טופר

פאנפיק הארי פוטר מאת Scarlet Witch

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא

פרק שלישי

למחרת בבוקר התעורר צ`רלי למשמע צעקות ודפיקות רמות.

"נו, סיריוס! תפנה כבר את המקלחת!" צ`רלי פקח את עיניו והביט בג`יימס שלבש תחתונים וגופיה בצבע לבן, דפק בחוזקה על דלת חדר האמבטיה וקיפץ מצד לצד בעודו אוחז במפשעתו במבט מיוסר.

"עוד רגע!" נשמע קולו של סיריוס מבעד לדלת.

"קדימה! יש לי פגישה עם מר פורצלן, אם לא איכפת לך!"

פיטר, שניכרה בו העייפות, היה עסוק בלחפש אחר הנעליים שלו. ורמוס, שכרגיל היה לבוש כמעט לגמרי, שכב על מיטתו והביט בחבריו המתארגנים.

"בוקר טוב, צ`אק," אמר ברגע ששם לב שעוד זוג עיניים נפקח.

צ`רלי כחכח בגרונו. "בוקר טו-" הוא פלט בדיוק כשדלת האמבטיה נפתחה לרווחה ולחדר הגיח סיריוס, לבוש בתחתוני בוקסר ורודים מלאים בציורי דובונים קטנים.

החבורה בהתה בו בדממה. אפילו ג`יימס שכח לרגע מהפגישה עם גברת אסלה ותקע בסיריוס מבט מופתע.

"כן?" שאל סיריוס בחיוך מעט נבוך.

"מה, בשם כל מה שורוד ופרוותי, אתה לובש?!" דרש ג`יימס לדעת.

"הו, התחתונים? קיבלתי אותם במתנה מאיזו נערה מרייבנקלו." הוא השיב.

"ואתה לובש אותם בגלל שאתה... מה? אוהב את הצבע?"

סיריוס הניד בראשו, "מה אני יכול לעשות?! גמדוני הבית של הוגוורטס החליטו לקחת לי את כל התחתונים למכבסה ומכיוון שאימא שלי הפסיקה לשלוח לי תחתונים, אלו הזוג היחידי שנשאר."

"כן, אני ביקשתי מהם לעשות את זה. לא יכולתי לסבול יותר את הריח." ציין פיטר.

"רגע אחד," התפרץ צ`רלי, "אימא שלך נהגה לשלוח לך תחתונים?"

"הו, כן." צחק ג`יימס, "היא גם הייתה רוקמת עליהם את הסיסמאות של בית משפחת בלק."

"כמו מה?" התעניין צ`רלי.

"סיסמאות כמו: `טוהר הדם הוא טוהר אדם`."דקלם סיריוס בגיחוך מריר.

פיטר ורמוס פרצו בצחוק בעוד שצ`רלי הגיע לשאלה מאוד מעניינת:

"למה על התחתונים?!"

היה שקט מחשבתי בחדר למספר רגעים עד שרמוס פלט: "אולי היא חשבה שסיריוס מרבה... הממ... להתעסק איתם." החבורה המשיכה לצחוק עוד כמה דקות עד שג`יימס נזכר למה מיהר לגרש את סיריוס ומהאמבטיה ורץ לחדר, טורק אחריו את הדלת.

החמישייה היו בדרך אל האולם הגדול. ראשו של צ`רלי עוד כאב מאתמול וכל החלק התחתון של גופו היה כמעט משותק מכאב.

"היי, צ`אק, מה קרה למצח שלך?!" קרא פתאום רמוס. שאר החבורה פנתה להביט על מה הוא מדבר ועל פניהם נסוכה הבעה מודאגת ונדהמת.

"הו, זה?" צ`רלי מישש את מצחו וידו נסוגה לאחור כשנגע במקום הנפוח. "כן, אני... אני נפלתי."

"איך?" שאל פיטר.

"נפלתי מהמיטה... ונחבטתי מאחת הקורות." זה רק חצי שקר. מה הוא אמור לעשות? לומר להם ששיקר כשאמר שהוא לא מרגיש טוב ואז יצא לרדוף ולחפש אותם, את הקונדסאים, בשעה שלוש לפנות בוקר? זה היה רעיון מטופש מלכתחילה.

"מהמיטה? וקיבלת מכה כל כך חזקה שהמצח שלך נהפך לכחול?" תהה ג`יימס. צ`רלי משך בכתפיו.

"אני מניח שהכל אפשרי אם אתה צ`אק קונור." גיחך סיריוס, אך המבט הדאגני נותר על פניו.

הייתה זו ארוחת הצהרים. רעש קרקוש הסכו"ם הדהד ברחבי האולם הגדול וזמזום הדיבורים נשמע לצ`רלי כקולות רחוקים ועמומים. הוא טופף באצבעותיו על השולחן ונעץ, מבלי משים, מבטים בנקודה מסוימת בצלחת של התלמיד שישב מולו. אותו תלמיד, ברגע זה או אחר, הבחין במבטיו של צ`רלי, הזעיף פנים ובילה את שאר ארוחתו בהרגשה לא נוחה במיוחד. לפתע, צ`רלי חש במכה די חזקה על כתפו השמאלית.

"אוווץ`!" הוא קרא, מסתובב אל ג`יימס שכירכם את פניו.

"שמעת בכלל משהו ממה שאמרתי לך כרגע?" הוא שאל ברוגז.

"ל-לא כל כך." הודה צ`רלי, משפשף את כתפו הכאובה. ג`יימס נאנח.

"מה הספקת לשמוע?" שאל.

צ`רלי קימט את מצחו, "אני חושבת שהקשבתי עד לנקודה שאמרת: `אתה לא תאמין מה קרה אתמול בלילה...` " הוא חייך בגיחוך קטן שנעלם במהירות כשראה את הבעתו האטומה והקרירה של ג`יימס. "מצטער." הוסיף בהתנצלות. פניו של זה התרככו מעט.

"אז," פתח צ`רלי כעבור מספר רגעים, "ראיתם משהו מוזר אתמול בלילה?"

ג`יימס מזג לעצמו עוד מיץ דלעת לפני שענה: "כמו מה?"

"לא`דע... אולי את העוזר החדש של פילץ`?"

"את המה של מי?!" שאל ג`יימס בהפתעה, כמעט שופך את כוסו על השולחן. צ`רלי כחכח בגרונו.

"נו, העוזר החדש של פילץ`. נער גבוה, חום שיער ומאיים... לא ראיתם אחד כזה אתמול בלילה?"

ג`יימס השתהה מעט, מנסה להבין על מה צ`רלי מדבר, אזי פנה אל סיריוס שישב לשמאלו וטפח על כתפו.

"סיריוס, אתה יודע שלפילץ` יש עוזר?"

"מה? אתה מתכוון שהוא קנה עוד חתול?"

"צ`רלי אומר שיש לו עוזר חדש." ג`יימס החווה בראשו.

סיריוס רכן קדימה והביט בצ`רלי, "איך אתה יודע?"

"אה... אני... אני שמעתי... כלומר, ראיתי. אותו." גמגם צ`רלי.

עיניו של צ`רלי התחמקו מעיניהם החוקרות של ג`יימס וסיריוס, שקם ממושבו והתיישב מצידו השני. "אתה יודע משהו שאנחנו לא?" שאל ג`יימס.

"מה? לא. אולי פשוט לא ראיתם אותו עדיין, אני-"

"איפה ראית אותו? הרי אתה איתנו כל הזמן."

"אני לא אתכם כל הזמן!" השיב צ`רלי בטון נעלב. "אני אפילו לא בטוח אם הוא באמת העוזר של פילץ`." חשב בקול רם.

סיריוס וג`יימס החליפו מבטים מבולבלים.

צ`רלי יישר את משקפיו על אפו ונאנח. מוטב שיעצור כאן.

"עזבו, זה לא משנה," הוא אמר, לוקח עוד טוסט אל צלחתו.

ולמרבה הפתעתו של צ`רלי – הם עזבו.

* * *

 היה זה מספר ימים לאחר תחילת הלימודים של שנתם הראשונה בהוגוורטס. לילה קריר ירד על הטירה הענקית וחדר המועדון היה שקט כמו קבר. צ`רלס קונור שכב במיטתו כשידיו משולבות מאחורי ראשו. הוא בהה בחלון שהתגלה לו מבין החריצים שבין הכילות האדומות של מיטתו. כבר שעה וחצי שהוא מנסה להירדם אך גופו מסרב להרפות מהערנות שדבקה בו. העננים שטו מול חלון המגדל, משנים צורות ללא הפסקה. צ`רלי ניסה לשחזר את הסיכום של פרופסור בינס בקשר למרד הגובלינים ב1612 בתקווה שזה יעזור לו להירדם. הוא בדיוק ניסה להיזכר בשמו של הגובלין הראשי כשהוא שמע משיכת אף קולנית מלווה בנהמת כעס חרישית. הקול בקע מחדר המועדון. צ`רלי לא היה היחידי שלא הצליח להירדם באותו לילה. בעודו מסיט באיטיות את הכילות וקם ממיטתו, הוא יצא מחדר השינה בצעדים שקטים וירד במדרגות אל חדר המועדון החשוך. פצפוץ האש שבאח נשמע וצ`רלי נעצר מאחורי עמוד אבן שהיה בתחתית גרם המדרגות. הוא הציץ אל תוך חדר המועדון - שם, על הכורסא שמול האח ישב סיריוס בלק. הוא ישב על הכורסא כשרגליו מקופלות וראשו נח על ברכיו. צ`רלי נשם בשקט, מנסה לא להשמיע צליל. מבטו נע מראשו של סיריוס לידו הימנית שהייתה גם כן מונחת על ברכיו – הוא החזיק משהו, אך צ`רלי לא הצליח לזהות מה בדיוק. הוא יצא מאחורי עמוד האבן וניסה לראות מה סיריוס מחזיק, אך ללא הצלחה. סיריוס השמיע עוד משיכת אף והרים את ראשו לתקרה בפנים קמוצות בכעס. לפי מה שצ`רלי הצליח לראות, דמעות נצצו במורד לחיו של הנער שחור השיער שעד לאותו רגע צ`רלי היה בטוח שהוא בלתי פגיע. מבטו של סיריוס עבר מהתקרה הישר אל תוך עיניו הירוקות של צ`רלי אשר לא הספיק להתחבא מאחורי עמוד האבן.

"מ-מה?!" סיריוס הצליח לסנן, מנסה להישמע יהיר ומאיים כהרגלו, אך הסדקים בקולו נשמעו היטב.

צ`רלי קפא במקומו, הדבר האחרון שרצה היה שסיריוס בלק יחשוב שהוא מרגל אחריו. "אה..." צ`רלי מצא את קולו, "ק-קרה משהו?"

"לא עניינך, ג`ינג`י." סיריוס הסב את מבטו ממנו, מנגב את עיניו הלחות. צ`רלי התקדם לעברו בצעדים מחושבים.

"אתה בטוח?" שאל. "כי אולי אני יכול לעזור לך, או משהו..."

סיריוס פלט נחרת צחוק, "למה?"

צ`רלי שתק. באמת למה איכפת לו אם רע לסיריוס? אחרי כל מה שהוא עשה לו – הוא צריך לשמוח שסיריוס מזיל דמעות. אבל הוא לא היה שמח. צ`רלי שנא כשנגרם סבל לאנשים, המצפון שלו לא נתן לו מנוחה. צ`רלי היה קורא לזה `הקללה של משפחת קונור`.

"אני לא אוהב לראות שרע לאנשים." השיב צ`רלי בשקט, משפיל את עיניו.

"מי אמר לך שרע לי?!"

צ`רלי חזר והביט בעיניו, "אני לא חושב שאתה בוכה משמחה."

"אני-לא-בוכה." השיב סיריוס בחשיקת שיניים. צ`רלי נענע את ראשו.

"בסדר, אבל רק שתדע, לשמור דברים בפנים זה לא-"

"אתה רוצה לדעת מה קרה?!" קטע אותו סיריוס בזעם עצור. צ`רלי לא ידע אם להנהן או לא, אך לא היה נראה שסיריוס מחכה לתשובה. נשמע רעש של נייר מתקמט וסיריוס זרק כדור קטן לכיוונו של צ`רלי.

צ`רלי הרים את כדור הנייר והתקרב לחלון איפה שאור הירח האיר את חדר המועדון. בעודו מיישר את חתיכת הנייר בחזרה לצורתה המקורית, פחות או יותר, הוא אימץ את עיניו וקרא בשקט:

סיריוס,

לפני מספר ימים נודע לנו על התקבלותך אל בית גריפינדור. אינך מסוגל לתאר את האכזבה של אימך ושלי לשמע הבשורה הזו, בזה הרגע כאילו חתמת על גזר הדין של משפחת בלק בעיני משפחות האצולה טהורות הדם. הפכת את בית בלק מבית מכובד הראוי להערכה ויראה, לבית נלוז ומבוזה.

הנך בושת המשפחה. הפכת את שמנו הטוב לביזיון. מאז שהיית ילד קטן, כל רצונך היה לבזות את ביתנו – ובכן הצלחת. קיבלת את מה שרצית.

תמיד היית ילד קטן ומפונק. עושה הכל הפוך כדי להרגיז את הוריו; משחרר גמדוני בית, מטנף דיוקנות בידיים מלאות בבוץ, מסרב לרדת לסעודות המשפחתיות.

אני מקווה שנהנית מימי השעשוע שלך, מכיוון שמעכשיו, סיריוס, זה נגמר.

ברגעים אלו נשלח טופס בקשה להעברתך לבית סלית`רין. במידה ומנהל בית הספר – אלבוס דמבלדור – יסרב לבקשת ההעברה, אנו אוסרים עליך להתחבר עם תלמידי גריפינדור. אתה תידרש להשקיע את כל מאמציך בלימודים, ואם נשמע שהנך סוטה מדרך הישר תהיה בטוח ורגוע שאתה תשלם על כך.

זכור, סיריוס. יש לנו עיניים בכל מקום.

אביך.

צ`רלי הרים את מבטו בחזרה אל סיריוס וניסה למצוא מה לומר, אך מוחו היה ריק ממחשבות. איזה אבא מדבר כך לבנו? "הנך בושת המשפחה..."

לא היה נראה שסיריוס מצפה ממנו לומר משהו, הוא אפילו לא הביט בו. עיניו פשוט בהו בקיר הנגדי, ועל פניו נסוך חיוך מריר.

"סיריוס..." צ`רלי התחיל.

"זה בסדר, קונור." אמר סיריוס לפני שצ`רלי הספיק להמשיך את המשפט. "אני לא צריך שתנחם אותי. אני רגיל לזה."

צ`רלי התקרב אל סיריוס והתיישב בכורסא שלידו, נועץ מבטו באש החמימה שבערה באח. הוא ניסה לחשוב איך הוא היה מרגיש אם אביו היה שולח לו מכתב כזה. לקח לו מספר רגעים לשים לב לכך שסיריוס הושיט את ידו, ראשו עדיין מופנה אל הקיר. צ`רלי הניח את הפתק בחזרה בידיו של סיריוס אשר קימט אותו בחזרה והשליכו אל תוך האש שעיכלה את הקלף כאדם מורעב שנזרק לעברו קרקר.

"הוריי לא אוהבים אותי באמת. הם תמיד אהבו את אחי הקטן יותר, כי הוא היה דומה להם. שלא כמוני." הודה סיריוס, ספק לעצמו, ספק לצ`רלי.

"אני בטוח שזה לא נכון, אולי הם פשוט קצת מאוכזבים..." אמר צ`רלי בשקט וזכה לנחרת בוז בתגובה.

"מה אתה יודע?" פלט סיריוס.

"טוב... גם לי יש אחות קטנה. וההורים שלי תמיד מעדיפים אותה על פניי. אבל זה לא אומר שהם לא אוהבים אותי." אמר צ`רלי בקול לא משוכנע, מעקם את פניו לנוכח הזיכרונות שצפו במוחו. אחותו הקטנה, איזבל, תמיד הייתה המועדפת על הוריו. לא משנה מה היא עשתה, צ`רלי היה זה שחוטף את הצרחות והעונשים מפני שהוא `לא עצר בעדה מלעשות כן`. הוא נאנח וסובב את ראשו אל סיריוס שבפעם הראשונה מזה דקות ארוכות, הביט בו בחזרה.

"קונור, אם אתה אומר את זה רק כדי לגרום לי להרגיש יותר טוב, אז-"

"אני לא משקר!" מיהר צ`רלי לומר, "קוראים לה איזבל, והיא היצור הכי מגעיל ומעצבן שראיתי מעודי. לפעמים אני לא בטוח אם היא באמת בת אדם. למעשה, אני די בטוח שהיא מן סוג של שילוב בין בוגארט לעלוקת האמזונס." סיריוס לא יכול היה שלא לצחוק.

"כן, אני מבין למה אתה מתכוון." הוא אמר, מניד בראשו בכבדות. "רגולוס, אחי, הוא מלשן קטן ומצחין מהסוג הגרוע ביותר. הוא סיפר לאימי שאני הטלתי עליו קללת אימפריוס והכרחתי אותו לזרוק חפצים מהחלון."

"נו, ולא עשית זאת?"

"קונור, אלה היו החפצים שלי."

* * *

 הייתה זו שעה חופשית לאחר שהמורה להתגוננות מפני כוחות האופל, פרופסור קרמר באסי, שוב נעל את עצמו בתוך אחת מחליפות השריון. זה היה יום בהיר ונטול עננים כשהחבורה יצאה החוצה אל המדשאות של בית הספר. הם התיישבו על שפת האגם הגדול, מביטים בתמנון הענק שנפנף בעצלתיים בזרועותיו. צ`רלי נאנח והביט סביבו על התלמידים שהתרוצצו אנה ואנה, מדברים עם חבריהם, צוחקים על המורים, או סתם מנסים ללמוד תחת צילם של העצים. ליבו של צ`רלי זינק כשראה את מיקה יוצאת מפתח הטירה עם חברותיה. ליבו כמעט פרץ מחזהו כשהוא שם לב שמיקה מסתכלת עליו, ומנופפת לעברו. הוא נופף לה בחזרה בגמלוניות, חש כיצד פניו מתלהטים. הוא צפה בה מתיישבת על הדשא במרחק של כמה מטרים ממנו.

"הו, צ`אקי, אני רוצָה אותך. כאן ועכשיו." לחש קול באוזנו של צ`רלי שהתנער מחלומותיו בהקיץ וקם על רגליו כנשוך נחש.

"פיטר!" הוא זעק, נועץ מבט ברמוס, סיריוס וג`יימס שהתפקעו בצחוק אילם.

צ`רלי בדיוק עמד לגעור בחבריו כשלפתע, הוא שם לב למשהו מאחוריי גבם של חבריו שגרם לו להחסיר פעימה. שם, רחוק מהעין, מוסתרים מאחורי השיחים, היו שני נערים שהתווכחו ביניהם - ואחד מהם היה העוזר החדש של פילץ`. הריב ביניהם התלהט מרגע לרגע עד אשר אחד מהם שלף את שרביטו וכיוון אותו ישירות אל חזהו של השני. נשימתו של צ`רלי נעתקה בעודו צופה במתרחש כאשר ללא אזהרה מוקדמת, חל שינוי בפניהם של הנערים. הם סובבו לאט את ראשם והביטו היישר אל תוך עיניו של צ`רלי שקפא במקומו. היה זה כאילו הם חשו שמישהו צופה בהם.

"אה... חבר`ה?" צ`רלי אמר בקול רועד, טופח על כתפו של אחד מחבריו, "חבר`ה..." קצב הטפיחות גבר כמו קצב פעימות ליבו. שני הנערים עדיין בהו בו. צ`רלי הרגיש כאילו עיניהם מקפיאות את הדם הזורם בעורקיו.

"מה קרה, צ`רלס?" הוא שמע את קולו של רמוס ומיהר להוריד את מבטו אליו.

"תס-תסתכלו!" הוא הרים בשנית את מבטו והצביע על הנקודה שבה עד לפני רגע עמדו שני הנערים וכעת – לא נותר מהם זכר.

"להסתכל על מה?" שאל פיטר.

"אני- הם... נעלמו." השתהה צ`רלי. עיניו דיין תרו אחר רמז כלשהו למקום הימצאם של הנערים. הוא סקר את המדשאה, מתפלל שעוד מישהו ראה את מה שהוא ראה. אך נדמה היה שאף אחד לא שם לב.

"מי נעלמו?" שאל רמוס, מבולבל. צ`רלי התנהג כאילו לא שמע אותו בכלל. פיו נפתח ונסגר כמנסה לחשוב על תשובה לשאלה שהוא עצמו שאל. לאחר התמהמהות ארוכה, צ`רלי התיישב בחזרה על הדשא, ובהה בסיריוס וג`יימס כמתחנן לקבל איזושהי תמיכה מצידם, שיאמרו שגם הם ראו...

אך ההבעה המבולבלת שהייתה נסוכה על פניהם הודיעה לצ`רלי חד וחלק: הוא היחיד שהבחין בכך.

בדרכם בחזרה לטירה, לשיעור שיקויים, צ`רלי עדיין סירב להרפות ממה שראה. `ידעתי` הוא חשב. `העוזר של פילץ` לא היה פרי דמיוני.`

"צ`רלי, איך אתה מרגיש היום?" שאל לפתע ג`יימס.

"מ-מה? טוב. למה?" התנער צ`רלי.

"ירח מלא, צ`אקי." סיריוס הנמיך את קולו לכדי לחישה. "ואתה בא איתנו."

לכל הרוחות. הוא לגמרי שכח. הוא נשא עיניו אל רמוס ושם לב שהוא באמת נראה טיפה חולני. איך הוא לא שם לב לזה קודם?

"כן, אני בא. ב-ברור." צ`רלי שנא את הלילות הללו כמעט כמו רמוס. והייתה לו סיבה מצוינת לכך.