ארכיון המאמרים והביקורות של המגדל הלבן
פירמידת הכתיבה
מאמר מאת שמעון נעים
נתקלתי לא אחת בשאלת הצרך לצור
מעין "מדרג" בשאלה "כיצד יש לבחון פאנפיק?". במאמר זה אנסה
לסקור הצעה על פיה כל פאנפיק טוב בנוי על מספר יסודות כאשר העקרון המנחה: פאנפיק
טוב הוא קודם כל סיפור טוב.
כאשר כותב חדש מגיע לשדה
הפאנפיקים ומפרסם את הסיפור הראשון שלו, התגובות לא תמיד נוטות להיות על אזור ה"מעולה!".
מה לעשות, כולנו מתחילים מהיכנשהו. רובינו מתחילים ממקום "נמוך" ברמת
המקצועיות והליטוש. אז מגיע אותו כותב ומחליט (במקום להיעלב ולרוץ לבכות לאמא)
החלטה נבונה- עכשיו הוא רוצה להשתפר. מהיכן להתחיל? מן הצד השני, מגיע המבקר. על
פי איזה ערכים יש לבחון את הפאנפיק אשר נצב מולו, במה להתרכז? בעצם, יש מרכיב אחד
אשר חוזר בשתי השאלות השאלה והוא השאלה "מה הם המרכיבים בפאנפיק טוב?".
כשערכתי סקר קטן בנושא התקבלו
מספר תגובות בנושא והרושם שנוצר לי הוא ששני המרכיבים אשר בולטים במיוחד בנושא
נוגעים ל"אל-תעשה" ונגעים לשגיאות דפוס, דקדוק ופיסוק, כמו כן לנושא
דמויות ה- OOC. אני, במאמר שלפניכם, אנסה לסקור את תשובתי לשאלה.
פירמידת כתיבה
הטענה
המרכזית שלי היא שהמרכיבים החיוניים בכתיבת פאנפיקשן הם מודולריים ומתבססים אחד על
קודמו כך שכל פאנפיק וכל "פאנפיקאי" צריכים להבחן בדרישות מתוך ארבע
קטגוריות שונות כאשר האחת מתבססת על רעותה, כמתואר בדיאגרמה.
רמת הבסיס היא רמת האומנות,
אחריה מגיעה דרגת הספרות, אחריה מגיעה דרגת הסוגה הספרותית- הז'אנר,
ולטענתי- רק בסוף עלינו לבחון את הדברים מנקודת הראות של עקרונות בפאנפיקשן.
הכוונה: כל "פאנפיקאי"
הוא קודם לכן סופר, וקודם לכן אמן; האמירה "כתב פאנפיקשן" מתיחסת רק
לקצהו של קרחון, או בעצם- קצה של פירמידה כאשר בעצם כתיבת פאנפיקשן מתבססת על
עקרונות קודמים. העקרון המנחה: פאנפיקשן טוב הוא גם ספרות טובה וספרות טובה היא
אומנות ראויה לשמה.
עולה השאלה-מה הם הרעיונות
המנחים את בניין הפירמידה הזו? אנסה לענות על השאלה הזו מנקודת המבט
המודולרית, מן המסד אל הטפחות.
·
אומנות. כל סופר טוב הוא קודם כל אמן
בנשמתו. מבחינתי, הספרות היא לא רק אומנות, אלא אף אחת הנעלות שבהן, וכמו כל
אומנות, היא צריכה לענות על קריטריונים של אומנות: היא צריכה להיות בעלת מעוף, היא
צריכה להביא חידוש כלשהו, גם אם מינורי, היא צריכה לרתק את ה"צרכן" (בין
אם הוא מאזין, צופה או קורא), היא צריכה להיות "חיה", היא צריכה להיות
מעניינת ברמת התכן שלה וצריכה להיות בעלת עמק מסוים, לפחות לטעמי. ישנן עוד
אמות-מידה נוספותת לבחינת אומנות כמכלול, אך אמנע כרגע מתוך "צלילה" אל
הנושא.
מכאן נתן לנסות ולמצוא את
הדרישות מן הכותב ככאלו הדרושות לכל אמן. וכמו לכל אמן, יש לכותבים מחלות אמנים
מפורסמות. אחת מהן היא נטיה לתסביכי גדולה. אחת אחרת נוגעת לנטיה לחתוך לעצמך את
האוזניים. אני אוותר על הכשרתי כפסיכולוג ואנסה לגשת אל מחלת אמנים קלה יותר-
"מחלת ההשראה".
כל אמן מכיר את זה. אתה רוצה
לכתוב, בין אם זה שיר, תסריט, סיפור או תווים, אתה יושב מול הדף או מול מעבד
התמלילים ולא מוצא מה לכתוב. בשלב הזה אתה מתחיל לשחק עם העט או ללחוץ "scroll lock" על המקלדת כמו משועמם רק כדי לראות את הנורה נדלקת וכבה.
אתה קם ומסתובב במעגלים או שאתה
יושב ובוהה כמו מטומטם בדף הריק. אתה מתחיל ללחוץ על "רווח" בכפיתיות רק
בכדי לראות את הסמן מתקדם ואז מגלה שהאשליה היא רגעית והדף עדין ריק. ואתה אתה מגלה
שאתה יושב ככה כבר רבע שעה, או חצי שעה, או יותר. אתה ממשיך ככה כמה דקות ואז
מתיאש בזעם ואומר "אין לי השראה!". אהח... השראה, השראה...
הלכה למעשה, כל האמנים הדורשים
רעיונות מכירים את הבעיה הזו. מה לעשות, אין דרך ממשית ליזום את אותם רגעי
העילאיות בהם המח פתאום "קופץ ממקומו" ומתחיל "לדהור" כשמגיעה
איזה מחשבה מהפכנית, אבל לשבת בבית ולחכות ל"השראה" בכדי לעבוד זה רעיון
גרוע. ולמען האמת זה בחיים לא ישתפר אלא אם תגרום לעצמך "בכח" להתחיל
להביא רעיונות. באיזשהו שלב המח שלך יתרגל ויתחיל לעשות זאת לבד. אורי פינק, המחבר
של "זבאנג" טוען שכשהתחיל לכתוב את הקומיקס, סבל מאותה הבעיה, אך המח
שלו פשוט "התרגל" ועתה המח שלו הפך המצאת רעיונות לדבר יום-יומי.
לסיכום, אחרי שקצת סטיתי מן
הנושא: כל כתב הוא ראשית כל אמן וכמו כל אמן הוא צריך לדאוג ליצירתיות, מעוף,
חידוש ועניין בעבודות שלו. ועוד דבר חשוב- אל תחכו ל"השראה". צרו
אותה!
·
ספרות. מה לעשות, גם אם אתה אמן גדול,
אתה לא בהכרח גם כותב גדול. שהרי, לא כל ארכיטקט הוא בעל היכולת המופלאה לכתוב
סיפור כמו שצריך. אם כך, מה מבדיל אותנו, הכותבים, מן הציירים, הארכיטקטים,
המלחינים או הפסלים?
בעוד והפסל צריך לדעת לעבוד עם
האזמל והקדר עם החמר, הסופר צריך לדעת לעבוד עם דמויות, עם עלילה, עם דיאלוגים ועם
השפה. ויש עוד "חומרים" רבים וטובים.
קטונתי מלנסות ולסקור את כל
העקרונות בכתיבת ספרות טובה, אבל, בגדול, מה הייתי דורש מספר כלשהו שאני קורא?
אז, ראשית, הייתי דורש שהשפה שלו
תהיה טובה. לקרוא ספר עם שגיאות בשפה או עם הגהה לוקה בחסר זה דבר מאוד מציק;
במיוחד כשערך השפה מסביב נמצא בירידה וכל פקצה מדבת עם "וזה",
"כאילה", ו"כזה" כל מילה שניה, לפחות כשאני פותח ספר, אני
מצפה למצוא שפה ראויה לשמה.
ואני מצפה לדמויות שעמוקות קצת
יותר ממפלס המים בחדר שלי אחרי השטיפה השבועית.
ואני מצפה לעלילה מושכת ואמינה.
את הדברים, האלה, בגדול, אני
דורש מכל ספר.
·
ז'אנר. אך, למרות שיש דברים שאני מצפה
מכל ספר, כאשר אני קורא ספר בלשים אני מצפה לתעלומה שפתרונה לא יהיה ברור לי כבר
מהפרק הראשון. כאשר אני קורא ספר פנטסיה אני דורש שלא לקרוא שוב על הגיבור
משום-מקום שביחד עם עלף, גמד ובן-מחצית-שהוא-וודאי-לא-הוביט צריך לצאת למסע כנגד
השר האפל, כנגד כל סיכוי, ולהציל את העולם. אם בדרך מצטרפים גם כמה יהולמים
מכושפים או לוחמות יפהפיות עם ביגוד שהוא בעצם ביקיני עם חרב, מה-לא-טוב. כשאני
קורא משהו רומנטי אני מאוד אקווה שלא לקבל עלילת קיטש דביקה. אם אני קורא על גיבור
בעל משימה, אני מאוד אקווה שהוא לא יתחיל את הסצנה המפורסמת של
ההוא-עם-החרב-הגדולה-שרצח-תשע-מאות-אויבים-במכה-אחת-ונותר-ללא-פגע.
ז'אנר הוא די אמירה מלאכותית
משהו ומחברים רבים מרכיבים יותר מז'אנר אחד. הארי פוטר השני מכיל, למשל, גם
פנטסיה, גם הרפתקאות וגם תעלומה בלשית. הספרים של טרי פרצ'אט כוללים גם פנטסיה, גם
הומור, וגם לא מעט הרפתקאות. בארי יוגארט כתב רומנים
היסטוריים-פנטסטיים-בלשיים-הומוריסטיים.
די רבים יסכימו אתי כי הפנטסיה
של מרטין שונה בלא מעט מהפנטסיה של רולינג, למשל, לכן בלא מעט מקרים אסור לנו
להצמד ל"קוד" אחד של "זה נקרא פנטסיה" שכן אחר כך נפול אל
מלכודת ישנה שדל תבניתיות. הדגש הוא אחר: כשאתה כותב בז'אנר מסוים, השתדל שלא
לפול אל המלכודות של תבניתיות וקיטשיות, אלא נסה לחדש ולהרחיב את הגבולות (ושימו
לב שאותה קביעה לגבי חידוש הבאתי גם בדיון על אומנות באופן כללי וגם בדיון
על ז'אנרים, ולא בכדי).
כתיבת דברים כי "ככה צריך
להיות בספר פנטסיה", למשל, הביאה לנו יצירות מופת רבות שזכו לכינוי
"פנטסיה לעוסה" או "פנטסיה גנרית".
·
פאנפיקשן. כל פאנפיק צריך, בנוסף
למרכיבים הקודמים אותם ציינתי, לעמוד באמות המידה של פאנפיק טוב: חידוש (וזו כבר
פעם שלישית, נדמה לי, שאני מזכיר זאת), הצמדות לקאנון, אמינות (ואת זה אני מזכיר
כבר בפעם השניה), המנעות מ-OOC וכתיבה אמינה של הדמויות (וגם זאת כבר
הזכרתי) וכל שאר אמות המידה של פאנפיקשן טוב, אשר רב הקוראים כבר מכירים.
אם שמתם לב, כמעט כל אמת מידה בבחינת פאנפיקשן כבר הוזכרה כאן
מעלה ורק התחדדה כאשר היא נוגעת לעניין הפאנפיקשן באופן ספציפי, וזהו בעצם הרעיון
שלי: כאשר מדובר בפאנפיקשן, כל אמות המידה מתבססות על אמות המידה של כתיבה טובה
באופן כללי וזאת מן הטעם הפשוט: פאנפיקשן טוב הוא גם ספרות טובה ואומנות טובה.
ושוב עולה לה שאלה- איך
צריכים לבוא העקרונות לידי ביטוי?
אנסה להדגים זאת בצורה הבאה: הבה
ונעשה ביחד תרגיל חשיבה משותף. הבה נקח עורך דין. עורך דין המתמחה בדיני חוזים.
אחד מעורכי הדין האלה עם טון הדיבור המונוטוני, האיטי והקפדן על פרטים. בדרך כלל
יש להם גם נטייה לגדל כרס ומשקפיים. עורך דין שהתמחותו היא מציאת קוצו של
יו"ד בנפתלות האותיות הקטנות בחוזה זה או אחר. ולצורך העניין נחפש אחד שבחייו
לא התנסה בכתיבה ושכשרון הכתיבה שלו אפסי. נטיל עליו ללמוד לעילא ועילא את סדרת
"הארי פוטר" ואחר כך נבקש ממנו לכתוב סצנת דיאלוג בין, נגיד, רון
והרמיוני.
ישנו סיכוי סביר למדי שנקבל
עבודה שהיא ממש לא OOC. עורך הדין הקפדן שלנו ישחק עם קוצו של יו"ד ולא נוכל למצוא
שום דבר בעייתי עליו נוכל להניח את האצבע, ברמת ה-OOC, בטקסט.
אבל עדיין נרגיש ש"זה לא זה". ואכן יש לנו יסוד מוצק דיו בכדי לקבוע כך:
סביר למדי להניח שהיצירה תהיה משעממת להחריד, יבשה או בנויה בצורה משונה למדי. רון
והרמיוני אולי היו אומרים זה לזה את אותה השורה, אבל היצירה היא עדיין גרועה.
ואולי, בעצם, ה-OOC נעוץ בכך שלמרות שהם היו אומרים את השורה ההיא, הסצינה הכללית לא
יכולה היתה להיות כה משעממת ביצירה של רולינג?
ולמה? ביצירה כזו יש אולי את
הקודקוד הדרוש ויש בה מרכיב פאנפיקשן טוב, אבל סביר להניח שאין לה בסיס כאומנות או
כספרות טובה, באופן כללי.
כשרק התחלתי לפתח את הרעיון
המוצג כאן, קבלתי הערה שטענה כי בעצם כל המרכיבים לא מתבססים זה על זה אלא חיים
בפחות-או-יותר אותה חשיבות ולכן "פירמידה" איננה מבנה טוב. המבנה המתאים
יותר, כך אני מניח חשב הטוען, הוא של "שמש" שבה "פאנפיק טוב"
עומד במרכז וכל אחד מן הבסיסים האחרים עומד "סביבו". וכאן הייתי רוצה
להציע לכם תרגיל נוסף:
עתה נקח אדם שהוא אמן בנשמתו.
סופר מוכשר מאין כמוהו, וירטואוז של מילים, רב-אמן של שפה, מאסטר לדמויות ולעלילה
ומומחה להשמרות בפני כל מלכודת ונפילה בספרות. ונגיד שיש לו פרמיס לפאנפיק, אבל
זהו פרמיס קצת קשה ליישום היות והוא מעט א-קאנוני. סופר שכזה, סביר להניח, יצילח
להתגבר גם על הבעיה הזו ובעזרת כל מני טריקים עלילתיים הוא יעגל פינות, ילך מסביב
ויגרום לדברים להפוך לאמינים למרות שהרעיון המקורי עמד בקצת בעיתיות עם המקור,
וזאת בעזרת שימוש באמצעים ספרותיים כמו החלפת נקודות מבט, דמויות מקוריות, משחק עם
זמנים ועם העולם ואמצעים נוספים. הבסיס שלו טוב ולכן נתן להתגבר גם על בעיות קלות
ברמת ה"קצה".
השאלה הבאה שאתם כנראה שואלים
היא "יופי, מה עושים עכשיו עם כל התיאוריה הזו?"
בקצרה: בפעם הבאה שאתם
כותבים/מערכים יצירה, זכרו כי העובדה שאתם כותבים פאנפיק היא לא סיבה לכתוב יצירה
דלה מבחינה ספרותית או אומנותית, להיפך; פאנפיק טוב רק משתבח ככל
שה"יסודות" שלו מוצקים יותר. זכרו שפאנפיק טוב הוא לא רק פאנפיק שאין
בו OOC ושנאמן מספיק למקור, אלא קודם כל סיפור טוב בפני עצמו, ומכאן המצב ישתפר בהרבה.
