"פרפרים"
פאנפיק פרי עטה של רולדההה
פאנדום: הארי פוטר
דירוג: PG-13PG
שיפ: סיריוס/OC
הערת המחברת: תודה ענקית, הערצה וסגידה המונית ונצחית, לשתי אנשות
מיוחדות מאוד. לטאל, על ההערות החכמות, העזרה וההצעות, על התמיכה וההשראה, ולנעמה,
על הביטוא, העזרה, ההרות, העובדה שאת תמיד נמצאת שם בשבילי ושאת, ובכן, את.
פרק 11: שיתלו את עצמם, או משהו
חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה אל דף האינדקס של היצירה
|
|
|
שים לב, זה הזמן שנקום
וניקח את הכל בגדול
כי אין זמן לבזבז עוד
ואין אף אחד שיגיד לנו
מה נעשה עם החיים שלנו
ומה המחיר שנשלם
שש בערב, בספריה הגיע מוקדם. מוקדם מדי,
לטעמה של קונור. ארוחת הבוקר הייתה בלתי נמנעת, אבל קונור חשבה שהצליחה להתחמק
ממנה יפה מאוד, בהתחשב בנסיבות; היא התעוררה אחרי שכל הבנות כבר עזבו את החדר,
והתלבשה במהירות כזו, שגרמה לה להראות כאילו לא ישנה חצי לילה. דקות ספורות לאחר
מכן, חטפה שלוש פרוסות טוסט מהשולחן של רייבנקלו, נעלמת במעלה המדרגות אל עבר
הבלתי נודע, או ליתר דיוק - שיעור של בינס.
היא ידעה שיהיה בוחן, כמובן. כלומר -
משהו מסוג הדברים שרצוי לשבת ולהתכונן אליהם. קונור אפילו תכננה להתנהג בהתאם, אבל
המאורעות האחרונים הצליחו לגרום לכוונה להתעופף כמו ינשוף בהול. בין ההרדמות
החפוזה שלה לכל המפגשים עם סיריוס, וארוחת הערב שהפכה מעוד סתם הזדמנות למלא את
הקיבה ולחזור ללמוד לסוג של אירוע חברתי, היא פשוט לא מצאה זמן.
כעת, מצאה קונור את עצמה בוהה בקלף, שהיה מונח לפניה וניסתה לחשוב מה לעזאזל הייתה
הסיבה למרד הגובלינים שפרץ בארצות הבלקן ב-1752. היו יכולות להיות לכך אינספור
סיבות, רובן ככולן קשורות בחוסר היכולת המוחלט של הגובלינים לנהל קשרים חברתיים
כלשהם אם אנשים שאינם בני מינם, ולפעמים גם עם בני מינם עצמם.
לפני שהבחינה בכך, עברה מחצית השעה
שהקדיש הפרופסור בינס לבוחן. על הקלף שמולה הופיעו רק שמה, ומספר נקודות דיו
במקומות שבהן הניחה את עט הנוצה שלה, בתקווה שרעיון כלשהו יעלה במוחה.
מאוחר יותר, בארוחת הצהריים, סואלן ניסתה
ללכוד את מבטה. קונור הרכינה את ראשה והמשיכה לאכול בדממה, מסתלקת מהשולחן מהר ככל
שיכלה. הדאגה הכנה של סואלן הייתה אולי חמימה ומבורכת, אך בו בזמן מכבידה ומעצבנת.
קונור ידעה שלא תוכל לבצע דבר ממה שהוטל עליה אם תאלץ לדאוג גם לסואלן, ולחלוק
איתה את רעיון המסדר ואת המעקב שהיא מנהלת יהיה סיכון איום ונורא שאסור היה לקונור
לקחת.
שאר היום חלף בדממה. כשקונור נכנסה
לספריה בשעה שש ושתי דקות, היא נאנחה ובלעה את רוקה. ראשו של רודולפוס לסטריינג'
הציץ מבעד לחרכי המדפים והיא ניגשה אליו, משכנעת את עצמה שמוטב לסיים את העניין
מוקדם ככל שניתן.
"הו, קונור. אני שמח שהצטרפת
אלינו." חיוך רחב עלה על פניו. קונור הבליעה אנחה, ואילצה את עצמה להחזיר
חיוך.
קורין קובלט ונער נוסף ושחור שיער שאת
שמו לא הכירה עמדו שם גם הם, מתלחשים. קורין לחצה את ידה של קונור בחום והציגה את
הנער השני.
"זהו אלכסנדר נוט," אמרה. גם
הוא לחץ את ידה וניסה לחייך. קורין ורודלופוס סימנו לה שתבוא אחריהם והיא נענתה,
מביטה בנוט שנשאר לעמוד לבדו באחת הפינות, עוקב אחריהם במבטו.
"אני כל כך שמחה שהחלטת להצטרף
אלינו, קונור. ידעתי שאת אחת מאיתנו ברגע שראיתי אותך." לפני שקונור הספיקה
להגיב, קורין חיבקה אותה כשחיוך על פניה.
"תודה רבה, קורין, יקירה. אבל אני
חוששת שאינני מבינה עדיין על מה את מדברת." הודתה קונור במבט מתנצל.
קורין נשכה את שפתה התחתונה ופנתה אל רודלופוס.
"לא סיפרת לה, רודלף?" נימה של
בלבול וכעס נשזרה בקולה. רודלופוס חייך חיוך מתנצל.
"למעשה, לא הייתה לי השהות לעשות
זאת. העניין הוא כזה, קונור," הוא סימן לה להידחס אל תוך אחד הכוכים, וקורין
משכה בכתפיה ורכנה אחריהם.
"הקבלה ל.. ובכן, לחבורה שלנו כרוכה בקשיים
מסוימים, כפי שאת יכולה לתאר לעצמך. ישנם, באופן טבעי, סודות מסוימים שלא רצוי
לגלות לכל אחד. את מבינה למה אני מתכוון, נכון?"
קונור בלעה את רוקה ונעצה בו מבט חודר.
זה יכול היה להיות בדיוק הדבר עליו דיברו סיריוס וג'יימס. הסוד שהם רצו שתגלה. היא
הנהנה, מנסה להסתיר את הלהיטות והפחד שחשה. זיעה קרה כיסתה את כפות ידיה והיא
ניגבה אותן בכיסי גלימתה.
"אני וקורין חושבים שאת מוכנה לחלוטין,
אבל בלאטריקס - היא, ובכן... היא אוהבת ללכת על בטוח."
"אז זה סוג של מבחן?" שאלה
קונור, והשתדלה להעלות חיוך נחוש על פניה.
"כמובן. זה היה מובן מאליו שתעשו את
זה. אולי אתם לא כל כך מפגרים אחרי הרייבנקלואים, אחרי הכל."
"אני שמח שאת מבינה." אמר רודלפוס.
"אז מה המשימה שלי?" שאלה
קונור בהתלהבות. קורין ורודלפוס החליפו מבטים.
"את צריכה לגנוב ספר," אמרה
קורין בפשטות. קונור הרימה גבה.
"לגנוב ספר? זה הכל?"
"לא סתם ספר." אמר רודלופוס
בקול נמוך. "ספר ממדור המוגבלים." קונור חשקה את לסתה.
"אבל, אלה אמורים להיות ספרים
שלתלמידים אין גישה אליהם. ספרים שמורים."
קורין קובלט הנהנה.
"וזהו בדיוק המבחן המתאים בשבילך,
קונור. החוכמה והכישרון שלך בולטים, ואנחנו רוצים אותך איתנו. עכשיו זו רק ההחלטה
שלך."
ליבה של קונור פעם במהירות. קורין
ורודלפוס עמדו לפניה, מבטים קשוחים ומלאי ציפיה בעיניהם. היא ידעה שזהו הרגע,
להיות או לחדול. קונור בלעה את רוקה פעם נוספת, לקחה נשימה עמוקה והנהנה.
"מצויין. עכשיו, לקסם." רודלופוס
הוציא את שרביטו והתרכז. "ראשית כל, אנחנו ניצור סביבך מעטה היעלמות. זהו קסם
מסובך, שדורש מצידך הקרבה מסוימת." קונור הרימה גבה.
"איזו סוג של 'הקרבה מסוימת'?"
שאלה בקול מתוח.
"הקרבה כואבת." אמרה קורין.
"השאלה היא, האם את אמיצה מספיק בשביל זה?"
לקונור לא היה ספק מהי התשובה
שהסלית'רנים ציפו לקבל. היא הנהנה. "כמובן," הוסיפה, מדגישה את
מחויבותה.
"תני לי את היד שלך." קונור
הושיטה את ידה קדימה, נשכת את שפתה התחתונה. השרביט שרודלופוס החזיק היה ארוך
ומאיים, עשוי מעץ כהה ובלתי נעים למגע. קונור נדרכה כאשר רודלפוס מלמל משהו והיא
לא הצליחה לשמוע את הדבר מבעד לשפתיו הקפוצות.
כאב חד וצורב הכה בה והיא זעה באי נוחות
כאשר חתך גדול הופיע על זרועה, במקום עליו העביר רודלופוס את שרביטו.
"למה היית צריך לעשות את זה?"
שאלה קונור בטון הכי סקרני ורגוע שהצליחה לגייס.
"הקסם דורש את דמו של המוסתר.
עכשיו, כשהשרביט שלי מכיר את הדם שלך, הוא יכול להפעיל את הכישוף כדי שיעלים אותך
מבפנים." קונור ניערה את ראשה והעלתה חיוך רפה על פניה. קורין נראתה מלאת
חמלה כאשר הגישה לה תחבושת, וקונור כרכה אותה סביב החתך המדמם.
"אל תדאגי, הקסם עצמו לא יכאב."
הוסיף רודלופוס. הוא נגע בשרביטו בקודקודה של קונור, והיא חשה תחושה אוורירית
ומדגדגת שהתפשטה בגופה.
"זהו זה." ציינה קורין. קונור
הרימה את ידה- שהייתה מוחשית מאוד באוויר ומוצקה בעיניה. היא הניחה שהקסם משפיע רק
על אחרים ושמחה על כך. לא היה לה רצון עז להתחיל לחפש את גפיה ברחבי הספריה.
"הספר נמצא במדף השלישי בכוננית
השנייה. קוראים לו 'עבודת כישוף ומעשה שטן בימי הביניים', והוא שחור וקטן.
את תמצאי אותו בקלות."
"אנחנו נחכה לך בחוץ," הוסיפה
קורין. היא ורודלופוס פנו לאחור וקונור עקבה אחריהם במבטה, עד שנעלמו מאחורי דלתות
הספריה. מאדאם פינץ' ישבה במקומה, פניה הזעופים מזכירים לקונור דרקונית השומרת על
ביציה. המדף המיוחל ממש מאחוריה.
קונור לקחה נשימה עמוקה וסקרה את סביבותיה. קול
קטן בראשה ניקר בדופן גולגולתה והזכיר לה שהיא בלתי נראית לחלוטין. עדיין, החשש
סירב להרפות ממנה.
היא עשתה מעשה לא חוקי.
וכשהיא תיארה לעצמה שתעשה אי פעם מעשה לא
חוקי, היא לא חשבה בדיוק על גניבת ספר. הריגוש החדש, הפחד שתדרוך על כף רגל טועה
או שתצליח להפיל את המדפים בדרך מגושמת כלשהי גרם לליבה להלום בחוזקה.
"תשתלטי על עצמך, קונור." היא
סנטה בעצמה. "את לא הולכת להפיל כלום. וזו סתם ערמת ספרים מזורגגת, אז תפסיקי
לפחד שמשהו ינשך אותך ברגל."
צעד אחר צעד, התקדמה בשקט לעבר החלק
האחורי של הספריה, שם נשמרו הספרים שאף תלמיד לא היה אמור לחטט בהם.
מאדאם פינץ' נשארה במקומה וקנור התקדמה
הלאה. מדפי הספרים היו גבוהים, והספרים שנחו עליהם נראו ישנים ובמצב גרוע למדי.
קונור ידעה שמדור המוגבלים היה שמור באמצעי קסם, אבל איש לא ידע [עד שניבה לפרוץ
לשם, לפחות] איזה מין אמצעי קסם הגנו על המקום, ואיך אפשר היה להפעיל אותם.
היא רכנה קדימה, מתלבטת האם לשלוח יד
ופשוט לנסות לקחת ספר כלשהו. שכבה אפורה של חומר כלשהו שהיה פרוש בצורת רשת מעל
המדפים עצר בעדה. היה לו מרקם דביק והוא נצץ קלות, אך נראה חזק למדי. קונור נשכה
את שפתה התחתונה. 'זה בבירור מגן כלשהו,' חשבה. אחר הבליחה המחשבה במוחה – היא
מעולם לא ראתה את הציפוי המגן קודם לכן. 'זה היה הקסם' חשבה. 'לא הייתי מבחינה
ברשת אילולא הקסם.'
היא החליטה לבחון את הרשת מקרוב. אפה
כמעט נוגע בה, קונור בודדה מילימטרים אחדים ממנה והתרכזה בהם. יותר מכל הרשת
הזכירה לה מארג של קורי עכביש. אבל היא הייתה עבה. 'רק עכביש גדול במיוחד יכול היה
לטוות אותה.' חשבה. היא הריצה במוחה את דבריו של פרופסור קטלברן על עכבישים.
לקורים שלהם היו תכונות קסומות, אבל ממה לעזאזל הם היו עשויים, היא תהתה.
'חלבון'. המחשבה הבליחה במוחה במהירות.
טיפול בחיות פלא היה אחד המקצועות האהובים עליה, והיא התפלאה שלא זכרה זאת מוקדם
יותר. ושניה מאוחר יותר, היא גם ידעה איך לנטרל את הרשת.
"סדררה," לחשה קונור. להבה
קטנה בקעה משרביטה, ממיסה את הקורים. משקיטה את הקול שבראשה שחזר ואמר שלא תשרוף
את המדף, קונור המסה את המעטה המכושף שמעל המדף השלישי, בכוננית השנייה.
הספר הראשון ששלפה עסק בכישופי מים
מתקדמים. היא העבירה אותו לצידו השני של המדף בעדינות, והמשיכה הלאה.
'מערכות ביולוגיות של יצורי
קסם', ההיסטוריה של כישוף מוגלגים למטרות בריאות', כשפי שליטה בראי הדורות' קונור קראה בליבה את הכותרים
בזה אחר זה. היא נשפה קצוות שיער מרדנית מעיניה והמשיכה הלאה. לבסוף, מצאה את
מבוקשה, מוסתר מאחורי כרך כבד ומצהיב של "המדריך השלם לשיקויים אפלים".
הספר שביקש רודולפוס היה ישן ובלוי, אפילו בהשוואה לאחרים, והדיף ריח מוזר של כרוב
מבושל. קונור נשכה את שפתה. היא לא הייתה בטוחה שקסם ההעלמות שלה יכסה גם את הספר,
אבל הגניבה אותו בכל-זאת אל בין גלימותיה. הוא נעלם.
*
* *
"הנה, קח אותו." קונור הוציאה
את הספר מבין קפלי גלימתה והושיטה אותו לרודולופוס, מנסה להתנער מתחושת הריכוז
המאומץ שאפפה אותה. התחושה הרעה, שהחלה לפעפע בה מרגע בו שמה ידה על הספר, סירבה
לעזוב את ליבה. מדור הספרים המוגבלים אצר בתוכו ספרים שהתלמידים לא היו אמורים
לקרוא בהם, אבל ההגנה על המדפים לא הייתה מסובכת או חד משמעית. כאילו מישהו ציפה
שתלמידים יקראו בספרים, וההגנות נועדו רק על מנת לבחון את יכולתו של התלמיד, לראות
האם הוא ראוי להציץ בספרים.
קורין חייכה אליה בחביבות וקונור חייכה אליה בחזרה, מגלגלת את
עיניה.
"אני רואה שלא הסתבכת יותר מדי".
"זה היה ממש פשוט, למעשה. ההגנות לא
היו מסובכות לפיצוח, ופינץ' לא הייתה שמה לב גם אם מישהו היה מפוצץ קדרה מתחת לאף
שלה. רודולופוס שתק. למען האמת,
נדמה היה כאילו הוא בקושי מקשיב לשיחה; תחת זאת, החל לעיין בספר, הופך בלהיטות את
הדפים המצהיבים.
"זה כישוף הגנה שמונע מהדפים
להתפורר, אני מאמין." הוא מלמל. קונור וקורין החליפו מבטים.
"ובכן, קונור, אני חושב שהוכחת את
עצמך מעל ומעבר." אמר רודולפוס לבסוף, פניו קורנות. הוא נראה מרוצה, מה שגרם
לקונור מדוע היה הספר חשוב כל כך. קונור חשה צביטה קטנה בליבה.
"הו, תודה רבה לך, רודולפוס. עכשיו,
עליי ללכת, סואלן מחכה לי." קורין נתנה לה חיבוק והחליפה מבט אחרון עם
רודלופוס. אזי, מיהרה הסלית'רנית במורד המסדרון, עד שנעלמה בעיקול - זה שמאחורי
חליפת השיריון העתיקה עליה מעדה קונור בשנתה השנייה.
"אה, קונור." רודלופוס נראה
נינוח והשקיף עליה במבט כמעט גאה. " ובכן, בסוף השבוע ישנה יציאה להוגסמיד,
והייתי שמח אם היית מצטרפת אליי." הוא נראה בטוח בעצמו כאשר לקח את ידה,
וקונור הסיטה את מבטה.
"הו, איך בחורה יכולה לסרב להצעה
כזו?" אמרה. ידו של רודלופוס נשלחה אל סנטרה, מאלצת אותה להביט בו.
"מצויין. אז, ניפגש באולם הכניסה?"
הוא הישיר אליה מבט כחול ונוקב. קונור בלעה את רוקה והעלתה חיוך ריקני על פניה.
"כמובן."
ולפני שהספיקה לעשות דבר אחד נוסף,
רודולופוס רכן ונישק אותה. ההרגשה לא הייתה לגמרי בלתי נעימה. אחרי הכל, וניכר
ברודלופוס שהוא בהחלט יודע מה הוא עושה [קונור תהתה אם כל ילדי המשפחות האצילות
וטהורות הדם מקבלים שיעורים פרטיים בנשיקות] אבל ברגע הבא התעשתה, ומיהרה להפריד
את שפתותיהם.
"לילה טוב," היא אמרה ושלחה
לעברו מבט שניסה להראות מפתה; ברגע הבא, הסתובבה והסתלקה מהר ככל שרק יכלה.
*
* *
המסדרון היה ריק וחשוך ורצפת האבן גרמה
לנקישת עקביה של קונור להישמע כרעמים. גם הגשם המדכא שהצליף בחלונות הטירה בכל
עוזו לא סייע לשיפור מצב רוחה.
היא חיבקה את עצמה כדי למנוע מהקור שחדר
דרך גלימותיה, והמשיכה הלאה - לכיוון חדרי המגורים של רייבנקלו. איוושה מוזרה
מאחוריה הקפיצה אותה ממקומה. אולם כשהביטה לאחור, לא ראתה דבר; המסדרון היה חשוך
וריק.
"הדמיון משחית," מלמלה
בעצבנות, והמשיכה לצעוד.
"ההשחתה היא חובתינו."
היד שתפסה במותנה מסמרה את רגליה לרצפה
בהפתעה, גורמת לה לצווח בבהלה, ולשלוח את ידה במהירות אל השרביט שבכיס גלימתה.
"קרונדוס!"
ג'יימס פוטר כשל על גלימתו, נפל לרצפה
ורעד כמו חולה אפילפסיה, דמעות של צחוק בזוויות עיניו.
"תפ-סי-קי את זה! א-ת שומע-ע-ע-ת?
אני- עומד-לה-קיא-את-ארוח-ת הע-רב-שלי!"
"באמת חשבת שתצא מזה בלי פגע,
ג'יימס? אתה צריך להכיר אותי יותר טוב." קונור חייכה כאשר רמוס ופיטר יצאו
מאחורי עיקול הקיר, חיוכים מדושני עונג על שפתותיהם.
"באמת כדאי שתשחררי אותו, קונור. את
לא רוצה שהוא יקיא לך על הנעליים." אמר רמוס, וניכר בו שהוא מתאמץ שלא לצחוק.
קונור משכה בכתפייה, וביטלה את הקסם בהינף שרביט.
קונור שלחה יד וסייעה לג'יימס להתרומם על
רגליו. הוא רכן קדימה ואסף משהו שנראה כמו בד עשוי כספית מהרצפה.
"מה זה?" שאלה קונור בעניין.
"זו," אמר ג'יימס בגאווה,
"גלימת ההעלמות שלי. עוברת במשפחה כבר שנים."
"רצוי שתמחק את החיוך המרוצה הזה
מהפרצוף שלך, קרניים." אמר פיטר. "את מבינה, קונור, אנחנו משתמשים בה
בעיקר כדי להבריח אוכל מהמטבחים. זה לא כאילו ג'יימי שלנו עושה בה איזשהו שימוש
נאצל."
קונור גיחכה.
"תיארתי לעצמי שאתם לא בדיוק
מתנגבים באמצעותה מהטירה ומחלקים מתנות לילדים נזקקים."
ג'יימס תחב את הגלימה לכיס גלימתו והעביר
יד בשיערו.
"כמו מה אני נראה לך, סנטה
קלאוס?"
רמוס הניח יד על כתף חברו ולחץ.
"גלימת העלמות, אמרת?" קונור
חייכה בממזריות. "אז ככה סיריוס הצליח להתגנב מאחורי כל כך הרבה פעמים מבלי
שאבחין בו. זה הגיוני." קונור הושיטה את ידה ולקחה את הגלימה מכיס גלימתו של
ג'יימס, שנראה אדום וכועס למדי.
"הוא שוב לוקח את הגלימה שלי בלי
רשות? אני נשבע לך, ירחוני. אם אני תופס אותו, הוא יחטוף כזו קללת רגלי ג'לי שהוא
ישכח איך עומדים."
"כן, כן, בטח." אמרה קונור
והעבירה את אצבעותיה על הגלימה, שהייתה רכה ונוזלית תחת אצבעותיה. "אז מה בכל
מקרה, אתם עושים פה?" פיטר משך בכתפיו וג'יימס שילב את זרועו בזרועה, חוטף
ממנה את הגלימה וגורר אותה קדימה.
"סיריוס ביקש מאיתנו לשעשע את החברה
שלו כשהוא בריתוק," גיחך.
"לשעש- את החב- בריתוק?" קונור
הרימה גבה.
"כן. הוא שרף לסנייפ את הספרים אחרי
שמאוסי ניסה לקלל אותו בשיעור שלפני ארוחת הצהריים, אז מקגנוגל ריתקה אותו לכל
הלילה. אני חושב שהוא אמור לנקות את תאי השירותים של הבנים, המסכן. בכל
הטירה." פיטר נחר בצחוק.
"למעשה," הוא מלמל, מנסה
להתגבר על גלי הצחוק שטיפסו במעלה בטנו. "אני חושב שהוא ניסה לשרוף את סנייפ
ופספס. מעניין מה גרם לו לעשות את זה, הוא אף פעם לא מפספס." פיטר נראה
מהורהר לפתע.
"אה, אולי זה היה איזה לסטריינג'
אחד שהיכה אותו עם כיסא מאחורה?" שאל רמוס בקול סרקסטי.
קונור נעצרה על מקומה.
"לסטריינג' היכה אותו?" היא
שאלה בקול שקט.
"ניסה, בכל אופן." אמר רמוס.
"זה לא ממש פגע בסיריוס, כיוון שלסטריינג' מכוון כמו קרפדה מצוננת, אבל
סיריוס היה צריך להתחמק מהכיסא המעופף, אז הוא החמיץ את סנייפ."
"ופרפסור מקגנוגל הרי לא תשקול בכלל
לתת עונש לטפיל הזה, לסטריינג', או לסבר-מאוס שהתחיל את כל המהומה. לא... מבחינתה,
הסלית'רנים הם ילדים טובים של אמא. אני עדיין לא מבין למה מינו אותה להיות ראש בית
גריפינדור. סלאגהורן היה יכול להיות כל כך הרבה יותר טוב ממנה."
"אתה אומר את זה רק בגלל שהוא לא
מפסיק לקרקר אחרייך, קרניים." התאונן פיטר. "את צריכה לראות את זה,
קונור; 'ג'יימי פה, ג'יימי שם...' אם לא היינו מדברים פה על ג'יימס, הייתי בטוח
שסלוגהורן מאוהב בו."
"שתוק, זנב – תולע, או שאני אדביק
לך את השפתיים," רטן ג'יימס.
"אז, מה קורה עם הסלית'רנים,
קונור?" שאל רמוס בטון שניסה להבהיר שג'יימס מוזמן להדביק לפיטר את השפתיים
בכל עת – מלבד עכשיו.
"הו, אני לא יודעת..." קולה של
קונור היה מהורהר ועיניה חקרו לפתע את הכתלים והפינות החשוכות בין הקירות.
"כלומר, הם די בסדר, אחרי שמכירים אותם... מלבד העובדה שהם שונאי מוגלגים
ופוצים שלא מן העולם הזה. אבל בלאטריקס וקורין קובלט די נורמליות. אני חושבת
שאצליח להתחבר איתן די מהר."
מבט מהורהר עלה על פניו של רמוס, וג'יימס
ופיטר החליפו מבטים.
"לעולם, אבל לעולם, אל תזכירי אף
אחת משתיהן ליד סיריוס. הוא שונא את בלטריקס ומתעב את קורין קובלט. הן אלו שגרמו
לכך שיברח סופית מהבית."
קונור בלעה את רוקה. "לא
ידעתי."
ג'יימס הניח זרוע חמימה סביב זרועה וסחב
אותה אחריו. פיטר נגרר אחריהם.
"תעלי חיוך על הפנים היפות הללו
שלך. סיריוס יהרוג אותנו אם הוא יחשוב שביאסנו אותך ככה."
"כמובן שלא. איך בחורה יכולה להיות
עצובה כשהיא נמצאת בחברתם של שלושה גברברים נאים ומשכילים כמוכם?"
"אני שמח שאת אומרת את זה,"
אמר פיטר. "כי אנחנו צריכים להסתובב איתך כל הלילה. מקגנוגל לא יכולה להוכיח
את זה, אבל היא בטוחה שעזרנו לסיריוס לקלל את סנייפ. אז היא החליפה את הסיסמא אחרי
שיצאנו, ואסרה על לילי פוטר, המדריכה הראשית, לספר לנו מהי."
"באמת?" קונור העלתה הבעה מופתעת על פניה.
"היא לא הסכימה לגלות אותה לג'יימס? ואני חשבתי שהיא פשוט מחכה להזדמנות
המתאימה ליפול שדודה לרגלייך, ג'יימי," היא צחקה ומירפקה את ג'יימס בחיבה.
רמוס טפח על כתפו של חברו חמוץ הפרצוף. ג'יימס עיווה את פניו בכעס.
"אתם עוד תאכלו את המצנפות הרשמיות שלכם
כשלילי תבוא איתי לנשף חג המולד. אתם תראו."
"כן, ג'יימס. אנחנו נראה. בטח.
כשהגהינום יקפא וחזירים יעופו לסנייפ מהתחת." לגלג פיטר.
ג'יימס נעצר על מקומו.
"לא," אמר רמוס ונד בראשו.
"בבקשה, לא."
"מה? שאלה קונור בבלבול.
עיניו של ג'יימס אורו "אני חושב שזה
לא רעיון רע בכלל. כן, שחזירים יעופו לסנייפ מהתחת. בטח. נראה את חבורת הבבונים
שלו זורקים עלינו כסאות אחרי זה."
קונור גלגלה את עיניה.
"אני הולכת להביא לכם את
הסיסמא. אני מתערבת שלילי תסכים לתת
אותה לי."
"את זוכרת את הדרך למגדל
גריפינדור?" שאל רמוס כשחיוך ממזרי על פניו.
"לא, אבל אני מוכנה להתערב איתכם על
שלושה קונדסאים שהיא תהיה בספרייה, דוגרת על חיבור בלחשים."
*
* *
לילי פוטר בהחלט לא הניחה את ספר הלחשים
שלה מידה. קונור חשבה שהייתה בזה מידה של טירוף ממשי, ועיניה הירוקות של לילי נראו
כמסכימות איתה כשעברו על הדפים.
"היי, קונור," מלמלה כשקונור
התיישבה לצידה והניחה את מרפקיה על השולחן. לילי כמעט ולא זיכתה אותה במבט.
"ל-י-ל-י" נדנדה קונור, מושכת את
ההברות על לשונה, מביטה בפניה של הנערה הרצינית נמתחות.
"אכפת לך, קו? אני באמצע משהו חשוב."
"הו, מילא." קונור הנידה
בראשה. "אני צריכה את הסיסמא לחדר המועדון של גריפינדור."
לילי כיווצה את גבותיה, עוטה פרצוף חמוץ
על פניה.
"את רייבנקלואית. את לא אמורה
להיכנס לחדר המועדון שלנו."
קונור גלגלה את עיניה בתמימות.
"דל נמצאת בפנים, ואני צריכה אותה.
דחוף."
לילי נראתה כחוככת בדעתה.
"נו, בחייך. לילי. את יודעת שאני לא
מתגנבת לשם כדי להטיל כשפי בוץ על התלמידים מהשלישית, נכון? אז מה העניין?"
"טוב. בסדר. הסיסמא היא "שדוני
לילה." ואל תגלי אותה לאף אחד, מובן?"
קונור משכה בכתפיה.
"תרשמי את מה שאני אומרת לך – בגיל
שלושים, את הולכת להתעורר עם כמה קמטים מאוד לא מחמיאים בזוויות של העיניים. סמכי
עליי."
לילי חייכה בעצבנות.
"זה עדיף על להתעורר בגיל שבע עשרה ולמצוא
את עצמך עם נכשל בלחשים."
קונור התרוממה ממקום מושבה, חיוך רחב על
פניה.
"לא, זה לא."
*
* *
רגליה של קונור כאבו. ככל הנראה, החליטה,
היא בהחלט מסתובבת יתר על המידה במסדרונות בית הספר ובספרייה. אפילו ריח הטחב של
המדפים הישנים וקול חריקת הכסאות בממלכתה של גברת פינץ' נעשו מוכרים; מוכרים מדי.
ובכל זאת, ניערה קונור את ראשה והמשיכה
לצעוד. ג'יימס והאחרים היו אמורים לחכות לה באותו המקום בדיוק [זה לא שהיה להם
מקום אחר ללכת אליו] והיא תהתה אם גם סיריוס יהיה איתם. במידה מסוימת, היא התגעגעה
לצחוק שלו, לריח הזהיר של סבון ואורן שהפיץ סביבו - והיא גם רצתה לשמוע איך ניסה
להבעיר את סנייפ.
מרחוק, מעבר לעיקול הקיר, היא הצליחה
לשמוע את פיטר וג'יימס מתלוצצים ביניהם. חיוך עלה על פניה. היה משהו מחמם בחבורה
הזו, בקשר הסמוי מן העין שארבעתם חלקו.
לפתע, קול מלגלג ניסר את קולות הצחוק.
מישהו צעק "רוויג'דיס" וקונור שמעה את ג'יימס צועק משהו בחזרה, קולו
נסער. "ג'יימס!" היא צעקה.
היא רצה, כאב חד
דוקר אותה במותנה, עד אשר הגיעה לסוף המסדרון ועקפה את העיקול. פיטר שכב על הרצפה
דומם, ורמוס עמד לצידו, שרביטו שלוף. ג'יימס כבר הסתער קדימה. ומולם, בטנה של
קונור התהפכה, עמד סוורוס סנייפ, פרצופו החיוור מעוקל בחיוך ושרביטו בידו
|
|
|
ליצירות נוספות, הכנסו גם לבלוג
של רולדההה