ילדי לעולם לא
פאנדום:
הארי פוטר
שיפ: אין.
דירוג PG-13
איך זה שכוכב אחד לבד מעז?
איך הוא
מעז, למען השם.
כוכב אחד
לבד.
אני לא
הייתי מעז.
ואני, בעצם,
לא לבד.
הארי פוטר, נער בכן שבע-עשרה, צנום
וממושקף, יושב ליד האגם הגדול ומיידה בו אבנים שטוחת. האבנים קופצות על פני המים,
ניתזות מהן, מתקדמות מספר סנטימטרים עד לנקודת המפגש הבאה, ולבסוף שוקעות לקרקעית
האפלה.
השמיים אפורים; עגמומיים וקודרים, הם
מזכירים להארי את עיניו האפורות של סיריוס. הרוח לוחשת ומשחקת בעלי העץ שלשפת
האגם, העץ שהקונדסאים הרבו לשבת תחתיו בזמן שלמדו בהגוורטס. היא מזכירה להארי את
קולו המפוספס של סנדקו.
הארי נאנח, מוחה בגב ידו את הדמעות
שבעיניו הירוקות וזורק עוד אבן על המים, ששוקעת במהרה כמו האלה שקדמו לה.
"סיריוס..." לוחש הילד.
"סיריוס..." עונה לו הרוח, חוזרת אחריו כמו הד של כאב וגעגועים. נדמה
שבכל פינו שיביט, ימצא משהו מסיריוס. סיריוס נמצא בכל, מלבד בהישג ידו של הארי.
הארי פוטר הוא הילד שנשאר בחיים. סיריוס
בלק, אף על פי שהוא כבר לא צעיר, הוא הילד שלא שרד. וסיריוס תמיד ישאר ילד, תמיד
ידבר באותו טון נלהב שבו ניסה לשכנע את חבריו לצאת למבצע הצלה נועז בגבעותיה
המוריקות של הוגסמיד. אפילו שבוע העונש שקיבלו הארבעה לא הצליח לדכא את רוחו
הנלהבת. סיריוס בלק הוא עליז, ילדותי, מלא חדווה. הרוח לוחשת את שמו והוא משיב לה
בצחוק מתגלגל. ברגע זה, חושב הארי במרירות, המרחק בינו לבין סנדקו גדול מאי-פעם.
הארי זוכר את הספרים שבבית משפחת דראסלי.
מדפים מלאי ספרים שיד אדם לא נגעה בהם שנים. הספרים היו מצהיבים ומכוסי אבק, אבל
הארי הביט בהם ביראה. דאדלי מעולם לא טרח אפילו להביט לכיוונם, אבל להארי, מצד
שני, יש הרבה זמן פנוי. הוא יכול לראות עצמו בעיני רוחו, מטפס על השידה הקטנה
שבחדר כדי להגיע למדף שמחוץ להישג ידו, ושולף משם עולם ומלואו.
הוא יושב וקורא, בולע את המילים הקסומות,
מרותק מהעולמות החדשים שהוא מגלה, שמאפשרים לו לצאת מן הארון שתחת המדרגות ולעוף
הרחק ליער שרווד, לפנטזיה וארץ לעולם-לא.
סיריוס, כמו מקבילו המוגלגי, הוא הילד
שלא רוצה לגדול. הארי ממש יכול לראות אותו, מעופף בשמי לונדון בחליפה ירוקה כטחב.
האפלה עוטפת את העולם, שולחת את צעיף
הכוכבים הבוהקים שלה להאיר את דרכם של הילדים שלא גדלים היישר לארץ לעולם-לא. הארי
רוצה להגיע לארץ לעולם-לא, משתוקק בכל מאודו לקצת אבקת פיות קסומה שתעזור לו לעוף
לכוכב השני מימין.
אבל בארץ לעולם-לא אין אֶבל; אין בה צער
וגם לא מוות, כי הילדים שאף פעם לא גדלים גם מן הסתם, לא מתים. חוץ מזה, ארץ
לעולם-לא היא רק לילדים, והארי הוא כבר לא ילד. לכוד בממד הזכוכית שבין ילדות
חשוכה לבגרות מהוססת שהגיעה מהר מדי ובאופן מכאיב מדי-הארי כבר לא יכול לפסוע
בשביל שיוביל אותו אל חיכם של הילדים האבודים.
הארי פוטר עוצם את עיניו, נשכב על הדשא
הרך שליד שפת האגם ושותק.
סיריוס-סיריוס האמיתי, לא מסכת השעווה
שהיה כשברח מאזקבן, סיריוס הצעיר, העולז, יפה התואר-מושיט לו את ידו ולוקח את הארי
איתו. הארי מניד את ראשו בחוסר אמונה.
"אבל סיריוס, אתה מת." הוא
אומר בקול חלוש.
סיריוס צוחק צחוק לבבי. "מה איתך,
הארי? אתה יודע שהילדים של ארץ לעולם-לא אף פעם לא מתים."
ביד בוטחת מוביל אותו סיריוס דרך יערות
גשם טרופיים ולחים; עשירים בעצים שגבוהים כמו הר, בשרכים עבים, בפרפרים בגוון
הארגמן והשני שגודלם שני מטרים לפחות ובנחשים בצבע ירוק-זהוב שהארי נזהר לא לדרוך
עליהם.
מתוך פרחים ענקיים, צבעם ורוד וסגול ועוד
המוני גוונים מסמאי עיניים מציצות פיות זוהרות; בדיוק כמו הפיות שקישטו את שיחי
הורדים בנשף חג המולד בשנתו הרביעית של הארי, רק יפות יותר.
הפיות מצחקקות, מנופפות בידיהן הקטנות
לשלום. סיריוס מנופף להן בחזרה, על פניו הנאות פרוש חיוך גדול. גם הארי מחייך. הוא
חש עצמו מאושר כל כך, כה משוחרר מדאגות, פחד וצער. הרוח החמימה מבדרת את שערו
הפרוע ממילא. לאדמה יש ריח של קיץ ובושם, לפרחים ריח של דבש ממותק, האוויר ספוג
באושר.
סיריוס אומר: "קדימה הארי, אני רוצה
להראות לך את הילדים האבודים."
הארי מביט בפניו של סנדקו וחיוכו מתרחב.
הוא ממשיך לתוך קרחת יער מוקפת עצים גבוהים שבצמרותיהם מסתתרים מבני עץ וקש.
הילדים האבודים, חלקם רזים, חלקם שמנים,
חלקם כהי עור ואחדים מהם לבנים כחלב, מנופפים אל הארי. הם מראים לו משחקים שונים
ומשונים, לוקחים אותו יחד איתם למעבה היער לראות איילה שהמליטה לא מזמן, והארי כל
כך מאושר עד שהוא לא רוצה לעזוב יותר לעולם.
'אולי בגלל זה קוראים לה ארץ לעולם-לא'
הוא חושב. 'כי אתה לעולם לא תרצה לעזוב אותה.'
"סיריוס," הוא פונה אל סנדקו,
שבדיוק עסוק בבניית מתקן ליידוי אבנים בלי מאמץ.
"אני רוצה להישאר בארץ לעולם-לא לתמיד." הוא אומר
בקול בוטח. כל הילדים מביטים בו. סיריוס מחייך חיוך סלחני.
"אתה לא יכול להישאר פה. אתה בכלל
לא ילד אבוד." הוא אומר.
הארי חושק שפתיו. "אני היחיד שיש לו
זכות להגיד שהוא ילד אבוד." הוא אומר בקול מרוגז.
"הו, באמת?" שואלת בטון משועשע
ילדה בעלת צמות זהובות.
"לךַ ,הארי, יש יותר אנשים שאוהבים אותך משתוכל לספור. כל עולם הקסמים
דואג לך; דמבלדור, מולי וארתור, רמוס...חשוב כמה אנשים אוהבים אותך." אומר לו
סיריוס בקול שליו.
"אבל דמבלדור ומולי הם לא אתה! הם
לא אבא ואימא שלי, והם גם לעולם לא יהיו. אני רוצה להישאר איתך." הארי צועק.
הוא חש כיצד אודם של כעס פושט בלחייו. סיריוס מניח יד מנחמת על כתפו ומהנהן בהבנה.
הוא מכופף את ברכיו ונשען עליהן, עיניו האפורות ישרות לעיני האזמרגד של הארי.
"אתה לא יכול להישאר כאן משום
שהעולם האמיתי צריך אותך. תביט מסביב. כולנו חסרי חשיבות, ילדים של אף אחד. אתה לא
ילד אבוד, לך יש מטרה; להביס את אדון האופל. ואם תישאר פה, כל הילדים בעולם יהיו
ילדים אבודים."
הארי מהנהן בשקט. הוא רוצה להישאר בארץ
לעולם-לא יותר מכל דבר אחר, אבל מבין שסיריוס דובר אמת. הוא כבר לא ילד אבוד.
קבוצת הילדים מצטופפת לצידו של סיריוס והם מתרחקים ממנו.
"אתה צריך ללכת עכשיו." אומר
סיריוס ומנופף לו לשלום. גם הילדים האבודים מנופפים, וגם הפרחים והפיות והנחש
הירוק-זהוב שהארי נזהר לא לדרוך עליו.
הארי מהנהן שנית. הוא לא מתווכח; רק
ילדים מתווכחים והוא כבר בכלל לא ילד. הוא מחייך חיוך אחרון ושואף מלוא ריאותיו
אוויר חמים ובעל ניחוח מתקתק. ואז-הוא מתעורר.
השחר בדיוק מתחיל להפציע; הצעיף האפל
והשחור משתנה לצעיף כתמתם, והכוכבים המבהיקים כבר מתחילים לאבד את אור הנצח שלהם
ולדהות. הארי מביט בשמיים המתבהרים, היישר אל הכוכב השני מימין, הוא כוכב הכלב,
הכוכב הבהיר והבוהק ביותר.
הארי ממצמץ בעיניו. מתוך ערפולי השינה
בוודאי, ואולי זה רק נראה לו-הכוכב קרץ לו.