ארכיון הביקורות של המגדל הלבן
|
כל הזכויות על הביקורות שמורות לכותביהן,
בכפוף לכל דין. |
תגובות
וביקורות על "צל",
פרי עטה של ג'סי (Sirius)
פרק 17: "פרחים"
או שלח אותה בדואר
אלקטרוני למחברת
Envinyatar:
באופן
כללי, מרתק כרגיל.
הסממן ששולט בפרק למעשה, איך שאני רואה את הדברים, הוא ש"העולם
החיצון" סוגר על הזוג עמנואל-סיריוס, והם חיים למעשה על "זמן שאול"
מכל הצדדים;
הסיום מבהיר, שהצרות לא יבואו רק מהכיוון של סלית'רין. אהבתי את ההתנהגות של
הבריונים בהתחלה - הצגה יפה שקולעת יפה להתנהגות שמשלבת אלמנט חצי-פלילי עם סוג של
גזענות. הסצנריו הרומנטי יוצר ממש את התחושה (וזה מצויין) של "נשימה עמוקה ומתוקה
לפני הצלילה".
עניין רגולוס, לעומת זאת - תמוה. הוא חכם מספיק כדי להבין שבשלב
הזה, הוא לא ירוויח כלום מלשחק ב"אביר מושיע" (כלומר - אחרי שהוא עצמו
נקט כלפי
עמנואל בשיטות דומות מאד לאלו של הבריונים), ומצד שני - הוא באמת פוגע בשני נערים
מסלית'רין, שלפחות אחד מהם נראה גדול וחזק הרבה יותר ממנו (מאק הוא תלמיד שביעית,
רגולוס הוא תלמיד חמישית - שלא מוצג מעולם כחזק או מבריק במיוחד). אם הוא הטעה
אותם ושלח אותם, ואח"כ פגע בהם - הוא צריך לדעת שהם עומדים להתנקם בו.
בריונים לא
אוהבים במיוחד שמשפילים אותם בצורה כזו, בוודאי שלא לפני בחורה.
sirius: כמו שכבר אמרתי לך, זה לא כל כך פשוט -
עמנואל טוענת שהוא שלח אותם. אפילו נוויל הצליח להעיף את
השרביט מידיו של הארי כשזה לא הסתכל. רגולוס עמוד מאחוריהם, הם לא ידעו שהוא שם, וספק אם הצליחו בכלל להסתובב לפני ששותקו.
עוד
הערה קנטרנית קטנה: מטאטאי מרוץ הם מאד-מאד-מאד יקרים (בלק
מעיד על זה בעצמו, וזה
מופיע גם בקאנון). על אחת כמה וכמה, דגמים שרק הופיעו בשוק,
והפאנון של צל מציין
כעובדה שרק יחידי-סגולה יוכלו להחזיק בהם. אפילו אם עמנואל באה
ממשפחה עשירה ויש לה
לא מעט כסף - מטאטא כזה זה קצת יותר מדי, וסביר להניח שסחיטה
כזו לא תוכל לעבור בלא
שאבא שלה ירגיש - בוודאי אם מדובר באב קפדן כמו סילביוס סנייפ,
שמוצג כמי שמחטט בכל
אינץ' ואינץ' בחיי הילדים שלו. אב כזה בוודאי לא נוקט במדיניות
של "קחי אלף אוניות ותעשי איתן מה שאת רוצה" (את
בעצמך רומזת לכך בפרק קודם, בעניין הבעיה של עמנואל עם שמלת
הנשף) - לכן, הייתי מאד ממליץ להחליף את סחיטת המטאטא בדרישה של משהו אחר שיהיה
דומה יותר לארוחה - חבילה מפוארת מהדובשנרייה, קולר כסף לנחש המחמד שלו, ויש עוד אפשרויות
רבות. זה לא יפגע בעלילה, וזה יוסיף אמינות.
Sirius:
כנראה טעיתי בקטע הזה אבל התכוונתי לומר שהוצגו הרבה דגמים חדשים של מטאטאים בתערוכה, חלקם יקרים יותר וחלקם יקרים פחות. כנראה אחליף את המטאטא
במשהו אחר.
וכעת, לביקורת
המהותית יותר שנוגעת למבנה הכללי של העלילה:
כלומר, יש לי חשש מסויים לגבי "צל", שקשה לדעת אם הוא יתממש -
אבל לדעתי מדובר בעניין מחשיבות ראשונה במדרגה.
את הפרקים עד עכשיו, אפשר לתחום בחלוקה גסה לשניים:
א. חלק ראשון, שהוא למעשה ה"שיפ" - הפרקים של
התפתחות והבניית מערכת היחסים בין עמנואל לסיריוס. הפרקים האלו
(שהם גם פתיחת העלילה), מתאפיינים בקצב איטי יחסית.
ב. חלק שני, שבמרכזו עימות הולך וגובר בין הזוג ככזה לבין
אלמנטים שונים בסביבה - סוורוס, רגולוס, סליתרינים אחרים, אנשים מגריפינדור.
באופן מאד כוללני, העלילה מציבה כאן לולאה הולכת ומסביב לזוג, בדמות העובדה
שמדובר לכאורה באהבה מאד בעייתית מבחינת הסביבה, כשברקע גם האיום הגדול מצד סילביוס
סנייפ (שמוצג כרגע כ"נשק יום הדין"), וגם הקו הכללי
של התפתחות העולם סביב לכיוון התגבשותם של אוכלי המוות והמלחמה הראשונה.
הפרקים האלו מתאפיינים בקצב יותר מהיר, ובעלייה הדרגתית לכיוון קליימקס.
מה שהפרק הנוכחי עושה, הוא מבהיר הן פנים-סיפורית (לדמויות) והן חוץ-סיפורית
(לקוראים) שהמשבר או הפיצוץ מאד קרובים. כלומר - יותר מדי אנשים כבר יודעים
על הקשר וזוממים רעות, ועמנואל עצמה מגיעה לתחושה מאד חזקה ש"משהו חייב להעשות"
או "משהו חייב לקרות".
הסכנה הגדולה ביותר שצפויה לפיק, לדעתי, היא מסמוס של המומנטום הזה, והפיכתו לעוד
מיני-קליימקס שאחריו רגיעה והאטה בקצב. זה מסוכן ובעייתי מכמה וכמה בחינות:
א. סכנה ראשונה, זה לגרור את צל אל מבנה עלילתי של אופרת סבון - מבנה כזה מתאפיין
בשילוב בין עלילה מאד ארוכה וקצב איטי, כאשר מדי פעם "משליכים"
מיני קליימקס לצופים, אבל מיד לאחר מכן נמנעים מלהמשיך אותו,
וכופים עוד רגיעה בכל מיני אמצעים (הצלה של הרגע האחרון, הסחת דעת וכ"ו). בנקודה
מסויימת, המתח העלילתי נשבר לגמרי, והצופים נוטים לקבל בזלזול את הסכנות והמשברים
שהעלילה צופנת.
דבר עוד יותר גרוע, שלדעתי מביא לרמה הירודה יחסית של מרבית
אופרות הסבון, זה הלעיסה המעגלית של העלילה. כלומר, ישנם פרקים שלמים שחוזרים בואריאציות
כאלו ואחרות על מה שכבר קרה בפרקים קודמים (עוד רגע רומנטי והצהרת אהבה, ומיד
אחר-כך עוד נבל מאיים על הזוג, רק כדי לסגת מסיבה זו או אחרת, עוד משבר אמון בגלל
אי-הבנה, וכך הלאה. "היפים והאמיצים" למשל זו דוגמא קלאסית לבעיה הזו).
ובחזרה ל"צל": יש תחושה חזקה, שתכני ה"שיפ" (הרומנטיקה
המלווה במשברונים וכ"ו) כבר מיצו את עצמם, וזה הזמן להתקדם
בעלילה. יש לזוג הזה יותר מדי אוייבים, חלקם חזקים מאד, והתחושה היא "משהו
חייב לקרות". הסכנה הגדולה ביותר שצריך להמנע ממנה, הוא
שפרק 18-19 יהווה במידה רבה חזרה על תוכן של פרקים קודמים.
Sirius: זה לא בדיוק ככה. יש דברים (ואירועים)
שהעלילה הולכת לקראתם - הם שם והם יוכלו לקרות מבחינה
הגיונית בזמן מאוד מסויים. בקשר לאופרת סבון... מעולם לא צפיתי בכאלה 
מקווה שזה לא מה שיקרה.
ב. רצוי
להמנע מ"מלכודת הזמן של רולינג" - קרי, זה יהיה מאד
לא מתאים למבנה ולעלילה של "צל", לדעתי, אם הוא ימשך על פני
כל שנת הלימודים. הצורה הזו של ספרי הארי פוטר הופכת לפעמים מעיקה ובעייתית אפילו
בקאנון עצמו (משום מה, נראה שוולדמורט אוהב תמיד לפעול בסביבות חודש יוני, אבל נזהר שזה
לא יפול על המבחנים), אבל רולינג עוד מצליחה לאזן את זה.
מה הכוונה? בכדי למתוח עלילה על תקופה כל-כך ארוכה, רולינג משתמשת במגוון
של אמצעים, הסתעפויות, עלילות ודמויות משנה וכ"ו, שפשוט לא קיימים
ב"צל".
לכן, למתוח את הפיק על תקופה כל-כך ארוכה - זה עשוי להתגלות
כהרסני, משום שהוא
יחייב כמות עצומה של פרקים "מתים".
Sirius:
צל תוכנן להימשך עד לנקודה מסויימת שהיא בערך המוות של לילי וג'יימס (וזה חלק ב' - אם אפשר לקרוא לו ככה).
כמובן, שאפשר להרוויח זמן על-ידי הקפצה של עלילות המשנה - היחסים בין לילי
לסוורוס, וההשלכה שלהם על פוטר ודרכו על סיריוס, וכמובן על עמנואל.
שימוש בקלף של הקשר נרקיסה-אנדרומדה-סיריוס להבאת דמויות משנה
חדשות והסתעפויות חדשות, חזרה לקו של התלמידה המוכה מרייבנקלו, ועוד - אבל גם הקוים
המשניים חייבים לקיים יחסי גומלין עם הקו העלילתי הראשי ולקדם אותו בדרכם, אחרת
הם יהיו "גלולת הרגעה" מאד זמנית וקצרת-טווח עבור הקוראים.
Sirius: לקחתי
לתשומת ליבי.
והערה
כללית לגבי עלילה (לא בהכרח לגבי "צל", אלא לגבי
פיקים וגם יצירות מקוריות)
מה
שמבדיל סיפור מצויין מסיפור רגיל, הוא העובדה שסיפור רגיל מפתח
בדרך-כלל קו עלילה
אחת בנקודת זמן. סופר טוב יכול, באותו פרק ממש, לעבוד בו-בעת
על מספר קווים. כלומר - הוא
מוביל קו דומיננטי של הפרק, אבל בתוך תאורי הרקע, הוא מטפל ב"מינון
נמוך"
במספר גדול של קווים אחרים, שכל אחד מהם יכול לפרוץ באופן
פתאומי למעלה.
כך
למשל: פרק בה"פ יכול להוביל קו דומיננטי של המאבק בין
הארי לאמברידג' (למשל על-ידי תאור העונש שלו, הצוים של אמבדרידג'
וכ"ו), ובמינון נמוך לפתח מספר קווים אחרים ולזרוק Awards עלילתיים בעניינם: לפתח קצת את מערכת
היחסים בין רון להרמיוני, לקרב את האגריד עוד יותר לכיוון הפיטורין
שלו ולזרוק בו-בעת עוד רמז לקיום של גרעפ, להשתמש בצלקת של הארי/חלום בכדי לתת
רמז דק שוולדמורט לא יושב בשקט באותו זמן (ובפרק הבא, רולינג יכולה לבחור לסטות
באופן פתאומי לאחד מהם - אבל בינתיים היא השיגה שני יתרונות:
א. כאשר היא תפנה לקו החדש, הקורא פתאום יתפוס את עצמו ב"אופס,
היו רמזים כבר קודם. איך לא הבנתי שזה בא?" (להבדיל משיטת
ה"פתאום")
ב.
היא חוסכת לעצמה בזבוז מקום עלילתי על שלבים מקדמיים והסברים,
שנארגו בעלילה כבר
קודם.
אחד היתרונות המשמעומיים של סופר טוב, הוא שהוא הפנים שלא צריך מסה של חצי
עמוד בכדי לקדם קו עלילה. ואם אחזור ל"צל", אזי לדעתי, יש בו בהחלט את הפוטנציאל
הזה - אם הוא יצליח להשתחרר מכבלי הליניאריות. לדעתי (וזו רק דעתי האישית),
המשימה הראשונה בשכתוב היצירה תהיה "לדחוס" את הקווים השונים לתוך מספר יותר
קטן של פרקים (החל כבר משלב מוקדם יחסית ביצירה), כך שכבר בשלב הסיום של הבניית
ה"שיפ", קווים עלילתיים אחרים כבר יהיו זרועים עמוק ובמספר מוקדים
בעלילה, וניתן
יהיה בשלב השני פשוט "לזרוק" את הקורא לתוך התגלגלות המאורעות, ולשלב
אותם באופן
רב-מימדי זה בזה.
וזה מה שיצור את ההבדל בין "שיפ" טוב, לבין פיק מצויין
ובלתי-נשכח.
וסוף-דבר, כמובן: ישר-כח, מצפה בכליון עיניים להמשך 
Sachar333:
פרק
מצויין, אבל בכל מקרה היתה לי מעט בעיה עם הקטע שבסוף:
1.
קודם כל העניין שלילי יצאה מן העצים- מה היא עשתה
ביער? לדעתי יותר מתאים יהיה אם לילי תרד במדשאות והם פשוט לא ישימו לב אליה עד
שהיא תתקרב אליהם...
2. כל
הקטע הזה עם ג'ק- זה פשוט נשמע מעט מוזר שהוא מחכה לו ביער ורוצב לתקוף אותו:
א. הוא לא היה יכול לתכנן את כל הדבר יותר טוב ולתקוף את סיריוס כשהוא לבד?.
ב. אני באמת מתקשה לראות את ג'ק מגיע למצב כל-כך קשה
שהוא מוכן לתקוף את סיריוס. כלומר הוא היה חבר שלו בוודאי וזה מעצבן שהוא יוצא כביכול
עם אוכלת מוות, אבל מכאן ועד לתקיפה? הייתי מצפה אולי שהוא יחרים את סיריוס, יקניט אותו
או יציק לו אבל אם לג'ק לא מפריע כל-כך העניין של אוכלי המוות ברמה כזאת שהוא
לא מתחיל לתקוף תלמידים מסליתרין שהם כאלה אז אני לא רואה איך הוא הגיע למצב שהוא
רוצה לתקוף את חבר שלו לשעבר שבסך-הכל נפגש עם אחת כזאת ולא באמת הפך לאוכל מוות.
תשובתה של Sirius: הם לא ביער הם בשטח הוגוורטס. תפקידה
של לילי כמדריכה
ראשית לבדוק שאף אחד לא נשאר בחוץ אחרי הזמן המותר. 
גם ג'ק כנראה חזר מהוגסמיד מאוחר מהרגיל ופשוט נתקל בהם במקרה,
הוא לא תכנן את זה.