ארכיון המאמרים והביקורות של המגדל הלבן

 

"מחקר והעצמת הקריאה, האמנם?"

סקירה ביקורתית של טיעוני המצדדים בספרות מעריצים
פורנוגרפית נטולת עלילה (
PWP)

 

מאמר מאת גדעון אורבך (Envinyatar)

 

 

 

למצדדי הפורנוגרפיה, ובעיקר כתיבה מן הסוג המכונה "pwp" (Porn without plot)[1], ישנן מספר טענות חוזרות על עצמן, אותם הם מעלים בכל פעם שמועלות תהיות לגבי טיבן, איכותן הספרותית של יצירות כאלו, ותרומתן לספרות המעריצים כמכלול. מלבד האשמת המבקרים במוסרניות, עולות בעיקר הטענות כי:

1.      יצירות פורנוגרפיות משמשות ככלי מצויין ל"חקר הדמויות", או "העצמת חווית הקריאה", לא פחות ואולי גם יותר מפאנפיקים אחרים המשתמשים בדמויות בהקשרים אחרים - בין היתר, משום שחובב או חובבת המין יתארו וינתחו את הסצנה באותה מידת פירוט בו חובב רגיל היה מתאר סצנה "רגילה".

2.      עצם הצבתן של שתיים (או שלוש או ארבע) דמויות מהקאנון בסיטואציה מינית, גם בפלטפורמה הסיפורית הרדודה ביותר, מאלצת אותנו "לבאר לעצמנו את הסיטואציה".

3.      גם אם השלכת דמויות כאלו ואחרון, כיד דמיונם ויצרם הטוב של המחבר או המחברת, לקיום יחסי מין בלא קשר לקאנון או לאופיין הקאנוני, היא תירוץ לדלג על "התרחשויות כאלו ואחרות" בדרך למטרה, הרי "איזה פאנפיק אינו כזה?". האם סצנה שתתאר דמות כותבת מכתב, פלאשבק או ארוחת ערב אינה כזו?

 

מאמר זה נועד לסתור את הטענות האלו, ולהראות כי חרף המילים הגבוהות והלהט, הרי שעניין לנו בהנמקות שלוקות בלא מעט כשלים, והתעלמות ממושכלות יסוד של ספרות והגיון כאחד.

במאמר זה, לא אדון בסוגיה אחרת שנתונה לויכוח בעניין כתיבה פורנוגרפית, והיא הקשר בין פורנוגרפיה (ויזואלית וטקסטואלית) לבין התייחסות לנשים כאל אובייקט מיני גרידא (החפצה), ושאר הרעות החולות הנובעות מכך. די אם אומר, שטיעונים מסוג זה שייכים בעיקר לכותבות מתחום הפמיניזם הרדיקלי[2], ומהוות נושא למחלוקת חריפה בתחום הכתיבה הפמיניסטית ומחוצה לה[3], ודי יהיה אם נעיר, כי עניין לנו בבעיה מורכבת שיש לה פנים לכאן ולכאן. מאמר זה לא יעסוק בנקודת מחלוקת זו, אלא יתמקד, כל-כולו, בבחינת טענותיהן של תומכי (או תומכות) הפורנוגרפיה הטקסטואלית, מהבחינה הספרותית, בדלת אמותיו של ז'אנר ספרות המעריצים.

 

טיעון היסוד ונקודת המוצא של מאמר זה הינה פשוטה: מין וסצנות מיניות בספרות מעריצים אינם פסולים, נהפוך הוא. כאשר הם משולבים בעלילה אמינה, ותואמים באופן משכנע את הדמות הקאנונית, או התפתחות אמינה שלה במסגרת יצירת מעריצים כתובה-היטב. מין ומיניות הופכים לבעייתים כאשר הם מולבשים על דמויות לא מתאימות, בלא שמץ נסיון (או נסיון קלוש ולא מוצלח) להתאים או להבין את הדמות הקאנונית המדוברת, או לכל היותר לנסות "לכופף אותה" בכוח גס בכדי להתאים למאוויי הכותב או הכותבת. במצב זה, מתעורר חשד מבוסס, כי אין בפנינו אלא "משחק של מיטות מוזיקליות" - השלכת דמויות, באופן שנראה כמעט שרירותי ורנדומלי, לתוך הפלטפורמה של יחסי מין, בלא כל התחשבות בהבדלים בין קאנון לקאנון, בין דמות לדמות, ובסוגיה ההתנהגות המתאימים או בלתי מתאימים לאותה דמות ספציפית.

 

כעת, נסקור ונסתור אחד לאחר את טיעוניהם של תומכי הפורנו נטול העלילה:

 

 

 

"איזה פאנפיק אינו כזה"?

 

נתחיל את הסקירה בטיעון השלישי של תומכי ה-porn without plot:
אין ספק, שכתיבת פורנו נטול-עלילה, שמשליך (כעדותם של תומכי הז'אנר עצמם) דמויות כאלו ואחרות למיטה, בלא קשר לאופי הקאנוני היא "תירוץ בכדי לדלג על התרחשויות כאלו ואחרות". ברגע שאנו יוצאים מהתחום של זוגות שתוארו או נרמזו באופן מוחשי בקאנון עצמו
[4], הרי שאין כל הגיון קאנוני בכתיבה על (למשל) איאוון וגימלי או הארי ולוציוס מאלפוי (למשל) במיטה.
אולם, טענתם של תומכי הפורנו נטול העלילה היא שכל פאנפיק עושה למעשה את אותו הדבר עצמו. אם נלך לפי טענה הזו, הרי לכאורה, גם כאשר אנו כותבים על משפחת ויזלי אוכלת ארוחת ערב משותפת, ורון פותח מכתב ומקבל דרכו פלאשבק, הרי שגם כאן "דילגנו על התרחשויות כאלו ואחרות" כדי להגיע לתוצאה הרצויה - הארוחה, הפלאשבק או שניהם.

אין זה קשה לראות (לאחר שהסרנו את הררי המלל), כי אין בטענה זו ממש.

 

ניקח לדוגמא "פאנפיק" נטול מין לחלוטין, בו המחבר מוריד עלינו, "out of the blue", תאור של ארתור ויזלי, לוציוס מאלפוי ונוויל לונגבוטום אוכלים ארוחת ערב לבבית במסעדה פקיסטנית, ומדברים על ניהול המוסך המשותף שלהם בפרברי דובאי.
מין ומיניות, כאמור, אין כאן; וגם לא הגיון כלשהו, או קשר אל הדמויות בקאנון. עובדה זו אינה משתנה, גם אם הכותב מסוגל לתאר את הדמויות באורח אמין מבחינה חיצונית ולסגנן את דיבורן במשלב לשון וסגנון דומה לזה בו הן מדברות בקאנון
[5]. האם, כאשר יקבל אותו כותב "מקלחת קרה" של תגובות קטלניות שיטענו שכתב פאנפיק תלוש עם דמויות שהן ooc[6] לחלוטין, יוכל לטעון משהו כמו "כן, אבל זכותי לדלג על התרחשויות כאלו ואחרות כדי להגיע לתוצאה הרצויה"? כותב שרוצה לתאר לנו את לוציוס מאלפוי וארתור ויזלי הופכים לידידים ומנהלים עסק משותף של סחורה מוגלגית בנסיכויות המפרץ, עליו נטל ההוכחה לנמק ולהפוך את הדבר להגיוני.

לעומת זאת, כאשר כותב פאנפיק אחר יכתוב לנו סצנה מפורטת של משפחת ויזלי בארוחת ערב משותפת, ורון פותח מכתב ומקבל פלאשבק על הפעם בישת המזל בה השתעשעו התאומים והפכו את דובון הצעצוע שלו לעכביש[7], אינו נדרש לעמוד במבחנים דומים. מדוע? משום, שסצנה כזו נובעת במישרין מהקאנון. איננו זקוקים להשלמה ולהסבר כאשר אנו מקבלים סצנה כזו, או פלאשבק שמתקשר לעובדות קאנוניות, או עולה בקנה אחד עם הקאנון.
אכן, גם כאן, ממש כמו בפאנפיק שמתאר זוגיות (ושמא אף סצנה מינית) מחייהם של לילי וג'יימס, נוכל להעלות את התהיה (והכותב יאלץ להתמודד איתה) - "מהי הפואנטה"? עד כמה הצליח הפאנפיק להאיר את הדמויות, לחדש, ולחרוג מגדר תרגיל כתיבה (גם אם עשוי היטב) גרידא. זוהי סוגיה, אם אם תרצו - מבחן, שכל או למצער מרבית כותבי הפיקים הקצרים וחסרי-העלילה חייבים להתמודד עימה. עם זאת, בשני המקרים הללו, אין פער קאנוני שדורש השלמה בכדי שהסצנה (להבדיל מדרך ביצועה) יראו הגיוניות ותואמות קאנון. ישנו הבדל בסיסי (שטיעונם של חובבי ה-
pwp מתעלם ממנו) בין הכרת הרקע של הדמויות בידי כל קורא ספרות מעריצים באשר הוא, לבין הצורך להכיר (ולמעשה להכין) את הרקע לסיטואציה שנראית לא קאנונית לכאורה. העובדה שאנו מכירים את הרקע של לוציוס מאלפוי, רון ויזלי או גימלי בן גלוין הגמד, אינו מכשיר ואינו פוטר מהצבת רקע ועיגון סיטואציה שנראית כתלושה ולא נובעת מההגיון הקאנוני.

 

די בכך, בכדי להבהיר עד כמה מופרך הוא טיעון "כל פאנפיק הוא כזה". טענה זו מתעלמת, ושמא לא בכדי, מהעובדה כי פאנפיקים "רגילים" - כלומר פאנפיקים שההתרחשות בהן קשורה אינהרנטית להתנהגות המוכרת והקאנונית של דמויות, אינן נזקקים כלל ועיקר לאותו "קיצור דרך", ואילו אותה סצנה מינית בין דמויות, בלא קשר להתנהגותן הקאנונית, דורשת אף דורשת (ולא פעם, הנמקה כזו הינה בגדר הבלתי אפשרי - או למצער קשה מאד, ודורשת אמצעים שקשים להפעלה במסגרת פאנפיק קצר) - ממש כמו שידרש לכל פאנפיק אחר, המתאר התנהגות שנראית על-פניה לא הולמת את הקאנון, או לא נתמכת על-ידיו. כאשר עורכים קיצור דרך כזה בכדי "להגיע אל המטרה", הרי שלתוצאה ישנו שם אחד: Out of character, במובן הגרוע ביותר של המונח.

 

 

הצבת דמויות בסיטואציה מינית מאלצת אותנו "לבאר את הסיטואציה".

 

לא מיני, ולא מקצתי; כפי שהדגמתי קודם - הצבת דמויות בסיטואציה רחוקה מצורתן הקאנונית, בלא עלילה ובלא הנמקה, הינה ooc במובהק; בכדי שסיטואציה תדרוש ביאור, הרי שהיא חייבת ראשית כל לעמוד בנטל ההוכחה של הקאנוניות, ולחלופין: להציג שרשרת עלילתית שמשתלבת עם הדמות הקאנונית ומפתחת אותה בזהירות לכיוון הרצוי.

אשתמש בדוגמא נוספת, גם כאן (ובכוונה) בלא שמץ של קשר למין או מיניות: פאנפיק (חסר עלילה וכמעט חסר הנמקה) מתאר את רון ויזלי בתור רוצח סדרתי שהופך לגורילה זועמת כל אימת שמבטו נח על אשכול בננות. האם פאנפיק כזה מאלץ אותנו "לבאר את הסיטואציה"? סביר להניח, שכל מה שתשיג "יצירה" כזו, היא לעורר גיחוך במקרה הטוב. גם אם נוסיף הנמקה חלושה (וכבר כאן עשינו את מה שרוב ה-pwp אינם טורחים לעשות) - למשל, מדובר בקללה שהטיל לוציוס מאלפוי, לא נשיג הרבה, משום שלכאורה במקום רון יכולים לבוא נוויל, הרמיוני, או כל תלמיד גריפינדור אחר שאינו חביב על אביו של דראקו. הדרך היחידה לשפר את התמונה, כאמור, היא על-ידי בניית עלילה הגיונית, שתשתמש ברון הקאנוני, תפתח אותו לכיוון אפל כזה, ותהפוך אותו לרוצח סדרתי בעל מאפיינים של קוף מטורף[8].
לסיכום נקודה זו: סצנה לא קאנונית, שמשתמשת בדמויות במנותק ממהותן הקאנונית, אינה מאלצת אותנו לבאר דבר, מלבד לתייג את הפאנפיק כבלתי הגיוני וא-קאנוני (במקרה הטוב) ולהמשיך הלאה.

 

 

"העצמה של חוויית הקריאה" ו"חקר הדמויות".

 

גם בטענות אלו אין ממש. לפי הטענה הזו, ה"העצמה" ועוד יותר מכך ה"מחקר" נובעים לכאורה מכך, ש"חובב או חובבת המין יתארו וינתחו את הסצנה באותה מידת פירוט בו חובב רגיל היה מתאר סצנה רגילה" (כך לפי טענת חובבי ה-pwp). אלא שגם כאן, דומה כי נתהפכו להם היוצרות, והטיעון מערבב מין בשאינו מינו, תרתי משמע.

למעשה, יש כאן טיעון מעגלי, או טאוטולוגיה תמוהה;

תחילה, הכותב מציב סצנה שנראית על-פניה כתלושה, ומשתמשת בדמויות מהקאנון בלא קשר אמיתי לאופי ולהתנהגות הקאנוניים שלהם כסוג של בובות-מין.

לאחר מכן, הוא מנתח את הסצנה שהוא עצמו יצר; ועדיין - קשר לקאנון אין. קשר כזה יקום, רק אם יבנה בזהירות במסגרת עלילתית, תוך הקפדה על הקאנוניות של הדמויות (גם אם המטרה הינה פיתוחן בכיוון שסופו נראה על-פניו שלא הולם את הקאנון).

סוף דבר: המחקר, אם קיים כזה, נראה יותר כדיאלוג שעורך הכותב עם עצמו (ושמא - חוקר יותר את עצמו מאשר את הדמויות), כאשר השימוש בדמויות הקאנוניות נותר מקרי, תלוש ולא משכנע. מחקר, ככל מחקר, דורש התחלה וסוף; הוא דורש התקדמות הגיונית מן האקסיומות או מעובדות ידועות לעבר המטרה, תוך הוכחתה ההגיונית. כתיבה של ooc אינה יכולה, ולעולם לא תוכל, לשמש כמחקר כלשהו על הדמויות. לכל היותר, מדובר בתרגיל כתיבה בו פלוני הכותב משתמש בדמויות X ו-Y בכדי לתרגל כתיבה של יחסי מין, או נסיון של אלמונית הכותבת להפיג בדידות ולרגש את עצמה (ובמובן זה, אכן, להעצים את חוויית הקריאה) באמצעות כתיבת פורנוגרפיה טקסטואלית. תהא אשר תהא דעתנו על תופעות כאלו (שאין בהן פסול בפני עצמן, אולם אין זה המקום לדון בכך), הרי שאין כאן ולו שמץ של חקר הדמויות.

בעניין זה, לא ברור כלל הנסיון החוזר ונשנה של חובבי הפורנו לקחת לעצמם תחילה הנחות שאינן ניתנות לכותבי ז'אנרים אחרים, ולאחר מכן להגן עליהן בחירוף-נפש, תוך העלאת טיעונים מעגליים ושימוש במילים גבוהות מתחום המחקר, שאין בהן ממש.

 

יוצא, שגם טענה זו נופלת.

 

בטרם אניח את עטי, מן הראוי להתייחס לאספקט נוסף שעשוי להתלוות לשימוש-יתר במין ומיניות בכתיבת ספרות מעריצים.

טענתי היא, כי שימוש מרובה מדי במין ומשיכה מינית במסגרת ספרות מעריצים (וכאמור, השימוש אינו פסול בפני עצמו - השאלה היתה ונותרה העיתוי והמינון), עשוי לשמש, פעמים רבות מדי, כ"פתרון פלא" עבור כותבים. במילים אחרות, הסכנה היא כי ראיית המין והמיניות כחזות הכל (או למצער, עיקר המאסה) של מערכות יחסים, עשוי להביא אותנו לרידוד של הטקסט הקאנוני, ולהחטאת מוטיבים ואפשרויות חשובות ומעניינות לכתיבה.

במה אמורים דברים? מערכות יחסים בין אנשים מורכבות ממספר גדול של רכיבים הכרוכים באישיות, רקע, אידיאולוגיה, אמונות, ועוד כהנה וכהנה רכיבים רבים ושונים - ולעיתים אף מושפעות מאד מידו של המקרה. אלמלא היו הארי ודראקו, למשל, נתקלים זה בזה, במקרה ובסיטואציה ספציפית, יתכן שמערכת היחסים ביניהם היתה מתפתחת בכיוון אחר (או למצער, היריבות ביניהם היתה פחות אישית ומוקצנת).
חיי המעשה מלמדים שלא פעם, ההתרכזות במין ומיניות לא רק כתוצאה, אלא לא פעם גם כסיבה וכמסובב, משמשת כפתרון נוח וקל לכותבים, באופן שמונע או מייתר מאמץ וחיפוש פתרונות מורכבים ויצירתיים יותר. לדוגמא: מערכת היחסים הקרובה בין סוורוס סנייפ ללוציוס ולמשפחת מאלפוי בכלל, היא סוגיה סבוכה, משום שלכאורה החבירה של קוסם עני וכמעט יליד-מוגלגים לחלוטין למשפחה האריסטוקרטית היהירה וטהורת-הדם מעלה תהיות רבות. מדוע להתאמץ ולחפש הסברים עמוקים ומורכבים של הקונפליקיטים, של המשותף והשונה, אם אפשר להסביר את הכל כמשיכה מינית בין לוציוס לסנייפ, ובא לציון גואל?

 

בכל הנוגע להחטאת אפשרויות סיפוריות, אתן דוגמא נוספת ומובהקת:

את מערכת היחסים בין רמוס לסיריוס ניתן לכתוב במאה דרכים שונות, ולהשתמש בה במגוון עלילות ועלילות משנה. אם ניקח בחשבון שני רבדים אפשריים של קרבה ביניהם, שאחד הוא מערכת יחסים חברית בין בנים בגיל ההתבגרות ולאחריו, והאחר (שנכנס לפעולה בסלאשים של רמוס/סיריוס) הוא משיכה מינית ורומנטית בין שני נערים באותו גיל. ראשית, תיעול כל מערכת היחסים המורכבת (וככל הנראה, גם טעונה[9]) בין שתי הדמויות הכל-כך שונות, והסברת החברות ביניהם רק, או בעיקר, כפרי של משיכה מינית, משמשת פתרון פשוט וקל (ושמא, קל מדי) לתאור הדמויות והקונפליקטים ביניהם. יתכן שדווקא "שבירת הראש" בכדי לחפש סיבות אחרות, לא-מיניות, בגללה התחברו האדם-זאב המנודה והיורש הסורר של בית בלק, תביא לכתיבת פיקים מגוונים ומעניינים במיוחד, מסוג שנפוץ פחות בפאנדום דהיום.

שנית, ראוי לשים לב לעובדה מעניינת:
בפיק על רמוס וסיריוס שאינו סלאש רמוס/סיריוס, קיימים שני קווים אפשריים:

1.      האחד: החברות והיחסים בין שני הנערים (עם ג'יימס ופטיגרו כדמויות נוספות פעילות).

2.      קשרים, משיכה רומנטית וכיוצא באלו של אחת או שתי הדמויות (בדומה לנערים רגילים בגילם).

לעומת זאת, הסלאש רמוס/סיריוס מאחד את שני הקווים האלו במידה רבה לאחד. בכך, מוחמץ בין היתר קונפליקט שיכול בהחלט לסבך ולהעמיק את העלילה: התנגשות אמיתית או מדומה בין החברות ההדוקה שבין הקונדסאים, לבין קשר שמפתח רמוס (למשל), עם דמות נשית שמצויה מחוץ לחבורה. למשל: קנאה ומרירות שמפתח סיריוס אנוכי וממוקד-בעצמו משום שרמוס מפתח קשר רומנטי - מה שמביא את סיריוס לחוש מוזנח ונבגד, להביא אותו לתכנן מעשה קונדס לא אחראי שיגרום להסתבכות ולהעשרת העלילה.

 


לסיכום


נחזור לנקודה ממנה התחלנו. שימוש במין ומיניות אינו פסול, כלל וכלל לא. אלא שאלמנט זה דורש זהירות, תזמון ומינון נכונים. לעומת זאת, אין כל מקום לאותה הנחה שמבקשים חובבי הפורנו לעשות לעצמם - בדמות פטור מהוכחת קשר, הנמקה ועיגון של הפאנפיק בתוך הקאנון. בהעדרו של קשר כזה, לא תועיל שפיכת אלפי מילים שלא במקומן על מחקר וכיוצא באלו. המין היה ונותר אלמנט אפשרי אחד מיני רבים, אשר ראוי כי כל כותב יחשוב היטב, אימתי בין מי למי ובאיזה מינון הוא הולם, ומתי הוא אינו במקומו, ועשוי להזיק לכתיבה במקום להועיל לה.
סוף דבר: סצנה שאינה מעוגנת בקאנון או בעלילה משכנעת היוצאת ממנו, היא סצנה שכל כולה
Out of Character, ולמעשה גם Out of Fandom. זאת, דווקא משום שאנו מכירים את הדמויות, את העבר והרקע שלהם כפי שהם בקאנון. מין בלא עלילה (pwp), אלא אם כן הוא נסוב על דמויות שמתוארות כבנות-זוג או נרמזות ככאלו בקאנון עצמו, אינו אלא ooc מובהק; הוא עשוי לכל היותר לשמש כתרגיל לכתיבת יחסי מין, או לריגוש עצמי של כותב או קבוצה מצומצמת יחסית של קוראים. במעגל הרחב יותר של קוראים וכתיבה, משמעותו וערכו הספרותיים בתור ספרות מעריצים מושקעת וקשורת-קאנון (ועוד קודם לכן: ספרות) נמוכים ביותר.

 

 

 

 

 



[1]  קרי: סצנות פורנוגרפיות המשתמשות בדמויות מהקאנון בלא קשר ישיר, אם בכלל, לקאנוניות של הדמויות ולהגיון של הקאנון.

[2]  ע"ע פרופ' קתרין מק'קינון ואחרות.

[3]  האם הפורנוגרפיה מהווה "אקט מכונן" של הטעמת ההחפצה בחשיבה הגברית? האם תעשיית הפורנוגרפיה כרוכה בקשר ישיר לניצול והתעללות מינית? האם ישנו הבדל, בעניין זה, בין פורנוגרפיה טקסטואלית לפורנוגרפיה ויזואלית? כל אלו הינן, כאמור, שאלות שלא נדון בהן במסגרת מאמר זה.

[4]  למשל, לילי וג'יימס מתוארים כזוג. מהסיבה הזו, סביר להניח שקיבלו יחסי מין. ניתן יהיה לתהות מה אנו מרוויחים מכתיבה על שניהם במיטה, אולם לא ניתן לטעון שתיאור כזה הוא מופרך או לא הגיונית מבחינה קאנונית.

[5]  למשל "אני חושב, אה..." אמר נוויל, ופניו השמנמנים האדימו לחלוטין "שא...אני ולוציוס נוכל לשכנע את ה..השייח לקנות מניות ב...במוסך שלנו".

[6]  Out of character – דמות לא אמינה, שלא מתנהגת כמו הדמות הקאנונית.

[7]  עובדה שהקאנון מתאר, מפי רון, בספר השני.

[8]  ואין זה משנה, עקרונית, אם הפיתוח יעשה בעלילה ליניארית, או בסדרת פלאשבקים.

[9]  מה שנרמז על-ידי העובדה, שסיריוס לא בטח ברמוס בתור שומר סוד, ובעוד רמזים דקים שהקאנון מספק לנו.