"פרפרים"
פאנפיק פרי עטה של רולדההה

פאנדום: הארי פוטר
דירוג: PG-13PG
שיפ: סיריוס/OC

הערת המחברת: תודה ענקית, הערצה וסגידה המונית ונצחית, לשתי אנשות מיוחדות מאוד. לטאל, על ההערות החכמות, העזרה וההצעות, על התמיכה וההשראה, ולנעמה, על הביטוא, העזרה, ההרות, העובדה שאת תמיד נמצאת שם בשבילי ושאת, ובכן, את.

פרק 14: כשהעשן מתפזר

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה אל דף האינדקס של היצירה

בסיפורים הכי יפים
באגדות הכי טובות
המלכים האמיצים
והנסיכות הכי יפות
ובחיים שלנו פה העשן של הסיגריות
מכסה את הפנים העייפות
את לא יודעת מי אני כי העשן של הסיגריות
מכסה את המילים האחרות

תודה ענקית למיכל [פיקס] שביטאה את הפרק, נתנה עצות חכמות תיקנה ושיפרה וליטשה.

קונור חשבה שכבר שמעה פעם את השם הזה, ומאלפוי עצמו נדמה לה מוכר מאוד. היא לא זכרה אם שמעה את השם מאלפוי באחת מארוחות הערב המשפחתיות עם קרוביה מלונדון, או בבית הספר עצמו, אבל לא הייתה לכך כל חשיבות. ניכר היה בלוציוס מאלפוי שהוא אדם חשוב. הוא הפגין זאת בכל נשימה שלקח, בעמידתו ובדרך בה חייך חיוך יהיר ומלא הערכה עצמית. היא חייכה אליו בחזרה.

"מר מאלפוי, כמה נעים לפגוש אותך," אמרה בחינניות. 'את צריכה לקוד,' לחש לה הקול בראשה. 'זה מה שהגיבורות בכל הסיפורים הרומנטיים עושות.'

קונור קדה, ולוציוס מאלפוי חייך.

"האמיני לי, התענוג כולו שלי," הוא השיב ונשק לגב ידה.

"את נראית נפלא, אם יורשה לי לציין," אמר והחווה בחן לעבר ספה חומה שניצבה בפינת החדר. קונור הביטה סביבה בעודה מתיישבת. פונדק ראש החזיר היה ידוע כמוטל זול לטיפוסים מפוקפקים, לא לגברים ממשפחות מיוחסות וטהורות דם. לוציוס מאלפוי לבש גלימה מפוארת בעלת שוליים רקומים, ונראה היה שהוא מסוגל לשכור לעצמו חדר בבית מלון מפואר, שלא לדבר על להיות בעלים של אחד.

"אז מה מביא אותך לכאן?" שאלה קונור בנינוחות, תוהה האם ציון טיב מראה פניה הוא לעג חרישי על העובדה שבכתה כל היום.

"הו, את יודעת, קצת מזה וטיפה מזה. באתי בעיקר בשביל להתוודע אלייך, כיוון שרודלופוס סיפר לי דברים כה טובים עליך. הייתי חייב לפגוש את קרובת משפחתי לעתיד." הוא חייך חיוך רחב כאשר קונור הביטה בפניו של רודלופוס בתהייה.

"אני ונרקיסה עומדים להכריז על אירוסינו בשבוע הבא," אמר לוציוס בשקט. ליבה של קונור החסיר פעימה. 'לא, לא הגיוני שהוא מדבר על סיריוס, הוא לא יכול היה לדעת... או שכן?'

"מכיוון שאת אחת מחברותיה הטובות של בלה, הרי שאת כמעט כמו קרובת משפחה," אמר רודלופוס.

"כמובן," אמרה. "אינני מכירה את נרקיסה לעומק, אבל אם יש לה רק מחצית מקסמה של אחותה, אני בטוחה שהיא תהיה כלה נהדרת."

ארבעתם פטפטו מעט על הא ועל דא, והאווירה נרגעה מעט כאשר רודלופוס הגיש להם יין. קונור לגמה ממנו, מניחה לחמימות העדינה ללכוד אותה כרשת קורים, והקפידה להישיר מבט אל תוך עיניו האפורות של מאלפוי.

"אז, קונור, שמעתי שאת מחזיקה בדעות די חזקות כנגד מוגלגים," אמר מאלפוי באגביות. קונור קלטה את הזיק שעבר בעיניו של רודלופוס ועצרה את נשימתה. זה הרגע שלה, להיות או לחדול.

"כמובן. יש לי מעט מאוד סובלנות כלפי השרצים הקטנים. אבל מה שאני באמת לא מסוגלת לסבול," היא ליקקה את שפתיה ורכנה קרוב אל פניו של מאלפוי, "זה משתפי פעולה."

היא ירקה את המילה כאילו הייתה נוטפת ארס. חיוך משועשע, כמעט שטני, עלה על שפתותיו של מאלפוי.

"אם יש משהו שבאמת מרתיח לי את הדם, אלו כל אותם מוגי לב, בוגדים בדם, שמעזים לקרוא לעצמם טהורים... כל אותם חלאות שמטנפים את הוגוורטס, מכתימים את גזע הקוסמים בדמם המלוכלך."

"יפה דיברת," אמר לוציוס מאלפוי בהנאה. "אבל אנחנו איננו אנשים של מילים, אלא אנשי מעשה. השאלה שלי היא, מה את מוכנה לעשות על מנת לנקות את הוגוורטס מכל הזוהמה הזו?"

"הו, אני מוכנה לעשות הכל על מנת לסלק אותם מהוגוורטס. הכל." קונור לקחה לגימה נוספת מכוס היין שלה.

"אם כך, קונור, יקירתי, אנחנו חולקים חזון. ועכשיו, כשנוכחתי שאת אכן דבקה בחזון שלנו בכאלו אדיקות ולהט, אני חושב שהגיע הזמן לשתף אותך בתוכנית הקטנה שלנו." מאלפוי החליף מבט עם בלאטריקס, שהנהנה.

"הו, כן, שתף אותי, בבקשה ממך." קונור נצרה את לשונה, מקווה שלא נשמעה להוטה מדי.

"לא היום, יקירתי, אני חושש. עלינו להבטיח את נאמנותך לפני שנוכל לשטוח בפנייך את עיקר סודנו הגדול ביותר!" לוציוס צחק. קונור הצטרפה לצחוקו והשגיחה במבטה אחר עיניו הקרות. לפתע פסק צחוקו. הוא רכן קדימה, ונדמה היה שרודלופוס ובלאטריקס נעים אחורה, נבלעים בקירות כצללים.

עיניו האפורות קדחו חורים בעיניה, וקונור חשקה את לסתה ונעצה בהן מבט יציב.

"החזון שלנו, התוכנית הגדולה, דורשת הקרבה יוצאת דופן. מסירות שלמה ללא פניות לרעיון שלנו. האם את בטוחה שתוכלי לעמוד בכך?" נדמה היה שלקולו נלוותה משמעות נסתרת, קודרת וקרירה. קונור הצטמררה מעט כאשר ניקתה את ראשה מכל מחשבה. היה עליה להאמין שהיא מסוגלת, להיות בטוחה בכך בכל מאת האחוזים. אם לא, יבחין לוציוס בכך שהיא משקרת. היא ידעה זאת.

ניצוץ עמום חלף בעיניה כאשר חייכה.

"כן," אמרה בקול יציב, מלא ביטחון. "כמובן."

וזה היה הכל. לוציוס מאלפוי הניח לה, חיוך רחב, משועשע, על שפתותיו. הוא נשק לידה, חזר על אותו ריטואל עם בלאטריקס, ולחץ את ידו של רודלופוס, שנראה מרוצה. אחר, פנה לעבר הדלת.

"זה היה תענוג לפגוש אותך, קונור. אני מקווה שיזדמן לנו לעשות זאת שוב בקרוב," לוציוס אמר, וקונור החוותה בראשה לאות הן. אחר כך יצא לוציוס מן הדלת.

בלאטריקס נראתה נרגשת.

"הו, קונור," היא אמרה, מקימה אותה על רגליה וכורכת את ידיהן. "לוציוס נראה כאילו הוא בהחלט מתרשם ממך. זה כבוד גדול, את יודעת. לוציוס הוא איש חשוב."

הם יצאו מן החדר כשמבטה של קונור קבור ברצפה, ומחשבותיה נדדו הרחק משם, הרחק מעבר למחוזות עליהם דיברה בלאטריקס.

_

קונור חיבקה את ברכיה, מוחה מלא במחשבות. היא לא נתנה ללחלוחית העדינה שאיימה להתפרץ מתוך הסכר ולהטביע אותה, לצאת החוצה.

קונור לקחה נשימה עמוקה והניחה את ראשה על ברכיה. המבט בעיניו של לוציוס כאשר שאל לשלומה, העובדה ששלושתם, לוציוס, בלאטריקס ורודלופוס, ניסו לקרוא אותה.

'מטרה שדורשת הקרבה' אמר לוציוס. קונור תהתה איזה סוג של הקרבה, וחשה, עמוק בפנים, שהיא יודעת. מוות. המוות אפף את הוגוורטס כשם שעטף את הוגסמיד בצינה שהעיבה על החיים וחנקה אותם.

והיא לוקחת חלק בכל זה.

"המטרה מקדשת את כל האמצעים, קונור," ניסתה ללחוש לעצמה, אבל קולה נשבר באמצע. אלו שטויות. קונור ידעה את זה מילדות. "אפילו הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות ומעשים של אנשים נשגבים שנופלים במלכודת," אמר לה טריאן.

"ואת ואני וודאי לא אנשים נשגבים, כך שלנו קל אף יותר ליפול למלכודת."

הייתה בעיניו הירוקות חוכמה שגרמה לקונור לרעוד.

הדבקות שלה במטרה הפחידה אותה. הנכונות לעשות כל שידרש, להיות חלק מהסלית'רנים עצמם, להשתתף בכל תוכנית שטנית שלא העלו במוחם, כל אלו גרמו לה לתחושת מחנק.

"לא באמת חשבת שזה יהיה כל כך קל, לשחק את תפקיד המרגלת?" שאל אותה הקול שבמוחה. היא רצתה לחנוק אותו עם כרית, אך ידעה שהוא צודק. הכל היה משחק בשבילה, משחק משעשע, מרתק לעיתים, של חתול ועכבר. לשחק בבלשים עם סיריוס, ג'יימס, פיטר ורמוס. זה נראה כל כך לא מזיק, בהתחלה.

אבל זה היה מזיק. זה לכד אותה וסגר עליה, וקונור חשה שהיא נושמת את התוכנית. שהרעל, המוות, כל אלו מפעפעים לתוכה. והיא ידעה, אף שאיש לא האשים אותה, שהיא האחראית למותם של לוסי ושל הנער ההוא. קונור נמלאה בושה על כך ששכחה את שמו.

"זה הכל באשמתך, קונור, טיפשה אחת," לחשה, וחשה איך הדמעות חונקות את גרונה. זהו זה, ידעה. עליה לצאת מחדר השינה, או שתשתגע. כן, טיול קטן בחוץ לא היה רעיון רע. היא לא רצתה שסואלן, דל או אנה יראו אותה כך. לא רוצה שישאלו אותה שאלות, אפילו לא רצתה שיחבקו אותה. היא רק הייתה צריכה אוויר.

קונור התעטפה בגלימת חורף מחממת ויצאה החוצה. הרוח פרעה את שיערה ושרקה באוזניה, אך היציאה מהטירה הועילה לה. היא הביטה סביב. החושך כבר נשק למדשאות, חוסה בצילו של הקור.

היא הביטה סביב, מפוחדת לפתע. אולי זה לא היה נבון להימצא מחוץ לטירה בשעות כאלה, לבדה. נביחה רמה ניערה אותה משרעפיה. כלב שחור רץ לקראתה. קונור נמלאה חשש, אך עמדה במקומה. הדבר הרע ביותר לעשות כשחיה רודפת אחרייך הוא לברוח, זכרה.

הכלב התקרב אליה בגישוש מהיר, בלתי מזיק. הוא קשקש בזנבו בעליצות, מתריס כנגד הקור.

"מאיפה אתה מגיע, חמוד?" היא שאלה, וליטפה את הכלב ברוך. הוא נבח ואץ אנה ואנה, מנסה להוביל אותה.

"מוזר, מעולם לא ראיתי כלב בהוגוורטס," אמרה, אך הלכה אחריו. לפתע, הוא רץ במהירות אל תוך גבולות היער האסור, ונעלם בין העצים. קונור נאנחה.

"אני לא נכנסת אחריך, לא משנה כמה חזק תנבח!" צעקה.

"אני חושש שהשירה שלי די גרועה, אבל לנבוח?" שאל סיריוס, חיוך על פניו. קונור הסתובבה והביטה בו מנער את גלימתו בזמן שיצא מן היער האסור.

"היה כאן כלב לפני שניה. אני, כלומר... אני לא דמיינתי אותו, אני חושבת," קונור חשה את הצינה חודרת דרך גלימותיה.

"בואי, אמר לה סיריוס וכרך סביבה זרוע. "הקור הזה יכול לגרום לכל אחד להזות."

"אז מה עשית ביער?" שאלה קונור כאשר פסעו במדשאות.

"חיפשתי משהו. איזשהו עשב שדרוש לשיקוי."

"מנסים להרעיל את סנייפ, מה?" שאלה קונור כשגבה אחת שלה מורמת. "למה אני לא מופתעת?"

סיריוס עצר ופנה אליה. "כשיצאתי מהיער, נראית מוטרדת. עצובה. קרה משהו?" שאל.

קונור השפילה את מבטה ונאנחה.

"קרה משהו? מלבד העובדה ששני הילדים האלו מתים וזו אשמתי?"

"קונור?"

הוא הרים את סנטרה.

"מובן שזו לא אשמתך, קונור. איך בכלל הגעת למסקנה הזו, לעזאזל?" עיניו נראו מאשימות.

"לרגע, הספקתי לשכוח שהם מתים. כשישבתי על הספה ושתיתי את היין, כשמאלפוי דיבר, הספקתי לשכוח."

מבטו של סיריוס נעשה קר ועצבני.

"מאלפוי? כמו ב – לוציוס מאלפוי?" קונור הנהנה.

"נפגשת היום עם לוציוס מאלפוי? איפה?"

"בהוגסמיד, בראש החזיר. רודלופוס לקח אותי לשם ו-"

"מרלין, קונור, את לא חושבת שהיית צריכה לספר לי? הם היו יכולים לחטוף אותך, לענות אותך ו... ארג, קונור, היית יכולה להיהרג!"

"אל תדבר שטויות. בלה הייתה איתי ו-"

סיריוס חשק את לסתו ובהה בה.

"בלה? את סומכת על בלאטריקס שתעזור לך, קונור? בלאטריקס הייתה הורגת אותך בלי למצמץ אם היא הייתה חושבת שזה יעזור לה. אין לך מושג עם מי את מסתבכת, לעזאזל!"

קונור הרגישה איך הכעס ממלא אותה מבפנים, מחמם ומאדים את לחייה.

"אני לא ילדה בת שלוש, סיריוס. אני יכולה להתמודד איתם בעצמי, ואני לא זקוקה להגנה שלך!"

"זה לא סתם משחקים טיפשיים, קונור. ראית מה הם עשו לילדה הזו ולחבר שלה. ראית מה הם מסוגלים לעשות. מה הייתי עושה אם זו היית את שתלויה שם?"

קונור העבירה יד בשיערה והביטה סביב, מחפשת מוצא.

"אתה לא מבין... אני כבר חלק מהם. הם, הם ישתפו אותי בתוכנית שלהם, סיריוס. אני כבר לא זרה. אני אחת משלהם עכשיו. הלוואי ולא הייתי, הלוואי ולא הייתי עושה את העבודה בכזה חוסר אכפתיות, אבל כשישבתי שם, כשהייתי איתם, רציתי רק לשמוע על התוכנית. ידעתי שזה יהיה רע, יכולתי להרגיש את זה בעצמותיי, אבל לא יכולתי לקום וללכת. הו, סיריוס, אני מתחילה להפחיד את עצמי."

סיריוס חיבק אותה, מניח את ראשו על כתפה.

"תפגשי אותי בכניסה לחדר המועדון שלך, בחצות. אני יודע מה נעשה."

קונור הרפתה ממנו.

"תסמכי עליי."

_

השעה כבר הייתה מאוחרת כאשר פסעה קונור אל תוך חדר המועדון הרייבנקלואי. האש בשתי האחים בערה במרץ, והפיצה אור וחמימות בחדר. סואלן ודל ישבו מול אחת האחים, מדברות.

"הו, קו, אנה בדיוק יצאה לחפש אותך. חסרת לנו בארוחת הערב."

"לא הייתי רעבה," אמרה קונור בקול חלש. "יצאתי קצת החוצה, לנשום אוויר."

"את נראית מותשת," אמרה סואלן. "בואי, שבי איתנו, יקירה..." הוסיפה ופינתה לה מקום.

קונור נדה בראשה.

"אני לא מרגישה כל כך טוב. אני חושבת שפשוט אעלה לחדר ואלך לישון. לילה טוב, בנות."

קונור חייכה והחלה לעלות במדרגות לעבר חדר השינה של בנות השישית, כשקולה של דל עצר אותה.

"כמעט שכחתי. אנה אמרה שקיבלת מכתב. היא השאירה אותו פה, למקרה שתבואי."

"תמסרו לשחף תודה בשמי, בסדר?" אמרה קונור ולקחה את המכתב. כאשר קראה את הכתב, הרגישה כאילו ליבה מתפוצץ בקרבה.

היא עלתה למעלה באיטיות וקרסה אל תוך מיטתה כחולת הכילות.

"לכבוד קוני."

הכתב היה מסולסל, חמים. וקונור חשה שמחה גואה בליבה כאשר פתחה את המעטפה הלבנה.

קוני היקרה. עבר זמן כה רב מאז דיברנו, עד שחשבתי שכבר שכחת אותי. הייתי חייב לכתוב, אף על פי שדייב יהרוג אותי אם יגלה. אני אמור ללמוד, ודייב מקפיד במיוחד על הדברים הללו. אבל הייתי נואש.

החיים פה מתנהלים בשגרה מונוטונית כמעט. אין ספק שלא היית נהנית כאן. הריגושים היחידים הם המסיבות הסודיות שעורכים מדי פעם ופעם הסטודנטים, אך גם מסיבות אלו מושבתות מיד על ידי צוות המורים. את חסרה לי כל כך, קרן אור. החיים בלעדייך משעממים וחסרי טעם כמו סלרי.

אז איך אצלך?

אני מקווה שאת לא משתעממת, ומקווה שהגעגועים לאחיך הגדול לא הורגים אותך [אני יודע שלא, חמודה. זה בסדר. גם אני לא מתגעגע אלייך, פרחחית] אני גם מקווה שאת מסתדרת היטב עם העניין ההוא. אבא שלח לי מכתב. מסרי לצ'ארלי את כל אהבתי ושאני משתתף בצערו.

אבא אמר שעדיין לא גילו מי האחראי לכך. קונור, אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה. למעני, למען אבא, שמרי על עצמך. אני יודע שאת ילדה גדולה, וכן, את יודעת לאכול ענבים מבלי להיחנק, אבל אבא מודאג נורא. גם אני מודאג. אל תסתכני, הישארי עם אנה, סואלן וצ'ארלי ואל תתחברי עם זרים. הצרות יכולות להיות הרבה יותר קרובות אלייך ממה שנדמה לך.

אני לא יודע באיזו תכיפות אוכל לכתוב לך. אחרי הכל, עונת המבחנים מתחילה בקרוב, ודייב באמת משתגע מכל הלשלשת שמופיעה ככה פתאום על אדן החלון. המסכן, אני חושש שהוא משתגע מכל עניין הקסם הזה, אף על פי שהוא לא מבין מה קורה פה. זה מעצבן אותו אפילו יותר, אני חושב.

נשיקות והמון אהבה, פרחחית, ותזכרי מה שאני תמיד אומר לך-

קונור הכירה את המשפט כאילו מישהו חרט אותו על לוח ליבה.

"אני לא צריך פוני אם יש לי את קוני," לחשה.

עם כל האהבה שבעולם,

טריאן.

קונור נישקה את המכתב וקיפלה אותו בעדינות, מניחה אותו במגירתה. טריאן תמיד ידע להגיד את הדבר הנכון, בזמן הנכון.

קולות שנשמעו מכיוון חדר המועדון התריעו על בואן של הבנות. קונור צללה אל תוך מיטתה והעמידה פנים שהיא ישנה כאשר דל וסואלן נכנסו לחדר, שקטות. היא הביטה בהן בעין אחת פקוחה למחצה, עד שהלכו לישון. אחר כך, החלה לנחור.

_

השעון העתיק שבחדר המועדון של רייבנקלו הורה על עשר דקות לפני חצות כשקונור הביטה בו. היא התעטפה בגלימתה החמימה ולקחה כפפות ליתר ביטחון, משום שלא ידעה לאן היא הולכת. למיטב ידיעתה, סיריוס יכול היה לקחת אותה גם ללונדון באמצע הלילה.

היא נאנחה ויצאה אל מחוץ לחדר המועדון.

סיריוס כבר עמד שם, שעון כנגד הקיר, פניו ערניות. הוא חייך כאשר הבחין בה.

"התאוששת?" שאל. קונור חייכה.

"כמובן."

"אז בואי," אמר ונד בראשו כלפי המסדרון.

"לאן אנחנו הולכים?" שאלה קונור בעניין מעורב בחשש.

"אל מישהו שיודע הכל. מישהו שיוכל לעזור לנו."

קונור שתקה כל הדרך, נותנת לסיריוס הנמרץ להוביל אותה אחריו. הוא עצר לפתע אל מול פסל גדול.

"שוקולד-מנטה-מסטיק," אמר והביט במפלצת. הוא נראה מתוח, אך חייך כאשר המפלצת כמו חגה על צירה, חושפת מאחוריה גרם מדרגות.

"דמבלדור?" שאלה קונור, מרגישה כיצד מדקרות עדינות של צינה ננעצות בעורה. "זה הפתרון לכל בעיותינו? סיריוס, לעזאזל, אני לא רוצה שהוא ידע מה קורה פה!"

"על מה כל המהומה, רבותי?" נשמע קול ערני ועליז ממעלה גרם המדרגות. דמבלדור הופיע, עדשות משקפיו נוצצות באור הלפידים שדלקו במסדרון.

"אנחנו צריכים לדבר איתך, אדוני המנהל."

דמבלדור חייך, נראה אדיש למדי לשעת הביקור המוזרה, וסימן להם לעלות. קונור נעצה בסיריוס מבט קר ועלתה.

"ובכן, מר בלק, העלמה או'ריילי, במה אני יכול לסייע לכם?" שאל דמבלדור. הוא התיישב מאחורי שולחנו, והחווה בידו שישבו גם הם. קונור התיישבה.

"זה כלום, אדוני המנהל, באמת..."

"קונור," גער בה סיריוס.

דמבלדור העביר את מבטו מקונור אל סיריוס ואז חזרה אליה.

"אני מקווה, העלמה או'ריילי, שלא מדובר בצרות מהסוג שמהן נפטרים בשיקויים. אחרי הכל, זו לא תהיה הפעם הראשונה שזה קורה. זה לא נשמע מתאים במיוחד לאדון בלק הצעיר, אך זה רק טבעי, בטירה שבה חיים בני הנוער בקרבה גדולה כל כך, ש-"

"לא בזה מדובר," אמר סיריוס, וקונור יכולה הייתה להישבע שהוא כמעט מחייך.

"לא,לא, מובן שלא. ובכן, אם לא בכך מדובר, אולי תוכלו לספר לי מהי סיבת ביקורכם בשעה כה מוקדמת של הבוקר?"

סיריוס נעץ בקונור מבט נוקב לפני שדיבר.

"טוב, פרופסור, אני וג'יימס היינו ערים לאחרונה לעלייה במפלס ההתלחשויות בקרב הסלית'רנים."

דמבלדור נראה משועשע.

"כמובן, כמובן, אתה הרי ידוע בחוש השמיעה המפותח שלך, סיריוס נערי. המשך."

"ובכן, החלטנו שרצוי יהיה לעקוב אחריהם, לפקוח עליהם עין. אתה מבין למה אני מתכוון, נכון? בייחוד אחרי אירועי הימים האחרונים."

"אני מניח שכאן את נכנסת לתמונה, העלמה או'ריילי."

קונור הנהנה.

"בהתחלה, זה היה לא יותר ממשחק, אדוני הפרופסור," אמרה קונור. "כמו הצטרפות לאגודה סודית, או משהו כזה. אבל אחרי מה שקרה ללוסי, הבנתי שזה כבר לא משחק. שזה רציני."

"אומנם אני מלא צער על מה שקרה ללוסי ולידידה, אך איך כל זה מתקשר לסלית'רנים?" שאל דמבלדור בעניין.

"אני חושבת שהם עשו את זה. הם הרגו אותם. כדי לבחון אותי."

דמבלדור נראה מהורהר לפתע.

"יש לך איזשהו סימוכין לטענה הזו?"

"הם מדברים על תוכנית. משהו גדול, משהו שרק המשפחות המכובדות ביותר של טהורי הדם ידעו עליו."

"אלו יכולים להיות גם פטפוטי הבל של ילדים, קונור," אמר דמבלדור.

"היא נפגשה עם לוציוס מאלפוי היום," אמר סיריוס.

עיניו של דמבלדור נפקחו בהפתעה והוא נראה לפתע רציני ותשוש.

"הוא דיבר על התוכנית. אני לא יודעת, הוא לא הסכים לגלות לי במה מדובר, אבל זה נראה חשוב מאוד." קונור נאנחה. "הוא טען שזה דורש הקרבה, מסירות מוחלטת."

דמבלדור נראה עצוב לפתע.

"לא הרבה יודעים זאת, אך לפני שנים רבות, למד בהוגוורטס תלמיד שהיה מופלא מכל הבחינות. הוא היה, אם אני לא טועה, אינטליגנטי ביותר ומוכשר מאוד בקסמים. קצת דומה לך ולג'יימס, סיריוס, אם לומר את האמת. הוא סיים את בית הספר בהצטיינות, וביקש להיות מורה כאן בהוגוורטס. המנהל דאז ואני החלטנו פה אחד שהוא צעיר מדי.

השנים התגלגלו, וגיליתי שטום - זה היה שמו, דרך אגב - הפך להיות אדם מסוכן. הוא ניצל את יכולותיו בחוסר זהירות ולמטרות מזעזעות, אימץ לעצמו אידיאולוגיה מסוכנת, סלית'רנית בעיקרה. רבים מההורים ומקרובי משפחתם של הסלית'רנים שלומדים איתכם אימצו, לצערי, את עיקרי האידיאולוגיה הזו, הרואה בטוהר הדם ערך עליון ומוחלט. טום החל לאסוף סביבו קבוצת תומכים, שנקראו אוכלי מוות, והפיץ את האידיאולוגיה שלו –"

קונור וסיריוס החליפו מבטים מלאי אימה. דמבלדור הביט בהם.

"אני... שמעתי את השם הזה פעם, אדוני המנהל." קונור הצטמררה. "אוכלי מוות... הקבוצה שחטפה את הילדה ההיא, שתקפה את רמוס, הם קראו לעצמם אוכלי מוות."

דמבלדור נראה כאילו חרב עליו עולמו.

ליצירות נוספות, הכנסו גם לבלוג של רולדההה