קול הפעמון
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar
חזרה לפרק
קודם | מעבר
לפרק הבא | אל דף
הביקורות של היצירה
|
|
|
הרמיוני
"הנה בא עוד אחד"
הרמיוני רכנה קדימה, שולחת מבט עייף
בינשוף החום שהתפרץ אל המשרד בטפיחות כנף נזעמות, שומט מעטפה קודרת למראה ליפול על
השולחן ולהצטרף אל הערמה הגדולה וחסרת הצורה שצמחה לגובה בין המכשירים הכסופים.
אחר, החלה פותחת מעטפה נוספת, מגניבה מבט אל ראשי הבתים הישובים מעברו האחר של
השולחן.
"זה היה המאה-חמישים-ושבעה להיום" ציינה, עיניה עוברות מסנייפ אל פניה
החיוורות של קלאודיה שטיין, וחוזר חלילה.
"שלא לדבר על עשרים ושלושה ממשרד
הקסמים ומטה מסדר עוף-החול" הנהנה ראש בית רייבנקלו, נוטלת מכתב נוסף מהערמה
וסוקרת אותו כלאחר-יד בעיניה הכהות. אם היו לפרופסור שטיין השגות משל עצמה על הדרך
בה התמודדה הרמיוני עם המשבר שנפל בלא התראה על ראשם, הרי שאלו נחבאו-היטב,
לעת-עתה, מאחורי מסכת נימוסיה הקפדניים. כל שידעה הרמיוני, לא היתה קלאודיה שטיין
מאז ומעולם מן המרבים בדיבור - כזו היתה אף בימים בהם שימשה הילאית בכירה
בקונפדרציית הקסמים האירופית, מקצוע ממנו פרשה לאחר שנפל הרוזן הילדריק פון
באלזיגן-קראוזה מידי עמיתיה. הרמיוני כיווצה את שפתיה באי-נחת; השם באלזיגן-קראוזה
הזכיר לה את החובה הבלתי-נעימה האחרת המצפה לה היום.
"וארבעה צווחנים" נאנח פרופסור
קראובל, משליך מעטפה אפרורית אל הערמה האחרת שהלכה וגבהה בקצהו המרוחק של השולחן.
הרמיוני הנהנה, כמעט בלא להקשיב.
שיחה עם רוי פלטשר ובת-זוגו...
רק זה היה חסר לי.
קולו החד של סנייפ קטע את הרהוריה.
"אכן ארבעה" לגלג "מספר
הולם למדי, לאור העובדה כי יש לנו א
ר ב ע ה תלמידים מתים, הישג מופלא
שלא היה כמוהו מאז הקרב הגדול מול אדון האופל. לא ציפית בוודאי לקבל גלויות ברכה
ממשרד הקסמים ומן ההורים במצב כזה, הלא כן?" עיניו השחורות הצטמצמו, ננעצות
בהרמיוני בארסיות.
"מובן, שלו היה אי-מי טורח לשמוע
לעצותי, וממצה את הדין עם ארבעת החמורים הצעירים מבעוד מועד "הטיח "אזי
לא היו נהפכים הללו פזיזים ויהירים עד כדי כך שיעלו במוחם הנבוב רעיון לעקוב אחרי
טיפוסים מפוקפקים אל תוך היער האסור... אולם חוששני" הטעים בבוז "כי
הנוסטלגיה של בית גריפינדור ניצחה אותי..."
הרמיוני נשכה את שפתיה, כובשת את רצונה
העז לחבוט בו.
האם הוא מוסיף להלחם ברוחותיהם
של סיריוס וג'יימס, או שמא הוא פשוט נהנה לזרות מלח על פצעי? תמהה בליבה. לרווחתה,
התערב פרופסור קראובל בנקודה זו, ושיסע בתקיפות את דבריו.
"אתה תפסיק עם זה כבר,
סוורוס" התנהם, פניו הרחבים סמוקים אף יותר מהרגיל. "באותה מידה, יכולתי
לומר שאמלא התעקשת אתה להעלים עיין מעשבים שוטים ששבו ללבלב בערובה של סלית'רין,
היינו מסלקים את רדפלייר ומקנייר מבית הספר כבר לפני שנתיים, כאשר ניסו לצייר את
האות האפל על דלת חדר האמבטיה של המדריכים" אגרופו הלם קלות בשולחן, גורם
לכמה מן המכשירים הכסופים לרעוד קלות.
"מסופקני, אם ההתכשות הזו
מועילה למי מאיתנו" העירה פרופסור שטיין בקול שקט, מבטה עובר מסנייפ אל הארב
קראובל וחוזר חלילה "בוודאי שלא כעת, כאשר כל הילדים שהופקדו למרותינו אבלים
ומפוחדים. תמהני, עד כמה יעלה בידי פרופסור סמיתהוק להרגיע את תלמידי
גריפינדור" הוסיפה, שולחת מבט מהיר ורב-משמעות בהרמיוני.
הרמיוני נשכה את שפתיה, מאלצת
עצמה להנהן.
"אני בטוחה שהוא עושה
כמיטב יכולתו" השיבה, יודעת היטב כי מאמציו יעלו חרס; אלן סמיתהוק, ברנש
שמנמן וטוב-לב שעיקר כשרונותיו התמצו בעריכת מחקרים סבוכים בתחום הכשפומטיקה,
מעולם לא הצליח לשלוט יתר על המידה בבית גריפינדור, עליו הופקד מחוסר ברירה כאשר
הפכה הרמיוני למנהלת. לא פעם, נדמה היה כי רבים מתלמידי גריפינדור מתקשים לזכור
מיהו המורה העומד בראש הבית שלהם.
קולו המודאג של הארב קראובל קטע את הרהוריה.
"ומדוע, בשם הגרים, מתעקש ראש מסדר
עוף החול להחזיק את אוכלי המוות בצינוקים של הוגוורטס? לא שמעתי שחסרים תאים
באזקאבאן".
"כמסתבר שמר קורינתיוס בלייז, מגננו
ועטרת ראשינו, החליט להחזיק את החשודים קרוב ככל הניתן לזירת הפשע, עד שישלח לכאן
חוקר מיוחד של משרד הקסמים" ענה קולו החלקלק של סנייפ "מי אנו שנתערב
בשיקוליו המחוכמים של מגננו ועטרת ראשנו, מפקד מסדר עוף החול?"
הרמיוני כיווצה את גבותיה, מתאמצת ליתן
סדר במחשבותיה ולדחוק מראשה בכח חשדות בני שלושה-עשורים ששבו וניצתו במוחה למשמע קולו
הלעגני של סנייפ.
לא יתכן הרהרה בקדחנות. כלומר... הוא
השתתף בקרב הגדול לצידנו ונפצע. וקורינתיוס... מדוע קיבל החלטה מוזרה כזו, ובו-בעת
מונע מאיתנו לראות או אפילו לדבר עם האסירים? האם יתכן.. מחשבה נוספת,
עגמומית, חלפה בקרבה. קוריתניוס נשוי לבתו של סגן שר הקסמים. האם מישהו במשרד
מנסה להפיק יתרון מהתקרית האיומה הזו? מתנשפת, הזכירה לעצמה לתפוס שיחה ארוכה
עם ברנארד קארתניי בנשף ערב חג הנצחון.
"זמנים מעניינים, אכן" שמעה את
סנייפ מלעיג לעבר קראובל. "אם מסדר העוף החול זקוק לחוקר מיוחד בכדי להתמודד
עם קראב וגויל"
קראב וגויל, צמד בריוניו השוטים של
דראקו... הרמיוני נשענה בכסאה, נוטלת בפיזור נפש מכתב נוסף בעודה מנסה לדמיין את
דמויותיהם המגושמות לנגד עיניה... אותו צמד-חמד שהארי ורון נעלו בארון ולבשו את
דמותיהם... גוש מר עלה בגרונה, כאשר נזכרה בדרך בה סיימה היא עצמה את אותה
הרפתקאה.
"בטוחני כי הצדק עימך" שמעה
עצמה מטיחה במורה לשיקויים, עוד בטרם היה בידה סיפק לשקול את הדברים ולכבוש את
הזעם המבעבע בתוכה. "הרי אתה הוא זה המטיב יותר מכולנו להכיר את הצמד
הזה"
סנייפ ירה בה מבט קטלני, אולם היא התעלמה
ממנו.
אם היית קצת יותר איטי, גויל,
היית הולך אחורה...
נזכרה בדברים שהטיח דראקו בהארי ורון המחופשים. מה קרה שכעת התחלתם לפעול
לבדכם, אתה וקראב? או שאולי... אישוניה התרחבו. אולי דראקו? גם אביו העמיד
פנים של חוזר בתשובה בזמנו... ומצד שני, קראב ניסה לאנוס את הבת שלו... או שמה
היה הכל הצגה אחת גדולה? נבוכה, אילצה עצמה להפרד מהמורים וללוות אותם אל מחוץ
למשרדה, ואחר שבה על עקבותיה ושקעה בכסאה.
משהו... משהו לא מסתדר כאן...
קראב וגויל הם פיונים של מישהו; הם תמיד היו כאלו... לא שלך יש במה להתפאר הזכירה לעצמה במרירות. לא
לאחר הדרך בה הושיב אותך קארתני בכס המנהלת. לפתע, היה המיאוס שחשה כה גדול,
עד כי מחשבה מטורפת עלתה בה... להעלם; להסתלק מהוגוורטס בחסות החשיכה ולא לשוב
לעולם. אולי... אולי אפילו לחצות את נתיבי הערפל הנסתרים, כמו שעושה אמה של
נימפדורה טונקס, ולשלוח את בני קארתניי ויריביהם גם יחד לחפש להם פיונים אחרים
למשחק. לא רבים יצטערו באמת ובתמים אם תלך... די להם, לכולם, בפלקטים המזוגגים
שעשו מהארי.
ברגע הבא, הצליחה אי-כה לשוב לעשתונותיה,
מבוכתה מפנה את מקומה לכעס.
"הרמיוני גריינג'ר" סנטה בעצמה
"מתי תואילי סוף-סוף להפסיק להתנהג כמו ילדה בת עשר?"
מליטה את פניה בידיה, הוסיפה לשבת שם,
מליטה את פניה בידיה; נדמה היה כי שעה שלמה חלפה בעודה שקועה בשרעפיה, עד אשר גרם
לה צלצולו העדין של פעמון הדלת להתנער ולהרים את ראשה.
באלזיגן-קראוזה... הנה הם, אם כך הרהרה,
צעדים הולכים וקרבים וצלצול של
פעמון מעבר למפתן גרמו לה להתרומם מכסאה.
"ובכן, הנה הם" הרהרה, ממהרת לכוון את שרביטה אל ראשה ולמלמל כמה מילים
שהכניעו במהירות את מחלפותיה הסוררות, גורמות להם להתיישר בסדר מופתי.
"גברת באליזגן, מר
פלטשר" הכריחה עצמה לומר בקול הנעים ביותר שיכלה לגייס "ברוכים הבאים
למשרדי; אנא שבו. תתכבדו במשקה, בבקשה?"
ובעוד הכוסות מרחפות מעל השולחן
ובקבוק מעוטר מסתחרר מעליהן ומוזג לתוכן קילוחים עדינים של מיץ דלעת צונן, זקרה
הרמיוני בזהירות את גבותיה, סוקרת בקפידה את הגבר והאשה שהתיישבו מעברו האחר של
שולחן המנהלת.
אמאנדה באלזיגן-פלטשר היתה בת
גילה לערך... אשה שמורה-היטב ונאה,
~נאה יותר מאשר תהיי את אי-פעם~ הרהרה בדי-קנאה, סוקרת את פניה העדינים, ואת שערה הערמוני
הנוצץ, המסודר למשעי. חברה לחיים, לעומת זאת, היה סיפור אחר לחלוטין. הרמיוני זקרה
את גבותיה, כובשת בכח את הגיחוך שנאבק לעלות על שפתותיה.
ואני חשבתי שלדובי היה טעם גרוע בבגדים, אוי!
מר פלטשר, ברנש רזה ומקריח, עטה
על גופו המאורך חולצת תיירים מקושקשת ודבר-מה שדמה למכנסי ברמודה, ארוגים ממשי
סיני ססגוני; את התמונה השלימו שרשראות פלטינה יקרות ערך, שאבני-חן צעקניות שובצו
לכל אורכן, וכפכפי אצבע-לבנים שאבזמיהם עשויים זהב טהור.
מרלין. הוא כמו... איזה גמדון בית שמישהו תפס ומתח
בכח.
מצליחה להשתלט על עצמה ולחייך
באדיבות, הניפה הרמיוני את שרביטה ומילאה את קנקן מיץ הדלעת מחדש, בעוד הלגיונרים
בכניסה משקשקים וכושלים בחזרה אל עמדותיהם. אמאנדה חייכה בדי-מבוכה בעודה מברכת
אותה בנימוס, מניחה חבילה כבדה ועטופה היטב על אחד הכסאות. רוי פלטשר, לעומתה,
נשען קדימה, רוכן על שולחנה של הרמיוני ומנופף באיטיות בעמוד השער של מגזין מיוחד
שצורף לנביא היומי; הלה, ששב ונתקע, כאילו במקרה מול פניה, זעק באותיות זהובות:
"צריחי פומפדור, דירות
נופש שופרא דשופרא לקוסם ולמכשפה בעלי ההון"
"כבוד הגבירה המנהלת,
פרופסור גריינג'ר" אמר קול האלט של אמאנדה במבטא גרמני נוקשה "לעונג הוא
לי ולבן-זוגי לפגוש אותך..." עיניה תעו על פני המשרד "הבת שלי תורשה לנכוח
בפגישה, הלא כן?"
הרמיוני הנהנה, יודעת כי שגתה
באשרה זאת. אלא שכעת היה מאוחר מכדי שתשוב ותשנה את דעתה.
"העלמה קרימהילד מסיימת ברגעים אלו שיעור בכשפומטיקה, ותצטרף אלינו בעוד מספר
דקות" השיבה, מתרווחת במקומה ושולחת מבט תוהה בזוג שהתיישב מולה. "אני
לרשותכם, אם כן" הוסיפה "במה אוכל לסייע בידכם?"
רגע ארוך עבר, בטרם פצה אי-מי בדברים; רוי פלטשר התרווח לאחור, שב ומנופף בגליון
שבידיו ומעלה חיוך אדיש על פניו. אמאנדה נראתה כנבוכה, או שמא שוקלת היטב את
צעדיה.
"זו הבת שלי, כבוד המנהלת.
אנחנו... מודאגים מאד לגביה" הפליטה לבסוף בקול מקוטע "את מבינה, קרי
שלי היא ילדה מוכשרת ורגישה... אבל יש לה, את מבינה... כמה קשיים"
~כמו לרוב אלו שאביהם היה אוכל מוות-בכיר, אני
משערת...~, הרהרה
הרמיוני, שבה ומשננת לעצמה להזהר. ~מה
גם שנוכחותה של הנפיחה המהלכת הזו בוודאי לא תורמת למצב~ הוסיפה בינה לבינה במחשבה שניה, מגניבה
מבט לעבר מר פלטשר.
"חוששני, שהיא לקחה באופן
קשה את הדרך בה אני ואביה נפרדנו" המשיכה אמאנדה, נראית כנאבקת על כל מילה
"ואז היה את... מה שקרה אחר-כך".
"אני מבינה. האמיני לי,
שאנו עושים כל מאמץ לדאוג לה... ~כן,
סנייפ במיוחד...~ סנטה בעצמה ~זה היה שקר עלוב, הרמיוני. מאד עלוב.~
"אני בטוחה, אולם..."
רוי פלטשר עיווה את פניו;
היהלומים בכובעו המהודר ובתליוניו שינו את צבעם באגרסיביות, בוהקים כעת בצהוב
וורוד שריצד על פניו וצווארו הארוך.
"תשמעי מה יש לי לומר, גברת-מנהלת" התערב, חושף שיניים גדולות ומדיפות
ריח יקינטון "אהובתי עדינה מדי כדי שתגיע לתכ'לס, אבל בשביל סחבק, כל העניין
הזה זה מה זה פשוט. כל העולם יודע שאבא של קרי היה אוכל מוות מסריח. רק אלוהים, אם
הוא קיים בכלל, יודע כמה הוא הרעיל לילדה את ראשה הקטן והחמוד".
הפרוספקט של צריחי פומפדור נע
מהר יותר, קרוב כל-כך לפניה, עד שהרמיוני יכולה היתה לראות היטב כל פרט בדמויותיהם
המצולמות של הקוסמים והמכשפות המציצים מחלונות פרוייקט היוקרה, מנופפים בידיהם
ונועצים בה מאה חיוכי פלטשר קטנים נוספים.
"אז זהו, שאנחנו גם חושבים,
שזה לא חינוכי משהו-משהו שהילדה תמשיך להסתובב שמה בסלית'רין... זה למה, מבלבלים
לה שמה עוד-יותר את השכל שלה, ועכשיו עוד הכל מלא שמה אוכלי מוות..."
הרמיוני שלחה מבט עצבני אל מעבר
לכתפה, יכולה להשבע כי שמעה נחרת בוז קלושה עולה מן התמונה החדשה של בתולת הים
שנתלתה על הקיר מאחורי כסאה, במקום בו עמד עד אתמול החלל הריק שהותירה תמונתו של
פרופסור קנדל.
"אני חושבת, שאתה מגזים מעט
בדבריך, מר פלטשר" החזירה "העלמה באלזיגן ותלמידים אחרים בבית סלית'רין
לחמו באומץ כנגד אוכלי המוות. אין לשפוט בית בהוגוורטס לפי מעשיהם של שני תלמידים
שסרחו" החזירה.
~ וראו-ראו מי מגנה כעת על הסלית'רינים. עוד שקר אחד לאוסף, הא?~ הרהרה, טעם המר עומד בפיה.
"אין פירושם של דברים שאנו רוצים להשמע תוקפניים, חלילה" מיהרה אמאנדה
להוסיף "זה רק ש...מה שקרה אתמול... הבת שלי היתה יכולה להפגע..."
"היא מתכוונת, שאנחנו רוצים
שתעבירי אותה לבית אחר" שב פלטשר והתערב, מעביר אצבעות ארוכות על שערו הדליל,
בעוד היהלומים בכובעו שבים ומשנים צבע, הפעם לגוון אדום-זהוב "למשל לבית שמה
נמצא הבן-דוד שלה..."
הרמיוני פערה את פיה בתדהמה ~הוא כזה אדיוט, או שהוא רק עושה את עצמו?~
"זה בלתי אפשרי בתכלית, מר
פלטשר. מצנפת המיון אמרה את דברה עוד לפני..."
"מצנפת שמיצנפת!"
סנטרו של רוי פלטשר עלה שתי אמות כלפי מעלה "אז תאמרי לה לחשוב על זה
עוד-הפעם. אני אשלם את כל מה שצריך, אם עלויות זאת הבעיה. אמנם, נאלצתי להפרד
מחשבון שמן בגרינגוטס כאשר פינקתי את עצמי בשתי דירות הנופש הטובות ביותר בצריחי
פומפדור... אבל אל דאגה! עוד שרדו אצלי כמה וכמה שקיקים בקופונת. אז..."
הרמיוני נשכה את שפתיה, אי-כה,
עלתה בזכרונה תמונתו של מוסטפא איבן-מרזוק, אותו מיליונר סעודי שתבע את מרפאת
השיניים של אביה לפני שנים רבות. היא לא זכרה מה היה העניין הפעוט שהעלה את חמתו
של אותו מרזוק, אולם די היה בכך בכדי שישכור די עורכי דין כדי למרר את חיי הזוג
גריינג'ר למשך כמעט שמונה שנים. מבלי-משים, זחלו אצבעותיה, קרבות באורח מסוכן אל
קצה השרביט ~הפלטשר הזה... כמה שהייתי
רוצה לראות אותו מקיא חלזונות מפה~.
"לצערי, מר פלטשר, אין
מדובר בעניין כספי. דברה של מצנפת המיון הוא סופי". הפטירה ביובש.
"אה? ואני אומר לך, שאין
דבר כזה שאי אפשר לסדר עם מצלצלים... למה מה זה כאן, ימי הביניים?"
"רוי יקירי, אנא..."
"מחר אני אשב לי ואחליט,
שהתחתונים שלי... למשל, אלו מהקטיפה הפרואנית הנדירה שעלו חמש-מאות אוניות זהב, הם
הפכו לי כאן לבוס... איזה מכשף מיובש לפני אלף שנים כישף כאן איזו פיסת סחבה, וכבר
הפכו לי אותה לאלוהים..."
אמאנדה נעצה את מבטה בשולחן,
פניה חיוורות ממבוכה.
"יקירי, מצנפת המיון היא לא סתם... בכל מקרה, אני בטוחה שנוכל אולי למצוא
פתרון קיצוני פחות, לא?" הוסיפה, עיניה הכחולות-אפורות נעוצות בהרמיוני
בתחינה.
הרמיוני נשמה עמוק, כובשת את
החשק להבהיר לפלטשר את דעתה עליו... או טוב יותר, להניח לשרביטה לעשות זאת.
"אין סיבה לחשוש כי בתך תחבור אל אוכלי-המוות..." אמרה, נעזרת בכל
המתינות שהצליחה לגייס "בוודאי לא לאחר מה שקרה אתמול. אני מבטיחה לך, שהדין
ימוצה עם כל הכנופיה הזו, ותערך בדיקה מקיפה האם יש להם עוד תומכים. ~בתו של אוכל-המוות המתוחכם והמסוכן ביותר
בקונטיננט...~ הרהרה,
נזכרת בדיווחי משרד הקסמים בהם עיינה לפני שנתיים וחצי; אלא שחרף הנימה הקודרת
שעלתה מהם, היתה נחושה בדעתה להמשיך במדיניותו של דמבלדור הנעדר, אשר לא סירב
מעולם לקבל תלמיד להוגוורטס בגלל מעשיהם של הוריו, יהיו חמורים כאשר יהיו.
"אשמח אם תספרי לי מעט על
אביה של קרימהילד" אמרה בפתאומיות, מישרה את מבטה אל פניה של אמאנדה.
"כלומר... עלי להבין יותר בכדי שאוכל לעזור לבתך".
סומק עלה על פניו של פלטשר.
"זה לא הזמן ל..."
אמאנדה התעלמה ממנו, פניה מתוחים
ומיוסרים.
"הילדריק, הוא... היה אדם
מיוחד במינו" נאנחה, נשענת לאחור "לא היית יכולה לנחש לעולם שהוא ידיד
אישי של זה שלא-יקרא-בשם, כמו שאומרים באיחוד האירופי... הוא היה כל-כך מסחרר...
כובש, עם המבט החודר שלו... כאשר את תחת השפעתו" עיניה נעצמו למחצה, ככל
ששקעה אל תוך זכרונותיה "בגיל מאה, הוא נראה בן חמישים בקושי... והקול השקט
שלו היה יכול לחדור לתוכך פנימה בכזו צורה" נראה היה שהיא נאבקת להתנער
"אמנם הנישואין שלנו... המממ... לא עלו יפה כל-כך, אבל אני בטוחה שהוא אהב את
קרימהילד בכל ליבו, כלומר..."
"עד כמה שאצילים יהירים וקפואים כמוהו יכולים לאהוב
בכלל" התערב פלטשר, רוגזו הולך וגובר ככל שהוסיפה חברתו להתעלם ממנו.
אמאנדה מחתה קלות את אפה.
"התקשיתי להאמין בעצמי כאשר נחשפו כל הפשעים שלו... לא היה לזה שום רמז, את
מבינה. אבל בעצם, היה משהו... הילדריק תמיד רחש תעוב לממסד של ימינו, במיוחד
לארגוני הקוסמים הבינלאומיים. תמיד היה אומר לי שהוא... ימות בקרב, כאשר הסערה
שואגת סביב, ופותחת את שעריה של אסגארד. בנעוריו, עוד לפני שכולנו נולדנו בכלל,
הוא היה חבר בקשר של קוסמים גרמנים מהמשפחות העתיקות. הם רצו... להפר בגלוי את
אמנת הסודיות כדי להפיל שליט מוגל אכזרי אחד..."
הרמיוני הנהנה, נזכרת בשנותיה
בבית הספר העממי של המוגלגים בפאתי לונדון.
"אדולף היטלר" מלמלה
בקול שקט, צינה קלושה חולפת בגופה. בקצה השדה ליד בית הספר בו למדה אז, היה מכתש
שחור וגדול; היו שסיפרו, כי זה עומד שם מאז פגעה שם אחת הפצצות שהטיל חיל האוויר
הנאצי על לונדון. ~אם מכתש עפר שרד שנים כה רבות, הרי הזכרונות... קל וחומר.~
"אוקי-דוקי, שיהיה" נחר פלטשר "מה משנה השם הארור
בכלל?"
"ואחר כך, הוא והחברים שלו
ניהלו מלחמה שלמה כנגד משרד הקסמים הפולני" הוסיפה אמאנדה בקול עצור "הם
טענו כי העובדה שגרמניה הפסידה את מחוזות המזרח במלחמות המוגלגים אינה מחייבת
אותם... אני חושבת שהם ניצחו בסוף".
~סביר להניח, לאור העובדה שקרימהילד נולדה באחוזה
בפרוסיה המזרחית~. הרהרה
הרמיוני, חוככת בדעתה כיצד לסיים את הראיון מהר ככל הניתן; היא עייפה ורעבה,
ו...עליה עוד לכתוב נאום עבור הערב, הזכירה לעצמה.
"אני בטוחה ש... זה לא היה
לגמרי באשמתו" הוסיפה אמאנדה, מוחה את עיניה הלחות "כלומר... היו לו
בוודאי חברים רעים שהסיתו אותו לחבור אל הזה שלא-יקרא-בשם. אני... הייתי עצובה מאד
לשמוע שהוא מת, הגבירה המנהלת".
"ואני לא" פניו של
פלטשר היו סמוקים כעת כמו עגבניה; היהלומים על בגדיו החליפו צבעים מהר כל-כך, עד
שעיניה של הרמיוני החלו לכאוב "הוא היה אוכל מוות-מטורף, והוא לא אהב במיוחד
את זה שאיימי המתוקה עזבה ת'העולם העבש שלו ועברה לחיות איתי... אני שמח שההילאים
הדבירו אותו, אחרת יום אחד היו מוצאים את איימי ואותי כמו שמצאו את ג'יימס ולילי
פוטר..."
הרמיוני חשקה את שפתיה בכעס.
~אל תחניף לעצמך, מטומטם~, מלמלה בינה לבינה, כאב עמום דוקר
את ישותה.
"כבוד המנהלת?!"
מבטיהם של הנוכחים הוסבו לעבר
דלת הפתיחה.
קרימהילד התקדמה בהיסוס, נראית
כמי שרוצה להיות מאה מילין מכאן, או למצער עושה כל מאמץ שלא להישיר מבט אל אמה.
ארשת פניה של אמאנדה, לעומת זאת, השתנתה לחלוטין; ברגע הבא, זינקה מכסאה, אצה אל
קרימהילד ומחבקת אותה.
"אוה, קְרֵמֶל שלי, כל-כך דאגתי לך!" מלמלה, מאמצת את הנערה אל ליבה.
עבר רגע, עד שהצליחה זו להשתחרר.
"גם אני שמחה לראות אותך, אמא" החזירה, קולה נדמה להרמיוני כרוח חורפית
הנושבת מפסגות האלפים. "ביקשת לראותי, כבוד המנהלת?"
"הורייך ביקשו לבדוק את
שלומך, העלמה באלזיגן" אמרה הרמיוני באיטיות.
"ולבדוק מדוע מתירים לה
להתרועע עם אוכלי-מוות" הפטיר פלטשר, קם ממקומו ומשלב את זרועותיו על חזהו.
"רוי יקירי, לא אחרי מה
שהילדה עברה!"
קרימהילד זקרה את סנטרה, שולחת בהם מבט קטלני.
"אין לי 'הורים', כבוד
המנהלת" הפטירה מקץ רגע "יש לי אמא בלבד...ולא קרה לי מאומה. עיניה
ריצדו ביהירות. "אני בת באלזיגן-קראוזה; כמה גופות מתות אינן מפחידות
אותי".
נראה היה, שאמאנדה ורוי מתמודדים במבטיהם לרגע; מקץ רגע, נכנע האחרון, שב ומתיישב
בנהמת כעס. אמאנדה, עיניה לחות מדמעות, שבה וכרכה סביבה את זרועותיה.
"אוה יקירה, יקירה... את חייבת לנפוש קצת, אולי, אחרי הזוועה הזו שעברת והנה,
הבאתי לך כמה ספרים עתיקים ואגדות, בדיוק מהסוגים שאת אוהבת במיוחד..."
פניה של קרימהילד נראו כאילו
נוצקו מאבן.
"אמא, ישנה רק מתנה אחת
שאני רוצה לקבל, ואת יודעת היטב מהי".
אמאנדה התחלחלה. "מתוקה שלי, את יודעת יפה שזה בלתי אפשרי"
עיניה של הנערה בהקו באור מסוכן.
"אפשרי גם אפשרי. אני היורשת היחידה של אבי, והדבר הזה הינו שלי
בזכות..."
"הו לא, גברת צעירה!"
התפרץ פלטשר, כמעט והופך את הכסא "כל עוד יש לי מילה לומר, את לא תקבלי
לידייך חפצים של אוכלי מוות. אני... הייתי צריך לזרוק את החרב הארורה הזו מזמן
בסמטת נוקטורן..."
קרימהילד הדפה את אמא מעליה, מתעלמת מתחנוניה. שרביטה נשלף כמאליו, כאשר עשתה צעד
מאיים לעבר פלטשר, גורמת לו להרתע שני צעדים לאחור.
"ווסטנוות היא החרב המקודשת
של שושלת באלזיגן-קראוזה" סיננה מבין שיניה, באופן שכמעט והזכיר להרמיוני את
הנחש של לורד וולדמורט "נסה לשים עליה אצבע, נער-שעשועים טפש" קצה
השרביט זהר באודם מאיים, קרב עוד אינץ' לעבר פניו המאורכים של רוי פלטשר
"ואני מבטיחה לך בכל היקר לי... אטפל בך בקללות כאלו, שלא נשמעו מאז..."
הרמיוני הזדקפה במקומה.
"עשר נקודות יורדות מסלית'רין!" קצפה "והחזירי את השרביט הזה
למקומו, אם אינך רוצה שזה יהיה גרוע יותר..."
קרימהילד שלחה בה מבט קפוא.
"כרצונך, כבוד המנהלת" הטעימה, שבה ותוחבת את השרביט לתוך גלימתה.
ושולחת בפלטשר מבט רב-משמעות. זה האחרון נראה כמי שלא מבחין בהרמיוני כלל ועיקר.
"ה...הבת הזו שלך מאיימת עלי, אמאנדה. וזה אחרי שאני מגדל אותה שנים בבית
שלי..."
"אני יכולה ללכת, כבוד
המנהלת?"
הרמיוני הנהנה, מגניבה מבט אל
אמאנדה; זו הליטה את פניה בידיה, נראית כמי שרוצה שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותה
בו-במקום;
~מרלין... הנערה הזו...~ לראשונה מזה שנים רבות, היתה
הרמיוני מאושרת מכך שהיא עצמה מחוסרת ילדים.
* * *
המשרד היה שקט כקבר, כאשר שבה
הרמיוני ונכנסה לתוכו, חשה כיצד מחלחלת העייפות כעופרת בתוך אבריה.
~הנה הוא, ארון המומיה הפרטי והנחמד
שלי~. הרהרה, נזכרת
בצעקות ובאיומים שהדהדו כאן לפני שעות ספורות. ~נערה יהירה וחסרת לב... אמא שלך בכתה, ואת אפילו לא חשבת
לגמול לה במילה חמה בודדת לפרידה. אבל לפחות קיצרת את הראיון בדרך הזו...~
נשענת על השולחן, הניחה לעצמה
להשיב את נשימתה למשך רגע ארוך; תמהה היתה, האם היה תלמיד בהוגוורטס שלא הבחין עד
כמה עלוב היה נאומה הערב. אחר, הגיעה לכדי החלטה ושלפה באיטיות את שרביטה, מכוונת
אותו לעבר בתולת הים שבתמונה.
"ריביליו!" הורתה, משגרת לעברה קרן כסופה "המראה הבתולי
אינו הולם אותך כלל, אני חייבת לציין..." הוסיפה, בעוד הים הדמיוני וקשקשי
הדג מתפוגגים במהירות, מפנים את מקומם לפניה החיוורות והמורעבות של בלאטריקס
לסטרייג'.
"אוכלי המוות" סיננה
הרמיוני מבין שיניה "מי מנהיג אותם כעת? מי מהכנופיה של וולדמורט שרד את
הקרב?"
התמונה השיבה בצחוק יבש, שורקני.
"אני. מלבד זאת, אין לי
מושג ירוק, תינוקונת קטנה ומתוקה שלי... ולא הייתי מגלה לך כלום גם אם הייתי
יודעת. מאידך" הוסיפה "המצב באמת אומלל, אם קראב וגויל נאלצו לחשוב
בעצמם. אבל... ספרי לי את. האות האפל באמת התפוצץ והתיז עליהם עיסה מסריחה? אוך,
כל-כך חבל שלא הייתי שם בשביל לראות את זה..."
הרמיוני שלחה בה מבט קטלני.
"ארבעה ילדים נרצחו
באכזריות, ואותך זה משעשע. כנראה שכחתי אל מי אני מדברת"
בלאטריקס נחרה בבוז.
"באמת שכחת, מתוקה?"
החזירה, מצקצקת בלשונה "בת ארבעים וחמש וכבר סנילית? הבוצדמים האלו, לכי
ותביני אותם... אל תעזי לחשוב שאתחיל להתחנף אלייך. בשביל נאומי חזרה-בתשובה, יש
לך את מאלפוי הבוגד-בדם. שמעתי שהוא מצייץ יפה, לא?" ברק מסוכן עבר בעיניה
הירוקות של הדמות בתמונה "אגב, אם תפגשי אותו שוב, תוכלי לספר לו שעוד נשאר
ממני הרבה יותר מאשר זכרון בתמונה... וכאשר אחזור, אולי אקפוץ לפטפט איתו קצת. הוא
ישמח, לא?"
~אז... האם הוא באמת אוכל-מוות במסווה? ומצד שני,
בלאטריקס נעדרת הרבה שנים. אולי היא פשוט לא מעודכנת...~ המחשבות התרוצצו בפראות בראשה. ~תראי אותך... ארוסך מוטל חסר הכרה מזה עשרים
וחמש שנים בקדוש מנגו, ואת מנהלת שיחות נימוסין עם היצור הגרוע ביותר שצמח בעולם
הקוסמים~. זכרון
פניה ושערה הפרוע של אליס לונגבוטום עלה בה, עם עטיפות המסטיק המתנפח של דרובל...
ועכשיו רון המסכן שוכב באותה מחלקה. לפתע, חשה צורך עז לפרוץ בבכי.
~אבל לא, אני לא אתן למנוולת את העונג
הזה... לא אתן... צריך להוציא ממנה מידע, איכשהו...~
"אני מבינה שכל שפיכות
הדמים, וכל החברים שלך שנהרגו לא לימדו אותך דבר" התיזה בתיעוב. "ישבת
שנים ארוכות באזקבאן בשביל הלורד שלך, ואיך הוא גמל לך על זה? כולם ידעו שהוא שלח
את היחידה שלך לההרג, בכדי להרוויח קצת זמן, לא? אל תספרי לי שהוא חשב ברצינות
שתצליחי להתגבר על דמבלדור; את לא כזו טפשה".
הדמות בתמונה חרקה בשיניה, נבוכה
לרגע.
"את... איך אפשר בכלל לצפות
מבוצדמית שתבין דברים כאלו...." עיניה הבריקו "דברים שהם פשוט... גדולים
מהחיים. לפסוע בעקבות סלילי עוצמה, שמוליכים אל עבר הנצח. ולגעת בנצח, הו
כן..."
הרמיוני נשכה את שפתיה.
~אבל הבוצדמית הזו... מבינה יותר, הרבה יותר מאשר את
משערת~, הרהרה,
חשה את ישותה רועדת קלות. כל אותן ימים, חודשים ושנים בהם ישבה על ספרים עתיקים, הוגה
בלהיטות בצורות הרוניות ומשננת לחש אחר לחש... והיא ידעה, היא תמיד ידעה כי ישנו
דבר-מה מעבר, דבר-מה אשר לא ניתן להגותו במילים... כיצד היה אפשר להסביר למישהו,
אפילו לרון, את העונג שבחשיפת הסודות שבין הגווילים, ההמראה הלאה והלאה בנתיב אל
הנצח...
~לגעת בנצח... הדרך ההיא מובילה להיכנשהו... היא
פשוט חייבת...~
"ואדון האופל..."
בלאטריקס נאנקה "הוא היה... אוך... הקוסם הקרוב ביותר לגעת בנצח, לשלוט בו...
הקרוב ביותר מאז סלית'רין הזקן. את בכלל לא יכולה להבין איך זה היה, לגעת בו...
לחוש אותו סביבך, לחוש את הנצח... אוה..."
הרמיוני התעשתה, משלחת בתמונה
גיחוך נבזי.
"תמשיכי לגנוח כך, ומישהו עוד יחשוב שאני מסתירה מאהב כאן במשרד. או אולי,
לאור מאורעות היום, שפתחתי לי פינת יעוץ-נישואין לאוכלי מוות".
בלאטריקס פערה את פיה בתדהמה.
"את..."
"אבל אני חושבת שאחזיר אותך
למחסן" הפטירה הרמיוני בפיהוק, מכוונת אליה את שרביטה "אחרי הכל, לא
הייתי רוצה לצער אותך כל כך במראות הנוראים האלו שאת נאלצת לראות כשאת תלויה כאן:
בוצדמית בכסא המנהלת, בוגדים-בדם שורצים בכל פינה..."
שפתיה של הדמות בתמונה נפתחו
ונסגרו שוב ושוב בלא שתצליח להפליט הגה... אחר, עלה בידה לחזור ולדבר באיטיות,
בקול שונה לחלוטין מהקול היהיר והלעגני בו דיברה קודם.
"את... חכי רגע" אמרה,
וניכר היה בה כי היא נאבקת על כל מילה ומילה "אולי אני בכל-זאת... אעזור לך
קצת. רק משום... משום שמשעמם לי שם למטה ואת כזו... כזאת בוצדמית מעוררת רחמים..."
הרמיוני הנהנה בקשיחות, מסתובבת ומפנה
אליה את גבה; רק כאשר היתה בטוחה שהדמות בתמונה אינה מסוגלת לראות את פניה, הרשתה
לעצמה חיוך קטן.
~אז
אולי בכל-זאת משהו הלך לך טוב היום~. הרהרה.
|
|
|