ארכיון המאמרים והביקורות של המגדל הלבן

 

ביקורת על פרק 4 ("ירח שחור") בגרסה החדשה של "המסע"

ביקורת מאת: Envinyatar

 

אני מתכבד לחדש את המנהג בו התחלתי בפורום יצירות הישן, ולהעלות פעם נוספת את "פינת הביקורת" - הודעה ראשית הלוקחת פרק של יצירה פוסט-טולקינית ארוכה (שאינה פרי עטו של מפרסם הפתיל).
במהלך הפתיל סוקר הכותב את הפרק, הן את העלילה והן אלמנטים העומדים מאחוריה, מחווה דעתו וכותב ביקורת, ובסופו של דבר מעלה נושא לדיון, שהוא רלוונטי לעלילה.  הפעם, בחרתי בפרק רביעי של הגרסה החדשה של "המסע",  ששמו "ירח שחור"

 

-----


פרק רביעי של "המסע" (גרסה משוכתבת) מתרחש רובו ככולו בארמון המלוכה בארנור ה"מודרנית", כאשר משפחת המלוכה שרויה לכאורה באבל. אלא, שמתחת למעטה הרשמי המכובד, הארמון מתגלה כרשת עכביש של תככים ומזימות, ובסופו של דבר, גם רוע במלוא מובן המילה.
הפרק, כמעט כולו, מתמקד פחות או יותר בשתי נשים דומיננטיות, שמוצגות כקיטוב מוחלט זו של זו, במספר רב של מאפיינים: מצד אחד עומדת אלדאריין (או אלדי) הנסיכה המורדת, מעט מוזנחת, מעשנת, מסתובבת עם אנשים ממעמד נמוך, ומרגיזה באופן קבוע את הסובבים אותה, בעיקר את אמה. אלא, שהכותב לא מותיר ספק בדבר דעתו, כי מדובר למעשה בדמות אצילית (אף כי העובדה ששורה לאחר שמתוארת דמותה האצילית, היא נושפת עשן בפרצופה של יריבתה, ונוהגת כאחרון הערסים מטירת הכרמל, קצת פוגם בתאור שניסה הכותב להעביר ), ישירה והוגנת, בסופו של דבר, גם אוהבת.
מצד שני, טארלינדה אשתו של יורשת העצר, המוצגת בשלב זה כסטריאוטיפ של הקלפטע מאופרת הסבון - עוטה עליה מעטה של שמרנות צבועה. למעשה, הדמות היא מארג שלם של מלאכותיות דיאטטית - החל מהופתעה, המשך במתיקות המזוייפת שמסתירה אשה תכננית וחסרת מעצורים, הנזיפות שלה באחותה, וכיוצא באלו. כמעט וניתן לכנות אותה כ"מכשפת היוגורט". חלק גדול מהפרק נראה כמאבק בין שתי הדמויות הללו, ואם תרצו המאבק בין "נסיכת הסיגריות" ל"מכשפת היוגורט", מה שמלמד רבות הן העלילה והן על מה שחבוי מאחוריה.
העלילה עצמה בנויה מארבע סצנות מרכזיות, חלקן מחוברות בקטעי חיבור קצרים:

בסצנה הראשונה, שמתרחשת בחדר העבודה של המלכה האם, מנסה אלדאריין לחקור את התאוריה שלה, לפיה אמה (המוצגת כאצילה זקנה, שמרנית ומגעילה, בעלת יהירות מחליאה), היא שעומדת מאחורי מות המלך, מסיבות פוליטיות. בחקירה היא נעזרת בברן, עיתונאי מפוקפק שמתחזה ל"חבר" שלה, ומחפש למעשה את הסקופ. חלק ניכר מהסצנה (וגם ממה שיבוא אחר-כך) מתאר למעשה את ההתקרבות ביניהם - קרי, מעבר מחברות כלפי-חוץ מתוך קשר אינטרסנטי, לחברות אמיתית (אולי לאהבה בהמשך). חלק גדול מהסצנה עוסק למעשה ביחסים ביניהם, בעיקר בהתעקשות שלה שלא יכנה אותה בכינוי חיבה - התהום שמפרידה, לשיטת הכותב, בין חברות כלפי חוץ לחברות אמיתית. הסצנה מופרעת כאשר אלדאריין מבחינה במשרתת נינט המצוטטת לה, ומסלקת אותה בחריפות, תוך שהיא מבינה יפה את כוונתה.

הסצנה השניה מתחילה במנוסתה של המשרתת נינט ומחשבותיה אחר-כך, וממשיכה לדיווח שלה ל"מעסיקה" שלה טארלינדה, תוך התעכבות ארוכה מאד על מערכת היחסים ביניהם, שהופכת למרבה ההפתעה לדיווח כמעט מפורט של טארלינדה (!) על המזימות הפרטיות שלה והתוכניות שלה לעתיד. באורח מוזר, נינט מתייחסת כמעט באותו משקל וחשיבות לשאלת חשדותיה של אלדאריין כלפי אמה (עניין פוליטי מן המדרגה הראשונה), ולשאלה האם החבר של אלדאריין הוא אמיתי או לא (עניין רכילותי בעיקרו). גם הדיווח של טארלינדה נראה כמושקע פחות בעניין הפוליטי, ויותר במסכת האהבות והשנאות בתוך המשפחה. באופן לא מפתיע, השיחה עוברת לאהבה הנכזבת של המשרתת כלפי אחיה של טארלינדה, שמנוצלת היטב בידי האחרונה בכדי להחזיק את המשרתת תחת מרותה.
בניגוד לסצנה הראשונה, המתוארת כמעט בקביעות דרך עיניה של אלדאריין (מלבד קפיצה אחת לכיוון ברן), הסצנה השניה עושה "מיינד הופינג" מהיר מאד בין מוחותיהן של טארלינדה ונינט.

הסצנה השלישית מתחילה בכך שטארלינדה אורגת את רשמת מזימותיה, מכתיבה לעצמה (באופן מפורט מאד לעיני הקורא) סדר יום, ומושכת את אחיה ואלאנטו החוצה. ואלנטו מוצג כמעט כאנטי-תזה לטארלינדה המאורגנת והמחושבת - מנומנם, מבולגן, נגרר. לאחר קטע קטן של ויכוח בעניין המשרתת, שואלאנטו אומר עליה את המשפט הבלתי נשכח (עליו אתעכב מאוחר יותר) "הבחורה הזו פתטית, בלי קשר לזה שאני לא סובל אותה", ומסתיים בכך שואלאנטו פולט על טארלינדה את העובדה שגם הוא חושב אותה לתככנית חסרת לב.
אז, טארלינדה מבחינה "לפתע" באלדאריין על ספסל בגן, ומקשיבה לשיחה שלה. קרי, העימות בין "נסיכת הסיגריות" ל"מכשפת היוגורט", שהיה קודם מרומז, דרך כלי המשחק שלהן, מתקרב למגע ישיר. כאן, משרבב הכותב קטע קומי לכאורה, בו אחותה הקטנה והמפונקת של טארלינדה, שבכלל לא חשה אבל, מנסה לברוח מן הארמון בכדי לבלות עם שתי החברות המגוחכות שלה, וכמובן נתפסת.
אלא, שמאחורי הצחוק ישנם מספר מספרים מעניינים שראוי לתת עליהם את הדעת; המאבק על הסיגריה, קרי, טלריאן רוצה סיגריה מאלדריין, מתחרטת אחרי שהיא שואפת ממנה, ונענית בתשובה מלגלגת מאלדאריין, שפירושה "כשתגדלי, תביני כמה זה טוב". טארלינדה מתערבת ונוזפת באחותה, באופן שמוצג בגלוי כנוטף צביעות שמרנית; אלדאריין כמובן מתערבת, והעימות בין השתיים נעשה גלוי, ועובר להטחת האשמות על מעקב וציטוט.

קשה להתעלם מהסמל ומתפקיד המפתח שממלאת כאן הסיגריה - החפץ דנן זוכה להדרת כבוד לא רק כסמל המייצג של אלדאריין (הדמות שהיא זו עמה מבקש הכותב ליצור הזדהות), אלא כהרבה יותר מזה - סמל של בגרות, של כנות עם עצמך, בעוד העמדה ההפוכה מוצגת כצביעות, חטטנות ושמרנות נלעגת. נמתח קו ישר בין השאלה של עישון אצל הנוער לבין שאלת האבל הלא אמיתי. הסיגריה הינה כמעט הפנס עימו המחבר מאיר את חשכת התככים והעמדת הפנים בארמון.

הסצנה הרביעית והאחרונה, הינה שיאו של הפרק: היא נפתחת בכמעט המשך ישיר לסצנה הקודמת; אלדאריין חוזרת מהעימות כמנצחת, מגחכת אודות יריביה הנלעגים, ומתרגזת כשהיא מוצאת את ברן יושב כבעל-בית בחדר הנעורים שלה (פעם נוספת, חוזר הסמל של חדר הנעורים כסמל של כנות - הישיבה של ברן בחדר היא סימבול לרגשות המודחקים של אלדאריין עצמה כלפיו).
הסצנה מתפתחת כאשר ברן מציע לחקור את גופתו של המלך המנוח (שלמרבית הפלא, נקבר בחליפתו, ואינו מגלה כל סממנים של רקבון, למרות שהוא מונח שם במשך ימים - לתאור של סצנה ריאליסטית יותר של גופת אציל חשוב המונחת במצב דומה, ע"ע שיר של אש ושל קרח, תאור גופתו של ימין המלך בתחילת הספר הרביעי).
אז, לפני הגופה, מתגלה האבן הקסומה, האיסילמיר המונח על החליפה. כשאלדאריין נוגעת בה, מתחיל חזיון מבעית, המבהיר כי המלך נרצח בידי דמות מבעיתה, שהמלך זה עתה גילה את האמת עליה.
הפרק מסתיים כאשר אלדאריין מתאוששת מהחזיון, ובאופן לא מפתיע, בעודה נבוכה ולא מוגנת, חלה ההתקרבות הכל-כך צפויה מראש בינה לבין ברן. הפרק מסתיים, כפי שהחל, בשאלת כינוי החיבה של אלדאריין, בעוד אור ירח רומנטי זוהר על אולם הקבורה.

בפתח הביקורת, מן הראוי להקדים ולומר שבאופן כללי, הפרק עשוי היטב. העלילה נארגת בכשרון, דבר שהוא לא טריוויאלי נוכח כמות הדמויות, קוי העלילה והדרישות העומדות בכתיבת יצירה כזו; לא פעם, יש מעבר נאה מן הקטעים המתוחים ומבשרי הרעה לקטעים קלילים יותר של צחוק, נוכח הגרוטסקיות הפתטית של המשרתת המופקרת (והדי לא-יוצלחית) המתמודדת עם הציניות המושחזת של טארלינדה, ובעיקר נוכח ההופעה הבלתי נשכחת של טלריאן - אלא שגם הקטעים הללו משולבים יפה בעלילה, ויש בהם מסרים ורמזים, לעיתים חשובים.
באופן כללי, הפרק מקדם היטב את העלילה, ומביא אותה לטוויסט מסוכן - הקורא נותר עם המחשבה, שדמות כל-כך מזוויעה המסתובבת בארמון באופן חופשי תכה במהרה פעם נוספת, ואלדאריין המרדנית והדי מגושמת תתקשה להסתיר את החקירה שלה ממנו לאורך זמן, ולהתמודד עם מכת הנגד שלו, כאשר תבוא. הקורא מסיים את הפרק בלא מעט חשש, וטוב שככה. בפרק בהחלט מגרה להמשיך ולקרוא, ובכך אמרנו את העיקר.

למרות זאת, ולמרות כשרונו הניכר של הכותב, הפרק מכיל גם לא מעט בעיות, שאני בכוונה מאריך בהן יותר מבשבחים, משום שכאן מתבטאת עיקר הביקורת:

1. המוטיב המרכזי שאמור היה להתבטא בפרק, מאחורי הקלעים ובסופו של דבר באורח גלוי, הוא המוטיב של הצל, של הרוע המחלחל בתוך הארמון. הדבר נרמז מהשם של הפרק, ובא לכדי ביטוי מוחשי מאד בחזיון בסוף, ובמסקנה העולה ממנו. היה מקום לארוג את הדבר באורח עדין בין השורות - החל מתאורי אווירה קטנים של החשיכה, ציפור צווחת בקול מצמרר היכנשהו בגן, והמשך ברגשות ובתחושת מחנק ומועקה מוזרים של אלדי, שהיא דמות מצויינת להעביר דרכה תחושות כאלו - הן בשל אופיה, והן בשל מעמדה וכשרונותיה.
אלא, שהמוטיב הזה די מוחמץ, ומפנה את מקומו יותר מדי למוטיבים טלנבוליים, המתעסקים לעייפה באהבהבים, הקצנת רגשות של דמויות הנראים כאילו הם עומדים במרכז העולם, ומספר התרחשויות שנאים כאילו הם לקוחות הישר מסדרות נעורים/טלנובלות אופייניות (המשרתת המרגלת של הקלפתע, מתאהבת במישהו מעל המעמד שלה ומנוצלת...). זה לא שהדברים הללו פסולים בפני עצמם; בחלקם הם תורמים לעלילה, אלא שהריבוי וההקצנה כאן באים על חשבון דברים אחרים, ויוצרים תחושת "גבריאלה" -  וחבל.
בעניין זה, ראוי להזכיר גם את התפתחות היחסים בין ברן לאלדי, שהיא כל-כך צפויה, עד שניתן לראות מה יקרה בסוף הפרק מיד כאשר מתחיל עניין השימוש בשם החיבה שלה בהתחלה.

2. אמנם, הרעיון של החזיון והתוכן שלו מצויינים, אבל הוא עצמו (כמו תאורים אחרים בעלילה) עשוי בצורה די מגושמת, והרבה יותר מדי אינפורמטיבית-יבשה בכדי להגשים את מטרת השיא שלו. כמו כן, הכותב נכשל בלהציג באופן משכנע את האימה בדמות האפלה, דווקא משום שהוא יותר מדי כותב את דעתו ("בקול מעוות ומחליא"), במקום לתאר "קולו ח א.פרק מרשים וכאוב כאחד. היה אפשר לקרוא לו גם בשם- ''שירת הברבור של גונדור', או- ''גונדור בשקיעתה''. בדיעבד, ולנוכח מצבה הנוכחי של ארצו של אלסר, מלחמת הטבעת נראית כמעט כמיותרת.

ב."החרב הגונדורית היתה מפלסת דרך למחרשה הגונדורית''; ''שטחי מחייה במזרח''- מילים כאלו מעלות בזכרוני אידיאולוגיות אחרות, מן העבר הלא רחוק- אידיאולוגיות שהייתי מבכר לשכוח... icon_evil.gifוכנראה שלזה בעצם התכוונת.

ג.עד כה תהיתי בנוגע למהות ההתרחשויות בפרק הקודם, ולטיב מעשיו של נציב השוק, כעת דומני שהדברים הולכים ומתבהרים.

ד.ומה היצור שעורר את פלצותה של קאהדרה? אולי אחד מן הקובורז? (כך לפחות זה נשמע, על פי התיאור, והרי 'המאורה של מונגיל', שהוצגה בפרק זה, היא המקום בו נוצרו הקובורז, לפחות בגרסה הישנה.) טוב, נחכה ונראה... רחר באיום מבין צללי הברדס השחור; בעיני אלדי, דמה לנשימה שורקנית ומוזרה".
גם התאור של "פלפון עם קשיי קליטה" פשוט הורג את העל-טבעיות ואת האימה של הסצנה.

לדוגמא לדרך בה ניתן היה להשתמש ביותר תאוריות ופחות אינפורמטיביות בכדי לתאר את ראשית הסצנה.

"
אלדי נאנקה, בעוד הערפל סוגר עליה מכל עבר. שפתיה נעו, מנסות לצרוח... אולם לא עלה בידה להוציא הגה, כאשר הטשטש והאפיל הכל סביבה. ושם, בתוך העלטה, ראתה את צלליתו של אדם עומד... אביה; אלדי היתה בטוחה בכך. חריקה קלושה אך צורמנית הכאיבה לאוזניה משנפתחו הדלתות המרוחקות, ואי-מי נכנס ועבר בהם. רעד חלף בישותה, כאשר ניסתה לשווא לראות את פניו; אלו היו הוסתרו מתחת לברדסו הארוך.
"
ברכות, מלכי הרם", חרחר קולו מבין הצללים; בעיני אלדי, דמה זה לנשימה שורקנית ומוזרה".

דבר נוסף: היה עדיף לסיים את הפרק כמה שיותר מהר לאחר ההתגלות, עדיף בנקודה בו אלדי מצהירה כי "רצחו את אבא שלי" (וכ"ו). התארכות השיחה בין הדמויות אח"כ שוברת את המתח ופוגמת בקליימקס.

3. אותה בעיה הפוגמת בחזון, העדפת אינפורמטיביות על פני תאורים המאפשרים לקורא להבין בעצמו, בולטים ומפריעים לאורך כל הפרק. לעיתים נדמה, כי הכותב מאכיל את הקוראים בכפית, וסצנות מסויימות מהוות אך תרוץ (קלוש למדי) למסירת מידע. הדבר בולט במיוחד בסצנה של שיחת טארלינדה והמשרתת. טארלינדה אמורה לחקור את המשרתת על מה שגילתה, לפזר לה רמזים שיעזרו לשלוט בה (כולל איום מסווה), ועוד. *אולם אין שום הגיון בכך שטארלינדה תמסור למשרתת, טיפוס בוגדני ולא מוצלח במיוחד, את כל התוכניות שלה עצמה*. זה לא תורם לה מאומה, ורק מסכן אותה - לא רק אם נינט תבגוד בה, אלא גם אם הצעירה המטופשת (כך היא עצמה חושבת עליה) תתפס ותלחץ, ואז הגיוני מאד שהיא "תזמר" את כל הידוע לה.

בעניין הזה, אין אלא לחזור על האמרה הידועה: "אל תספר, תראה".

כמו כן, מן הראוי לציין כי בחלקים מהעלילה ישנו Mind Hopping לא רצוי, שפוגם ברמת התאורים וברמת הפרק בכללותו. גם כאן, הדוגמא בין המשרתת לטארלינדה היא הבוטה ביותר, למרות שזה ניכר גם בסצנת הגן. את אותן מטרות היה אפשר להציג תוך ויתור על סצנת המשרתת שנמלטת במסדרון, והצגת כל סצנת השיחה מנקודת ראייתה של טארלינדה. כך אפשר היה להכניס חלק מהמידע על-ידי מחשבות של טארלינדה עצמה. על היתר אפשר לוותר בשלב הזה - זה מסורבל, זה מכביד וזה לא הכרחי במנה אחת. (כמובן, שטוב שהכותב יודע מה טארלינדה זוממת, אבל זו טעות כתיבה ישנה ונפוצה, להכניס בבת אחת לקורא את מה שיודע הכותב. עדיף לעצור את זה בשלב הטיוטה, וכ-Notes להמשך הכתיבה).

4.    
. תאורי הרקע לעיתים בעייתים מאד, ונותנים הרגשה כאילו בארמון יש חמש-שש דמויות, והיתר תפאורה; זה פשוט לא נותן הרגשה של סביבה חיה ונושמת (ומצד שני, בהחלט תורם לטלנובליות), לעיתים, יש גם קטעי חיבור שנראים כהלחמות גסות מאד. הנה דוגמא:

"
שקט רגע!" אמרה טארלינדה ועצרה אותו *כי לפתע* היא הבחינה לאור הפנס בדמות יושבת על ספסל אבן מגולף, מעשנת סיגריה ומדברת בסלולרי. היתה זו אלדאריין. ליבה של טארלינדה קפץ. זו היתה הזדמנות בשבילה לגלות דברים נוספים, ממקור ראשון הפעם".

השימוש המגושם (לא פעם) בכלי המפוקפק של "לפתע" יוצר רושם לא טוב. בנוסף, ההלחמה בין ה"לפתע" (מה שיוצר בעיה - טארלינדה ואחיה הלכו בשביל גלוי והתווכחו, בלא לשמור כלל על שקט, ופתאום מופיע אלדאריין, לא רואה אותם) עם התאור שאחריו, שהוא מיותר לגמרי (כי אם טארלינדה מתחבאת ומאזינה, הקורא מבין לבד שהיא רוצה לגלות דברים ממקור ראשון).

ומיד לאחר מכן, יש עוד הלחמה גסה, כי "לפתע הופיעה שם דמות נוספת שהיתה מוכרת להם היטב" - שוב הלפתע בשימוש, וזה נראה רע, כמו מן משחק מחשב שיצורים מופיעים בו מן האוויר


5. ואחרון חביב, דבר ששוב מתחבר למינון היתר של "סדרת נעורים" - נראה, שהקו של מרד נעורים תופס כאן מקום רב, רב מדי. כמעט כל הדמויות החשובות הן אחת משלוש: מתבגרים, אנשים שמתנהגים וחושבים כמו מתבגרים (לדוגמא, ואלנטו), או "אנטי-מתבגרים" - דמויות שנראות על פניהן כסטריאוטיפים הלקוחים מעולם המתבגרים המורדים. (קאלימה, למשל, במידה רבה גם טארלינדה).
מובן, שהדבר הזה אינו חזות הכל, ויש בדמויות הללו (כמו שהערתי קודם) גם נקודות רבות שהן מורכבות ויפות, אבל בכל זאת, מינון "מרד הנעורים" כאן הוא הרבה מעל הרצוי. זה מתחבר עם הבלטת יתר של רגשנות ואהבהבים, משחקי חיזור וכ"ו (שוב, הם לא פסולים, רק המינון גדול מדי).  בכדי לאזן היה צורך להכניס, לפחות, נקודת מבט רצינית ותדירה אחת של דמות שונה לחלוטין, שמצד אחד אינה דמות של נבל או קלפטע, ומצד שני שונה לחלוטין מאלדאריין ודומיה, בלא שהדבר יוצג כפלקט שמרני צבוע.

הדבר משתלב גם עם התפקיד הבעייתי של הסיגריות בעלילה. הדבר כבר נידון בעבר, ולכן אקצר בעניין זה - אבל עניין הסיגריות הוא רחוק מלהיות סתם אפיזודה של דמות זו או אחרת. שתי הדמויות החשובות ומעוררות ההזדהות ביותר מעשנות, כאשר הדבר, לפחות במקרה של אלדאריין, צבוע בצבעים חיוביים מאד עזים - משהו של אומץ, כנות עצמית וחופש, בקטעים מסויימים זה כמעט הופך למוטיב עיקרי של הדמויות החיוביות המשמעותיות, מה שבלט מאד בפרק זה. לדעתי האישית, מסר כזה, הוא פרובלמטי למדי.

ושוב, בסיכומו של דבר- פרק יפה, מותח ומעורר חשק להמשיך ולקרוא, למרות הבעיות הרבות בתאור ובעלילה. ישר כח!


*****

וכעת השאלה לדיון:
חשיפה של דמות ספציפית לעל-טבעי, בעולם שנחשב לנטול על-טבעי (או במינון גבוה בהרבה מהמקובל בעולם), הוא כלי מוכר מאד בספרי פנטזיה.
השאלה היא,
א. האם יש מאפיינים חוזרים לדמויות שנחשפות לעל-טבעי. לדעתי, יש שימוש בעיקר בשני טיפוסים נפוצים - המסכן שנחשף לזה בתחילת הספר ונהרג, והגיבור/ה המחוננים בכוחות מיסטיים, ויש להם את תפקיד המפתח בעלילה.

ב. וכיצד מונעים מזה להפוך לקלישאה?