מלכת עזאזאל

סיפור פנטזיה מקורי מאת הדס משגב

שמש.
צרצרים מקפצים בעצלות על העשב, שקמל וכפף קצוותיו מפני החום. ופכפוך חרישי של יובל זעיר, מכה בסלעים הסוגרים עליו כמו מבקש לברוח ולהיספג באדמה החמימה, היבשה. וקני סוף עצובים, שרוח חרישית מנגנת בהם קינות. ואבן גיר לבנה, בוהקת בשמש, נחה בעצלות על הגדה, נוגעת- לא נוגעת במים.
ונערה.
בתעתועי האור-וצל המשחקים בעלי העצים שמעליה, נדמה עורה כמעט ירקרק; פרח נעוץ בשערה, מאחורי אחת מאזניה המחודדות במקצת. היא שוכבת על אבן הגיר שלה ללא נוע, מפקירה את גופה לקרני השמש ומאזינה לנגינת קני הסוף, ולחלילי הרועים.
חליל רועים…
היא אוספת רגליה בעדינות ומזדקפת. קולות הנגינה, המוחשיים כעת, נדמים כהולכים ומתחזקים, הולכים וקרבים. היא מביטה בבבואתה שבמים – בשערה הכמעט-זהוב, שצונח בשובבות על מצחה; בעיניה החומות, הזוהרות, מלאות תמימות; בשפתיה הדקות, המחייכות.

קולון מיהר בעקבות העז, מדדה בכבדות על הסלעים. השמש כמעט ושקעה וצבעה את השמים בסגול עז, וכמה חבל שדווקא עכשיו החליטה אנתיאה לברוח. היא דילגה בקלילות בכיוון הפלג, נוגעת לא נוגעת בסלעים; קולון, על אף נשימתו המאומצת, הביט בה כמעט מתפעל – לו ידע גם הוא לרוץ כך…
אנתיאה קרבה מעדנות אל הנחל והרכינה את ראשה, לוחכת את המים. קולון התקרב אליה בצעדים זהירים, והניח את ידו בחוזקה על עורפה. היא זקפה את ראשה והשמיעה פעייה נעלבת. קולון ליטף אותה בידו השניה, והמתין שתסיים לשתות. אנתיאה, ככל הנראה, לא מיהרה לשום מקום; היא לגמה בנחישות מהמים, ולא הראתה סימנים שהרוותה את צמאונה. קולון כבר התכונן לבעוט בה, כשלפתע שמע רחש מבין הקנים שמאחוריו.
זו היתה נערה, מבע תמים על פניה ועיניה מבוהלות. "שלום," אמרה בקול זעיר.
"אה, שלום," אמר קולון. משהו במבטה המפוחד גרם לו להוסיף "מה את עושה בשדה הפתוח בשעה כזו? את יודעת וודאי כמה זה מסוכן?" וכשעיניה התרחבו כמו קלטה זה עתה את מלוא דמותו, אמר בחופזה "אני לא אפגע בך. איפה הכפר שלך? בואי, אלווה אותך הביתה." ולמרבה מבוכתו, היא פרצה בבכי.
"אני מבקש סליחה," אמר במגושם. "לא התכוונתי לפגוע בך…" היא משכה באפה.
"אני כל כך מפחדת…" לחשה.
"אני לא אפגע בך," חזר קולון. "זה בסדר."
"לא ממך," אמרה הנערה. " אבל השמש כמעט שקעה, ותכף הוא יבוא…"
קולון הביט בה בבלבול. "מי? מי יבוא?"
הנערה מחתה את הדמעות מפניה ביד אחת ונשמה עמוק. "אני מתחתנת היום," אמרה.
"שיהיה במזל," אמר קולון, משתדל להישמע מנומס. "הלכת לאיבוד?"
"לא. אני מחכה לו כאן."
"אני מבין." הוא באמת הבין, חשב. היא לא בת הכפר היחידה שנאלצת להתחתן עם אדם שלא רצתה בו – זקן? מכוער? מי יודע. מה שברור הוא שהרעיון בהחלט לא משמח אותה.
"אה…" הוא ניסה להיות אדיב, אבירי – כמו בכל הסיפורים על הצעירים הנאים והחינניים, שעשו גדולות ונצורות למען האהבה. אורפיאוס ואורידיקה, למשל. "תרצי שאחכה איתך?" זה לא היה מה שהתכוון לומר, אבל זה נשמע נכון, בדרך כלשהי. חיוכה המופתע רק חיזק את החלטתו. "טוב," אמר, מאחר ולא ידע מה עוד יוכל להגיד. "אני מקווה שהם לא ידאגו לי בבית… את יודעת, אני צריך להחזיר את אנתיאה לעדר."
"היא תוכל למצוא אותו לבדה?" שאלה הנערה, הנימה המבוהלת מתגנבת שוב לקולה. "אה… כן, אם יתחשק לה." אמר קולון. הנערה תלשה חוט אדום משמלתה, וקשרה אותו בזהירות בין קרניה של העז. היא ליטפה אותה.
"עכשיו הם ידעו שתחזור מאוחר," אמרה, כמעט בגאווה. בצורה מוזרה כלשהי, זה נשמע לקולון כמעט הגיוני.
"אכפת לך פשוט לשבת לידי?" אמרה. "הוא יבוא בכל רגע…" קולון התיישב בכבדות על הסלע, והיא כמו צנחה לידו בעייפות, גבה נשען על שלו. קולון חש מין חמימות מוזרה, וחייך. זמן מה ישבו כך, שותקים, מביטים בשמים הסגולים שהשחירו במהירות. לפתע ניתרה הנערה ממקומה. "הוא בא…" לחשה, קולה נמוג. ועכשיו גם קולון היה יכול לשמוע – טפיפות פרסות, וקרקוש גלגלי כרכרה.
דומה שהאיש ידע בדיוק היכן הפלג, והיכן האבן; המרכבה נעצרה כל כך קרוב לסלע, עד שקולון היה בטוח שאם יושיט את ידו יוכל לגעת בה – דבר שלא רצה במיוחד לעשות; הכרכרה השחורה העבירה בו צמרמורת. "תודה שחיכית איתי," לחשה הנערה. היא נעמדה על קצות אצבעותיה ונשקה לו.
"חכי רגע," אמר. "תראי…. בואי, אני אלווה אותך עד הסוף. תגידי לי כשתרצי ואני אלך." מבטה אסיר התודה היה שווה אפילו החמצה של ארוחת ערב, חשב קולון וטיפס בעקבותיה לכרכרה.

חושך.
משק כנפיים חרישי בחשיכה, מכות-מכות-מכות… ופכפוך צונן של מים בין הסלעים הכהים, והבהובי אורות חיוורים, גבישיים, כמו צוחקים לדממה.
ונערה.
היא עומדת לצד גבר לבוש שחורים, שזרועו כרוכה סביבה. שניהם ניצבים על צוק כביר, גבוה מעל המים, ומביטים – מביטים בנהר הנשמות העושה את דרכו החרישית אל השאול.
הנערה מתבוננת לרגע בפנים המוכרות שהצטרפו זה עתה לשטף הקר. היא מחייכת.
"ומה דעתך?"
"אהובה שלי," הוא נושק לה. "יפה עשית..." היא צוחקת, והדי צחוקה טובעים בחשיכה.