ארכיון המאמרים והביקורות של המגדל הלבן

 

"איזהו גיבור?"

מאמר מאת שירלי שילר

 

 

1. איזהו גיבור?_ 2

2. קוים לדמותו של גיבור 2

3. הצרות מתחילות וממשיכות_ 3

4. סממני גבורה אצל הארי 3

5. הרמיוני 4

6. רון 6

 

 

1. איזהו גיבור?

אין זה נדיר למצוא בספרות הפנטזיה גיבורי כוח שהצילו את העולם, גאלו האנושות או הגנו בחרוף נפש על גלקסית שביל החלב והיקומים השכנים. האפוסים הכבירים מעטרים להם כתרים, מהללים אותם בתשבחות ובה בעת מציבים במקומו את הקו המפריד בינם לבין שאר באי עולם. לעיתים הגיבור משלם בחייו על מפעלו, או למצער נפרד לעולמים משלוות נפשו או שפיותו.

סדרת הארי פוטר, כך נראה, צועדת בבטחה באותו נתיב הסלול-זה-מכבר: הנה לנו ינוקא חמוש היטב בצלקת רבת עוצמה, ואדון אופל שבע ימים על מפתן האלמוות, והרי לכם עימות שווה כוחות.

וכאן הייתי רוצה לשאול, האמנם גיבור הוא הארי? מהו הדבר שהופך את הארי לגיבור? מה מגדיר גבורה? האם עצם מיצובו בחוד החנית מול שלל פגעי תבל הוא שמביא לידי כך? האם הגיבור, מעצם הצבתו בידי אבי היצירה באותה עמדה בעייתית, מחונן דרך פלא בכל הסגולות הדרושות לשליחות הנשגבה?

במאמר הנוכחי אנסה לבחון את השאלה ביחס לגיבורי סדרת הארי פוטר - ובראשם הארי עצמו, הילד שנמשח למלוכה חודשים ארוכים בטרם ידע את אור העולם, ובהמשך, גם ביחס למי שמלווים את הארי לכל אורך הדרך, עמיתיו לטריו המיתולוגי, רון והרמיוני.

 

2. קוים לדמותו של גיבור

באופן אישי אני מאמינה כי אירוע נקודתי בו מפגין הגיבור גבורה עליאית, עמידה מפתיעה ובלתי צפויה וניצחון מוחץ - לוקה בחוסר אמינות במקרה הטוב, ובחוסר אחיזה במציאות במקרה הגרוע. וגם אם אמנם הדבר התרחש, הרי שהאקראיות שבעניין עלולה לגרום לאירוע לחלוף בלי להשאיר חותם של אמת באישיות. ביצוע חד פעמי אינו יוצר גיבור, ואמינותו מוטלת בספק.

גיבור גם אינו נבחן אך ורק בכפוף לתוצאה שהושגה. יכול הגיבור להיכשל עשר פעמים, אבל תוצאה כזו לא תשלול ממנו את הגבורה שהשיג במהלך עמידה קשה וכואבת. משום כך נותר פרודו גיבור גם אחרי שבחר שלא להשליך את הטבעת, שהרי עמד בעול הנשיאה בנטל שהיה כה קשה וכה מר, עד שעצם העובדה שהצליח להביא את עצמו למרגלות הר האש קשרה לראשו את עטרת הגבורה.

כי גיבור אמיתי, בעיני, הוא מי שהתמודד עם קושי יומיומי קשה ומר, והמשיך הלאה. מי שתפקד גם כשכל הסיכויים היו נגדו. מי שהתייסר בחיבוטי נפש, ידע קונפליקטים ויכל להם. רק מי שעבר את המצבים הללו ושרד אותם היטב, יוכל לנהוג בגבורה באירועים נקודתיים המצריכים תעוזה ותעצומות רוח. כי חיבוטי הנפש והקושי היומיומי בונים את הגיבור ומגבשים אותו אט אט באופן שמאפשר לו להוציא מן הכוח אל הפועל את מה שרכש בדי עמל. גיבור אמיתי הוא מי שמביט את מעבר למצב הנוכחי הקשה ויש לו את ההעזה להיות נחוש, והוא נחוש בהעזתו.

וכעת, בבואנו לבחון את גיבוריה המוכתרים של סדרת הארי פוטר, עלינו לשאול: האם גיבוריה של רולינג הם גיבורי אינסטנט מן המוכן, כוכבי על שמבצעים מעללים יוצאי דופן מכוח איזו סגולה שנמסכה בהם? מי מהם ניחנו במאפייני גיבור של אמת?

עד כמה שאפשר לראות נכון לעכשיו לגבי הארי פוטר, רולינג עוד לא נפלה במלכודת הזו. הארי אומנם נבחר כנראה בנבואה, וסומן בעודו פעוט בן חמישה עשר חודשים בלבד, אבל אף על פי כן, הארי איננו גיבור מן המוכן. צעד אחר צעד אנו יכולים לעקוב אחרי גדילתו והתפתחותו לקראת מה שניתן לכנות  - גיבור אמיתי.

 

3. הצרות מתחילות וממשיכות

בחדר הסודות, הארי הוא חוטר מגזע קוסמים, בוגר קרב מהולל מול הלורד וולדמורט ומושא הערצה בבית הספר כולו החל במנהל הדגול מרבבה וכלה בפעוט הזאטוטים לבית קריווי. אבל אך נוקפים להם חודשים אחדים, והארי הופך בבת אחת להיות מושא הפחד, התיעוב והטינה של כל מועדון המעריצים משכבר: בית הספר מאמין שהארי, בן ה- 12, שימו לב, צועד קוממיות בדרך המלך המובילה לרצח ילדים חפים מפשע בבית הספר. עבר הרבה מאוד זמן עד למירוק הכתמים שדבקו ללא הסר בשמו הטוב. בסיטואציה הזו אני אישית ראיתי ניצני צמיחה של גיבור. ילד שספג מעבר חד וחותך מאיגרא רמא לבירא עמיקתא בלי שעשה דבר, ילד שעבר כמעט שנה בבית הספר בסבל חברתי שאין שני לו, לילד שמתמודד כך יש סיכוי כלשהו  לפתח אי פעם סממנים של גיבור אמיתי, ובעתיד - להעמיד גבורה זו למבחן. היתה כאן סוג של גבורה אפרורית ויומיומית, ילד שירד מראש הפירמידה לשפל המדרגה, והמשיך.

בשנה שלאחר מכן, באסיר מאזקבאן, הארי חווה מאבק עיקש, הירואי ואכזרי: אימת חייו סוגרת על בית הספר, פולשת למגרש הספורט בו הוא מככב ללא דופי, ומטילה עליו צל שחור של פחד מוות. ואם לא די בכך, הרי שכלב רפאים מסתורי טורד ללא הרף את שיירי שלוותו ומבשר את מר המוות. ובכל זאת, הארי נחוש בדעתו לנצח. שבוע אחרי שבוע הוא פוגש מרצונו החופשי את הגדול שבפחדיו שלו על מנת ללחום בו ולהשליך אותו ממנו והלאה. הפטרונוסים האומללים, דלי היחס והנרפים שהפיק הארי בשיעורים של לופין נחשבים בעיני עשרת מונים מאותו פטרונוס מרהיב ורב רושם שסילק מעל פניו להקה של מאה סוהרסנים, ואין ספור פעמים יותר מאותה הפקת בונוס בוהקת שראינו בבחינת הבגרות.

אבל הארי עודנו צעיר מכדי שיהיה בשלב זה גיבור של ממש, ועליו לחוות עוד כמה וכמה מציאויות קשות כדי להתפתח לכזה. המאבק בסוהרסנים לכשעצמו היה מאבק של שניים, או למצער מאבק שנתמך באופן צמוד בידי פדגוג מחונן ונכון לעזור. לופין היה האיש הנכון במקום הנכון להביא מזור לנפשו של הארי במגוון נושאים, ובין השאר לסייע לו לצלוח את אותו מאבק הקשה שידע לאורך השנה השלישית. אפשר למצוא מגוון סיבות לכך שהארי, שהוא ילד סגור רגשית ונמנע בעקביות מלפנות לעזרת המבוגרים מיוזמתו החופשית, נשען בעוצמה כה חזקה בייחוד על הפרופסור לופין. על כך, ועל מכלול התחומים שעליהם עבדו השניים יחד תוכלו למצוא במאמר "הארי פוטר ולב האבן של החכמים" שפורסם באתר הארי פוטר לבוגרים באורט.

לקחי השנה השלישית ותוצאת המאבק המשותף חורטים רישום עמוק אצל הארי, והחל מן השנה הבאה אנו מגלים ניצנים של גבורה פנימית שבאה וצומחת מתוך האישיות באופן עצמאי.

 

4. סממני גבורה אצל הארי

בערבן של שתי המשימות הראשונות אנו מוצאים את הארי שקוע במ"ט שערי ייאוש. חשבו על כך: הוא התהלך ימים ולילות אובד עיצות, וכמעט שלא עשה דבר. אחת היא מה היו הגורמים, הדחקה הרסנית או סתם גאווה, אבל היתה כאן, ובמידה רבה מאוד, הזנחה פושעת. אפילו ברטי ג'וניור תועד כאחוז תדהמה, לפי עדותו, מרמת הטמטום והחדלון שהארי השיג באותן נסיבות.

אבל הארי פחד. בוקר המשימה השניה ממצה היטב את הלקחים שעמדו על הפרק. הארי מתעורר ומוצא את עצמו מול שוקת שבורה: המתחרים כבר תופסים את מקומם למתחם הטורניר, והארי יודע שמקומו נפקד. אין לו שום דבר להציג לראווה. הוא לא עשה דבר במשך חודשים ארוכים, או למען ההגינות, עשה מעט מאוד, וכעת, הגיע יום פקודה: אבל מה יאכל בה, מי שלא טרח בערב שבת?

הערך החינוכי שיש ליקיצה כזו בבוקר גורלי כזה, שקולים לתריסר הרצאות על מעלת החריצות ובגנותה של העצלות. העובדה שהסיפור הסתיים ה - happy end אינה גורעת כל עיקר מן הערך האישי של אותם לילות חסרי שינה והליכה במסדרונות אפוף חרדה מן הבאות.

אם תוסיפו לשרשרת האירועים גם את קימת הגולם על יוצרו באותו סיום מבחיל ומקברי של גביע האש, אנו כבר מתחילים לראות גיבור אמיתי, לקראת הספר החמישי.

לכל אורך השנה אנו צופים בצמיחה וגדילה בלתי פוסקות. הארי כבר אינו פאסיבי או נגרר אחרי המאורעות, כפי שהיה בעבר. נכון, לקח לו זמן מה להסכים לשיעורי צ"ד שבמהלך הזמן הזה הוא הוציא לכולנו את המיץ, אבל מאותו רגע זה שוב, לא הארי משכבר הימים: ההתנהלות העיקשת של השיעורים, הדבקות במטרה, שבוע אחרי שבוע, כך נוהג גיבור.

הראיון לצהובון הנפוץ במדינה היה רק צעד בודד במאבק האינסופי בהכחשה הממסדית המיוצגת ע"י דולורס אמברידג'. יש משהו ראוי להערצה בדרך שבה הארי לא נכנע לכלל דורשי טובתו המרובים לאין מספר, והמשיך לעמוד על שלו ביחס לעובדת עלייתו המחודשת של וולדמורט. גם הבולטים מ(מי שנשארו) אנשי שלומו הציעו לו לסתום את הפה, אבל יש לא מעט עוצמה בסירוב העקבי והספונטני שלו לעשות כן. למעשה, במידה רבה מאוד חוזרת על עצמה הדינמיקה של חדר הסודות: הארי מנודה ככלב מצורע, אפילו אחיו לחדר מתרחקים ממנו. דמבלדור נבדל ומסתייג, האגריד נעדר או זב דם, מקגונגל נפחדת, ואחוזי התמיכה שואפים לאפס מצידו השלילי, כך שלאורך כל השנה החמישית הארי חווה מציאות יומיומית קשה ורציפה והתמודדות עקשנית איתה. ולכן דווקא בנקודה הזו משתלב מותו של סיריוס היטב: הוא יכול להיות מנוף נוסף ורב עוצמה להעלאת אישיותו של הארי לגבהים נוספים לקראת הפיכתו לגיבור הבלתי מעורער של הסדרה ולאותו מעלל רב רושם שיביא ישועה לאותם נרדפים ונדכאים של הדור.

 

5. הרמיוני

הרמיוני מתפתחת היטב לכל אורך הסדרה, וכרגע קשה מאוד לקבוע אם היא הולכת להיות 'רוזוולט' או צ'רצ'יל: נכון לעכשיו, הרמיוני מגלה גם סימנים של "גבורה" וגם סימנים של "גדולה". במידה מסויימת, אפשר לומר כי בדומה להארי, גם הרמיוני "סומנה" מראש על ידי הסופרת, אבל הסגולות שהן ניחנה מובילות יותר לכיוון הגדולה. הרמיוני ניחנה בכוחות מנטליים בלתי מציאותיים בעליל ובכוח רצון שאין שני לו, ולא פחות חשוב, יכולת אירגונית יוצאת מן הכלל. אבל גם כך, אני סבורה, הרמיוני מגלה סימני גבורה שאינם תלויים בהכרח באותן סגולות.

בחלק גדול מהרפתקאות הטריו, הרמיוני היא הכוח היוזם והמניע, גם אם בסופו של דבר נורתה יריית הסיום, כמה לא מפתיע, משרביטו של הארי. הרמיוני מוצגת לעיתים קרובות כאסטרטגית המתכננת המפקחת על ההוצאה לפועל, מעין גנדלף בזעיר אנפין: הרמיוני יוזמת את הכנת שיקוי הפולימיצי, מדרבנת את הארי למסור שיעורים בהתגוננות ולאחר מכן נוטלת על שכמה את הצד האדמיניסטרטיבי, נוטלת על עצמה את ההגנה על בקביק, נוטלת על עצמה את משימת אימונו של הארי לקראת המשימה השלישית בטורניר הקוסמים המשולש, ועוד ידה נטויה.

אבל רולינג אינה מסתפקת בכך, בכל הנוגע לדמותה של הרמיוני. היא עוטרת אותה בהתנהגות גיבורית שנבנית אט אט, אם כי בסדרי גודל שונים ממה שאנו מוצאים אצל הארי.

בניגוד להארי, שאנו קשובים לרחשי ליבו מתוקף היותו הדמות המרכזית בסיפור ונקודת המבט שייכת לו - אנו ערים פחות למה שעובר על הרמיוני בחיי היום יום, אבל גם הרמיוני גמעה מלוא לוגמה מכוס התרעלה. תדמיתה המושלמת ללא רבב של הרמיוני (ששילמה מחיר פיסי של ממש בספר השלישי) הוכתמה לבלי הכר בידי ריטה סקיטר. ריטה השמיצה אותה ברבים ולראשונה חשה הרמיוני בכל כובד משקלה של הבושה. גרוע מזה, ריטה פגעה בהארי, בהאגריד, במשפחת ויזלי - כולם אנשים היקרים להרמיוני. היא התמודדה בצורה יוצאת מן הכלל, סייעה להארי בכל דרך אפשרית ולא הטילה על כתפיו את צרותיה האישיות. ביטוי לסערת רוחה קיבלנו בשבועתה הנזעמת לנקמת חורמה בריטה סקיטר, ובהמשך, היא אכן נוקטת פעולה של ממש, ולוכדת את ריטה בתור עבריינית בפני עצמה. הרמיוני אינה מסתפקת בחשיפת הפושע, אלא מאלצת אותה באמצעים של סחיטה לחדול ממעשיה הנלוזים. היא נוקטת פעולה אקטיבית של כליאה, ומאוחר יותר של איום, כדי להשיג את מטרתה.

בהתנהגות גיבורית אופיינית הרמיוני ממנפת את עצמה דרך הקושי שלה וגדלה: היא מקימה את אלרג"ה - ויותר ממה שאפשר להתווכח על האמצעים, כדאי לזכור דבר אחד: להרמיוני היה אכפת מגמדוני הבית במידה כזו שהיא מנסה לעשות מעשה. האמצעים שלה לא רלוונטיים או מתנשאים, שלא לומר: ילדותיים, אבל היא קמה ועשתה משהו, וזה מאפיין גיבורי של אישיות גדולה.

היא נלחמת בפחדים שלה בכך שהיא קוראת תיגר דקיק על וולדמורט באיזכור החלטי של שמו המפורש מתחילת הספר החמישי. היא יוזמת את צ"ד ומשמשת כמנהלת האדמיניסטרטיבית שלו בלי לקחת קמצוץ של קרדיט לעצמה. הרמיוני היא זו שאחראית להפצת המידע הפומבית הראשונה על שובו של הלורד וולדמורט בקרב קהילת הקוסמים. תוך הבנת תפקידה של התקשורת, (האם לחינוך המוגלגי יש קשר לכך?) היא נלחמת במידע רע באמצעות מידע טוב. כלפי חוץ, הצעד שנקטה הרמיוני היה הצעד הראשון לקראת שכנוע קהילת הקוסמים בשובו של וולדמורט, שלא להזכיר את השינוי שחל ביחס להארי בבית הספר. יש כאן נקודה נוספת לזכותה של הרמיוני: לצורך הגשמת מטרתה היא משתפת פעולה עם תלמידה כלפיה היא חשה בוז ועם עיתון שבעיניה נחשב לנחות. הרמיוני מתעלה על רגשותיה האישיים ועושה את הדבר הנכון. לכל אורך הדרך אני חושבת שאנו חוזים בגדילתה והמראתה של הרמיוני - בדומה להארי - לגבהים.

דוגמה נוספת אפשר לראות במעשה שעשתה לבסוף אצל אמברידג' במשרד. מעבר לתוכנית הערמומית למשוך את הקרפדה אל מעבה היער, צריך הרבה גבורה כדי להעמיד פנים של חלשה, בכיינית ונכנעת, לעיני ידידייך ולעיני בריוני בית הספר. הרבה כוחות נפש נדרשים כדי לייבב "איני יכולה לשאת זאת, בוא ניכנע". אין לי ספק שהרבה גבות הורמו באותה נקודה, ולא כולם העלו בדעתם, שאחרי הכל, אין נשק סודי בשום מקום.

האם אירועים אלה מבססים ביחס להרמיוני את דמות הגיבורה או את דמות ה"אדם הגדול"? נראה לי שבשלב זה עוד מוקדם להכריע בשאלה הזו, ויהיה מרתק בספר הבא לעקוב אחר דמותה של הרמיוני ולזהות את הכיוון שאליו מצעידה אותה רולינג.

 

6. רון

וכאן אני מנסה לבדוק מה קורה עם רון - והרושם המתקבל אצלי הוא שהוא דורך במקום. רון אינו ממריא. רון נשאר בעל מאפיינים ילדותיים כפי שהיה מהספר השני או השלישי - איפה רון גדל? אילו גבהים הוא השיג?

עד לספר הרביעי רון היה "מספר שניים" מובהק. הוא תמיד היה בצל. צילו של הארי - בפירסום, במעשי הגבורה הנועזים ובקווידיץ', צילה של הרמיוני - בלימודים ובכל הדיונים האסטרטגיים השונים שנערכו במועצת הארי-רון-הרמיוני לאורך הסדרה. ואם זה לא הספיק, בבית הספר הוא היה גם בצילם של אחיו: פרסי המדריך האובססיבי המצטיין בכל מלבד ביחסי אנוש, ופרד וג'ורג' ליצני החצר הפופולריים. בבית הוא תמיד בצל כל סדרת האחים הססגונית. האומללות מגיעה לשיאה בבגביע האש. הארי מוצא את עצמו משתתף בטורניר, ורון מתקשה לקבל את הטענה שהארי אינו אחראי לכך. רון מקנא בפירסום של הארי ובכבוד שינחל לו ינצח בטורניר. רון לבוש בגלימת טקס ישנה וכעורה שמשפיעה מאוד על סיכוייו בנשף. הרמיוני יוצאת לנשף עם מישהו אחר ומעוררת את קנאתו של רון. גרוע מזה: הרמיוני יוצאת עם קרום, שאפילו חתימה לא הצליח רון להוציא ממנו.

הספר החמישי היה יכול להציג בפנינו את שעתו הגדולה של רון ויזלי. רון מקבל הזדמנות אחר הזדמנות, ויתירה מזו: כל מי שצילו העיב עליו, מפנה את מקומו ומשאיר את הבמה פנויה לרון על מנת שיצטיין. זה אינו קורה, בשום אופן.

1.      לפני הכל, רון מתמנה למדריך, ולא רק שהוא מדריך, אלא שהארי איננו מדריך. לראשונה יש לו עליונות על פני הארי.

2.      רון נמצא במרכז העניינים בכיכר גרימולד יחד עם הרמיוני וכל המסדר, הרבה לפני שהארי מגיע.

3.      ההורים מסתכסכים עם פרסי המושלם - הזדמנות וסילוק הצל. פרסי פחות מושלם בעיני ההורים וזה בהכרח תורם לעליית קרנו של רון בחוג המשפחה.

4.      רון מקבל מטאטא חדש - מוטיב של הזדמנות.

5.      רון מתקבל לקבוצת הקווידיץ' של גריפינדור - מוטיב של הזדמנות.

6.      הארי מסולק מקבוצת הקווידיץ' של גריפינדור -  מוטיב של סילוק הצל.

7.      הארי מאבד את אש המחץ - סילוק הצל. לרון יש עליונות: הוא בעל מטאטא.

8.      פרד וג'ורג' מסולקים מקבוצת הקווידיץ' של גריפינדור - סילוק הצל.

9.      לקבוצת הקווידיץ' של גריפינדור מצטרפים שחקנים גרועים במיוחד. שוב רון אינו הגרוע בהם - סילוק הצל.

10. פרד וג'ורג' עוזבים את בית הספר - סילוק הצל.

11. והעובדה המשמחת מכל - גלימת טקס אופנתית, סוף סוף.

נקודות אלה מראות כיצד מקבל רון את מלוא ההזדמנויות להוכיח את עצמו ולהצליח. אבל רולינג אינה מסתפקת בכך: היא מפנה את השטח ודואגת לכך שיהיו לו כל סיכויי ההצלחה ללא מתחרים. ללא הארי המפורסם והגיבור, ללא פרד וג'ורג' שנושפים בעורפו. יש לו את כל התנאים להצלחה, וכעת הכל תלוי בו. האם הוא מנצל את ההזדמנות? האם קשייו והתמדדותיו עד להיום ממנפים לו את הדרך לגדולה בבא ההזדמנות?

עד לנקודת הסיום של מסדר עוף החול, רון נשאר אותו רון פאתטי וחלש, בלי שום ביצוע יוצא דופן. אפילו הניצחון המזהיר בקווידיץ' ארע דרך מקרה, ולולי קשי עורפה של אנג'לינה, היה רון נשמט זה מכבר מן הקבוצה. לכל אורך הספר החמישי רון נבעת מכל דבר, מגיב בילדותיות, ופחות או יותר חושף מנעד רגשי בסדר גודל של כפית תה.

נקודה שקשה להתעלם ממנה היא תפקידו המוזר של רון במשחק המלחמה במחלקת המסתורין. בעוד הארי, הרמיוני, ואפילו לונה וג'יני ממלאים תפקיד שאין ערוך לו, רון מנוטרל כבר בתחילת שרשרת האירועים, ובאופן נלעג. הוא מאבד זמנית את שפיותו, אבל לא בצורה שתעורר רחמים, אלא באופן פאתטי ומעורר גיחוך. מדוע? מדוע טרחה רולינג ליצור כמות כה גדולה של לעג לביצועיו הדלים של רון? אילולא היו דברים בגו, האם לא היתה המחברת מאפשרת לרון קריסה מכובדת, כורע תחת העומס של של קללה מרושעת במיוחד ומכוונת היטב?

חיבתם של חלק גדול מן הקוראים מסורה לרון ויזלי, ואין מה לומר, מי כמוהו ראוי לה. מרביתם אינם מחבבים את השאלות הללו. קשה לו, הם אומרים, הוא עני ואביון, ומכותר בסדרת אחים שממקמת אותו בצל. ובכן, הכל נכון - אבל זה אינו גיבור. זה נער במימדים של נער בלי תוספות ייחודיות. ולא, אין כוונתי לשאלה אם רון ראוי לחיבה או לאהבה, כי רבים וטובים מחבבים אותו דווקא בשל הארציות והנורמליות שלו. הגיבור אינו בהכרח אהוב הקהל, ולא זוהי השאלה שאני מנסה להפנות אלינו: מדוע נעדר רון את הסממנים הגיבוריים המאפיינים את הארי והרמיוני - בלי קשר לשאלה לאיזו מידה של חיבה הוא זכאי? מה פשר הניוון שאופף את אישיותו?

חשוב להדגיש, כי במסגרת הנוכחית, אין בדברי כוונה כלשהי לבוא חשבון עם רון או לשפוט את מעשיו או התנהגותו, ולמעשה, אני תוהה אם אי פעם אסתכן בכך, בהתחשב במידת הפופולריות שלו בקרב קוראי הארי פוטר. ואף על פי כן רציתי לנסות להפנות את תשומת ליבנו לעובדה שבעוד הארי והרמיוני מפתחים בהדרגה סממנים של גיבור רון אינו עושה כן, או אולי נכון לומר: הדבר אינו מתרחש אצל רון. אני חושבת שיותר ממה שיש לבדוק במה שקורה עם רון - יש כאן מסר שבולט בהעדרו, ובא לידי ביטוי בין השאר בקרב במשרד הקסמים. זה לא מה שרון עשה בצורה עלובה אלא מה שלא נאמר לגבי רון. מה שרון לא עשה.

אני חוזרת ואומרת: יכולות להיות לרון אלף ואחת סיבות מוצדקות ומעוררות אמפתיה לכל מעשה או מחדל שלו - גיבור - נכון לעכשיו - הוא לא. גם להארי לא חסרות סיבות מוצדקות עוד יותר לאינסוף מחדלים - שרובם המכריע אכן התרחשו בפועל - אבל גיבור הוא כן. האישיות הפנימית שלו עברה את אותה התפתחות מסויימת שמציבה אותו בקטגוריה הזו, לעומת רון - שלפחות עד עתה לא הגיע לכך. זה יותר משהו פנימי מאשר חיצוני ולכן אני תוהה באיזו מידה הנושא של צל האחים הוא רלוונטי.

איך אומרים ביידיש - א נעבכער שוטה איז אייכעט א שוטה, לאמור: "גם שוטה אומלל - שוטה הוא". גם אם יש לרון את כל הסיבות הטובות והמובנות לאי הצמיחה שלו - עדיין הוא נשאר קטן קומה ולא מפותח.

האם רק היכולות המנהיגותיות הבולטות של הארי והרמיוני מאפילים על רון? אולי האתגרים שנטל על עצמו בספר החמישי בכל זאת גדולים ממידתו ולו היה מסתפק במחציתם היה זוכה להצלחה מלוא הגביע?

הסיום הצורם במיוחד מבחינתו של רון בסוף הספר החמישי בלי קשר לנסיבות האומללות בהן התרחשו הדברים, מותיר אי נוחות קשה. אנחנו יכולים לקום ולהתגונן בלי סוף ולהסביר מדוע רון אינו אשם וכדומה אבל העובדה נותרת בעינה: מסיבה זו או אחרת רולינג ניטרלה אותו מן הקרב וכפי שאני טוענת - מכל מרכיב גיבורי.

שעתו היפה ביותר של רון היתה, לדעתי, באותו רגע אפלולי בו השליך לאש את מכתב הנאצה של פרסי. אפילו יותר מן ההקרבה הדרמטית במשחק השחמט בספר הראשון, היתה זו הנקודה שנגעה לליבי יותר מכל ביחס לרון בספר החמישי. נקודה זו ביטאה, לדעתי, את עומק הידידות להארי, את התיעוב ושאט הנפש שחש רון כנגד עצתו הנבונה מאוד של פרסי. באותה נקודה היה לרון הרבה מה להרוויח, אבל הוא בחר להתעלם מכך.

מדוע היתה זו התרוממות חד פעמית, אחת ויחידה? או שאולי, בדומה להרמיוני, גם היא מבשרת את הבאות ועוד נזכה לראות גם צמיחה משמעותית בשיעור קומתו של רון?

 

סוף.

 

כל זכויות היוצרים שמורות לשירלי שילר 2005 © - אין להעתיק, להפיץ או לשכפל בשום אופן ללא רשות מוקדמת מן המחברת. המפר זאת עובר על החוק.