קול הפעמון
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar
חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה
|
|
|
הרמיוני
"פריקלסיה מורפוס!"
שרביטה של הרמיוני גריינג'ר נע באיטיות,
מתיז זיקים כחולים בעודו עוקב אחרי נתיב מעופן של הצורות שיצרה זה עתה; פרפרי הצל,
הילות קלושות של תכול-ערב עמום ואפור עמוק, רפרפו בשלווה מוזרה בינות למכשירים
הממלאים את שולחנה, או חולפים כשביטי-רפאים על פני דיוקני המנהלים הדוממים לאורך
הקירות. חושקת את שפתיה, אימצה הרמיוני את ישותה לעקוב אחר המתווה המתפתל, כמו היו
זרזיפי התכול והאפור קווים בציור חמקמק, אותו נאבקה להבין ולרשום במוחה.
מקץ רגע, נעצר אחד הפרפרים בקצה השולחן,
מרפרף בקלילות על ראשו החיוור של הנער המפוסל שם; לרגע, נדמה היה כי צלקת הברק
החרוטה בשיש משתקפת מאות פעמים בכנפיים הדקות, מרתקת את הרמיוני וגורמת לכל המתווה
המסובך להשמט מזכרונה. אזי, התפוקק הפרפר ברחש חרישי ולשון עשן חריף, מותיר את
הרמיוני לבהות בפני השיש הממושקפות; במרוצת השדנים, הציעו לה טובי האומנים תמונות
ופסלים מכושפים מכל סוג ומין, להנציח את זכר ידידה המנוח, אלא שהרמיוני סירבה
לכולם.
יתרת הפרפרים הוסיפה להסתחרר ברחבי משרד
המנהל, הופכים למערבולת פרועה של מאות גוונים וניחוחות; אלא שהרמיוני לא נתנה
עליהם את דעתה; לא עוד. מתכווצת בכסאה, הוסיפה לבהות בפנים המפוסלות, אפופה בפעם
המי-יודע-כמה בזכרון הלילה המבעית, היום לפני עשרים וחמש שנים בדיוק; הפקודות
הנמרצות וקריאות המלחמה; אלומות האור השורקות לכל עבר, וקולו המבעית של
אתה-יודע-מי מחלק פקודות מתוך האפלה והגשם השוטף... והצרחות... אוי, הצרחות
הנוראות ההן. הרמיוני יכולה היתה לזכור את הרגע המבעית בו פגעה בה קרן סלילית
צהובה שבקעה משרביטו של רודולפוס לסטריינג': האור המסמא האופף אותה, הכאב הנורא,
כאילו דמה מבעבע ועולה באש בתוך עורקיה... ואזי חשיכה, חשיכה מוחלטת. משהתעוררה,
סיפרו לה המרפאים כי פרפרה בין חיים למוות במשך שבועיים תמימים.
את אשר קרה לאחר מכן, שמעה מסיפוריהם של
חברי מסדר עוף החול ששרדו את הקרב העקוב מדם; מחצית המסדר לערך נספה ביום ההוא,
ומחצית התריסר אחרים נפגעו באופן בלתי הפיך. מאוכלי המוות, לעומת זאת, לא שרד כמעט
איש; ביל וויזלי ונימפדורה טונקס ידעו לספר, כי לקראת הסוף, נטרפה דעתו של
אתה-יודע-מי כליל, והוא החל מטיל קללות אבדה קדברה על אנשיו המנסים להמלט.
אט-אט, דעכו הדי הקרב ההוא והעולם התקדם
לעבר עידן חדש, מותירים את הרמיוני להאבק לבדה בצללי-העבר; אלו שבו וביקרו אותה
שוב ושוב בחלומותיה, גורמים לה להתעורר בזעקה ובעיניים לחות מדמעות: הלמות תופיהם
של הענקים, וזוועתם האפלה של הסוהרסנים המרחפים באוויר; פניו המתות של האגריד
וחיוכו המחריד של דולחוב המשחק ברון המסכן כבובה על חוט, רגע בטרם פגע בו ברק מידו
של קינגסלי והפך אותו ללפיד אנושי זועק.
אם אהבו פקידי משרד הקסמים לציין בנאומיהם,
כי מתוך הדם והאפר בקע עולם חדש וטהור, הרי הרמיוני חשה לא פעם, כי זה פסח עליה,
מותיר אותה עמוק בתוך צלליו של העולם הישן. אף כי סיוטיה נחלשו במרוצת השנים,
לעולם לא היו רחוקים מדי; עיתים, כאשר נאמה בטקסי יום הזכרון, ראתה אותם שבים
וקורמים גידים ועור מול עיניה הפקוחות, וכל היתר נקלש ונמוג מפניהם.
אף כעת, בעודה מסתתרת במשרדה מפני הטקס
המתנהל באולם הגדול, דימתה לראותם מרצדים לנגד עיניה... אף אם עמומים ושונים קמעה
מן הרגיל. מעבירה יד רועדת בשערה החום-מאפיר, דימתה לראות תל אפל מבהיק באורו
החולני של ירח, ורעם תופים מתגלגל במרחקים. הרמיוני התכווצה בכסאה; לרגע חשה כי
המכשירים על שולחנה רועדים קלות, כאילו חלקו עמה את סיוטיה.
את מאבדת את שפיות דעתך,
הרמיוני. סנטה
בעצמה. או למצער, הופכת לסחבה בלויה ומעוררת רחמים... ראי כיצד את מסתתרת,
במקום לרדת אל האולם הגדול ולמלא את חובותייך, כפי שכל מנהל ראוי לשמו היה עושה.
אבל אולי... דמעה מלוחה נטפה על לחיה. אולי פשוט לא היית צריכה לבלות את כל
אתמול במחלקה ההיא בקדוש מנגו. רון המסכן... הוא לא היה מרגיש, אם היית באה אליו
אחרי חג הנצחון.
למען האמת, ידעה, לא היה רון מבחין כלל
ועיקר אף אם לא היתה באה לבקרו כלל ועיקר. דמעותיה הוסיפו ליטוף, כאשר נזכרה בו:
פניו הכחושים והרזים כל-כך בעודו שוכב כבול-עץ במיטתו, דרך בה בילה את כל עשרים
וחמש השנים שחלפו מאז הקרב האחרון; קללתו הארורה של דולוחוב, סוג חדש וקטלני
במיוחד של אימפריוס, הותירה את קורבנה כחרס סדוק ומרוקן לאחר שהתפוגגה; המרפאים
עצמם נאלצו לשוב ולהטיל עליו קללת אימפריוס פעמיים ביום, לגרום לו לקום באפס-קול
ממיטתו
בכדי לאכול ולשתות. במרוצת השנים, עשתה
הרמיוני כל שלאל ידה בשביל ארוסה המסכן: היא חקרה כל ספר מרפא עתיק שהצליחה להניח
עליו את ידה, ניסתה לחשים מורכבים, דיבורים ארוכים ורכים, ודמעות לאין-ספור; הכל
לשווא.
כעת, נותרה הרמיוני גריינג'ר לבדה; יושבת
בדד במשרדו המפואר של מנהל הוגוורטס ומביטה בתמונותיהם של קודמיה לתפקיד; מאז
נכנסה אל המשרד לראשונה כתלמידה עולת-ימים, התווספו לו שתי תמונות נוספות: אלבוס
דמבלדור, שפרש מכל תפקידיו ונעלם בלא להותיר עקבות שנים מעטות לאחר הקרב האחרון,
ופטרישיה טריאנגל, שמשלה בהווגורטס במשך שש-עשרה שנים ארוכות; המנהל הנערץ ניצב
דומם במתוך המסגרת הכסופה, מחייך חיוך עדין ומלטף את זקנו העבות, ואילו פטרישיה
טריאנגל בהתה נכחה באנחה מתקתקה, משקפיה המרובעים העצומים מסתבכים ברעמת שערה
הצהוב-אפרפר. שריטה דקה בקיר לצד תמונתה היה הזכרון היחיד שנותר ממחליפה, אובריאן
קנדל המפוזר שתשוקתו אל אחת המדריכות מרייבנקלו הפכה לטירוף, והובילה אותו בסופו
של דבר אל תא אפל באזקבאן.
תכופות, מצאה עצמה הרמיוני תמהה, האם לא
נפל צל השנים אף על התמונות עצמן; כאשר ישב דמבלדור במשרד זה עצמו, נראו הללו כמי
שאינן חדלות להרעיש ולהתווכח, או לכל הפחות נוחרות בקול גדול; כעת, היה המשרד אפוף
דממה, כאילו הפכו הדיוקנאות לתמונות מוגלגים פשוטות.
מנגבת באיטיות את לחייה, תמהה הרמיוני
האם תטיב אף היא לעשות, אם תיטוש את המשרד ואת הוגוורטס, ותשוב אל אותו עולם פשוט
ונטול קסם ממנו באה לפני שלושים וחמש שנים. דומה היה, כי לא נותר כאן דבר עבורה;
אפילו קסמיה נבלו ודעכו לאיטם: לפני שנים, יכולה היתה לעקוב על נקלה אחר מסלוליהם
המסובכים של אות, שרטוטים מכושפים ויצירי צללים, ולשרטט במחשבתה כהרף-עין צורות
וסימנים שהיו כמעט בלתי נתפשים עבור אחרים; בדרך זו, השתלטה על נקלה על הלחשים
המורכבים ביותר, מדהימה פעם אחר פעם את ידידיה.
אלא שכעת, נדמה היה לה כי ערפל דביק סוגר באיטיות על ישותה, בולע את תבונתה ומעמעם
סימנים ואותות שהיו בהירים אי-אז; כעת, חשה כי כל אחד ואחד מהם דרש מאמץ עילאי.
המכשפה המוכשרת ביותר בדורה,
אין ספק. הרהרה בתעוב, כובשת
את פניה בשולחן. הם... פשוט רואים את הרמיוני של אז; סיפור יפה מהעולם ההוא, ממש כמו הארי
או לורד וולדמורט, ומחמיצים את הסחבה הפתטית שהחליפה אותה. או שמא לא... אי-כה, לא יכולה היתה
להשתחרר מן המחשבה, כי מינויה המפתיע לפני שנתיים, לא נועד אלא בכדי לחסום את דרכו
של מועמד אחר, מבוגר ומכושר ממנה לאין-ערוך; אלא שהמלומד הקודר פלאביוס נורפולק בא
ממשפחה עתיקה ובעלת עמדות שלא נשאו חן בעיני סגן שר הקסמים, ברנארד קארתניי רב
ההשפעה. ואיזו דרך טובה יותר היתה לחוסמו, מאשר לנפנף בבובה עטורת תהילה בשם
הרמיוני גריינג'ר?
עווית חלפה בה.
כה אפל ומאוס... אי-כה, נזכרה בליל כל
הקדושים בשנה הראשונה ללימודיה, כאשר גברו עליה הבדידות והיאוש, גורמים לה לסגור
את עצמה בשירותי הבנות ולמרר בבכי במשך שעות; לא בפעם הראשונה, מצאה עצמה מתאווה
לעשות זאת פעם נוספת; שמא, אם תעצום את עיניה ותבכה זמן רב די הצורך, יופיעו הארי
ורון בשנית בכדי להציל אותה, וכל הצער והרשע יתפוגגו כחלום אחד גדול?
נאנחת, אילצה עצמה לשוב ולהזדקף; אחר,
שלחה יד איטית אל הספר עב הכרס המוטל לפניה.
הפסיקי להיות כזו תינוקת,
הרמיוני.
הרהרה, הופכת באיטיות את אחד הדפים הישנים ומגייסת את כל כוחה בכדי לשוב ולהתרכז
בכתב הפתלתול.
צעדיהם הקרבים של מספר אנשים הדהדו מתוך
המדרגות המוליכות אל המשרד, קוטעים את חוט מחשבותיה ומעלים ארשת זעופה על פניה.
האם לא הבהרתי היטב די הצורך, כי
אין להפריע לי מכל סיבה שהיא? הרהרה, משליכה את שרביטה על השולחן ומוחה במהירות את שרידי הדמעות
מפניה הלחים. בעבר, היה משרדו של מנהל הוגוורטס ספון מאחורי דלתות סתרים, וגרגויל
מגודל דרש את הסיסמה מכל המבקשים להכנס; כיום, היו מכשולים אלו נחלת העבר, עניין
לדפי המהדורה האחרונה של 'הוגוורטס תולדות' ותו לא; פרופסור פטרישיה טריאנגל היא
שהחליטה, כי מצב דברים זה אינו אלא התנשאות שאינה הולמת את ערכי הדור; אחד-עשרה
שנים בהם עבדה במחיצתה, לימדו את הרמיוני כי מרגע שגמרה פרופסור טריאנגל אומר
בדעתה, לא יוכלו גם שלושה ענקים להזיזה, ולו כזרת.
"הרמיוני יקירה" זכרה אותה
מצקצקת בלשונה, קולה דקיק ופסקני. "חלפו וכלו הימים בהם סברנו, כי יאה למורים
להתנשא מעל תלמידיהם. כלום יהירות זו אינה עצם אותו שורש לענה, ממנה נבטה תורתו של
את-יודעת-מי? בי נשבעתי, כי אצלי תהיה הוגוורטס כולה משפחה גדולה ומאושרת..."
ובעוד הרמיוני מתנערת ומסדרת בקדחנות את
שערותיה הסוררות, הסתמנה דמותו הגמלונית של פרופסור קראובל מתחת למשקוף הכניסה.
הרמיוני הזדקפה במושבה, מבליעה אנחה.
"אני יודעת שהיה עלי לנכוח בטקס,
הארבוס" הפליטה בעייפות.
"הו, אני בהחלט מבין, פרופסור
גריינג'ר, אני בהחלט..." פניו הסמוקים של המורה לשינוי צורה נראו נבוכים
ומתנצלים. "איש מאיתנו לא חשב
לבוא אלייך בטענות, אבל..." נראה כי הוא חוכך כל מילה בדעתו, ומגניב מבט
עצבני אל מעבר לכתפו. "אה... אחד הנואמים בטקס, הוא... מתעקש לראות את
פנייך".
פיה של הרמיוני נפער לרווחה, ונסגר
בנקישת זעם, כאשר פסעה הדמות המוכרת כל-כך אל תוככי משרדה בצעד יהיר, שערו הבהיר
גולש בהפגנתיות על צווארונו היוקרתי.
כיצד הוא מעז, השרץ... רשפה, חשה כיצד נצבעות לחייה
באודם. כיצד הוא מעז?!
דראקו מאלפוי כמעט ולא השתנה מאז הפעם
האחרונה בה נפגשו בחטף, לפני שמונה שנים לערך; אם החל שערו להאפיר, הרי שגוניו
הבהירים הסוו זאת כמעט לחלוטין; ואילו סנטרו המחודד והיהירות בעיניו האפורות לא
השתנו כהו-זה. מה הוא זומם הפעם, או שמא לא בא אלא בכדי להתענג על יגוני?
"מר מאלפוי" סיננה בקול מבשר
רעה. "אני משערת שעלי לברך אותך על הנאום המצלצל ו... הכנה כל-כך שנשאת היום.
במה אוכל לעזור לך?".
דראקו חייך בשביעות רצון.
"מחמאה מפיך היא עונג צרוף, פרופסור
גריינג'ר" השיב באדיבות מעושה "אולם למען האמת, לא באתי אלא בכדי לברך
ולדרוש בשלומך. היתה זו גסות רוח איומה מצידי, אם הייתי עוזב בלא לראות את פני
עמיתתי לשעבר לספסל הלימודים, המנהלת המוכשרת שכולם, ובעיקר משפחת קארתניי מרבה
כל-כך לספר בשבחיה; הרמיוני גריינג'ר המפורסמת, עליה סיפרתי כה רבות לבתי,
בטרם שלחתי אותה ללמוד בהוגוורטס".
בזאת אני בטוחה בהחלט, מנוול. הרהרה; למרבה התסכול, לא מצאה כל
תשובה שנונה ועוקצנית די הצורך. פעם, היית מוצאת מענה בתוך שניה. הוסיפה
וסנטה בעצמה, מהדקת את שפתותיה ומחכה לרגע בו יואיל מאלפוי לעזוב סוף-סוף את
משרדה.
נאבקת לשמור על שליטה, ניסתה לחזק את
עצמה בזכרונות היותר נעימים שנותרו לה מפגישותיהם הקודמות: דראקו צווח ומיבב כי
הוא עומד למות, אחרי שחטף מבקביק את מה שהגיע לו כל-כך; סופג אגרוף בפרצופו, ואותה
פעם מענגת ברכבת, בו ספגו הוא, קראב וגויל קללות כה רבות, עד שנראו כמו חשופיות
מוזרות. לרגע, החל חיוך חיוור ננסך על פניה. אלא שדבריו הבאים של דראקו קטעוהו
באיבו.
"אה, וכמעט שכחתי. בטוחני כי תשמחי
לדעת, כי אחוזת מאלפוי תתרום השנה אלפיים אוניות זהב למחלקת פגיעות לחשים
בלתי-הפיכות במוסד על-שם הקדוש מנגו" החיוך על פניו החיוורות התרחב
"כמות כה גדולה של זהב... בטוחני כי וויזלי המסכן היה שמח לראות כמות כה
גדולה של אוניות סביבו, לו אך יכול היה להבין..."
זה היה כבר יותר מדי; בטרם הצליחה
הרמיוני לשקול את מעשיה, ננערה מן הכסא וחטפה את שרביטה מהשולחן, מכוונת אותו הישר
אל פניו.
"סלק את עצמך מהמשרד שלי, מאלפוי,
אחרת תפגע" סיננה בין שיניה.
פרופסור קראובל צעד קדימה בכדי להתערב,
אולם דראקו היה מהיר ממנו.
"כרצונך, גריינג'ר" הפטיר
בחיוך מדושן עונג, מחווה קידה קלילה ומסתובב לעבר היציאה. "במקרים אחרים,
הייתי רואה חובה לעצמי לדווח למשרד הקסמים על התנהגות כה... שערורייתית מצידו של
מנהל בית-ספר. אחרי הכל, מסוכן למדי כי אדם שאינו שולט ב...גחמות קטנות כאלו ישהה
בחברת ילדים רכים. אלא שהפעם אבליג... לא הייתי רוצה להרע למכשפה שמצבה כה
עדין. להתראות בקרוב, גריינג'ר".
דברים אלו על שפתיו, פנה דראקו להסתלק, שורק לעצמו מנגינה עליזה. מבטו
הנבוך של פרופסור קראובל נשלח אחריו, וממנו לעבר הרמיוני שפניה הסמיקו כסלק; השנים
הרבות שחלפו לא השכיחו ממנה כהו-זה את טיבה של הנעימה; אף כעת, יכולה היתה לחוש את
המילים הישנות, מרחפות מאליהן בחלל המשרד.
ויזלי הזבל נולד בתוך פח,
הוא שומר עלוב כל-כך
נצחוננו כאן מובטח,
וויזלי הוא המלך...
חורקת שיניה, הניפה את שרביטה באיום לעבר
גבו המתרחק. אחר, במאמץ עליון, השפילה את ידה המונפת וצנחה באפיסת כוחות אל תוך
כסאה; פרופסור קראובל הפליט התנצלות אחרונה ומיהר לסגת לעבר המדרגות, מאפשר לדממה
לשוב ולהשתרר בתוך המשרד.
אתה יכול לחגוג, מאלפוי. הרהרה, דמעות שבות ומרטיבות את
עיניה. בסופו של דבר, אתה ניצחת. הארי מת, רון משותק, ואני, לי לא נותר
מאומה... מאומה...
"טרום, דום" דימתה לשמוע הלמות
תופים רחוקה, מתלכדת כתשובה עם הלמות ליבה "טרום-דום-דום".
עיניה הלחות נעצמו באיטיות; אחד המכשירים
העדינים על השולחן רשרש והקיש בקול מאיים; ואי-כה דימתה לראות אשה בודדת מפליטה
זעקת יגון בתוך העלטה, מתנודדת ונאבקת לקום בשנית; להבים צלצלו, מתנגשים זה בזה
בעוצמה; פנים מעוותות נהמו בכאב, קורסות ונמחצות בתוך המהומה. המכשיר העדין הוסיף
לצלצל בקול מתכתי, מפיץ שוב ושוב את אזהרתו העלומה. קורסת אל תוך כסאה, נאנחה
והליטה את פניה בידיים רועדות.
"נהנית להתבזות, גריינג'ר?"
הקול הצולפני גרם להרמיוני להרים את פניה
הרטובות, ולמצוא עצמה מביטה הישר אל תוך עיניו השחורות של סנייפ. דומה היה, כי
שקעה ביגונה עד כדי-כך, כי לא הבחינה כלל בכניסתו אל החדר.
"אתה..." מלמלה בתעוב, מוחה
במהירות את הדמעות מעיניה "חשבתי לעצמי ש...תרצה להתלוות לשיחה ארוכה עם מי
שהיה התלמיד היקר לליבך" הטיחה בארסיות. אלא, שסנייפ לא נראה כמתרשם במיוחד.
"מדוע שאטרח?" השיב, משלב את
זרועותיו על חזהו, בלא להסיר ממנה את מבטו הצונן. "יש טפשות רבה די הצורך כדי
להעסיק אותי כאן, עד שאין זמני פנוי להתבזבז על עניינים מחוץ לבית הספר.
ואת..." רשף, מצמצם את עיניו "חוששני שלא השתנית בהרבה, מאז הימים בהם
ניסיתי לשווא לחנך אותך בכיתת השיקויים, עושה כל מאמץ להסביר למושלמת הקטנה, שאין
זה רצוי להדחף בכל-עת קדימה ולצעוק את התשובה לפני כולם".
הרמיוני נשכה את שפתיה, מקללת עצמה על
חוסר האונים שהפגינה. אפשר לחשוב שאתה השתנית, סבר-מאוס, הרהרה, יודעת כי
היא חייבת להעמיד אותו במקומו, את אותו עטלף שחור ומאוס.
"באת בכדי לבשר לי דבר מה, או שמא
רק כדי להעלות זכרונות?" הטיחה בו "אם כן, זמני אינו פנוי, לך להתבדח על
חשבוני בחברת הסלית'רינים החביבים שלך".
סנייפ העלה את החלקלק בחיוכיו על פניו.
"היי סמוכה ובטוחה, כי איני מטריד
את המנהלת הדגולה מרצוני, ולו לרגע אחד מעבר לנדרש" השיב בעליונות, מתיק את
מבטו מפניה וסוקר באריכות את הדיוקנאות הדוממים לאורך הקיר "ובכן, כל דבר טוב
חייב להסתיים בסופו של דבר, חוששני" מלמל, כאילו לעצמו. אזי, שב ונפנה אליה.
"ישנם כמה עניינים שהתבקשתי להעביר
אלייך בלא דיחוי" הוסיף, שולף קלף מעוטר מגלימתו השחורה ומניח אותו לפניה.
"ראשית, ידידך הטוב ברנארד קארתניי דרש כי אמסור לך בלא דיחוי את
ההזמנה הזו. הוא מתעקש כי תכבדי בנוכחותך את הנשף שיערוך באחוזתו בערב חג הנצחון,
לרגל הולדת נכדו הראשון" הוסיף בקול שופע ארס.
"אשקול זאת" מלמלה בכעס. עצם
הרעיון לנכוח בנשף בעוד שבוע נראה לה מפתה כמעט כמו ריקוד טנגו עם אתה-יודע-מי.
אלא שהיא הטיבה לדעת כי לא תוכל לסרב; לא לברנארד קארתניי, סגן השר לו היא חבה את
משרתה... מאוסה ועגומה כאשר תהיה; סנייפ ידע זאת היטב כמוה, והדבר אך הוסיף שמן
למדורת זעמה.
"ועוד דבר" הוסיף סנייפ, מעקל
את שפתיו בבוז "אמה של אחת התלמידות מהבית שלי, קרימהילד פון באלזיגן-קראוזה,
תגיע לכאן מחרתיים עם ה...חבר שלה, אדון פלטשר. הם דורשים לשוחח עם שנינו, בלא
דיחוי".
* * *
קול החבטה העצום הקפיץ את הרמיוני משנתה,
גורם לה להתיישב במיטתה ולנער את מחלפותיה הסוררות מעל פניה. חדר המיטות היה חשוך
וערפילי; רק להבות קטנות שהשתיירו בין שרידי נרות עוממים הבליחו עדיין, מרצדות
ומהבהבות באיום נוכח מגעה הקפוא של הרוח.
רוח... מלמלה בבלבול, ממצמצת בעיניה ושולחת יד
לגשש אחרי שרביטה.
"לומוס" מלמלה מקץ רגע,
כאשר סגרו אצבעותיה על מגע העץ המוכר. אור חיוור התפשט סביב, הודף את הצללים לאחור
וחושף את הוילונות המטלטלים ברוח העזה שפרצה אל חדר המיטות, מכניעה את כנפי החלון
והודפת אותן פנימה. נאנחת, סילקה את קורי השינה מעיניה; דמותו של רון השיבה לה
חיוך קפוא מן התמונה מעל הכוננית, רכוב על מטאטא מעל אצטדיון הקווידיץ' הגדול.
"רוח ארורה" מלמלה
"פשוט... לא הוגן";
דווקא כעת, בחרה זו לפרוץ את החלון,
קוטעת חלום נעים בו הסבה הרמיוני לסעודת חג-מולד חמימה ומאושרת כשכל ידידיה סביבה,
בריאים ומאושרים. עודה רוטנת, הורידה באיטיות את רגליה מן המיטה.
"אציו כפכפים" ציוותה,
מכוונת את שרביטה לעבר ארון סמוך. התריס נאנח בתשובה, נסגר ונפתח בחבטה עזה;
מאי-שם, הדהד קולו הגלמוד של ינשוף, נמהל ומתעוות בשריקת הרוח.
ברגע הבא, התרוממה הרמיוני על רגליה,
מגביהה את השרביט ובוחנת בזהירות את סביבותיה. לא בפעם הראשונה, ניקרה בה תחושה
מרגיזה כאילו איבדה דבר מה... או שמא, היא מתאווה לדבר-מה בלתי ברור. היא חשה זאת
בערב, לאחר שנפטרה מחברתו המאוסה של סנייפ.
את אכן רוצה זאת... אולם את מה? תהתה, פוסעת באיטיות לעבר התריס
הסורר. אצבעותיה נסגרו על האדן הלח, דוחפות אותו בגסות החוצה, ושבות להגיף את
הסוגר. עודה נבוכה, עמדה מול החלון, מביטה בנוף האפל הנשקף ממגדלה. ההרים הרחוקים
נחבאו כעת בעלטת הליל; נדמה היה, כאילו היא צופה אל מרחביו של ים שחור, מחוסר
ראשית וסוף. אי-שם, כממצולות, נשמע קולו העמוק של אורלוגין, מכריז כי השעה היא אחת
אחרי חצות.
ואז, כהרף-עין, ידעה את אשר היא רוצה.
שכחי מזה, מטורפת שכמותך! יבב קול נבעת בתוך ישותה. את
תסתבכי בכאלו צרות, שלא לדבר על... היית צריכה לשרוף אותה, לשרוף את התמונה הארורה
הזו מיד לאחר שקיבלת אותה. לפחות... הניחי לה להוסיף להרקב בחשכה. זה... זה מסוכן!"
ואכן, היה זה טירוף לשמו; בלא ספק, היתה
צורחת ומטיפה מוסר במשך שעות להארי או רון, אילו היו מעלים מעשה איוולת כזה בדעתם.
למען האמת, לא הצליחה הרמיוני מעולם לגלות, מי ההין לשלוח לה מתנה מפחידה שכזו, ביום
השנה השלישי להצטרפותה אל צוות המורים של הוגוורטס. עלה בדעתה, שהיה זה תעלול
מרושע במיוחד של דראקו... או שמא של אדם אחר?
איזו תועלת תפיקי ממנה? התחננו מחשבותיה, בעת שפנתה
כמהופנטת לעבר ארון הסתרים בקיר ופתחה אותו לרווחה. צינה חלפה בה, כאשר אחזה בבד
הכהה שאפף את המסגרת הכבדה. לא היה להרמיוני מענה, מלבד העובדה שבין כה וכה, אין
לה מאומה להפסידו. ידיה נעו מעצמן, אחוזות דחף חזק מכל תבונה או צו זהירות.
לפתוח... לפתוח... לפתוח ולהתבונן בדיוקן החיוור מעברו האחר של הבד. זה, בניגוד
גמור לתמונות המנהלים במשרדה, לא כפה על עצמו שתיקה דוממת; הו לא. תחת זאת, התעוו
הפנים המפחידות, שולחות בה מבט לעגני מתוך המסגרת השחורה.
"תמונה תמונה שעל הקיר,
מי הכי בוצדם בעיר?"
הקול מילא את החדר, צולף באוזניה של
הרמיוני ומעלה סומק בלחייה.
"כל-כך התגעגעת אלי, ילדונת
מתוקה?" לעג הקול המטורף למחצה "או שאולי את כה בודדה ועלובה, שאין לך
איש לדבר איתו?"
לרגע, עמדה הרמיוני בשרביט מושפל, נבוכה
והלומת-עלבון. אחר, שבה לעצמה כהרף-עין.
"סתמי את הפה המלוכלך שלך,
בלאטריקס" החזירה, ערה ונמרצת כפי שלא היתה חודשים ארוכים "או שאגרום לך
להצטער על זה. אני בטוחה שתהני מכישוף שיסגור אותך בתמונה ליד הצינוק..."
גיחכה בארסיות "זו עם הקרברוס חולה הכלבת. אני בטוחה שתתאימו, מה את
חושבת?"
פניה הכחושים של התמונה התעוו בכעס.
"הוצאת אותי רק בכדי לאיים עלי,
בוצדמית?"
"לאו דווקא" קולה של הרמיוני
היה שקט ומרוכז "הוצאתי אותך, כדי שנגלגל שיחה קטנה... ישנם כמה דברים שאת
יודעת, ואני מוצאת את עצמי סקרנית מאד לגביהם" הוסיפה במתיקות, עיניה נוצצות
כמו שבה, בהרף-רגע, להיות הרמיוני הישנה ורבת-התחבולות. "ואל דאגה; את תספרי
לי את הכל, יקירתי שבתמונה... בין אם תרצי ובין אם לא".
|
|
|