מחול הצללים
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

"הצללים באים לרקוד. רקוד הלורד, רקוד הלורד"

(ג'ורג' מרטין, שיר של אש ושל קרח)

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

גודריק

"ב-ו-א...בוא א-ליייייי...."
גודריק שעט קדימה, והיער כולו הסתחרר ופעם עם הלמות רגליו; זמורות צולפניות שרטו את פניו, ורגליו ניגפו באבנים, אולם גודריק לא נתן לכך את דעתו; כל ישותו צווחה, משתוקקת להמשיך הלאה... הלאה, אל תוך הערפל המתוק והמשכר בין הגזעים. גבוה מעל הצמרות, הוסיפה סופת השלג להשתולל באין מעצור, נוהמת ושופכת את חמתה על היער האסור; החשיכה התעבתה והלכה, ככל שרץ הלאה... ורק הפעמון הוסיף לזהור על חזהו, ככוכב בודד שצנח מן השמיים השחורים.

הלאה.. הלאה... נדמה היה, כי העצים עצמם מתערפלים וסרים לצדדים ככל שהמשיך, שועט אל תוך עולם בו משל הערפל לבדו. הצעיפים התערסלו סביבו ברכות, מציפים את נשמתו בשלווה עילאית. מלבדה, כמעט ולא חש עוד מאומה. קרימהילד ו...היתר דהו והלכו, הופכים לאבק-זיכרון שהלך ודהה, עד שנשר מעליו כליל. נפעם ומתנשם בכבדות, התנודד הלאה, מפלס דרכו בסבך במהלומות ידיים פרועות, כאילו הפך לדוב.

מפעם לפעם, דימה לראות כיצד נפערים קרעים רחוקים במסך האד, ודרכם ניבטים אליו מראות מוזרים: גליו האפורים של ים סוער התנפצו על מצוקים אנכיים ואדירים לגובה; עיר אדירה ורבת-פעמונים הופיעה ונעלמה כחזיון תעתועים, צורתה הרחוקה ממלאת אותו... או שמא את הערפל סביבו? בפחד עמוק, חד וצורב כברק.

במעומעם, חש עצמו כושל אל תוכה של קרחת יער שכוחה, שאבני ענק קדמוניות ניצבו בה במעגל רב-הוד, ניצבות כזקיפים דוממים תחת ענפיהם המשתרגים של צמד עצי ענק, אשר צמחו לגובה שנים רבות בטרם הונחו הראשונות באבני הוגוורטס. גודריק ידע זאת בוודאות, בעת שהפסיק את מרוצתו, התנודד וקרס לישיבה רפויה בינות לאבנים, בתוך חלקה של שורשים עצומים, נוטפים שלג רך וצמרירי. מקץ רגע נוסף, נשמט ראשו לאחור, והוא נשכב אפרקדן בתוך השלג, מביט בעיניים קרועות לרווחה בערפילים המתערבלים מעל ראשו, מרקדים ויוצרים צורות סבוכות אשר רדפו זו את זו, נוצרות ומתפוגגות בחטף.

ואז, שב הקול ונשמע, ממש כפי שהדהד בישותו של גודריק בתום ארוחת החג, מצווה עליו לרוץ אל תוך היער. קדום ורב-כוח, הציף את ישותו במילותיו המוזרות, הערפל לחשש, ממשש את גופו במאות ידיים רוטטות, חודר אל תוכו... יונק את מחשבותיו...

שפתיו של גודריק פרפרו, כאשר צפו הזכרונות ועלו בזה אחר זה, רודפים זה את זה בפראות כמו הפכו לתמונות מסרט מוגלגי ישן.

הנה הוא מטייל במסדרונות עם פיטי והופמן, מפטפט עימם אודות קווידיץ'... מסדרונות מתחלפים במהירות, כיתות לימוד, סיסמאות וחדרים נסתרים, שגודריק תהה אימתי ביקר בהם לאחרונה. מלאני ניצבת מולו בהוגסמיד, כה יפה בשערה השחור הנופל על כתפיה הבהירות, והנה היא מחייכת ושואלת אותו מדוע הוא יושב כה בודד בפינת הפונדק.

"אוי, לא תאמין כמה צפרדעי שוקולד קיבלתי, ואני בחיים לא אצליח לגמור את כולן" צחקה, מושיטה לו בחיוך את החפיסה ושואלת האם ירצה להתחלק איתה... מורים נעו בזה אחר-זה אל תוך הכיתות, והנה קרימהילד, פניה חיוורות מזעם, רושפת בפניו כי הוא בוגד בדם, שמכר את שארית כבודו בעד חיוכיה של בוצדמית שוטה ומתולתלת.

רעם התגלגל אי-שם מעל היער, קולו העמום כמו בא מעולם אחר; ואז, נדמה היה לגודריק כי הערפל נרתע קמעה, משליך עצמו לגובה ומשחרר את אחיזתו בשטף הזכרונות. קרחת היער העמומה שבה ונגלתה לעיניו, אבניה הקודרות מזדקרות כשיניים טורפות מלב החשיכה, ולצידם, כמו מעולם אחר, ריצדו מראות רחוקים, מתפתלים כחזיונות רפאים בין צמרירי האד המרקדים.

אודין! האם אני... האם אני רואה דרך עיניו של הערפל?

הילאים בקעו משער חשוך, שרביטיהם דרוכים ומוכנים לקרב; המורה להתגוננות מפני כוחות האופל הוביל, חרבו שלופה וזוהרת באור מוזהב, ופניו קודרות ומלאות זעם.
"סגן מפקד נאה מצאתם לכם, פחדן עלוב וחסר כבוד" נהם במבטא בווארי נרגן, אותו לא טרח להסתיר עוד. "אמרתי לקלאודיה מראש..."

הערפל נחר בעויינות ושינה כיוון; קרימהילד רכנה על ברכיה ליד חלון אפל, פוקקת שיקוי כהה מעל קדרה מבעבעת; דלתו של משרד נפתחה בטריקה, וצל כבד-גוף ניצב מול נערה מופתעת.

"אבל בבקשה פרופסור, אנחנו חייבים למהר!" בכה קולה של מלאני מתחת למדפי העץ העתיק "אולי כבר אחרנו והוא..." מבטה החיוור של מלאני הוגבה בפתאומיות, כאשר קרבה אליה הדמות בלא חפזון "אתה... אתה מפחיד אותי כשאתה ככה, אני..."

"אינך צריכה לדאוג עוד... למאומה, ילדתי החביבה" ענה הקול מן הדלת; קרן כתומה הבזיקה, ומלאני צרחה והוטחה בעוצמה אדירה בקיר שמנגד. ספרים וחביונות נשרו מכל עבר, מכסים את גופה המפרכס. "גודריק" נדמה היה לו כי היא לוחשת "אני רציתי... אני..." ואז נאנקה פעם נוספת, ודממה.

הערפל רחש בבוז, ופעם נוספת צנח וסגר על גודריק מכל עבר, גורם לזכרונות לשטוף בעוצמה ולבלוע את המראות העמומים סביבו.

הנה הוא עומד בפעם הראשונה במשרדה של סגנית המנהל, מרכין את ראשו במבוכה כאשר המצנפת המרופטת מתלבטת בלחש על שערותיו.

"האפלפאף זו אפשרות, כן... וסלית'רין היתה יכולה להתאים, אני רואה את השאפתנות אבל יש... יותר מדי ספקות קטנים מנקרים שאוכלים אותה, אבל מאחר וכמו לרוב הטבטונים, יש לך אומץ - אולי אפילו יותר מן הרצוי לך אז... עדיף שתלך לגריפינדור!"

פיטי צחק לעברו מעברו השני של השולחן, מסמן בידו לנער הבודד לבוא ולשבת עם החבורה שלו.

"הי איש, התאהבת בפינה ההיא או משהו, או שסתם 'תה מפחד שנטפטף לך נזלת של טרולים לאוכל? בוא, תזיז ת'צמך לכאן!"

הערפל שב ורשף, אלים וקולני עוד יותר, ושטף הזכרונות הואץ יותר ויותר, כאילו דפדפה בו יד עצומה, סבלנותה הולכת ופוחתת מרגע לרגע. כל ישותו כאבה, כאשר חדרו האצבעות העציות העצומות ונברו בתוכו, עמוק יותר ויותר. אוה, הכאב... מלמל גודריק, תוהה האם הוא גוסס. התמונות שאגו והבזיקו, כה מהירות עד כי לא יכול היה עוד לעמוד על טיבן.

ואז, בלא התראה, רווח לו, כאילו הרפו האצבעות הנוראות את אחיזתן; זכרון בודד התערסל בלא חפזון, מרחף מעדנות בתוך ישותו.

ומה יש לנו כאן, אם כן? דימה גודריק לשמוע את האד מלחשש. תדהמה חלושה אחזה בו כאשר ראה את עצמו, עולל מוטל בעריסתו שבצריח הגבוה של טירת הדוד הילדריק, ואמו מנענעת אותו ברכות ושרה לו בכדי שירדם. קולה הענוג הדהד בין כתלי האבן בעת ששרה לו על הואלקיריות, בנות האלים המביאות את נשמות הגיבורים המתים אל ואלהאלה.

ואז, נפתחה הדלת באחת; אביו עמד בפתח, שפמו הגדול סמור ופניו סמוקות מזעם; הרוזן הילדריק וקלאודיה שטיין באו אחריו, מתווכחים בקולות נמוכים ומודאגים.

"חוששני כי אתה משלה את עצמך, הילדריק" אמרה קלאודיה ברכות, מניחה אצבעות עדינות אל גב ידו "במעמקי ליבך, אתה יודע זאת בעצמך. אכן, איני מתכחשת לאשמתו של אותו אדון-אופל-מטעם-עצמו והטיפוסים ההרסניים שהקיפו את אותה... בת בלק, אבל חרף כל זאת, היא בחרה את בחירתה, ועשתה זאת ברצון חופשי ובלב חפץ. הרי אתה בעצמך חשת באופל הרוחש בקרבה עוד לפני שנים רבות, כאשר השלכת אותה מכאן והורית לה לחזור לאנגליה, בטרם סיימה את תקופת החניכות שלה"

"אין בכך מאומה - לא כאשר ננקבו שמות האלים בשבועה!" קצף אבא, אצבעו דוקרת קלות את שפמו כפי שעשה בעת שרתח מזעם "אם בכל שנות שהותך הרבות בקרבנו, גברת שטיין, טרם הצלחת להפנים מה פירושו של כבוד טבטוני..."

קלאודיה נעצה בו מבט קר, וגודריק מצא עצמו תמה; האמנם קלט דברים אלו בבהירות כה רבה מתוך עריסתו? פחדו הלך וגבר כאשר חש כיצד מצטופף הערפל סביב, שואב בצמאון כל מילה ומילה.

"בעלי!" נזפה אמא "אין זה נאה לדבר כך אל גברת שטיין. לא לאחר הקרב ההוא מול הרוסים. האינך..."

"אני מתנצל" נהם אבא בזעף, הסומק עודו מציף את פניו "אולם חרף זאת, שבועה ניתנה והאלים עדים לה. בשבועה כזו יש לעמוד".

קלאודיה הנידה ראשה ביאוש.

"עיתים, השבועה מתעוותת, וסופה לשרת מטרות הפוכות מן הדברים היקרים עליהם נועדה להגן..." עיניה הכהות שבו וננעצו הישר בעיניו של הילדריק.

"האשה שבאה לדרוש את השבועה מידך" אמרה בקול רך "הינה הפושעת הגרועה ביותר שהצמיחו ידיו השחורות של וולדמורט. ולא די בזאת, אלא שכולנו יודעים כי איחוד הקוסמים האירופי מבקש את רעתך ואת רעת אירמינסול. לא הייתי נותנת ללובאמה הזדמנות לנקום בך על..."

אבא נחר בבוז.
"בהה! עלינו לפחד מהפרא המטומטמם הזה, את מתכוונת?"

"הס" אמר הילדריק בקול עצור "אינכם מקלים עלי, שניכם" הוסיף, משלב את זרועותיו על חזהו ושולח מבט אל היער המשתרג מעבר לחלונות הצריח. "ישנה פיסת אמת נכבדה בדברי שניכם, כך אני חש. אולם" הוסיף בחומרה "בסופו של יום, כבודי ומילתי הם שעומדים על כף המאזניים, ומי יתן ויברכו אותי האלים בבחירה נבונה. איני מפחד מלובאמה ומחבריו, קלאודיה" הוסיף "ממש כפי שלא פחדתי מזעמו של אלבוס דמבלדור אז, כאשר דחיתי על הסף את הרעיון המטופש לחילופי תלמידים, והבהרתי כי לובאמה ושכמותו אינם רצויים באירמינסול. לא, קלאודיה יקירה, לא לובאמה וחבריו הם שיכריעו את המדוכה הזו. ו... העלמה בלק" הוסיף "צר לי, צר לי עליה מאד"

נדמה היה לגודריק, כי קולו נשבר קמעה, והוא בורר היטב את מילותיו.

"במבט לאחור, יתכן ושגיתי כאשר מיהרתי לסלק אותה מכאן, מניח לה ליפול כפרי בשל לידי הרמש המטונף שכינה עצמו אדון האופל. חוששני, כי הייתי שקוע מדי באותם ימים בנסיון לשכנע את הדוכס ויטסלבאך לארס לי את בתו, ולרקום בכך קשר דם אשר שם לאל את נסיונם של אוכלי המוות לרכוש להם תומכים בגרמניה. חששתי, שמא יתר על המידה, מאהבת-בוסר אובססיבית של חניכה צעירה, עד אשר השלכתי אותה מכאן, במקום לשים רסן ליהירותה ולנתב אותה בכיוון נכון. כזה הוא חלקי באשמה, קלאודיה, ואין אני יכול להתנער ממנו כעת".

קלאודיה שתקה לרגע, שולחת מבט ארוך בגודריק המהמם בעריסתו. אזי, שבה ונפנתה אל דוד הילדריק.

"אני כואבת את צערך, מורי והיקר בידידי" אמרה בקולה הרך ביותר "אולם מאז חלפו שנים רבות מאד, ועלינו לחשוב על הדבר שנכון לעשותו כעת. האם לא די להביט בפניה הנוראות... בטירוף המרצד בעיניה, בכדי להבין כי אין לה עוד תקנה? חוששני, שמוות מהיר ונטול כאבים יהיה התרופה הטובה ביותר, אף בעבורה ולטובתה שלה".

אבא נשך את שפתיו והרכין את ראשו, נבוך ומובס למראה. אמא משכה בכתפיה, מבטה המפוחד חולף על פני הנוכחים בעודה מרימה את גודריק המנומנם מעריסתו ומאמצת אותו אל ליבה כבעווית. רק הילדריק לבדו ניצב דומם, מבטו נוטש את קלאודיה ומביט בשמיים האפורים מעבר לחלון. דומה היה כי חלפה שעה שלמה טרם נאנח והשיב מבטו, מניח שתי ידיים עדינות על כתפיה הצרות של שותפתו וידידתו הותיקה.

"הינך אישה שרבים יכולים אך להתקנא בחוכמתה, קלאודיה שלי" אמר בקול עגמומי "לו אך היו האלים מזכים את אחי וודנריך במחצית ממנה, הרי שהיה מוסיף לחיות ולהנהיג את המשפחה הזו, ממש כפי שרצה אבי המנוח" לרגע נעצר, מישר את מבטו החודר אל פניה החיוורות "אולם לעיתים, עשויה אף חוכמה גדולה כשלך להכזיב. נטולת תקנה, את אומרת?" הוסיף, מחריף במעט את קולו "גם יושביה של אסגארד בכבודם ובעצמם אינם יכולים לדעת תמיד את נתיב הגורל... ולמי נועד עדיין תפקיד, שלא הוא ובוודאי לא חלאה מסוגו של טום רידל חזוהו מראש. רק זה המשקיף על האלים עצמם ופורט את מנגינת העיתים הגדולה רואה ויודע-כל, ואל לנו להציב עצמנו במקומו. ובאשר לאורחת שלנו" הוסיף "איש מכם לא נכח בעת שישבתי מעל מיטתה, ודיברתי אליה בקשיחות ובכעס, להם היא ראויה בלא ספק. עד מהרה, חדלה לדרוש ולהטיח דברי רהב נבובים. היא בכתה, קלאודיה; פרצה בבכי תמרורים קורע לב, כאילו חזרה לפתע להיות ילדה קטנה ומפוחדת שנסחפה הרחק, הרחק מדי אל תוך האפלה. ליבי אומר לי, כי תפקידה במנגינה הגדולה טרם תם".

קולו שב ונחלש, כמו תעתה מחשבתו למרחקים.

"החלטתי היא, להפקיד את בלאטריקס למשפטם של האלים" הצהיר, קולו שקט ותקיף "והם יעשו בה כאשר נגזר. אפעיל למענה את הקסם הגנוז, ואשלח אותה אל המחוזות שמעבר לערפילים. אתפלל כי האלים יטו לה חסד, וימצאו מרפא לטירופה; אעמוד בשבועתי" סיכם, בקול אשר ניכר היה בו כי אין הוא פתוח עוד למענות וטענות.

"הטבת עימה הרבה מעבר למגיע לה" החזירה קלאודיה במרירות "מי יתן ונדיבותך הרבה לא תפנה נגדך, ביום מן הימים. אינני מדברת רק על זעמו של אותו לונגבוטום, לא. הדברים עשויים להתגלות כ..."

אלא שכאן, נקרע צעיף הזכרונות באחת, כמו שיסעו אותו אצבעות הערפל לגזרים ופוררוהו לאיין. גודריק נאנק בכאב נורא, כאילו התפוצצה קללת קרושיאטוס במלוא עוצמתה בתוככי גולגלתו... אלא שהזעקה הנוראה שהדהדה סביב לא באה מפיו, כלל וכלל לא. כה רמה היתה, עד כי נדמה כי הסופה נשתתקה במבוכה, והיער רועד כולו, משורש ועד עלה. הפעמון הסתחרר בפראות, ניתק מידיו הרפויות של גודריק וממריא מעלה-מעלה-מעלה, מתיז ניצוצות ושואב את הערפל אל קרבו.

"ב-ל-א-ט-ר-י-ק-ס ב-ל-ק!" צרח הערפל בזעם יוקד. השורשים גנחו ורעדו כשיכורים; גיצים ניתזו סביב כגשם אש, אשר נחת בלא רחם על מעטה הלובן סביב, קורע בו חורים מעלי עשן. הקול הנורא התחזק, לופת את ישותו של גודריק ומאיים למעכה לרסיסים "בהמה מוגלגית נחותה שכמוך... ואתה ידעת, ידעת זאת כל העת, טאוסלין מק-רויך. מאתיים שנה אני עמל בכדי למחות את טומאת או'סלית'רין ומרעיו, ואתה כמעט... כמעט ושיבשת הכל. ידעת, ידעת והעזת לקוות כי תוכל להעלים מפני את... את בני הכלאיים הארורים שהמליטה הכלבה עבורך?!"

ברק הבזיק, מאיר את קרחת היער באור רפאים; רעם נוראה שעט בעקבותיו, והעצים חרקו ונאנחו סביב.

"לא אותיר ולו זכר מבית מק-רויך!" סינן הקול המבעית, הדיו חוזרים שוב ושוב מאבני המעגל, אזי, כהרף עיין, שב הערפל והצטופף מעל גודריק, כאילו שב הקול המבעית והבחין בנוכחותו. הפעמון הגביה עוף, נבלע בתוך הערפילים הממתינים; נדמה היה לגודריק, כי אלו הלכו והתגבשו, הלכו והתחזקו ככל שנבלע אורו הזוהר של החפץ הקטן.

"תודתי נתונה לך, פרחח מוגלגים, על ש... פקחת את עיני" לעג הקול. בחוש הנעלה מן הראיה, יכול היה גודריק לחוש בעיניים נוקבות, פולחות את ישותו מבעד לצעיפי האד המרקדים "זמן רב מדי, חמקת מיד משרתי, והותרת את הגזלה בידך. אולם מאחר והשבעת את רצוני, אגמול לך במוות מהיר. השמד אותו!" רעם הקול, הופך לשאגה מחרישת אוזניים "הקרב אותו לאלים!"

כאב מוחץ ירד על גודריק; דומה היה, כאילו בבת אחת נתערפלה ראייתו, והעלטה ירדה עליו באחת, מותירה אך צלליות שחורות ומטושטשות של אבנים גבוהות להקיפו מעברים.

לא, לא התעוורת, הרהר מקץ רגע, בוהה בפתיתי השלג המוסיפים לשרוק מעל קרחת היער. זה רק ש... הערפל עזב אותך, ו... אתה רואה בעיניך שלך. מרירות ופלצות הציפו את ישותו. כן, רואה את מותך המתקרב. ואולי... אולי זה מה שמגיע לך. אילו היית מקשיב לקרימהילד ומוסר את החפץ הארור, מלאני לא היתה... דמעות מרות הציפו את פניו. כן גודריק; שוב, שוב היית בצד הלא נכון.

אזי, כבמעין תשובה, החלו השיחים לרחוש ולנוע לעברים. גודריק התכווץ, מצפה לראות כוהנים מבורדסים אוחזים סכיני פולחן. אלא, שתחת זאת הגיעו לאוזניו קולות מתווכחים בכעס, גוברים אך בקושי על נהמת הרוח.

"הו באמת, נימי. עשי לי טובה והפסיקי לדאוג" אמר קולו של קורינתיוס בלייז מתוך השיחים "פרופסור ויטלברוק ההוא נראה לי בחור כארז, הוא והחרב המכושפת ההיא שלו... אני מוכן לשים מאה אוניות שהוא יסתדר בלי בעיות בכלל גם אם יתקל במשהו רציני, והבחורים ששלחתי איתו..."

נימפדורה טונקס נשמעה כרותחת מזעם.

"שמע, הבחורים ששלחת איתו, לא הייתי זורקת גוז על אף אחד מהם מול אוכל-מוות בן-יומו, שלא לדבר על ה...דבר הזה שהוזהרנו מפניו. אין כפרה לדרך בה התנהג הסגן שלך!" החריפה את קולה. ברגע הבא, יכול היה גודריק להבחין בדמותה המטושטשת בוקעת מהסבך, שרביטה דרוך לפניה. מתעוות בכאביו, ניסה להתרומם ולהתוות סימן, אלא שגופו סירב לציית, מוטל אפרקדן כאבן שאין לה הופכין.

"אני במסדר מאז ימי דמבלדור, ועד היום לא היתה פעם אחת, פעם אחת בה הילאי העז לסרב..."

"בכל מקרה, צריך מישהו שיפקח עין בהוגוורטס" קורינתיוס בלייז נחלץ מהסבך לצידה, נאנח מסלק ענפים לחים ממצחו "את הרי יודעת, שהוא קצת... בואי נאמר... קצת רגיש בעניין המשפחה ההיא".

"רגיש?" נהמה נימפדורה. כעת, היו השניים אך פסיעות מעטות ממעגל האבנים; גודריק יכול היה להבחין בצלליתם של שלושה או ארבעה גברים, נחלצים בזה אחר זה מבין השיחים, ועוקבים אחריהם באיטיות.

"הרגישות הזו שלו... היא מעניינת לי את סבתא-רבא שבתוך השטיח" נהמה טונקס "תפנים את זה, בלייז. אחרי הלילה הזה, או שלובמאה מודח מהמסדר, או שאני מתפטרת. נמאס, פשוט נמאס לי".

קורינתיוס נעצר, בוהה בכעס באבן הגדולה שהזדקרה מולו.

"באמת שאת מגזימה, נימי..."

"בכלל לא, ואם תקרא לי כך עוד פעם אחת, תחטוף קללה במקום בו היו האשכים שלך, אם היית גבר" רשפה טונקס "עלה לי עד לכאן, לראות איך הפכת את המסדר לבית חם עבור כל אפס מאופס שקארתני חפץ ביקרו, ומיבב כמו חתול מיותם לקבל ממנו תקציבים, ומסתובב שיכור אחרי שבעט בך. גם כן, מפקד מסדר עוף החול, אתה..."

ליבו של גודריק קפא בקרבו, כאשר הבחין בדמות האחרונה, משתרכת באיטיות מחושבת אחרי ההילאים.

פרופסור קראובל... כהרף-עין, שב זכרון הדברים שראה והכה בו, ברור וחד כסכין; הכל היה כה ברור לפתע - השאלות והעניין המוזר שגילה כלפיו ראש האפלפאף, רמזים העבים שחקרו האם יש לו משא כבד שהוא רוצה לשתף, או לפרוק מעליו, המשרד המלא בעץ אלון עתיק - אותו משרד בו התחולל המחזה הנורא בו חזה מבעד לערפל. אוי מל, מל המסכנה...

הערפל רחש למעלה, מתערסל כעשרות נחשים לעבר ההילאים הבלתי-מוכנים. היטב קלט גודריק את הפקודה שרחשה באוויר, מצווה להרוג, להשמיד ולאבד.

"הי, יש משהו שוכב מתחת לעץ שם!" צעק אחד ההילאים, בעוד הסכנה קרבה לעברם מאחור, שקטה וחסרת רחמים.

כל ישותו של גודריק רעדה. עכשיו! לשם שינוי עשה פעם אחת את הדבר הנכון, ו...

"הזהרו!" אימץ את שארית כוחו בכדי לצרוח, אולם אך לחש צרוד בקע מפיו. טונקס קפאה במקומה, מרימה את ראשה בחשש פתאומי.

"פרופסור קראובל, הוא... הוא בוגד!" נאנק גודריק, מנסה לשווא להרים את זרועו המדממת "הוא... הוא רצח את מלאני!"

שאגה מחרשת אוזניים שיסעה את קריאתו החרישית. טונקס נזעקה, מזנקת הצידה ומגלגלת עצמה על השלג, כאשר שעט זה אשר היה הארב קראובל קדימה, קומתו גדלה והולכת ככל שקרב אל מעגל האבן. כבסיוט, הבחין גודריק בדמות המתעצמת, נישאת לגובה מעל ההילאים הזועקים; כעת, לא נפלה קומתו מקומת טרול. קרני אייל עצומות לגודל הסתעפו מראשו העצמוני, ואודם ממית יקד בעיניו. בגדי האדם שעטה רוטשו לגזרים, נושרים מעל הגוף העצום ומפנים מקומם לפרווה שכמו נוצרה מעלים לחים. טפרים אדירים בהקו בחשיכה, כאשר הסתער קדימה, זורע מוות בקרב יריביו.

קורינתיוס בלייז זעק, מתגלגל ומוטח באחת האבנים; מול עיניו המזוגגות מאימה של גודריק, לפת היצור את אחד ההילאים הצעירים, אוחז בגופו המתעוות וקורע אותו לשניים כאילו היה ענף רקוב.

"מרלין, הצילו... הצילו... שתק! שתק!"

קרניים אדומות וצהובות פגעו בגוף הפרוותי, ניתזות מעליו ודועכות בשלל גיצים מצחינים. המלתעות הנוראות נסגרו ונפתחו בלעג, מזמררות כשפים בלשון עתיקה, מבעיתה למשמע אוזן. קורינתיוס בלייז צרח, כאשר התפורר שרביטו לעשן דלוח; ברגע הבא, צנח ראש מסדר עוף החול על ברכיו, משתנק ויורק מים. הטפרים הנוספים הורמו, להבות מכושפות מתמרות מביניהן. אחר, שבו והלמו, שולחות יריב נוסף להתבוסס בדמו על השלג הנמס.

"לא עוד מסווה מטונף של מוגל!" חרחר היצור, סוגר על בלייז המשתנק; רגל עוטת פרסה אדירה התרוממה ונחתה בחבטה, מועכת בשר ועצם תחתיה.

"הזהר, שוטה!" דימה גודריק לשמוע קול מצווה מבין הערפילים "שם, בין העצים!"

קרן סגולה שרקה מתוך העלטה, מתערבלת ומסתחררת סביב עצמה בעת מעופה; היצור נחר בכאב, כאשר נפגעה אמת זרועו העצומה, מתיזה ניצוצות בוהקים לכל עבר. עשן חריף התמר מן הפרווה הלחה, מלווה בקול שריקה ופצפוץ. נוהם ונוחר, התנודד הלה ונפנה לעבר יריבתו האחרונה; שואג דבר-מה שגרם לקנוקנות קוצניות לנתר מבין אצבעותיו, נשלחות כקרסים משוננים אל תוך האפלה; גזע עץ חרק והתמוטט, בעת שהתלפפו כמה מהן סביבו, מושכות אותו בעוצמה לעבר המפלצת. זו נהמה, מסיטה אותו מעליה כלאחר-יד. קרן סגולה נוספת נותרה לעבר הגוף העצום, אלא שבזאת הפעם היה היצור מוכן לקראתה, בולם אותה בכישוף הגנה מהיר.

הקרב נמשך; לחשים ולחשי נגד התעופפו, מתיזים גיצים שהתמרו לגובה רב כמופע של זיקוקין די-נור. גזעים נוספים חרקו והתמוטטו, כאשר פגעו בהם לחשיו הכבירים של היצור. נדמה היה לגודריק, כי רק זריזותה של טונקס עמדה לה, מותירה אותה בחיים עד כה; מפעם לפעם, יכול היה להבחין בצלליתה חולפת במהירות בין הגזעים הנאנחים, אצה ממחסה אל מחסה. אלא שחרף מהירותה ונסיונה, נראה היה כי היא מנהלת קרב אבוד; הקללות המבעיתות שהוטלו בה היו כה רבות, עד שנדמה היה לגודריק כי כמעט ולא נותר סיפק בידה להטיל לחשים. לרגע, הבחין גודריק בדמותה, חומקת מכדור אש שהתפוצץ בסמוך, גורם לגשם ענפים בוערים להתפזר לכל עבר. היצור הפליט דבר-מה בשפתו, סב כשצידו אל גודריק ובולם על-נקלה את אחד מלחשיה המועטים. אזי, סגר קדימה בצעד מהיר, משלח קנוקנות נוספות מבין אצבעותיו המטופרות.

גודריק זעק בלא קול, כאשר הבחין כיצד מוטחת אחת הקנוקנות בנימפדורה טונקס, שוברת את לחש ההגנה שניסתה להתוות; קנוקנת קוצנית שניה באה בעקבות אחותה, מלפפת עצמה כהרף עין סביב מותני ההילאית הזועקת; בלב מפרפר, הבחין גודריק בדמותה הזעירה עד יאוש, נעקרת באחת ממקום עומדה, מוטלת לאוויר ומועפת במהירות מסחררת לעבר הטפרים העצומים.

היצור שאג בשמחה לאיד, לועג בשפתו במוזרה ומניף את טפריו להנחית מהלומת מוות. נימפדורה הוטלה לעברו בכח עצום, גופה מכווץ ורגליה בועטות בפראות. אך ראה! עוד גודריק בוהה בחלחלה, רעד האוויר מיבבת כאב ארוכה, ואבני המעגל החזירו הד. אחד הטפרים העצומים פגע במטרתו, מכה בצידה של ההילאית ומותיר שריטה ארוכה ומדממת לאורך גופה, אלא שבאותו רגע עצמו, הבחין גודריק כיצד מתארכות רגליה ומתחדדות, כאילו הפכה אותן בכח מחשבתה בלבד ליתדות ארוכים ומשוננים.

המפלצת צווחה וזעקה, מתנודדת ומכה בפראות לכל עבר,כאשר ננעצו רגלי הכלונס בעוצמה אדירה אל תוך בשרו, פולחות אל החזה האדיר ובוקעות מתוך שדרית הגב. דם סמיך ניתז לכל עבר, זולג על אבני המעגל ומדיף עשן מצחין בעודו נקווה לשלוליות כהות על השלג. המלתעות האדירות נפערו ונסגרו בעווית, מנסות לשווא לנשוך את היצור הזעיר הנצמד אל הפרווה המשוספת. ברגע הבא, קרסה המפלצת תחתיה, והאדמה רעדה בנופלה.

גודריק השתעל חלושות, נאבק להתרומם לישיבה, בעוד הגוף העצום משתרע באין-תנועה, מבעבע ומתמוסס לעסיס ירקרק, עודו רוחש ומבעבע בפראות. הקרניים לחששו והתאכלו לאבק, וברגע הבא לא נותרה אלא נימפדורה טונקס, שוכבת המומה ושותתת דם בתוך העיסה הרוחשת. לרגע, שכבה על גבה בלא תנועה; אחר, השתעלה והתרוממה לישיבה מגושמת. בעווית כאב, שילחה מבט איטי לעבר רגליה, גורמת להן להצטמק ולעטות מחדש את צורתן האנושית.

"מרלין... מרלין... מרלין..." לחשה, עודה הלומה למחצה "המגפיים האלו, הן... הלכו לגמרי, אני חושבת. ואני... אני עוד חשבתי שדודה בלה היא היצור הגרוע ביותר על אדמות" נשיפה ארוכה, מקוטעת, נפלטה מבין שפתיה "זה היה השרץ הכי גדול ומכוער שאני..."

אזי, כאילו החלה לקלוט את אשר התרחש סביבה, נאנקה בכאב והזדקפה באיטיות, מנערת מעליה את שרידי גלימתה ושולחת מבט ארוך בשרידיהם של ההילאים הפזורים סביב. ידה נעה באיטיות, כמבקשת להחוות הצדעה אחרונה. רק אז, סבה על עומדה, מביטה בגודריק השרוע באפיסת כוחות בין שורשי העץ. בצעד כושל, התקדמה ונעמדה מעליו. חרמש ירח חיוור בקע מבין קרעי העננים, גבוה ממעל, אורו מרצד בעצב בתוככי עיניה הכהות.

טונקס... המפקדת טונקס, הרהר גודריק. אתה...איכזבת גם אותה. היית חזיר אנוכי, ואנשים... אנשים מתו.

כעת, לא נותר בו דבר מטירופו של הפעמון, ונדמה היה לו, כי אף כאביו עממו באיטיות, לא מותירים דבר, מלבד ריקנות שחורה.

נימפדורה ניסתה להעלות חיוך מרגיע על פניה.

"אני חושבת, שהרוצח מן היער לא יטריד עוד איש" אמרה בקול עדין, רוכנת ומרימה אותו בעדינות מבין שורשי העץ. "בוא נערי, ניקח אותך הביתה".

הזרועות החמימות לפתו אותו, מגען גורם לו לרעוד. הביתה... הלוואי והיה לי בית.

אי-שם, הרחק מעל ראשיהם, הבזיק ברק עצום; לרגע, הוארו צריחיה המיוסרים של הוגוורטס כבאור-יום; נראים כמחטים רועדות אל מול זעמו של הרקיע. אחר, שבה החשכה ונפלה באחת; רעם אכזרי התגלגל סביב.