ארכיון
הביקורות של המגדל הלבן
ביקורת על
פרקים בכרך ב' של דמדומי המערב ("רוחות סתיו), לפי פרקים:
ביקורת מאת: הוביטון
פרק IV - שירת הרפאים
עוד
פרק מוצלח, תמשיך כך! במיוחד אהבתי את הפן האפל שהתגלה בדמותה
של סירלוריין. בהחלט מצמרר.
שיפודים מלובנים וסרטנים
נתפרים לתוך
הרחם, בררר... נחמד לראות שיש מישהו שדמיונו פרוע אפילו יותר
מזה שלי, בכל הנוגע
להמצאת שיטות עינויי חדשות ויצירתיות...
נקודה
מעניינת אחרת היא התפלגות הדעות במשפחתו של השופט קלנטיר. אין ספק, שמרבית המשפחות
בגונדור מצויות במצב דומה. בייחוד התרשמתי מעמדת ''הרוב הדומם'' אותה תופסים
השופט, רעייתו ובתם הבכורה, מלינדיס. אני משער, שחלק ניכר מן הגונדורים נוהג ממש
כמותם: מתעב את המלך והיונאים אך אינו עושה דבר בנידון, ואפילו מתנהג כאילו הכל כשורה
וכל העניין אינו נוגע לו כלל, וסבור כי העיקר הוא ''לשמור על שיגרת החיים''. התנהגות
מאכזבת מאוד, ומציאותית מאוד,
ולמרבה הצער, נפוצה ביותר גם בעולמנו...
אם
כבר עורכים השוואות, אני הייתי מזהה את שלטון אלאדון
והיונאים הכאוטי, הרודני והמהפכני דווקא כיצור כלאיים מוזר
בין השלטון הקובני של קסטרו, (כשאת תפקיד קסטרו ממלא השר לנראד כמובן, ולא אלאדון)
לבין שלטונות העריצים המזרח- תיכוניים. או למצער, שלטונם של אלאדון והיונאים
היה עלול להתפתח למשהו מעין זה, לו היו מוענקות להם עוד עשר או עשרים שנה.
את השלטון הנאצי, ניתן להשוות יותר לשלטונם של סאורון
ומורגות/בלגורת, וכמובן לשלטונן של מדינות הברית
האפלה. (במדינות הקיידהרצים ועלפי הסערה גם יחד, שהרי גם עלפי
הסערה כוננו שלטון פסוודו-נאצי, או למצער, פאשיסטי. זו הייתה, על כל פנים, התרשמותי
מן המעט שסופר עליהם.)
פרק V - יוון מצולה
א.פרק מרשים וכאוב
כאחד. היה אפשר לקרוא לו גם בשם- ''שירת הברבור של גונדור', או- ''גונדור בשקיעתה''. בדיעבד,
ולנוכח מצבה הנוכחי של ארצו של אלסר, מלחמת הטבעת נראית כמעט כמיותרת.
ב."החרב
הגונדורית היתה מפלסת דרך למחרשה הגונדורית''; ''שטחי מחייה במזרח''- מילים כאלו
מעלות בזכרוני אידיאולוגיות אחרות, מן העבר הלא רחוק- אידיאולוגיות שהייתי מבכר
לשכוח... 
וכנראה
שלזה בעצם התכוונת.
ג.עד
כה תהיתי בנוגע למהות ההתרחשויות בפרק הקודם, ולטיב מעשיו של נציב השוק, כעת דומני שהדברים הולכים ומתבהרים.
ד.ומה
היצור שעורר את פלצותה של קאהדרה?
אולי אחד מן הקובורז? (כך לפחות זה נשמע, על פי התיאור, והרי 'המאורה של מונגיל', שהוצגה בפרק זה, היא המקום בו נוצרו
הקובורז, לפחות בגרסה הישנה.) טוב, נחכה ונראה...
פרק VI - מידת
הדין
א.סוף
כל סוף!
ב.התיאור הקצר של אלדון וקורבנו האומלל (התות,
לא רולאנדה
) מאוד
נשא חן בעיניי. (''מוחץ תות גדול באצבעותיו, ומביא את גווייתו המעוכה
אל פיו.. וכו'.) הדימויים ממש מכינים את הקורא לסצינה הקשה העומדת להתרחש, ואף
'מעלים באוב', במידה מסוימת, את גורלו המר של בעליו של השריון אותו עוטה המלך.
ג.בסך הכל, ולמרות אי הנעימות, מזלו של אלדון שיחק לו, לעומת
מה שקרה לו
בגרסה הישנה של הספר. תמיד עדיף לחטוף נבואת-זעם קודרת, מאשר הקאה
הגונה.
ד.נקודה אחת לזכותו של אלדון- בניגוד מוחלט למה שציפיתי, הוא
אינו מוג-לב,
ואפילו אינו לוחם גרוע.
ה.ובאשר לסצינה המוזרה בבית המשפט: מחד גיסא, אין כל
תמה בנאומו של זקן השופטים. אחרי ככלות הכל, אין זה נאום ארוך כל-כך, (כל אורכו כעמוד
אחד, בניגוד בולט ל''מגילות'' בנות 20 ו-30 העמודים ויותר, אותן מקריאים שופטינו
אנו, ובייחוד שופטי בג''צ ) ובעיקרו הוא משמש ככסת''ח קלאסי, והלא זו טכניקה
מקובלת על צבועים ונוכלים בכל המקומות והזמנים. אולם מאידך גיסא, קשה להבין כיצד
איפשרו השופטים, כל כמה שהיו משוחדים (תרתי משמע) ליונאים לנסות ולהתנקש בחייהם
של ארגלין ואמריל
בתוככי בית המשפט, ולא
הזעיקו את אנשי המשמר האמיתיים, כדי שישליטו סדר במקום ויעצרו את המתפרעים
החמושים.
ו.מעניין אלו כוחות יהיו לרוחו של דנתור, ששבה מן השאול- האם
יהיה בעל מגע מקפיא כמו הרפאים ברומח הדרקון? ואולי תהיה סביבו הילת פחד, כמו שהייתה
סביב הנאזגול? (מה שיהיה מתאים יותר, שהרי היה זה ראש הנאזגול אשר השתכן בגופה
של אריני, בגרסה הישנה של הסיפור.) נחכה ונראה...
ז.שאלה: מיהו אותו אהוב נוגה של אמרייה, שסייע
לאמריל? לפי מיטב זכרוני, היה זה פינרוד פלגונד, מלך נרגותרונד,
והוא, איך לומר, לא בדיוק זמין לשיחות, מאז שחווה מפגש קרוב עם אחד מזאביו
של סאורון.