ שלו, ומחכה, מחכה…

קלינק.

הליקאנת' עף לעברה, ניתז על הסורגים של התא ממול, והרמיוני הושיטה את ידה ותפסה אותו. אצבעותיה נסגרו עליו; היא הסתובבה לעבר סיריוס - -

חשכה כל כך עזה עד שעיוורה אותה שטפה את עיניה. היא הסתחררה, מרגישה את גבה מכה בקיר האבן מאחוריה, כמעט נופלת. אפלה הציפה את שדה ראייתה.

ואז בא האור.

רצף מהיר, סדרה של צורות רצו מאחורי עפעפיה. היא ראתה טירה מוקפת בקוצים, עין זכוכית גדולה שרעדה בלהבות, שולחן שעליו נחו כוס, חרב, נדן, ופיסת מראה מלוטשת שפני השטח שלה שיקפו אך ורק אפילה.

ראייתה התבהרה והיא הייתה פתאום בחזרה בצינוק, בוהה דרך הסורגים של הכלוב בסיריוס ובאדם-זאב, עדיין נעולים בתחרות המבטים המפחידה שלהם. הברכיים שלה לפתע נחלשו והיה זמזום באוזניה, אבל היא ידעה מה עליה לעשות.

היא שמעה את סיריוס צועק את שמה, ונכנסה פנימה. היא לא הרגישה שום פחד, אפילו לא כשהזאב הסתובב ונהם לעברה במקום לסיריוס, אפילו לא שהוא משך את שפתיו אחורנית וחשף את שיניו, עיניו מוצרות, שריריו נמתחים –

"הרמיוני, תצאי החוצה!" היא שמעה את סיריוס צועק בייאוש, ואז היא הרימה את ידה עם הליקאנת' הכסוף בתוכו והחזיקה אותו מול האדם-זאב.

האדם-זאב נרתע אחורנית והשמיע יללה על טבעית ויבבנית.

הרמיוני נשמה עמוק, והרימה את הליקאנת' גבוה יותר. "טוטאמן מאלי אינטוס," היא קראה, ממקמת את האור שבקע מהליקאנת' לעבר האדם-זאב כאילו היה שרביט. "קום מונסטרום קולוקואר, רפולסוס! רפולסוס!"

האדם-זאב התקשח – עפעפיו נשמטו, גפיו רעדו – ואז הוא התמוטט לקרקע בערמה ושכב בשקט.

הרמיוני התנשפה, והאור הבוער באחורי מוחה נעלם, כמו שאור נכבה.

רועדת, היא הניחה לזרועה ליפול לצידה והביטה מעלה בסיריוס.

הוא היה לבן כמו חולצתו, בוהה בה. "מה עשית? ואיך - -?"

"אני לא יודעת," היא לחשה, בוהה בו בחזרה, ואז, נזכרת למה היא הייתה שם, הושיטה לו את השרביט שלו, שהיה קר כקרח, והחלה למשוך אותו לכיוון הדלת. "סיריוס – אתה חייב לבוא – זה בקשר להארי ודראקו…"

* * *

בלב פועם, דראקו הסתובב לפגוש בהוריו של הארי, מרגיש איכשהו שלפגוש אותם פנים-אל-מול-פנים היה הדבר האחרון שהוא יכול לעשות. עיניו נצמדו לאביו של הארי – שלא נראה כמו אבא של אף אחד, הוא נראה כל כך צעיר, כמעט גרסת-אותו-הגיל של הארי. כמובן, הוא היה רק חמש שנים יותר מבוגר מהארי עכשיו כשמת.

דראקו הרגיש קור זוחל בו.

ג'יימס פוטר הרים את עיניו לדראקו והן לא היו ירוקות כמו עיניו של הארי, אלא שחורות. הוא אמר, "אני מצטער שהפסקתי את השיחה שלך."

"הו," אמר דראקו. "הו. זה – זה בסדר."

צבע וחיים הגיעו לפניהם של הפוטרים כשדראקו הביט בהם, האישה התיישרה, לחייה מסמיקות, עיניה מתמקדות על דראקו. אבל היה זה האיש שדיבר קודם.

"אתה הבנאדם החי השני היחיד שראינו אי פעם במקום הזה," אמר ג'יימס. "ואז אתה הבן של לוציוס מאלפוי – זה נראה אפשרות מאוד מוזרה. אני מניח אני אמור לומר לך שאני ואביך אויבים ישנים."

"זה בסדר," אמר דראקו. "אבא שלי ואני אויבים ישנים גם כן."

הנשמה של לילי פוטר נגעה בשרוולו של בעלה. ג'יימס הביט בה, ואז הביט בחזרה אל דראקו, ודראקו תפס את עצמו, יודע מה ג'יימס עומד לומר.

"אתה הבן של לוציוס מאלפוי, אז אתה חייב ללמוד בהוגוורטס. ואם אתה לומד בהוגוורטס – אתה בטח מכיר את הבן שלנו? קוראים לו – "

"הארי," דראקו סיים. "הארי פוטר."

לילי נדחפה קדימה. היא עמדה לפני ג'יימס עכשיו. "אז אתה מכיר אותו?" הקול שלה היה חלוש ורועד ומאד יפה.

"כן, אני – הוא – כולם מכירים את הארי פוטר," אמר דראקו. מה אתה עושה? אמר קול קטן באחורי ראשו. תספר להם עוד; תספר להם שאתה מכיר אותו טוב, שהוא כמעט אחיך, שהוא החבר שלך – ויותר מזה – שהוא האויב שלך – בגלל שהוא כזה בדיוק.

אני לא יכול, הוא השיב בחזרה. אני פשוט לא… יכול.

"כולם מכירים אותו," אמר דראקו שוב, מובס. "הוא מפורסם."

"כן," אמר ג'יימס. "זה מה שהאדם החי היחיד שדיברנו איתו אמר. אבל הוא לא ידע יותר מזה." הוא עמד להיאנח. "אין זמן במקום הזה. שעה יכולה להיות דקה, רגע – שנה. אני לא יכול להאמין שהוא אמר לנו שהארי בן אחת-עשרה." הוא הרים את עיניו השחורות אל דראקו. "אם הוא בבית-ספר הוא חייב להיות ילד… בן כמה הוא עכשיו?"

דראקו לא יכל להביט בו. "בגיל שלי. שש-עשרה."

"בבקשה," לילי התפרצה לשיחה. "תוכל לספר לנו עליו? רק קצת?"

דראקו הביט בה, וראה שבדיוק כמו שגודריק, היא נראתה כאילו היא מתגבשת יותר מול מבטו. פניה נהיו ברורות יותר, השער שלה, אדום בוער, כמעט אותו הצבע החינני כמו של ג'יני, כל קשת הצבעים בין שקיעה ולהבת נר. העיניים הירוקות שלה נראו כמו הארי, מפצירות, מתחננות אליו שייתן לה משהו שלא יכל לתת.

הוא ניקה את גרונו. "מה את רוצה לדעת?"

הכל," היא אמרה במהירות. "הוא מאושר? מה הוא עושה ביומיום? מה הוא אוהב?"

דראקו מצא עצמו מביט מטה בנהר השקוף והגועש, מייחל שיכול היה להיעלם לתוכו.

"אני – ובכן, אני לא ממש מכיר אותו כל כך טוב, ו – "

לילי פלטה קריאה עמומה ומהדהדת. "אבל אתה לומד איתו – אתה חייב לדעת לפחות מה הוא אוהב?"

הוא הביט מעלה בלילי, ואז בג'יימס, מה שהפך את ג'יימס ליותר ברור בעצמו, נראה כמו הארי בדיוק מפחיד, ושתי הנשמות הביטו בו בציפייה ובתקווה - -

הו, אלוהים, זה נורא, דראקו חשב. מה אני יכול לומר? למה אני לא יכול להיות רון או סיריוס, מישהו שבאמת מכיר אותו, מישהו שאכפת לו, אני הבנאדם האחרון שהוא ירצה שידבר אל ההורים שלו. הבנאדם האחרון.

"הארי הוא…" הוא הביט הצידה. "הוא משחק קווידיץ' בגריפינדור," הוא אמר. "הוא המחפש הצעיר ביותר זה מאה שנה. הוא יהיה הקפטן של הקבוצה שנה הבאה, ו…"

דראקו עצר. הוא יכל לומר מהדרך שבה הנשמות הביטו בו שזה לא היה המידע שהן רצו ממנו.

הוא הרגיש חסר-מילים, מה שקרה לעיתים רחוקות מאד. אם זה היה אני, הוא חשב, מה הייתי רוצה לשמוע? אבל זה הביס אותו, הוא לא היה הורה אף פעם (למזלי, הוא חשב), הוא לא יכל אפילו לדמיין את זה. אז במקום זה הוא ניסה להיזכר בהארי במוחו – לא איך הוא נראה, אבל הדרך שהוא היה, הזיכרון של לחשוב בדרך שהארי חשב, להיות כמעט הארי.

הוא עצם את עיניו. "אבא שלי," הוא אמר, שומע את הקול שלו מהדהד דרך הקול של המים הגועשים, הציפייה הקצרת-רוח של הנשמות. "אבא שלי נהג לדבר הרבה על כבוד, הכבוד של המשפחה שלנו, הכבוד של שושלת הדם ושל השם שלנו. אבל בכל החיים שלי לא ראיתי את אבא שלי עושה משהו מכובד אחד. חשבתי שכבוד זה רק ביטוי, כמו שושלת יוחסין או כמו ירושה, שזה לא אומר כלום חוץ ממילים נבובות. אבל זה דבר אמיתי, שיהיה לך כבוד. ולהארי יש אותו. הארי הוא הבנאדם הראשון שתרצה לצידך כשאתה נלחם, והאחרון שתראה אותו עושה מעשה שקרי או ערמומי. הארי הוא הבנאדם הישר וההגון ביותר שראיתי אי פעם."

הנשמה של לילי פוטר נפנתה ממנו, וקברה את ראשה השקוף בחזהו השקוף של בעלה. מרגיש כאילו הוא אמר משהו אכזרי, דראקו הביט בחשש בג'יימס, שהביט בו בחזרה, מבליח וחצי-שקוף, והניח את זרועו מסביב לרעייתו הבוכייה. "אתה חבר שלו," הוא אמר. "לא?"

"לפעמים," הודה דראקו. "אני מצטער," הוא הוסיף, לא בטוח אם הוא התנצל או סתם הביע צער.

"אין צורך," אמר ג'יימס. "אני מבין."

ודראקו חשב שג'יימס באמת הבין.

"אתה דוהה," ג'יימס המשיך, מביט בדראקו מקרוב. "מישהו קורא לך."

"אני מצטער," הוא אמר שוב.

"לא. זה דבר טוב. אתה יכול להעביר מסר איתך."

"אני יכול לומר להארי שאתה – "

"לא. אל תגיד להארי שראית אותנו. זה רק יגרום לו לכאב. יש אדם שקוראים לו סיריוס בלק; הוא הסנדק של הארי, בטח ראית אותו אוסף את הארי ברציף תשע ושלושה רבעים בסוף המחצית. תמצא אותו. תגיד לו שילך לכספת שלו בגרינגוטס ושיביא משם משהו שנתתי לו לפני שמתִּי, ושייתן את זה להארי. אף פעם לא אמרתי לו שזה שייך להארי, אבל זה כן. הארי הוא היורש של גריפינדור, הוא יזדקק לזה בקרוב. ותגיד לסיריוס שאני – " ואז הקרקע נשמטה מתחת לרגליו של דראקו והתפוצצות חלושה שלחה את העולם להסתחרר מסביב לעיניו בכתמים של צבע כמו זכוכיות שבורות. הוא היה משליך את ידיו לגונן על פניו, אבל כאב פתאומי פילח את חזהו, מקפל אותו לשניים, והוא השתעל, השתעל בכאב עז, פולט התנשפויות, משתעל ופולט מים על כל הדשא הכהה שבחצר האחורית של משפחת וויזלי.

הוא מצמץ ופקח את עיניו. הוא שכב על גבו, על הדשא, מתחת לשמיים השחורים. הארי כרע וכתפיו התקמרו קדימה, רון לידו, מאד חיוור מתחת לנמשיו, וגב כף ידו לחוצה על פיו כאילו הוא מנסה לא לצעוק או לא להקיא. בצידו השני הייתה ג'יני, עם עיניים ענקיות, שנראתה יותר גרוע מאחיה – לא רק חיוורת, אלא גם הדמעות זולגות מעיניה.

דראקו נשם עמוק. הוא יכל לשמוע את חזהו מחרחר כמו רדיאטור ישן, וזה כאב לו לנשום, אבל אחרת…

"אתה חי," אמרה ג'יני, נשמעת ונראית המומה. היא הסתובבה לאחיה. "רון! הצלחת!"

"ממפפף," אמר רון, עדיין לוטש את עיניו בדראקו כאילו לא יכל להאמין למראה עיניו.

מה קורה כאן? דראקו ניסה לומר, אבל גילה שלנשום ולדבר גורם לחזהו לכאוב אפילו יותר. הוא התרכז בלנשום בשטחיות, והעביר את עיניו להארי.

היי, פוטר…

הארי נשען קדימה כל כך מהר שאחת מידיו הלא ממשיות חלפה דרך חזהו של דראקו. דראקו בהה בו.

הארי נראה מלא חרטה. מצטער.

לא משנה. מה קרה?

טבעת. רון החיה אותך.

הוא עשה מה? איך?

הארי גיחך. הנשמה מפה-לפה, מאלפוי.

מה? עיניו של דראקו עברו לרון, מתרחבות. "אלוהים אדירים, זה מגעיל," הוא אמר בקול, לפני שהספיק לעצור בעצמו. זה שלח התקף שיעול נוסף. כשהוא התאושש, הוא ראה את רון מביט בו.

"טוב, זה לא היה פיקניק גם בשבילי, כפוי-טובה שכמוך," הוא אמר. "לפחות אתה מתָּ לכל הדעות. הלוואי שאני הייתי עכשיו."

דראקו השתעל שוב. הוא התחיל להרגיש כאילו הוא משתעל את הריאות שלו. הוא הניח יד על חזהו והתיישב, מה שהקל על הכאב בצלעותיו.

"אתה יכול לנשום נורמלי?" שאלה ג'יני בדאגה, ממהרת לעברו, ומניחה יד על מצחו. "אני עדיין קפוא." היא הסירה את ידה, רטובה ממים ודם מהחתך בלחיו.

"אני קופא," דראקו אמר, והושיט את ידו לעבר הז'קט שלו, מנסה להרים אותו, אבל אצבעותיו לא צייתו לו. הוא לא הצליח להפעיל אותם; הן התעקלו על הכיס הרטוב של עור הדרקון ונשמטו.

"תן לי," אמרה ג'יני, ועזרה לו עם הז'קט. היא הסתובב לאחיה. "רון, תן לי את החולצת פיז'מה שלך."

רון בהה בה.

"בסדר," היא נשפה. "אחרת, אני אתן לו את החולצת פיז'מה שלי."

"אני מעדיף את האופציה השניה," אמר דראקו בשיניים חשוקות.

רון נאנח, והסיר את חולצתו. הוא העביר אותה לג'יני, שהשתמשה בה כדי לייבש את שערותיו של דראקו. "נצטרך להוציא אותך מהבגדים האלו," היא אמרה.

ואז, התקף נוסף של שיעול קיפל את דראקו קדימה, וכשהתיישר, לקח לו מספר שניות למקד את מבטו. לרגע, הוא לא יכל להבחין בין רון לג'יני, שניהם נראו כמו גושים מבליחים, והארי גוש עוד יותר כהה, מה שהפריע לו לומר לבסוף. "בעסה," הוא אמר, והקול שלו נשמע כמו מים מבעבעים. "אני לא יכול לראות טוב."

הוא היה מודע במעומעם לגוש-רון שהביט בחרדה בגוש-ג'יני, ואז נשמע *פופ* רך כשמישהו התעתק לתוך הגן.

"סיריוס," דראקו שמע את רון ממלמל תחת נשימתו בהקלה. "תודה לאל."

ואז הייתה חבטה כשסיריוס זרק עצמו לקרקע לצד דראקו, שהתחיל לרעוד שוב, ועם כל רעידה הראייה שלו הוחשכה יותר. אני לא אתעלף, הוא חשב בכעס. אני לא. הוא הרגיש את אצבעותיו של סיריוס על צווארו, בודקות את הדופק שלו, ואז יד נגד מצחו, מזכירה לו את אמו שבודקת את חומו.

"הלם היפותרמי (כששוהים יותר מדי זמן במים קרים זה מה שקורה – ה"מ)," הוא שמע את סיריוס אומר בקור רוח, "הוא יהיה בסדר אם נכניס אותו פנימה." דראקו ראה כתם כשהוא הסתובב. "הארי, אני שולח אותך בחזרה."

דראקו שמע את הקול של הארי ממרחק. "בסדר," ואז הייתה התנשפות מכיוון רון.

דראקו שיער שזה אומר שהארי נעלם. או זה, או שהקסם התפקשש והארי הפך לסלמנדרה. בקשר לזה, דראקו לא היה בטוח שהוא יכל לעשות משהו. הכל נראה כאילו מסתנן ממרחק עצום ממנו. הוא הרגיש את ידו של סיריוס על פרק כף ידו, ואז קולו של רון אומר משהו על פגיעת ריאה, וג'יני שואלת אם הוא יהיה בסדר.

"הוא יהיה בסדר גמור. אני אוכל לטפל בו אם נכנס פנימה." סיריוס כרע לעבר דראקו. "אני הולך להרים אותך. תישען עלי, בסדר?"

דראקו הנהן, והרגיש את ידו של סיריוס מחליקה מתחת לגבו, השנייה מתחת לברכיו, מרימה אותו למעלה. הוא לא זכר שהרימו אותו ככה לפני כן, לא על ידי אביו, בכל אופן, והיה מופתע שזה לא הפריע לו במיוחד. הוא השליך זרוע מסביב לצווארו של סיריוס, הביט הצידה, ראה את ג'יני לבנה ובפנים מודאגות, הירח מאחוריה, ואז כל הצורות של העולם מתאחדות כמו צבעי מים ודראקו עשה משהו שתמיד נשבע שלא יעשה: הוא התעלף.

* * *

וואם.

הארי פקח את עיניו, מרגיש כאילו הוא התנגש ראש-בראש עם רכבת האקספרס של הוגוורטס והושלך חמישים מטר לתוך חלקת סרפדים. הוא מצמץ, ממקד את עיניו, וראה שהוא נשען על כיסא בספריה שבאחוזת מאלפוי, בוהה מעלה בתקרה, שקושטה בעיצוב של קבוצת כוכבים שנאספה בעלה זהב.

לקח לו כמה ניסיונות, אבל הוא הצליח להתיישב ולמתוח את אצבעותיו. כל הגוף שלו עקצץ מסיכות ומחטים. הוא נהיה מודע לזה שצפו בו, וסובב את ראשו לצד כדי לראות את הרמיוני כורעת לצד משענת כסאו, מביטה בו בעיניים ענקיות.

"היי," הוא אמר.

"אתה בסדר," היא אמרה, גם שאלה וגם קביעת עובדה בקולה.

הוא הנהן.

"לא הייתי צריכה לשלוח אותך," היא אמרה בקול חסר גוון. "לא הייתי צריכה. אני לא מאמינה שעשיתי דבר כל כך מטופש."

"הרמיוני – "

"אני ממשיכה לומר לעצמי שזו לא הייתי אני באמת," היא המשיכה באותו טון חלול. "לא הייתי אני בשבוע האחרון וכל זה. בחיים לא הייתי עושה משהו כל כך אידיוטי. התפקיד שלי זה למנוע ממך לעשות דברים טיפשיים, לא לעזור לך ולסייע לך. מה אם משהו היה קורה לך, זו הייתה אשמתי וזה היה הורג אותי, הארי, זה היה הורג אותי."

היא עדיין הביטה בו באותן עיניים ענקיות והוא לפתע נזכר בדרך שהיא הביטה בו אחרי שהוא התמודד עם הזנבקרנית ההונגרית בשנה הרביעית, זוכר איך היא אחזה את פניה כל כך חזק בפחד שהיא השאירה טביעות ציפורניים עמוקות בעורה. זה החזיר אותו לאותו הזמן שלמישהו היה אכפת כל כך לגביו; זה זעזע אותו. "הרמיוני – לא," הוא מחה, מעט מבולבל, והושיט את ידו לעברה.

היא התרוממה מהרצפה והתיישבה בחיקו בפחות משניה, זרועותיה כרוכות מסביב לצווארו. הוא קבר את פניו נגדה, היכן שהצוואר שלה הסתיים והתחילו הכתפיים. השער שלה הריח כמו תמיד, ריח שהזכיר לו תה מנטה מרוקאי. הוא הרגיש את החזה שלה מתרומם, ואז היא התחילה לבכות עליו, בכי יבש שנשמע חסר תקווה ובייאוש כל כך רב שזה הבהיל אותו. מה לעזאזל…?

"הו, הארי, אני לא יכולה להאמין, ואני בטוחה שעשית כל מה שיכולת לעשות. זו לא אשמתך."

הארי משך אותה אחורנית והביט בה, מבולבל. "מה לא אשמתי?"

"דראקו. הוא מת, נכון?"

הארי הביט בה, מזועזע לחלוטין. "איך את – "

"השיקוי אהבה נעלם," היא אמרה בפשטות. "הרגשתי אותו עוזב." הדמעות החלו להחליק על פניה, והארי הרגיש איכשהו שהיא מנסה להירגע בשבילו, מה שהיה מאוד הרמיוני. "מה קרה?" היא התפרצה לבסוף, הקול שלה נשבר. "איך הוא – לא, לא חשוב, אל תספר לי, אני לא רוצה לדעת." היא שפשפה את גב כף ידה בעיניה. "הארי, אני מרגישה כל כך אשמה, בימים האחרונים כל כך רציתי שהקסם המטופש הזה יעלם ממני, ועכשיו הוא נעלם, אבל אף פעם לא רציתי – "

"הרמיוני," אמר הארי בעדינות. "תשתקי לרגע, טוב? אני חייב לספר לך משהו, ואת לא הולכת להאמין לזה…"

* * *

"רון, רון הציל את החיים שלו? אתה מתלוצץ. אני לא יכולה להאמין לזה. אני מתערבת שרון גם כן לא יכול. הוא חייב בטח להשיג לעצמו חלקי חילוף. איפה אבקת הפלו? אנחנו חייבם להגיע למחילה. הו, הלוואי שיכולנו להתעתק. איפה אבקת הפלו המזורגגת?"

"הרמיוני, תפסיקי עם זה. לפני חמש דקות בכית בהיסטריה ועכשיו את נראית כאילו מקגונגל התרשמה ממך ממש ונתנה לך מחמאה רצינית. נהיה לי כאב ראש. בכל מקרה, אני חושב שאבקת הפלו נמצאת למטה, במטבח."

"אז תלך להביא אותה."

"אל תהיה מגוחכת. אציו אבקת פלו!"

"הארי, אתה לא אמור להשתמש בקסמים חסרי שרביט – אווו, זה עובד. קסם זימון יפה."

"הכשרון שלי, הודות לך."

"כל הכשרונות שלך הם הודות לי, טיפשוני."

"איזו חברה מעפנית יש לי."

"אל תנסה להתחכם, רק תביא לי את אבקת הפלו."

"לא."

"מה אתה מתכוון, לא?"

"בואי קחי אותה."

"לקחת אותה? מה, אנחנו בני שתים-עשרה?"

"את מפחדת מהכוח הנעלה שלי."

"אני לא מפחדת מהכוח הנעלה שלי. אתה מפחד מהאינטליגנציה הנעלית שלי. אל תעשה לי פרצופים, הארי פוטר. בסדר גמור, אתה בקשת את זה."

"בקשתי מה? אוו! אוו! איפה למדת לתקל ככה? את כמו איזו שחקנית הגנה בפוטבול אמריקני, רק שכמובן, את הרבה יותר יפה ופחות חזקה."

"מחמאות לא יעזרו לך. אני הולכת לשבת עליך עד שתביא לי את אבקת הפלו. מה עשית אתה, בכל מקרה?"

"החבאתי אותה איפשהו על הגוף שלי. רוצה לחפש?"

"ואתה מאתגר אותי?"

"אולי…"

* * *

"שחרר."

דראקו התעורר ברגע, עיניו עפות, ומתמקדות על פניו של סיריוס. "איפה אני?"

"בחדר של פרסי וויזלי. מצטער שהערתי אותך; רציתי שתשתה את זה. זה שיקוי מחמם. רוצה שאעזור לך לשבת?"

דראקו היסס, ואז הנהן. סיריוס הושיט את ידו ועזר לו להגיע לתנוחת ישיבה, נרתע לרגע מכפור עורו של דראקו. הוא ייבש את בגדיו של הנער בקסם ייבוש וכיסה אותו בכל שמיכה מיותרת שיכל למצוא, אבל זה לא עזר כדי להעלות את הטמפרטורה של עורו בהרבה.

דראקו לקח את הספל מסיריוס בעיניים תשושות וקיבל בציפייה את העייפות המוחלטת. הוא שתה את השיקוי עד תומו, מחזיק את הספל בזהירות בשתי ידיו, והושיט אותו בחזרה לסיריוס, שהניח את הספל על השידה ליד בעוד דראקו נשען בחזרה על הכריות, מהדק את אגרופיו לרקותיו. סיריוס נזכר לפתע במרפאה בה היה הארי במשימה האחרונה בטורניר הקוסמים המשולש; כמה מנוקז הארי נראה, איך הוא נדחף מאחורי קצה הכוח למקום בו סיריוס לא יכל לעקוב אחריו יותר, כאילו הוא חשב שהוא יהיה, כאילו הוא היה רוצה להיות. הוא לפתע נלחם בדחף להושיט יד וללטף את דראקו על כתפו, או לפרוע את שיערו, אבל לא עשה זאת.

"איפה כולם?" דראקו שאל, עפעפיו נשמטים בעייפות.

"הם למטה. אבל אתה לא חייב לראות אותם עד מחר. אני אעכב את אימא שלך לזמן מה. אני לא יכול לשלוח לה ינשוף בזמן שהיא בחקירה אבל אני חושב שלא יפריע לה אם אני אופיע באופן אישי. לא כשזה קשור אליך."

דראקו דחף בכעס את ערמת השמיכות הענקיות שכיסו אותו. "אבל אני רוצה לראות – "

"לא," אמר סיריוס בתקיפות.

דראקו הביט בו בעיניים ענקיות. עטוף בשמיכות, כל כך חיוור עד שכל אחד מריסיו עמד כאילו הודגש בדיו, הוא נראה בן אחת-עשרה. "מתִּי, סיריוס," הוא אמר. "ראיתי את המייסדים – כולם חוץ מסלית'רין – דיברתי אליהם, ו – "

סיריוס אחז בו בתקיפות בכתפיו. "דראקו," הוא אמר. "אתה צריך ללכת לישון. הגוף שלך זקוק למנוחה הזאת. תגיד לי כל מה ש… ראית… מחר. בסדר?"

עיניו של דראקו הוצרו. "אתה לא מאמין לי."

סיריוס נאנח, והניח לו. "בכנות? לא, כמובן שלא. היית מאד קרוב למוות, דראקו. הגוף שלך נשבר. מי יודע מה המוח שלך חשב שראה? אבל אם זה משמח אותך, תוכל לספר לי הכל – מחר."

עיניו של דראקו החלו להעצם. "חשבתי שכולם יהיו סקרנים לגבי מה שראיתי אחרי שמתִּי," הוא אמר, מלותיו נבלעות מתוך עייפות. "לא?"

"כן, אבל בשונה ממך, אנחנו לא הולכים למשימות לא מושלמות כדי לגלות את זה. וזה כל מה שאני עומד לומר על העניין הזה. לך לישון, דראקו."

סיריוס נעמד. הוא היה בחצי הדרך החוצה כשדראקו דיבר שוב:

"ראיתי גם את ההורים של הארי."

הספל נשמט מידו של סיריוס, נפל לקרקע, ופגע באריחים. הוא הסתובב בחדות. "אתה מתכוון ללילי וג'יימס?"

"כן."

סיריוס היה מודע לעובדה שהלב שלו פועם בפראות בתוך חזהו. "למה אתה מתכוון, ראית אותם?"

"מה שאמרתי," השיב דראקו, במין קול רדום של חצי-ישנוניות. "הייתי במקום מלא רוחות רפאים. היו אלפים מהם. וההורים של הארי היו שם; ג'יימס חשב שאני אבא שלי בהתחלה, ובא אלי…"

"אתה באמת נראה כמו לוציוס," לחש סיריוס, ואז: "מה הוא אמר?" הוא שמע את ייסורי התקווה בקולו שלו, ונרתע מזה. "לא חשוב," הוא אמר במהירות. "היית חצי-מת, דראקו, בטח הזית."

"למה לי להזות את ההורים של הארי?" דראקו שאל בסבירות.

סיריוס הניח את קצות אצבעותיו על עיניו. "לא יודע, דראקו. למה כולם חולמים אותם?"

"אלה היו הם. אבא של הארי נראה בדיוק כמוהו, ואימא שלו – "

"דראקו, אני יודע שראית תמונות שלהם לפני כן, זה לא אומר כלום. למען השם, אל תשגע את עצמך בקשר לזה."

"אבא של הארי אמר שיש משהו בכספת שלך בגרינגוטס בשביל הארי, משהו שהוא נתן לך לפני שהוא מת – "

"ג'יימס לא נתן לי כלום לפני שמת," אמר סיריוס בפסקנות. "לך לישון, דראקו."

הוא שמע אנחת כניעה מכיוון הנער ששכב במיטה, ואז קול עמום, "לילה טוב, סיריוס."

"לילה טוב. ודראקו?"

"מה?"

"אל תאמר כלום להארי בקשר לזה, בסדר?"

שתיקה קצרה. "בסדר."

סיריוס יצא מהחדר, סוגר את הדלת מאחוריו, ונפל עליה, ידיו על עיניו. למה הוא שיקר לדראקו בקשר לזה שג'יימס לא נתן לו כלום, הוא לא ידע. בדבר אחד הוא היה בטוח. הוא ילך לגרינגוטס.

* * *

רון וג'יני ישבו עם הארי והרמיוני (שלבסוף הגיעו דרך אבקת פלו) לצד השולחן במטבח החמים והמואר באור צהבהב של הוויזלים, שותים תה ואוכלים ביסקוויטים לא-מתעכלים ישר מהאריזה.

"הוא באמת בסדר?" הרמיוני שאלה בפעם השמינית, ובפעם השמינית, רון הנהן.

"הוא בסדר… לרוע המזל."

הרמיוני זרקה עליו ביסקוויט. "קַרְמָה, רון." (מושג בבודהיזם של שכר ועונש וגלגול נשמות – ה"מ).

רון תפס את הביסקוויט והושיט אותו לג'יני, שגיחכה לעברו. "אני לא דואג לקרמה שלי," אמר רון בזחיחות דעת. "בהתחשב."

"אמת," הצביע הארי על הנקודה. "הצלת את החיים של מאלפוי. למרות שהתרגשת מעט בהתחלה..."

"לא נכון. טוב, אולי רק קצת. הוא נראה כל כך מת, וזה נראה מיותר."

"הוא מת," אמרה הרמיוני, אוכלת ביסקוויט. "במבחינה רפואית, בכל מקרה, הוא היה חייב להיות מת. לא דופק, לא פעימות לב… לא גלי מוח, אולי…"

"למאלפוי יש בכלל גלי מוח?" התפרץ רון, אבל הרמיוני התעלמה ממנו.

"זה מעניין," היא הוסיפה, העיניים שלה נדלקות, "שזה שדראקו היה מת מבחינה רפואית הספיק כדי לבטל את שיקוי האהבה. זה שילוב של מדע וקסם שאף פעם לא שמתי אליו לב לפני כן, והמשמעויות האפשריות – "

"קחי עוד ביסקוויט, הרמיוני," אמר הארי, בתקיפות, תוחב אחד לידה.

היא חייכה אליו. "אני נהיית משעממת?"

הוא נישק את האוזן שלה. "כן, אבל בדרך מעניינת מאד."

"ג'יני מתעניינת," אמרה הרמיוני, מצביעה על ג'יני, שהסנטר שלה היה נתון בידה והיא חייכה.

"לא, אני לא," אמרה ג'יני גלויות. "רק חשבתי שעכשיו לרון היה יותר אקשן עם דראקו מאשר לי." היא הסתובבה והבזיקה חיוך אל אחיה.

"ברכותיי, רון!"

רון הסמיק. "אני חייב לצחצח שיניים," הוא אמר, עושה כאילו הוא עומד לעמוד, אבל ג'יני תפסה את זרועו ומשכה אותו בחזרה לכיסא.

"כבר צחצחת שיניים שתים-עשרה פעם וזה לא עזר," היא אמרה. "תודה בזה. נישקת את מאלפוי, ואתה לא יכול לעשות שום דבר נגד זה!"

"רגע, רגע," אמר הארי, מגחך ברשעות. "זו הייתה החייאה רפואית. החייאה רפואית שרק נראתה די הרבה כמו התמזמזות."

"אתה היית זה שנכנס לכל ההיסטריה," אמר רון, מצביע על הארי באצבע רועדת. "אני הייתי נותן לו למות!"

הארי גלגל את עיניו. "לא, אתה לא, רון, בגלל שאתה בחור טוב ובחורים טובים לא נותנים לאנשים אחרים למות, אפילו לדפוקים גמורים כמו מאלפוי."

"ארג," אמר רון, והניח את ראשו על השולחן.

"לרון יש אישיו," שרה ג'יני, קופצת כדי לקחת חלב מהמזנון. "לרון יש איש-יו…"

"אני שונא את כולכם," אמר רון בקול עמום.

"הו, בחייך. אנחנו סתם עוקצים אותך. הי, איך ידעת את כל הקסמים האלה נגד טביעה בכל מקרה?" הארי הוסיף בסקרנות. "לא שהם עבדו, אבל עדיין, זה היה מרשים."

"טוב, הם היו עובדים אם הוא לא היה שם כל כך הרבה זמן," אמר רון. ואז הוא הביט בג'יני, שהביטה בו בחזרה ונאנח.

"היה לנו אח," היא אמרה, מביטה מטה בידיה. "בין פרסי וצ'ארלי. הוא טבע במחצבה כשהוא היה בן שלוש. אף פעם לא הכרנו אותו, אבל אימא ואבא הכריחו את כולנו ללמוד קסמים נגד-טביעה, רק במקרה שזה יחזור על עצמו."

הרמיוני הביטה בהארי, שנראה המום. כנראה אף אחד מהם לא ידע את האמת על משפחתו של רון. הם ידעו, בכל מקרה, ששאלות על הנושא לא יתקבלו בברכה, אז הניחו להם. "למה הם לא מילאו את המחצבה?" תהתה הרמיוני במקום.

רון משך בכתפיו. "אי אפשר. הם ניסו. יש איזו מין הגנה מכושפת עליו – תמלא את זה, וזה פשוט יתרוקן יום אחר כך. אז הם הניחו הגנות מסביב. הם הוציאו אותם כשג'יני הייתה בת שתים-עשרה, הם הניחו שכולנו היינו בוגרים מספיק ולא ניפול פנימה, וכולנו יודעים לשחות, אז… הארי, איך ידעת את הדבר האחר?"

"החייאה (CPR)?" אמר הארי, ועשה פרצוף. "נהגתי ללכת עם דאדלי לשיעורי שחיה, למרות שבעיקרון לא הורשתי להשתתף איתו כי זה עלה כסף. אז נאלצתי לשבת בשיעורי ההחייאה. הייתי חייב לשבת באותו שיעור משהו כמו חמש-עשרה פעם."

הרמיוני גיחכה לעברו. "חשבתי שלמדת להתמזמז מצפייה ב'משמר המפרץ'."

הארי נראה ממורמר. "לא ראיתי 'משמר המפרץ'!"

"מתערבת שכן."

"לא ראיתי."

"על מה שניכם רבים?" דרש רון לדעת, מרים את ראשו מזרועותיו.

"בחורות בביקיני," אמרה הרמיוני.

"אני לא בטוח שאפילו זה יכול להוציא אותי מהייאוש," אמר רון בעגמומיות.

"ייאוש?" הרמיוני קפצה, הלכה מסביב לשולחן, תפסה את רון בכתפיו ונשקה אותו בתקיפות על שתי לחייו. "הצלת חיים של מישהו אחר, רון וויזלי," היא הודיעה. "אני חושבת שזה הופך אותך לגיבור. והעובדה שאתה אפילו לא מחבב אותו, זה אפילו הופך אותך יותר גיבור. אז הנה."

רון האדים כמו שני.

"נכון מאד!" הסכימה ג'יני, מחליקה מטה ומחבקת את רון גם כן. הרמיוני זרקה את זרועותיה מסביב לצדו השני של רון. "היי," רון מחה בחולשה, למרות שנראה כאילו הוא ממש נהנה. "בנות! אתן הורסות לי את התסרוקת!" הארי הביט בהם, מגחך, קם ממקומו, וזרק עצמו על החיבוק הקבוצתי בכזאת התלהבות שרון נפל מכיסאו וכולם התמוטטו על הרצפה בערמה מגחכת.

"תראו, תראו," נשמע קול משועשע מכיוון דלת הכניסה. "איחרתי לאורגיה, או הגעתי בדיוק בזמן?"

ג'יני הביטה מעלה, סמוקה מצחוק, והצמידה יד לפיה בהפתעה. "צ'ארלי!"

כל השאר הרימו את מבטיהם גם כן. זה היה בהחלט צ'ארלי וויזלי, עם שיער פרוע ועיניים עייפות. הוא לבש את בגדיו ששמרו עליו מנשיפות האש של הדרקונים, והיה שק מאובק מטלטל מגבו. "היי, לכולם," הוא אמר.

רון זינק על רגליו. "צ'ארלי! איך הגעת לפה? דרקון?"

צ'ארלי גלגל את עיניו. "אמרתי לך לפני כן, רון, אנשים לא רוכבים על דרקונים. זה רק מיתוס חביב. התעתקתי, מה דעתך?"

ג'יני נעמדה והושיטה יד להרמיוני שתקום אחריה. "באת בגלל דראקו?" היא שאלה את צ'ארלי, נראית מסוקרנת.

צ'ארלי נראה המום. "בגלל דראקו…?"

היה רעש של פסיעות במדרגות וסיריוס נכנס למטבח, נראה מרושל ועייף לגמרי. אבל עיניו הוארו כשראה את צ'ארלי. "צ'ארלי," הוא אמר בלהט, חוצה את החדר כדי לטלטל את ידו של צ'ארלי, "אז קיבלת את הינשוף שלי? מצויין, אני באמת צריך לחזור לאחוזה – "

צ'ארלי טלטל את ראשו. "לא קיבלתי ממך שום ינשוף. באתי בגלל שאימא כתבה לי שאבא נבחר לשר, ומאחר שהם נאלצים להישאר בלונדון לכמה ימים הם בקשו ממני – " הוא הביט מסביבו, כאילו ראה את הארי והרמיוני בפעם הראשונה. "מה אתם עושים פה, בכל אופן?"

הייתה שתיקה קצרה. הארי הביט ברון. רון הביט בג'יני. ג'יני הביטה בסיריוס. סיריוס הביט בצ'ארלי, ונאנח.

"בוא לסלון לרגע, צ'ארלי," הוא אמר. "אני אעדכן אותך בפרטים."

"בסדר," אמר צ'ארלי באיטיות, מיטיב את השק על גבו.

סיריוס הסתובב לעבר השאר. "אני רוצה שאחד מכם יישב עם דראקו, רק למקרה שמשהו יקרה – לא שמשהו יקרה, הוא בסדר, אבל רק ליתר ביטחון."

"אני אלך," אמרה ג'יני מיד.

כשצ'ארלי עקב אחרי סיריוס מחוץ לחדר, הרמיוני שמעה אותו אומר, "הבאתי כמה בקבוקי וויסקי אש של אוגדן."

סיריוס טפח לו על גבו. "יברך אותך האל, צ'ארלי וויזלי."

* * *

"הינה הספר שסיפרתי לך עליו," אמר רון, נכנס לחדר האורחים היכן שהרמיוני ישבה על הספה העמוסה, ידיה כרוכות מסביב לספל תה. הארי שכב על גבו על הכורסא, ראשו בחיקה של הרמיוני, ידו זרוקה על פניו.

הרמיוני הניחה את הספל שלה ולקחה את הספר המוצע, שהיה עבש למראה וכרוך בעור, עבה, עם כיתוב בזהב על שדרתו: חייהם של מייסדי הוגוורטס. "תודה, רון."

רון התיישב בכיסא שלצידה. "הוא ישן?" הוא שאל, מכוון בסנטרו לכיוון הארי.

"ממפף," אמר הארי בלי לזוז.

"זה אומר לא," אמרה הרמיוני, פותחת את הספר ומתחילה לסרוק את הדפים. "אני חושבת."

"מה את מחפשת בספר?" רון שאל בסקרנות.

"אני לא בטוחה, למעשה. מידע על החיים שלהם… אני רוצה לדעת יותר על מערכת היחסים בין סלית'רין לרוואנה, באמת."

"לא היה משהו על זה ביומן של סלית'רין?"

"כן, אבל הוא היה די משוגע לדבר ורק ברבר על גורל ומוות ודי הרבה על לטאות. מה היה מעניין בקשר לסלית'רין... טוב, לי, בכל מקרה, היו השוואות בינו לבין זה-שאין-לנקוב-בשמו. אני מתכוונת שוולדמורט קיבל את רוב הרעיונות שלו מסלית'רין, אני חושבת – הקסם האפל, והיצירה הזאת שהוא מנסה כל הזמן להשיג אלמוות. אני לא יודעת מה זה אומר, אבל – "

"זה אומר שרוע זה רוע, הרמיוני," אמר רון, מעט במרירות. "לא משנה מתי את חיה."

הרמיוני הסיטה את ראשה הצידה, אבל לא יכלה לקרוא את הבעתו. "אתה בסדר?"

לפני שרון יכל להשיב, דלת חדר האורחים נפתחה, וסיריוס ונרקיסה נכנסו. פניה של נרקיסה היו כמעט מוחבאות מאחורי ברדס גלימתה, אבל הרמיוני יכלה לראות כמה חרדה היא נראתה. בלי אזהרה מוקדמת, היא הלכה לעבר רון, ונישקה אותו. בפעם השניה בערב הזה, רון הסמיק כמו עגבנייה.

"סיריוס סיפר לי מה עשית בשביל דראקו," היא אמרה לו.

"ארמ," אמר רון, שוקע במושבו. "זה היה כלום."

"זה היה כלום! זה היה הכל. אתה בנאדם נהדר, אמיץ ומדהים, רונלד וויזלי, ואני אסירת תודה לך."

רון, עדיין עסוק בלחקור את קשת גווני האדום שלה יכלו פניו להפוך, לא יכל להגיב.

סיריוס נראה כאילו אף פעם לא היה כל כך עייף, אבל לפחות חייך. "קדימה, אהובה," הוא אמר. "דראקו למעלה עם צ'ארלי וג'יני."

משחררת את רון במבט אחרון של הכרת תודה, נרקיסה עקבה אחרי סיריוס במעלה המדרגות.

הרמיוני גיחכה לעבר רון. "נושקתָ הרבה הערב, נכון?"

רון מצמץ, הצבעים שלו משתנים לצבע נורמלי. "בסדר," הוא אמר באיבה. "אבל אני עדיין לא מחבב את מאלפוי. אבל אימא שלו בסדר גמור."

הרמיוני ניסתה לא לגחך, מנסה לא להפריע להארי. "'אתה בנאדם אמיץ, נפלא ומדהים, רונלד וויזלי'," היא אמרה בקול עמוק. רון עשה פרצוף לעומתה. "אולי היא יכולה לשכנע את משרד הקסמים לתת לך מדליה – אווו, או קלף צפרדע שוקולד משלך."

"בה," אמר רון, אבל נראה מהורהר. הוא קם מכיסאו, נשען קדימה, ונישק את הרמיוני על הרקה. "אני הולך לישון. נתראה בבוקר."

"ביי."

"מפף," אמר הארי שוב, מנפנף כמה אצבעות בחולשה לכיוון רון.

"זה אומר 'לילה טוב'," הרמיוני תרגמה לטובת רון. הוא נופף מכיוון הדלת ועזב, סוגר אותה אחריו.

מסרקת בהיסח הדעת את שיערו של הארי, הרמיוני חזרה לספר שלה. "הי, הארי, רוצה שאקריא לך בקול רם?"

"מפפקאי."

"בסדר, הנה. אגדות עם אומרות שהליקאנת' יוצרה על ידי רוואנה רביינקלו בכבודה ובעצמה," היא הקריאה. "על מנת להתמודד עם מגפת האנשי-זאב שהתפשטו בכל רחבי האיים הבריטיים – זה בוודאי תודות לסלית'רין, אני בטוחה – ויוצרה בדרך כלל מכסף, מתכת שהליקאנת'יים תיעבו. זה יכל להתכשף בקלות כמפתח-מעבר, מטהר מים ו… זה הופך בגדים של נערות לבלתי נראה. מה אתה חושב על זה, הארי?"

הארי לא ענה.

"אתה ישן, מה?" הרמיוני נאנחה, מביטה מטה בקדקוד ראשו.

זו הייתה שאלה רטורית. הארי ישן בהחלט, עיניו עצומות בחוזקה, ידו השמאלית אוחזת בשולי סודרה. היא נאנחה שנית והניחה את הספר מידה.

"הארי…" היא הריצה את אצבעותיה דרך שיערו, מופתעת כמו תמיד שלמרות שהוא היה כל כך לא מסודר, הוא היה כל כך רך.

נזהרת לא להפריע לו, היא הושיטה את ידה לתוך כיסה והוציאה את השרביט שלה. "קוויזסה," היא מלמלה ברכות, בעדינות מכה בסנטרו. "דולסה דומנולס," והרגישה אותו נרגע תחתיה אפילו יותר. היא המציאה את הקסם בעצמה, קסם למנוחה ולשינה רגועה, במיוחד בשביל הארי. היא ראתה אותו נרדם מספיק פעמים, מעל הספרים בספריה, בחדר המועדון של גריפינדור, כדי לדעת שהשינה שלו לעיתים קרובות הופרעה. והיא השתמשה בזה עליו מספר פעמים בעבר, למרות שהוא לא ידע את זה. זה היה בגלל שהיו לו סיוטים: את זה היא ידעה כי רון סיפר לה. למעשה, היו לו כל כך הרבה סיוטים ששיימוס פיניגן הציע פעם לרון לבקש שהארי יועבר לחדר אחר, או אפילו לחדר פרטי, כך שלא יעיר אותם יותר. כתוצאה מכך רון אמר לו שאם הוא, שיימוס, יציע עוד פעם משהו כזה, הוא, רון, יזרוק אותו לאגם.

הרמיוני נאנחה. היא ידעה שהיא צריכה להעיר את הארי, ולשלוח אותו לישון בחדר של רון בזמן שהיא תלך לג'יני, אבל זה היה פריבילגיה מיוחדת, היא חשבה, לצפות במישהו שאתה אוהב ישן, והיא בקושי הצליחה לצפות בהארי ישן בשלווה. וזה היה הרבה יותר יקר ברגעים האלה כשהוא ישן והיא יכלה להיות בטוחה שהוא לא בסכנה, לא הולך להיכנס לאיזה סכנה, כאב או מוות או פציעה איומה. היא הניחה את הספר על השולחן לצד הכורסה ונשענה קדימה, מניחה את זרועותיה מסביבו, ומניחה לשיערה ליפול סביבם כמו ווילון, מחביאה את שאר העולם ממבט.

* * *

דראקו התעורר, שומר על עיניו סגורות, מתנודד מההלם של שינה בלי חלומות. הוא הסתובב, פקח את עיניו, וראה כתמי צבעים שמיקדו עצמם באיטיות לצהוב מבריק של הטפט של חדר השינה של פרסי, ריבוע של שמיים כחולים מחוץ לחלון, כיסא אדום ליד מיטתו, ובתוך הכיסא היה כתם של שחור, לבן וירוק שהתמזג באחת והפך להארי.

הארי ישב בכיסא וסנטרו שעון בידו, אחת מרגליו על המיטה. הוא נראה ער לחלוטין ולגמרי מאושר, ומעבר לחיקו, מנצנצת בבהירות באור השמש המבהיק שבחלון, הייתה החרב של סלית'רין.

דראקו התיישב כל כך מהר שראשו הסתחרר. "פוטר, מה אתה חושב שאתה עושה?"

הארי הביט בו במוזריות. "אני יושב בכיסא. יש משהו בלתי רגיל לגבי זה?"

"אתה באמת פה? כאילו, באמת פה ולא הקרנה של עצמך?"

בתגובה, הארי בעט בצד המיטה. "כן."

"זה נבון? בהתחשב באירועים של אתמול? אני מופתע שסיריוס נותן לך להסתובב איתי."

"לא סיפרתי לאף אחד על אתמול."

"לא סיפרת לאף אחד? מה – למה לא?"

"שני דברים," אמר הארי, נשען ומניח את החרב נגד הקיר היכן שבהקה בחוסר הרמוניה עם הקיר הצהוב של פרסי. "אחד: במצב שאתה נמצא בו, לא תוכל לתקוף אותי עם ספגטי כי זה יהיה כבד מידי בשבילך. שתיים: לא חלמת כלום אתמול בלילה, נכון?"

"לא," אמר דראקו, מביט בהארי בזהירות. "אז?"

"אז אולי שיקוי האהבה לא היה הדבר היחיד שנשבר כתוצאה מהמוות שלך."

"פוטר," אמר דראקו בספקנות. "זו תאוריה די מעורערת."

"טוב, אז תן לי לשאול אותך משהו."

"מה?"

"אתה מרגיש שבא לך להרוג אותי עכשיו?"

"ארמ. טוב. לא, למען האמת."

הארי משך בכתפיו. "אז הנה לך." הוא השעין את החרב נגד הקיר, הושיט את ידו, לוקח כוס מים מהשולחן ליד, ומביא אותו לדראקו. "הנה. שתה את זה. ונגד כאבי-בטן."

דראקו התיישב ולקח את המים, והביט מטה על עצמו. הוא נעטף במכנסי פיז'מה בגוון חום-אדום. וויזלי הפשיט אותי, הוא חשב בדכדוך. חום-אדמדם היה צבע שהתאים לו הכי פחות חוץ מוורוד. "כמה זמן ישנתי, בכל מקרה? ומי החליט שהפרצוף המזעזע שלך יהיה הדבר הראשון שאני אראה כשאתעורר?"

"אתה מתכוון כמה זמן היית מעולף?" השיב הארי. "משהו כמו שש-עשרה שעות. ועשינו משמרות עליך."

דראקו הביט בו בחשד עמוק. "מי הלביש אותי בפיז'מה הזאת?"

"רון. הו, והוא עשה לך אמבט-ספוג. הוא נהיה מאד קשור אליך. זה ממש חמוד."

דראקו ריסס מים על כל המיטה. "מהההה?"

"סתם בצחוק," הארי אמר בשלווה. "תקבל את זה או לא, רון עדיין שונא אותך עמוקות. ואימא שלך הלבישה אותך באלו. היא ישבה איתך כל הלילה וכל הבוקר, והיא הייתה חייבת לחזור למשרד הקסמים אחר הצהריים. היא שולחת לך את אהבתה ונשיקות, שאני מעביר באופן אישי."

"טוב," אמר דראקו, נותן בהארי מבט אפל. "אתה עליז באופן מבחיל הבוקר, פוטר. מה קרה לך?"

הארי נשען על כיסאו וגיחך לעבר דראקו. דראקו חשב שהוא לא ראה את הארי עליז כל כך כבר שבועות. זה היה די מערער את היציבות. הוא התרגל להארי עם קדרות תמידית ומבט דואג תמיד. "טוב, מאלפוי, זה בקשר לשיקוי האהבה."

דראקו הרגיש שהוא מסמיק לגמרי. הוא פשט את ידו והניח את הכוס על השולחן לצידו בחבטה. "הו. כן?"

"ידעת שזה היה בלתי הפיך חוץ ממוות?"

"לא. ו?"

"טוב, מתֵָּ."

"נכון מאד." דראקו מצמץ בהפתעה. "אני מתִּי," הוא אמר שוב, מנסה לחשוב איך הוא מרגיש בקשר להתפתחות החדשה.

הארי היה שקט. הוא היה די כמו סיריוס בדבר הזה, דראקו חשב. הוא ידע מתי לדבר ומתי לשתוק.

"אז אני יכול לדבר איתה?" אמר דראקו לבסוף.

"הרמיוני? אה, כן," אמר הארי, במעט הססנות. "למה לא? הו," הוא הושיט את ידו לאחור והרים נייר חום עטוף בסרט מהשולחן לצידו. "כמעט שכחתי. קיבלת ינשוף."

"באמת? ממי?"

"מסנייפ," אמר הארי, מוסר את החבילה כאילו הייתה בפנים פצצה שהולכת להתפוצץ. "מאלפוי, למה סנייפ שולח לך חבילות זהירות?"

"הייתי אצלו. סיפור ארוך." דראקו התיר את הקשר שאחז את החבילה סגורה, אבל אצבעותיו עדיין לא עשו מה שרצה.

הנה.

דראקו הביט מעלה כשהארי לקח משהו מכיסו וזרק אותו לעברו. הוא תפס אותו אוטומטית. זה היה האולר של סיריוס, האחד שעשה את הצלקת על ידו של דראקו. והתואמת על ידו של הארי.

תודה.

הוא הוציא את הלהב וחתך את החבילה. בקבוק מלא בנוזל בצבע אספלט ופתק מקופל נפלו לתוך אחיזתו. הוא תחב את הפתק לתוך כיס הפיז'מה שלו, פתח את פקק הבקבוק, ושתה את הנוזל, מעווה את פניו רק מעט עם הטעם המוכר של שיקוי החיזוק.

הארי הביט בו כאילו הוא מקווה שהוא יפלוט חיפושיות מהאוזניים. "אני לא מאמין שאתה שותה את זה. אתה יודע מה זה? זה יכול להיות רעל. אתה היית עם סנייפ?"

דראקו שמט את האולר על השולחן לידו ומשך בכתפיו. "ההבדל בינינו, פוטר – טוב, אחד מהרבה הבדלים בינינו – זה שסנייפ מחבב אותי. הוא לא ישלח לי רעל. וכן, הוא נתן לי להיות אצלו. משהו כזה. די עזבתי בלי לומר לו לאן אני הולך."

"צבע את התדהמה שלי. זה כל כך לא מתאים לך, מאלפוי."

"תפסיק עם האשמה עכשיו. קיבלתי מספיק מסיריוס. תראה, אני עדיין חושב שעשיתי את הדבר הנכון."

"הדבר הנכון? מאלפוי, מתָּ. אני חושב שהמילים 'אמרתי לך' הן די מיותרות עכשיו."

"או, מצחיק מאד."

"רק חשבתי שאנחנו – "

"מה? חברים? אנחנו לא חברים."

"עמדתי לומר 'בזה יחד', אבל בסדר, שיהיה בדרך שלך."

דראקו מצמץ אל הארי. זה היה הדמיון שלו, או שהארי נראה כאילו הרגשות שלו קצת נפגעו? אז מה? הוא חשב לעצמו, ואז, יותר מתוך חרטה, טוב...

"אנחנו לא יכולים להיות בשום דבר יחד," הוא הצביע על הנקודה, קצת די בצורה מעצבנת. "בפעם הראשונה שראיתי אותך אתמול, פצעתי אותך. אני חושב שהחוקים הם כאלה כמו מערכת היחסים בין בטמן ורובין."

"תראה, מאלפוי, הנקודה שלי היא לא שהיית פה מספיק זמן כדי לפתח את הדחפים הרצחניים שלך כלפיי. הנקודה שלי היא זה שתשתף אותנו בתוכנית הקטנה שלך. אתה חושב שסיריוס היה מונע ממך לבקש מסנייפ עזרה? הוא כתב לו בשבילך, השפיע בכל הקשרים שלו במשרד; לופין יכל להביא לך קסמי כוח רצון..."

"או שהם יכלו פשוט לקשור אותי בשלשלאות בצינוק עם הכלים המענים." כמו שאבא שלי היה עושה.

"אתה פשוט לא יודע על מי לסמוך, נכון?"

"אני לא סומך על עצמי," אמר דראקו בקצרה. "זה העניין."

"טוב, אני בוטח בך," אמר הארי, מזעיף פניו, ונראה כאילו הוא עומד להוסיף, "אז הנה לך," אבל מנע מעצמו.

"וזה דבר מטופש לעשות," אמר דראקו בטון שטוח.

"אני לא היחיד שעושה דברים מטופשים. זה התחום שלך."

דראקו הצליב את זרועותיו והביט בהארי. "אני לא עושה דברים מטופשים."

"הו, אני לא יודע. קודם כל, אתה מתעקש לשמור על חפץ שאתה יודע בברור שהוא קמיע של רוע טהור. אחר כך אתה לא מספר לאף אחד שהחרב עושה לך סיוטים או שהיא אומרת לך להרוג את החברים שלך. ואז אתה מעיף את לופין כשהוא מנסה לעזור לך, מתפרץ על סיריוס, ופוסע אל תוך הלילה עם החרב השדית שלך ומנסה להאכיל את עצמך לקבוצת דרקונים ענקיים וזועמים. מה אתה מתכנן לעשות בהמשך? לעמוד על ראש גבעה במהלך סופת ברקים לבוש בחליפה רטובה ממתכת ולצעוק 'כל האלים ממזרים!' בכל כוחך?" (מזכיר לי את 'צבע הכשף' של טרי פראצ'ט – ה"מ)

דראקו פרץ בצחוק והמתח הכעוס שביניהם, שהתפתל מעלה במהירות, נשבר.

הארי חייך באיבה.

"זה היה די מצחיק, פוטר. ואני תמיד חשבתי שיש לך חוש הומר של קערה רטובה מטפיוקה."

"אז אתה מודה שאתה יכול לטעות."

דראקו הביט בהארי.

הארי הביט בו בחזרה במבט יציב ולא זז של עיניו הירוקות.

"אוקיי," אמר דראקו. "לפעמים אני טועה. כמובן," הוא הוסיף, "זה קורה בערך מתי כשהשמיים נהיים ירוקים וכדור הארץ מסתובב אחורנית, אבל, אתה יודע..."

"אני אקח את זה כהודאה מוחלטת באשמה, כולל התנצלות. עכשיו, תורך לעשות משהו בשבילי."

"אה, כן? מה?"

"לספר לי משהו בנוגע לסנייפ," אמר הארי, די במפתיע. "משהו... רע. אז כשהוא בוהה בי בשיעור שיקויים בעיניים המגעילות והקטנות שלו, אני יכול לחשוב לעצמי, 'בסדר, חבר, קדימה, תבהה בי, אבל אני יודע שאתה באמת כריש בריכות בשלושת המטאטאים כשאתה גורם לכולם לקרוא לך "ג'ימבו"'."

דראקו פרץ בצחוק. "פוטר! אתה נשמע בדיוק כמוני!"

"בכלל לא. קדימה, מאלפוי, תשפוך. היית בבית שלו. אתה חייב לדעת עליו משהו. הוא מענה חיות קטנות? הוא שומר תמונות של פרופסור מקגונגל מתחת לכרית שלו? הוא מתלבש כמו אישה כשאף אחד לא בסביבה?"

דראקו גיחך. "סנייפ? טראנסווסטיט? עם האף הזה?"

"בחייך, מאלפוי, חייב להיות משהו."

"טוב," דראקו התרצה, "שמעתי אותו שר 'HOOKED ON A FEELING' באמבטיה."

"אתה מתלוצץ."

"הוא נשמע די טוב, למען האמת. הוא מגיע לצלילים הגבוהים וכאלה."

הארי הזעיף פניו. "זה לא מה שחשבתי."

"אני לא בטוח שאני יכול לעשות יותר טוב ממנו."

"תמציא משהו," הארי הציע.

דראקו הביט בו במבט אפל.

"הו, בסדר. לא שיקרת. אתה תמיד כזה או זה חלק מכל הדראקו-מאלפוי-החדש-והמשופר?"

דראקו פיהק והושיט את ידו לקחת כרית נוספת. "אל תדאג, פוטר," הוא אמר, מניח אותה מאחורי ראשו. "אולי לא שיקרתי, אבל אני עדיין מעריץ גדול של כל החטאים האחרים: כעס, סקס, מוסיקה בקול רם... אתה יכול להתמודד עם השקר מפה ועד הודעה חדשה."

"למה יש לך את כל החטאים הכיפיים?"

"בגלל שאני בחור כיפי?"

"אם אתה חושב – "

הארי הפסיק כשנשמעה נקישה על הדלת, הטה את ראשו לצד וחייך. "הרמיוני," הוא הודיע. "בטח תורה לשמור עליך."

דראקו הביט בו בסקרנות. "איך אתה יודע שזאת היא?"

הארי משך מעט בכתפיו.

"אתה מזהה את הנקישה שלה?"

אוזניו של הארי הוורידו, והוא הביט בדראקו בהתרסה. "אל תאמר לי שאתה לא."

לפני שדראקו יכל להגיב, הדלת נפתחה והרמיוני נכנסה פנימה. היא הביטה בהארי, ואז מעליו, וחייכה בהיסוס. "אז אתה ער. איך אתה מרגיש?"

דראקו חייך במלאכיות. "אני מרגיש בסדר."

היא נראית באמת חמוד, הוא חשב בנועם אל הארי. והחצאית הזאת. מאד קצרה. אני לא מאמין שאתה נותן לה להתלבש ככה.

הארי השמיע מין קול חנוק. הרמיוני הביטה בו בהפתעה. "הארי, מה?"

הארי עשה מחווה של ביטול. "כלום. בטח אבק."

תיקח את זה בחזרה, מאלפוי.

הרמיוני עדיין חייכה אל דראקו. "מתי התעוררת?"

"הו, רק לפני כמה דקות," הוא אמר, בפיהוק מוגזם. תראה איך היא מחייכת אלי. היא באמת מחבבת אותי. הו, לא עם הדבר הזה של המוות שאתם עשיתם, אלא במין משיכה חייתית. תראה, היא מפשיטה אותי בעיניים שלה.

היא לא מפשיטה אותך עם המבטים שלה.