ארכיון המאמרים והביקורות של המגדל הלבן

 

"בית קברות לסיפורי שעשועים"

מדוע הפכה הרשת ל"בית קברות" להתחלות של סיפורים ארוכים

והאם ניתן לצמצם את מימדי התופעה הזו?

מאמר מאת גדעון אורבך (Envinyatar)

 

 


אחת התופעות המוכרות והמרגיזות ביותר בה נתקל כל קורא של ספרות פנטזיה (מקורית ופאנפיקים כאחד), הינה כדלקמן: כותב או כותבת מודיע בקול תרועה רמה לכל באי הפורום הרלוונטי, כי הוא מתחיל לכתוב יצירה ארוכה מז'אנר הפנטזיה; לעיתים, הוא מתחיל בהסבר נלהב על הרעיונות שלו, ולעיתים בפרולוג או בפרק ראשון. כמעט תמיד, הוא מבקש בהתלבות קוראים ותגובות, וכל המרבה - הרי זה משובח. אלא, ב-90% מהמקרים, היצירה נתקעת וננטשת בין פרק שני לרביעי. הדבר מתסכל במיוחד כאשר חשנו שמדובר ביצירה עם פוטנציאל, והתפתנו להשקיע מחשבה בעלילה, בדמויות - ובכתיבת ביקורות מושקעות. מאמר זה ינסה לנתח את השאלה "מדוע הפכה הרשת לבית קברות לסיפורים ארוכים", ועד כמה הדבר הוא כורח המציאות; הדיון נערך, מראש, בתחום ז'אנר הפנטזיה, ורובו רלוונטי לפאנפיקים וליצירות פנטזיה מקוריות כאחד.

 

פעמים רבות מדי, נתקל כל קורא ותיק ברשת בתרחיש הבא: כותב או כותבת נלהבים מצהירים בריש-גלי מעל דפי הפורום (או במה וירטואלית אחרת), כי הם החלו בכתיבת יצירה ארוכה ורבת-פרקים מז'אנר הפנטזיה; יתכן שמדובר ביצירה מקורית, שמתרחשת בעולם פנטזיה מקורי, ויתכן שמדובר בפאנפיק ארוך של הארי פוטר, טולקין או פאנדום רלוונטי אחר. לעיתים קרובות, הכותב הטרי מספר באריכות על הרעיונות שעומדים בבסיס היצירה, ומבקש חוות-דעת ועצות; במקרים אחרים, מפורסם פרולוג או פרק ראשון, תוך בקשות חוזרות ונשנות לקרוא ולהגיב, והבהרה שמדובר בראשיתה של יצירה ארוכה ורבת-פרקים.

אולם, במקרים רבים מאד (ולמעשה, ברוב-רובם של המקרים), הכותב נקלע לקשיים, ועד-מהרה המוטיבציה וההתלהבות הראשונית נעלמים. למעשה, רובן של היצירות הארוכות הללו נתקע וננטש, בסופו של דבר, בדרך-כלל בין פרק שני לפרק חמישי.

אמנם, קיימים מקרים בהם הנטישה היא מחוייבת המציאות: למשל, מצבים בהם התוצר הוא בליל מבולבל וחסר-הגיון של כתיבת בוסר, שמעיד שהכותב או הכותבת לא למדו עדיין את המושכלות הבסיסיות ביותר של כתיבה. במצבים כאלו, בדרך-כלל זוכה היצירה לביקורות קטלניות שמבהירות לכותב שטרם הגיע שעתו לפתוח בפרוייקט כתיבה גדול. אלא, שחשוב להדגיש שתופעת הנטישה אינה מוגבלת למצבים האלו, אלא היא חלה גם במקרים של יוצרים בעלי-כשרון ומיומנות גדולים יותר. דווקא מקרים כאלו, של נטישת יצירה מעניינת ובעלת פוטנציאל, עשויים להתגלות כמתסכלים ביותר.

אין צורך להכביר מילים על העובדה, על כך כי התופעה לא רק מתסכלת, אלא מזיקה; בין היתר, היא יוצרת אצל קוראים לא מעטים רתיעה מקריאת יצירות ארוכות המתפרסמות בשיטה המכונה WIP (Written in parts); דבר זה מביא לסקפטיות ומיעוט תגובות, ומגביר את סיכויי הנטישה - וחוזר חלילה. כל זאת, כאשר הדרישה מיוצרים כי ישלימו את היצירה הארוכה בטרם פרסומה ברשת היא בדרך-כלל לא מעשית. מרבית היוצרים ברשת מפרסמים פרק-פרק שלא בכדי: הן משום שהם מעוניינים בחשיפה והתייחסות לאורך התהליך הקשה של הכתיבה, דבר אשר מעודד אותם להמשיך ולכתוב הלאה; והן ובעיקר משום שהם זקוקים לפידבק בזמן-אמת במהלכה של הכתיבה עצמה. ראוי לזכור, כי מרבית הכותבים ברשת (אם לא רובם המכריע) אינם סופרים מקצועיים, ואין טעם לדרוש מהם "בכח" להפוך ולהתנהג ככאלו. משמעות הדרישה של "פרסמו רק אחרי שתגמרו" (עד כמה שמניעיה עשויים להיות מובנים לעיתים), היא בדרך-כלל "אל תפרסמו בכלל": סביר להניח, שרבים מהכותבים שהצליחו לסיים יצירות ארוכות ברשת, לא היו עומדים בכך אילו לא פרסמו אותן פרק-פרק.

 

מניעים סובייקטיביים ל"תופעת הנטישה"

תחילה, מן הראוי לעבור בקצרה על מניעים שגרתיים של נטישה; אלו מניעים נפוצים, שאין להם פתרון "אובייקטיבי", משום שהם תלויים בעיקר בתחושות ובבעיות סובייקטיביות של הסופר עצמו. למעשה, לא ניתן לעשות הרבה מלבד להצביע ולהאיר אותן. זאת, כדי שכל יוצר יוכל "להתבונן במראה" לפני שהוא מתחיל בפרוייקט כתיבה ארוך, ולנסות לצפות לאלו מן התופעות הוא מועד - ולנסות להתמודד איתן בינו לבין עצמו.


תסמונת ה"בנדר-לוג": הבעיה הראשונה, כשמה כן היא: חוסר רצינות לשמה של כותבים מסויימים. חוסר רצינות זו הופכת אותם מועדים לשיגור "המחאות ספרותיות בלא כיסוי" אל תוך הרשת. יתכן שמדובר בכותב שלא משקיע שום מחשבה אמיתית במשמעות של הצהרת הכוונות שלו (קרי, מידת העבודה שהיא דורשת), ויתכן גם כותב שניתן להעיר לגביו שהוא סובל מ"תסמונת בנדר-לוג"
[1]: כלומר, הוא מאבד עניין במהירות ברעיונות שהתחיל בהם, וקופץ כל פעם לרעיון חדש.

אין ספק, כי תופעה כזו הינה מרגיזה מאד, במיוחד עם מדובר ביצירות ורעיונות מעניינים ובעלי פוטנציאל - אלא שבמקרים כאלו, אם הכותב או הכותבת לא "יתפסו את עצמם", הרי שאין מה לעשות, מלבד לאתר ולהתרחק מיצירות של "כותבים מועדים" מהסוג הזה, תוך הערה מנומסת שתבהיר להם את הסיבה. כמו כן, ניתן לפעמים לאתר את ה"סממן" בעצם הצהרת הכוונות של הכותב, כאשר היא נראית מגלומנית או דמיונית. כך למשל, נתקלתי פעם בכותב צעיר, אשר הכריז בהתלהבות שהוא "עומד לכתוב טרילוגיה ארוכה במיוחד של מדע-בדיוני, שתתרחש בשנת (לא פחות) 75,000 לספירה, כאשר מיד לאחר-מכן באה שאלה לכותבים, שנוסחה היה בערך: "תגידו, מה יהיה הכי מגניב שאכניס לשם? חלליות? פלטנות מתפוצצות? רובוטים?" - כלומר, מאחורי ההתפארות לכתוב טרילוגיה ארוכה, לא היה אפילו רעיון מגובש. למותר לציין, שאותה "יצירת מופת" אכן ננטשה באיבה.

 

תופעה נוספת, שעשויה (אך לא חייבת) להיות כרוכה בראשונה, היא התסמין הידוע של דעיכת המוטיבציה הראשונית: מטבע הדברים, רעיונות חדשים מעוררים בכותב התלהבות רבה למהר ולהעלות אותם על הכתב, תוך שהוא בטוח לא פעם שהוא עומד בפני יצירת המופת של חייו. אלא, שכאשר מדובר על "מירוץ לטווח ארוך", הרי שההתלהבות ההתחלתית דועכת בסופו של דבר, ומגיעה שעתם של משברי הכתיבה. לפתע צצות בעיות לוגיות, פערים וחללים בעלילה, חלק מהסצנות צולעות ודורשות תיקון ושכתוב, מגיבים ביקורתיים חושפים חולשות ובעיות שלא נצפו מראש, ועוד כהנה וכהנה.

בשלב הזה (או אם תרצו: "משבר הפוסט-פתיחה"), שמתרחש פעמים רבות החל מהפרק השני והלאה (בד"כ בין פרק שני לחמישי, תלוי גם באורך הפרקים), הרי שהכותב הסובל מ"תסמונת בנדר-לוג" יעדיף שלא להתמודד עם המשבר, ולקפוץ על רעיון חדש ו"זוהר" שעולה בדעתו. גם כותבים רציניים יותר, עשויים פשוט לשקוע בדכדוך, ובסופו של דבר להתייאש.

בחלקו השני של מאמר זה, יובאו מספר עצות שעשויות לסייע להתמודד ולהקל על משברי הכתיבה, ובעיקר על אותו משבר של "פוסט-פתיחה". אלא שחרף זאת, מן הראוי לדעת ולקחת זאת מראש בחשבון: לא משנה עד כמה הרעיון טוב, סביר להניח שמשבר הפוסט-פתיחה יופיע. באופן כללי, כתיבת סיפור ארוך היא "ריצת מרתון", שדורש התמדה, התמודדות עם קשיים ובעיות מוטיבציה, תכנון וחלוקת אנרגיה לטווח ארוך. מי שאינו יכול או רוצה לעמוד בכך, עדיף שימנע מפתיחת גרנדיוזיות, ויעבור לכתוב בז'אנר אחר שהולם יותר את היכולת שלו, לפחות לעת-עתה.

 

"תסמונת הפרפר": זו ורסיה אחרת של הבעיות שתוארו קודם. במקרה הזה, לא מדובר על מישהו שאוהב לנטוש ולהתחיל יצירה אחרת בכל פעם, אלא על כותב או כותבת שמפזרים את כוחם וכשרונם על פני מספר גדול מדי של יצירות בו-זמנית. כאשר, כמו פרפר, הם מרפרפים "מפרח לפרח" וחוזר חלילה.

המוטיבציה להתנהגות הזו היא ברורה: יצירה ארוכה לוקחת זמן רב, וכרוכה במשברים. לא פעם, לכותב יש רעיונות אחרים, לא קשורים ומפתים מאד שעולים אצלו באמצע תהליך הכתיבה, ואי לכך, הוא אינו עומד בפיתוי להתחיל יצירה חדשה לצד הישנה. כל זאת, כאשר הוא מבטיח לעצמו שאין כוונתו לנטוש דבר, אלא לעבוד על שתי היצירות (או שלוש, או ארבע, או חמש) במקביל. לכל היותר, כך הוא משכנע את עצמו, הדבר יביא להאטה בקצב הכתיבה של כל יצירה.

ברמה הבסיסית ראוי להעיר, כי אין חוק שמחייב כותב להתמקד רק ביצירה אחת. בגבול הסביר, אין פסול בכך שכותב עובד על שתי יצירות וכ"ו במקביל. אלא שמעבר לסף הסביר הזה, הדבר עשוי להוביל בסופו של דבר לא רק להאטה בקצב הכתיבה של היצירות השונות, אלא גם לנטישה; בעיקר משום שכך הכותב יכול לדחות עד אין קץ את ההתמודדות במקומות הקשים, ולהתרגל ליצור שורה ארוכה של התחלות ויצירות עשויות למחצה.

אלא, שהבעיה אינה מסתיימת כאן, וגולשת גם לקושי מהותי בכתיבה עצמה; יצירה ארוכה ורבת-דמויות, טיבה היא שהיא צורכת מספר גדול של פרמיסים[2] ורעיונות. אחת המיומנויות החשובות ביותר הנדרשת מכותבים בתחום הזה, היא לדעת לשדך, להתאים ולעבד בעדינות רעיונות שונים, בכדי שיוכלו לקיים יחסי גומלין ולהזין יצירה סבוכה אחת. אם וכאשר הכותב מתרגל להפוך כל רעיון חדש ליצירה נפרדת, הוא נמנע מראש מלהקנות לעצמו את המיומנות הכל-כך חיונית הזו.
וכאן גם טמון פתרון, לפחות חלקי, לבעיה: במידה שעולים רעיונות חדשים באמצע הכתיבה, הדבר הראשון שראוי לעשות הוא לבדוק, האם ועד כמה אפשר לשלב אותם ביצירה, גם אם הדבר דורש שכתוב ושינוי שלהם. נכון שברגע הראשון, זה מענג הרבה פחות מלהתחיל לתכנן סיפור שנסוב כולו סביב הרעיון החדש, אבל בטווח הארוך, זה מועיל ומתגמל הרבה יותר. במידה ואי אפשר לשלב את הרעיונות האלו ביצירה הנוכחית, הדבר הטוב ביותר לעשות הוא לכתוב אותם ולשמור אותם לשימוש עתידי. בדרך-כלל, חלוף הזמן רק משביח ומאפשר לנצל באופן מורכב ומושכל יותר את הרעיונות שנשמרו.

 

"זה לא מה שחשבתי עליו": המדובר בבעיה מוכרת ומייאשת במיוחד עבור כותבים רבים; הם הוגים בדעתם רעיון ודמויות, ומסוגלים כמעט לדמיין אותם "קמים לחיים" בתוך מוחם, באופן אמין, עמוק ומעורר השתאות. אולם, לאחר שהכותב או הכותבת התיישבו לנסות ולהעביר את הרעיון לנייר, חושכות עיניהם: במקום טקסט עמוק וגאוני, נוצר טקסט מבולבל, בינוני ומגושם, שלא מעביר ולו רבע מן התחושה "האמיתית" מן הראש אל מסך המחשב. גם כאן, עשויה התוצאה להיות יאוש ונטישה. 
גם לבעיה הזו, אין "פתרון קסמים". יתכן שהוא נובע מכך, שהכותב אינו מיומן די הצורך בכדי לכתוב תיאורים מלוטשים; במקרה זה, עליו פשוט להתאמן ו"להבשיל" בתיאור וביטוי רעיונות בכתב. עוד אפשרות היא, פשוט לשכתב את הטקסט: לדעתי האישית, רק כותבים מעטים מצליחים למצות את מלוא הפוטנציאל העצמי שלהם בכתיבה ראשונה מהראש לנייר. לכן, פתרון טוב לבעיה הוא כי הכותב יתייחס ליציר-כפיו (או מקלדתו) הראשוני כטיוטה בלבד, ולא ישקיע אנרגיה מיותרת בלכעוס על עצמו בגין כשלון שאינו קיים. לאחר שתכתב הטיוטה, יהיה אפשר לשכתב אותה פעם או פעמיים, ובמהלך השכתוב להעמיק, לעדן, לסגנן וכיוצא באלו אמצעים, שיקרבו את הטקסט למצב בו הוא משקף את הרעיון המקורי ואת מלוא הפוטנציאל היצירתי שלו, בדרגתו הנוכחית.

הבעיות האלו, וכן הפתרונות להן, מודגשות ומחריפות ככל שמדובר ביצירה עלילתית מורכבת יותר - ובעיקר כאלו הבנויות על מספר אינטרקציות ופרמיסים. צפוי מאד, שהכתיבה הראשונה "מהראש" תכיל בעיקר את השלד של הפרק, ותתקשה בשילובים העדינים יותר של מספר אפיונים, רמזים מתרימים וכ"ו. לכן, רצוי להתייחס אליה כשלד ותו לא.

כאשר אני, אישית, כותב פרק ביצירה ארוכה  ומורכבת, אני נוהג לשכתב את השלד הראשוני הזה פעמיים; הפעם הראשונה מיועדת בעיקר להרחיב אותו, ולשזור בו באופן גס את התאורים, האפיונים ופרטי המשנה הנחוצים. הפעם השניה, לעומת זאת, נועדה לעדן ולסגנן, כמו גם להתבונן בטיוטה הקודמת במבט ביקורתי. המלצה נוספת היא, להמתין לפחות יום בין כתיבת הטיוטה האחרונה לבין השכתוב שלה לפרק בגרסתו הסופית (בין אם לפרסום או להעברה לקורא הבטא). המנהג הזה מכונה "הזרה" (מלשון "זר"), והוא מומלץ בחום: תנאי חיוני למבט ביקורתי אמיתי ולשכתוב שלא יהיה בגדר more of the same, הוא התרחקות מהיצירה, דבר אשר מאפשר לכותב להתבונן אליה כאילו היתה טיוטה של כותב אחר, לאתר את החולשות והנקודות הדורשות תיקון בלא "סנגוריה עצמית", וכיוצא באלו.

 

שינוי הטעם הספרותי במהלך הכתיבה: מצב כזה אפשרי במיוחד במקרים בהם הכתיבה מתפרשת על פני פרק זמן ארוך - באשר כתיבת רומאן יכולה להמשך לא פעם חודשים ארוכים, אם לא שנים. במצב כזה, אפשרי שטעמו הספרותי של הכותב, הדגשים וההעדפות שלו ישתנו. כאן, אנו נתקלים בכותב, שרעיונות שנראו לו מבריקים ומושכים לפני שנה, נראים לו משעממים ורדודים היום, החשק להמשיך בהם הולך ויורד, והתוצאה בסופו של דבר תהיה נטישה. ראוי שלא לבלבל בין עניין זה לבין "תסמונת הבנדר-לוג" - מאחר וכאן מדובר באמת ובתמים על זמן ארוך שחלף, שמהווה בסיס לשינוי טעמים אמיתי, ולא לקפיצה מהירה וחסרת-אחריות בין רעיונות. בדרך-כלל, בעוד "תסמונת הבנדר-לוג" מופיעה בשלבים הראשוניים יותר של כתיבה, הרי שהבעיה הנוכחית מופיעה בשלבים מאוחרים הרבה יותר. לעיתים, הדבר מלווה בדילמות וכאב לא קטן - משום שהכותב קשור במידה מסויימת ליצירה שלו, ישנם ידידים ושאר מגיבים באינטרנט שמצפים לפרקים חדשים, וכ"ו.

גם למצב זה, אין פתרון מוחלט, אלא רק מספר עצות שיכולות "להכהות את עוקצה של הבעיה" - וחלק מהן יובאו בחלקו השני של המאמר. באופן כללי, ניתן לנסות לפתור את הבעיה על-ידי שכתוב לאחור, נסיון לשלב רעיונות חדשים ביחד עם הישנים (דבר שדורש גמישות של האאוטליין[3] העלילתי, ראה בהמשך), וכיוצא באלו. כמו כן, רצוי שכל כותב יקח את העניין בחשבון, וישתדל "שלא לוותר לעצמו", ולהביא יצירות לגמר (או לפחות לנקודה שניתן להניח בהן את העט הוירטואלי, בתחושה של "השלמתי משהו") - בעיקר באותם מקרים, בהם היצירה נמצאת בשלב מתקדם, מן הראוי כי כותב או כותבת רציניים ",יעשו מאמץ", ויביאו את הפרוייקט לגמר. במקרים אחרים, בהם מדובר ביצירה ארוכה מאד הרחוקה מסיום, ובשינויי טעם מהותיים של הכותב, אין מנוס מלהשלים עם האובדן והנטישה, חרף כל הצער שבדבר.

 

"מלכת האמבטיה": תסמין מזיק במיוחד שמייצג כותבים בעלי דעה טובה מאד על עצמם, והשקפת עולם מאד מגובשת בדבר מה שמעניין ובעיקר מה שלא מעניין אותם. כותב כזה יכול, למשל, להחליט שהוא מתעניין ומוכן לקרוא רק פאנפיקים מפאנדום מסויים, וגם כאן רק שלושה שיפים מסויימים, או לחלופין, מוכן לקרוא רק סוג מאד ספציפי של פנטזיה מקורית, שנע סביב דמות ראשית מסוג מאד מסויים ומוגבל.
כותב מהסוג הזה, אפשר להמשיל למישהו שמתעקש להמשיך ולהתשכשך בלא סוף באותה אמבטיה, שם הוא שולט ומרגיש בנוח, אלא שבסופו של דבר האמבטיה חונקת את הכותב ומונעת ממנו לצמוח; חלק הכרחי מתהליך הגדילה וההשתפרות של כל כותב הוא קריאת מגוון יצירות באורכים שונים ומסוגים שונים - הדבר קריטי לשם הפריה, הן הפריה עצמית והן הפריה הדדית בין כותבים שונים ברשת. מי שמחליט שרק "זה וזה" מעניינים אותו, נדון בסופו של דבר להתייבש. גם אם הוא בעל כשרון, הרי שבסופו של דבר, הכתיבה שלו תתקע באותה "אמבטיה", תתחיל למחזר ולחזור על עצמה, ובסופו של דבר תגיע לחסימה עצמית - קל וחומר, חוסר יכולת להתחיל ולהתמיד בפרוייקטים מורכבים ודורשי מקוריות כגון יצירה ארוכה ומורכבת.

 

בעיות אובייקטיביות בסיפורים ארוכים, והצעות לתיקונן

כעת, הגיע הזמן לעבור מקשיים סובייקטיביים התלויים בכותב, לבעיות אובייקטיביות אשר לא פעם עומדות באופן מלא או חלקי מאחורי הקשיים דנן, או מצטרפות אליהן ומסייעות ליצירות ארוכות "להתקע" בשלבים כאלו ואחרים של הכתיבה. רבות מהבעיות דנן כרוכות בבעיות וחוסרים בתכנון מוקפד (מראש) של היצירה מראש (הן ברמת העלילה והן ברמת הרקע), ואילו אחרות - במבט לא נכון או מוגבל מדי על תהליך הכתיבה.

 

"ומה אחרי השער"? בעיה שגרתית מאד שמופיעה בעיקר (אך בשום פנים ואופן לא רק) אצל כותבים מתחילים, הינה מצב בו הם חושבים לעצמם שיש להם רעיון מצויין ליצירה ארוכה, כאשר בפועל יש להם בעיקר את שני אלו:

1.      רעיונות מפורטים ומשביעי רצון למדי עבור הפתיחה, שכוללים את סצנת הפתיחה (ואולי קצת אחריה), וכן את הצגת הדמויות הראשיות ואחד או יותר מהקופליקטים הבסיסיים של העלילה.

2.      רעיונות פזורים או שביבי רעיונות הקשורים למאורעות בשיא העלילה (למשל סצנות מפתח) או לקראת סיומה.

 

התוצאה היא, שהכותב או הכותבת מסיימים את המהלך ההתחלתי, קרי: סצנת הפתיחה והצגת הדמויות, קרי: "נכנסים בשערי היצירה". אז, הם מוצאים את עצמם נבוכים, כשהם מגלים בדיעבד שאין להם די קוי עלילה ורעיונות כדי להמשיך את העלילה הלאה (בלי למרוח אותה) לעבר סצנות השיא של היצירה. מצב כזה גורר גם סכנה להתייאשות ולנטישה, וגם סכנה שהכותב יגרר לשגיאות אחרות בבניית העלילה (ראה בהמשך), בכדי לנסות ו"לדחוס" תוכן אל תוך החללים שנוצרו.
כיצד ניתן להתמודד עם הבעיה? תשובת המפתח הינה תכנון קפדני מראש, ונסיון להמנע ככל האפשר ממצב של כתיבת יצירה ארוכה ב"יריות מהמותן". במקום בו נבנים מראש (לפחות באופן בסיסי) האאוטליינים
[4] של העלילה, קטן הסיכוי שהכותב ימצא את עצמו בלא כיוון ומושג כיצד להמשיך, וזאת בשלב כה מוקדם של הכתיבה. כל אאוטליין ראוי לשמו, יגשר (ולו חלקית) על הפער בין סצנת הפתיחה לקליימקס ולסיום, ויתן לכותב מסלול להמשיך אל מעבר לפתיחה.
אמנם, יתכן כי כותב מסויים לא ירצה להגביל את עצמו על-ידי אאוטליין קשיח ומחייב, או שבשלב הראשוני אין לו עדיין את כל הרעיונות. אלא, שהתשובה לכך היא בעיקר בתובנה, כי גם כתיבת אאוטליין מפורט אינו בהכרח בגדר "ראה וקדש", ותמיד אפשר לתקן, להוסיף ולשנות מאוחר יותר. מאידך גיסא, השאיפה לשמור על גמישות עלילתית, אינה "תירוץ" לחוסר תכנון של אאוטליינים בכלל. אמנם, בהחלט רצוי לשמור "דלת פתוחה" עבור רעיונות עתידיים, אולם אין פירוש הדבר שניתן לגשת ליצירה ארוכה שבידך אך סצנת פתיחה, דמות כזו או אחרת וכמה רעיונות עמומים הכרוכים בשיא/סיום היצירה.

 

"תסמונת הצמח המטפס" - דיספרופורציה בין אורך העלילה לבין הפרמיס:
קיימת בעיה שכיחה למדי, במסגרתה מגלה הכותב שלמרות שתכנן את היצירה לאורך מסויים (לא רק "חיצוני" של פרקים וכרכים, אלא גם ובעיקר פנימי, למשל - פאנפיק הארי פוטר שנועד להמשך מסוף השנה השישית של הקונדסאים ועד הרצח של הפוטרים, קרי: מספר שנים), הרי שבשלב מסויים "אין לו מה לכתוב". המצב בעייתי במיוחד, כאשר נקודות השיא של העלילה והסיום קבועים, באופן בלתי-ניתן כמעט לשינוי, לתקופת הזמן שנקבעה מראש עבור הסיום. העלילה עשויה להראות, בשלב זה, כמו צמח מטפס שנדרש לעלות עד גובה מסויים, אבל בנקודת גובה מסויימת, אין הוא מוצא עוד על מה להכרך, ואי לכך נעצר או משתרג סביב עצמו בחוסר מטרה.
מה מסתתר למעשה מאחורי האמירה "אין לי על מה לכתוב"? לא פעם, התשובה היא שהפרמיס או הפרמיסים של העלילה (ואם תרצו "המנוע הרעיוני" של הכתיבה) מיצו את עצמם בנקודה מסויימת, והכותב או הכותבת חשים, כי אין עוד להיכן לפתח אותם, וכל נסיון להמשיך ולהשתמש בהם יהפוך למריחה או חזרה בואריאציות שונות על מה שכבר נכתב. מצב כזה, של מעגל וטחינה עד דק של הפרמיס, נפוץ למשל באופרות סבון מסויימות, שנועדו להתארך על פני מספר כמעט אין-סופי של פרקים, והן ממצות בשלב מסויים את כמות הרעיונות המוגבלת מאד שבבסיסן
[5]).
אם נביט בתופעה בעיניים מפוקחות, הרי שמדובר בדרך-כלל במצב, בו אין פרופורציה נכונה בין האורך המתוכנן של היצירה לבין עוצמת הפרמיסים שלה. ניתן לומר, למעשה, כי כל פרמיס יכול לספק "דלק עלילתי" בכמות מסויימת,ולא יותר מכך. הכמות עשויה לעלות באופן משמעותי, אמנם, ככל שהכותב או הכותבת מוכשרים ומיומנים יותר, אולם חרף זאת, הכמות (קרי, אורך האאוטליינים שניתן לגזור מהפרמיס) הינה לעולם סופית ומוגבלת.

דוגמא יפה לבעיה זו, עשויה להמצא בפאנפיקים המבוססים כל-כולם על "שיפ" מסויים: קרי, שתי דמויות (קאנוניות או מקוריות) מתאהבות. לעיתים, הכותב או הכותבת מעוניינים לבנות את העלילה סביב מספר ארועים בקאנון, הרחוקים זה מזה מרחק קבוע של זמן, שאינו נתון לשליטתו או שיקול דעתו של כותב הפאנפיק. אלא, ש"שיפ" הוא פרמיס שעשוי להמצא צפוי ובעל כמות "דלק" מוגבלת מאד, בעיקר כאשר הוא עומד לבדו כפרמיס בלעדי או כמעט בלעדי של יצירה ארוכה. בסופו של דבר, הכותב ממצה את השלבים הרגילים של הפרמיס הזה[6], ומוצא את עצמו בלא רעיונות להמשך.
פתרון אפשרי אחד, אולם רחוק מאופטימלי, הוא לחשוב ולהתחיל פרמיס בודד חדש, מנקודת המיצוי והלאה. הבעיה היא, שהעלילה שנוצרת היא פשטנית ונותנת תחושה של "טלאי על טלאי". במצב כזה, עשויים הקוראים לסבור (ובצדק) כי לא היתה כל מניעה ששני הפרמיסים ישמשו זה לצד זה כבר מנקודת ההתחלה, ובכך יתנו עלילה מורכבת ומעניינת יותר. תוצאה אחרת עשויה להיות עלילה ארכנית מדי, הנזקקת למידה לא מעטה של פרקים מיותרים בכדי להתחיל ולעבוד על כל פרמיס מחדש, לבדו או כמעט לבדו.
הפתרון הטוב יותר לבעיה, היא לתת את הדעת על עניין הפרמיסים מראש, ולהמנע ככל האפשר מיצירה הבנויה כל-כולה על פרמיס אחד. ריבוי פרמיסים הוא אמנם אתגר קשה יותר, אולם בסופו של דבר, הגמול שווה את המאמץ. לא די בכך, שהוא מספק "דלק עלילתי" בכמות רבה יותר, אלא שעצם החיכוך וההצטלבות בין הפרמיסים יוצרים מגוון של אפשרויות עלילתיות חדשות, שיכולים הן להקל על הכתיבה הלאה, והן להפוך את העלילה למפתיעה, מעניינת ומורכבת יותר.

 

"תראו, יש לי אָס!": ילדים או שחקנים מתחילים מאד שמשחקים ברידג', נוהגים לעיתים תכופות לשלוף מיד בתחילת המשחק את האסים ושאר הקלפים הטובים שלהם, ולהניח אותם בתרועת נצחון על השולחן - ובאופן בלתי מפתיע בעליל, הם נוטים להפסיד את המשחק. שחקן מנוסה, לעומת זאת, ישמור את האס לאותו חלק במשחק, שם תהיה שליפתו האפקטיביות ביותר.
אותה דרך התנהלות קיימת בצורה דומה מאד בכתיבה; כותב חושב תוך כדי כתיבה, והוגה רעיונות, חלקי מידע, סודות נסתרים ושאר אלמנטים של הדמויות שיכולים לבנות לעומק ולשפר מאד את העלילה. אלא, שבהתלהבותו כי רבה, הכותב "שולף את האס" מיד אל תוך העלילה (או לכל הפחות, נותן רמז "דק כמו פיל"). כך הוא מפסיד פעמיים:
ראשית; בראשית העלילה, נוצר גודש בהסברים ופרטי עומק על הדמויות, שמפריע לשטף הקריאה ונראה כמו "האכלת הקוראים בכפית".
שנית; הכותב מפסיד את כל הנקודות העלילתיות אותן היה יכול לצבור אם היה מגלה את המידע בהדרגה, בחלקים מאוחרים יותר של העלילה. כך למשל, היה אפשר ליצור אווירת

מסתורין ולהפתיע את הקוראים, או להשתמש בפריט המידע בשלב בו התפתחות עלילתית מאוחרת הופכת אותו לרלוונטי, וכך הלאה.
שלישית; חשיפה מוקדמת של כל המידע והסודות של הדמויות תורם לבעיה שאוזכרה קודם - קרי, תורם למיצוי מוקדם מדי של הפרמיסים וקווי העלילה, ולחלופין, הוא יוצר עלילה צפויה מראש, שהרי הקורא כבר יודע את הכל משלב מוקדם.
המניעים לתופעה של השליפה המוקדמת יכולים לנבוע מרצון למלא חורים בין הפתיחה לקליימקס של העלילה; מניע נפוץ לא פחות של כותבים, הוא שהם עלו על רעיון בעת הכתיבה, והם ממהרים להעלות אותו על הכתב - משום שהם חשים דחף חזק (ומובן בהחלט) להשתמש בו ולשתף בו את הקוראים.
מובן, שהתנהגות כזו הינה בלתי מומלצת, וזאת בלשון המעטה; ראוי לשקול בזהירות את עיתוי החשיפה של כל פרט ופרט, גם כדי להמנע מגודש מידע, וגם כדי שכל חשיפה תשרת באופן האופטימלי את העלילה.
ומה עושים כאשר בכל-זאת עולה רעיון נפלא בעת הכתיבה? לשם כך, קיימות רשימות חיצוניות לטקסט; כך למשל, רצוי שכל כותב או כותבת של יצירה ארוכה ישמרו ברשותם מסמכים או דפים עם מידע שנועד לעצמם ולעצמם בלבד, על אאוטליינים, שפנפני עלילה מנוצלים ולא מנוצלים, רקע של דמויות וכ"ו. לשם אפשר להכניס רעיונות כאלו, ולשלוף אותם במועד הנכון.

 

Must be, Blast be: אחד הדברים שמרגיזים ומייאשים מאד כותבים, הוא מצב בו הכרונולוגיה של העלילה דורשת לכאורה תאור של מצבים וסצנות שאין לכותב עניין לכתוב אותן -  בין אם משום שהן משעממות ודלות-תוכן (אבל בכל זאת, יש בהן משהו חשוב להמשך), ובין אם מסיבות אחרות. אלו הם מקומות המועדים ל"התקעות" של הכותב, ל"בלוק-כתיבה", ובסופו של דבר לנטישת העלילה.

דוגמאות מצויינות לכך הם למשל תיאורי מסע: לא כל כותב הוא טולקין, ולא כל אחד מסוגל לתאר חבלי ארץ ונוף משתנה בלא להרדים את הקוראים באמצע. דוגמאות אחרות יכולים להיות קרבות גדולים, שרוב החשיבות שלהם לעלילה מתמצה בתוצאה ובעוד פרט או שניים שקרו באמצע; דבר דומה יכול לקרות גם בסצנות פשוטות יותר של דיאלוגים, התרחשויות וכ"ו, שהחשיבות והעניין שלהם משניים - ולמרות זאת, כרונולוגית ברור שהם נערכו, ויש לעצם עריכתם השפעה מאוחרת על המשך העלילה.

הפתרון לבעיה זו הוא פשוט יחסית: אל תשברו את הראש! לא כל מהלך, חוויה או שיחה של הדמויות חייבת להיות מתוארת בעלילה ב"זמן אמת". ראוי לזכור, כי ביצירה טובה, כל פרק או תת-פרק חייב הן לקדם את העלילה בדרך כזו או אחרת, וגם לשמור על עניין אצל הקוראים.  
שקלו בינכם לבין עצמכם, מה הנקודות החשובות שאתם חייבים להעביר דרך הסצנה, ומיצאו דרך אחרת להעביר אותן. לעיתים, ניתן לתאר את ההתרחשות הזו באופן תקצירי מאד, בתחילתו או במהלכו של פרק שיעסוק בדברים מעניינים יותר. לפעמים, אפשר להעביר את החלק החשוב כדיווח של דמות שבאה מזירת המערכה (מתאים במיוחד לקרבות), כפלשבק של אחת הדמויות שיעביר את החלקים החשובים, ובעוד דרכים דומות - הכל לפי סוג וצרכי העלילה. מעל הכל, חשוב לזכור: לעולם אל תכתבו קטע שהוא לכל הדעות משעמם ומיותר ברובו, רק משום שכרונולוגית הוא התרחש. בכך תחסכו הן מהקוראים ובעיקר מעצמכם שעמום ותסכול.

 

אאוטליין הברזל: המדובר במקרה, בו כותב תכנן מראש ובפרטי-פרטים את כל האאוטליינים, כך שכמעט ואין מקום לשינויים, תוספות או השמטות. אלא, שהכתיבה מתארכת, ובמהלכה עולים לו רעיונות חדשים, חלק מהרעיונות הישנים כבר אינם לטעמו. אולם, בגלל אופן התכנון ורצון להיות נאמן לתוכנית עד הסוף, הוא מוצא את עצמו, יותר ויותר, מכריח את עצמו להתעלם מרעיונות חדשים, או אפילו כותב קטעי עלילה שהוא יודע שהם בעייתיים; הדבר עשוי להפוך את הכתיבה בהדרגה למטלה מעיקה, ובסופו של דבר להביא לנטישה.

התשובה לכך טמונה בגישה: אאוטליינים מפורטים זה מצויין, אולם חשוב לשמור על גמישות ומעל הכל לזכור: שום רעיון עלילתי, שום תוכנית שהיא (יפה ככל שתהיה),

אינה בבחינת "ראה וקדש" - יתכנו מצבים, בהם ראוי לשנות אאוטליין ולוותר על סצנות שרציתם מאד לכתוב, מהסיבה הפשוטה שאין דרך הגיונית להגיע לשם (למשל: בלי להכריח את הדמויות בפאנפיק להתנהג כ-ooc, או בלי ליצור מבנה עלילתי שנראה מופרך ו"עומד על כרעי תרנגולת"). יתכנו גם מצבים, שתגלו רעיון חדש שמשרת את הפרמיסים ואת העלילה בצורה

טובה יותר מהישנים - ואי לכך, תמיד רצוי לשמור על גמישות וראש פתוח, ולא להנעל באופן בלתי מתפשר על דרך פעולה אחת, תהיה מעניינת ומושכת לכתיבה כאשר תהיה. בעניין זה, רצוי לשים לב דווקא לביקורת שנמתחת בפורומים השונים על צורת הכתיבה והמבנה העלילתי - משום שאנשים אחרים רואים לעיתים פגמים ובעיות שהכותב או הכותבת מתקשים לראות. גם אם המבקרים לא תמיד יודעים את הכל ולא לגמרי צודקים, יתכן מאד שעדיין יש בדבריהם חלק מהאמת, או הצבעה על בעיה אחרת שראוי לתת עליה את הדעת (למשל: התאור לא מעביר טוב רמזים או הסבר שאמור היה להשתלב בתוכו, ולכן המבנה העלילתי נראה הגיוני לכותב, אבל לא לקורא).

 

גילוי מאוחר של חולשה קריטית ביצירה: נקודה נוספת שגורם לא פעם לנטישה של יצירות ארוכות, היא שהכותב מגלה במהלך הכתיבה, כי קיים פגם בסיסי בפרמיסים או בתכנון העלילה, שקשה מאד לתקן אותו, והוא "מטיל צל" על היצירה כולה.

כך למשל, כותב פאנפיק ארוך עשויים לגלות בדיעבד, כי הפרשנות שלהם לדמות המרכזית (העומדת ביסוד העלילה) "אינה מחזיקה מים", כלומר - הם לא הצליחו ליצור פרשנות סבירה שתתן לגיטימציה להתנהגות הדמות שלהם, ואי לכך מדובר בפאנפיק עם הכשל הבסיסי של דמות ראשית שהיא “OOC"[7], יתכן כי בכדי לאפשר את התפתחות העלילה כמתוכנן, הכותב או הכותבת חוטאים בלא דעת בסתירה פנימית מסיבית או חוסר הגיון. למשל: הגיבור של הסיפור יוכל להתקדם לכיוון הרצוי רק אם יריביו יהפכו לטיפשים באופן בלתי-הגיוני, דבר שלא מתיישב עם צורת הצגתם בעלילה. דוגמא אחרת, היא כי כותב של סיפור פנטזיה ארוך מגלה בדיעבד, שלא הצליח להתרומם ולו אינץ' מעל המבנה הגנרי השדוף והנדוש ביותר, ולמעשה "הרעיון המבריק" התגלה כעלילה צפויה ורדודה למהדרין, שמהווה חזרה על רעיונות שכבר נטחנו עד-דק בספרי פנטזיה גנרית למיניהם.

אין ספק, כי במקרה כזה לא ניתן לאלץ את הכותב להמשיך ביצירה שהיא בעייתית מיסודה; אמנם, גם במקרה של כתיבה גנרית למהדרין, מומלץ ליוצר להתקדם עד לנקודת עצירה אמיתית כלשהי, כדי להתרגל למשמעת-כתיבה. אולם במקרים החריפים יותר של חוסר הגיון בעלילה, הרי שהפתרון האמיתי היחיד הוא שכתוב של היצירה מראשיתה, בניסיון להתמודד עם הפגעים והבעיות מההתחלה, הפעם ב"חוכמה שלאחר מעשה" - אולם מהלך כזה דורש כמות גדולה של התמדה ואנרגיה, ולא כולם מסוגלים לעמוד בכך.

אחד מסוגי המשנה המרגיזים של התופעה הזו, הוא שסמוך לסוף היצירה, הכותב מגלה שבשל הכנסה מאוחרת של רעיונות, נוצר דיסוננס בין ההתחלה להמשך. כלומר; ההתחלה אינה כוללת רמזים מתרימים שראוי היה לשתול בה, משום שבאותו שלב הכותב לא ידע בדיוק לאיזה כיוון ילך בסוף; ההתחלה כוללת ראשית של כיווני עלילה שלא פותחו, שיכולים להמצא כמסרבלים ואפילו גוררים סתירות ובעיות בעלילה; לא מוזכרות בפתיחה דמויות שהיה מקום להזכיר מבחינה הגיונית, שוב מפני שבאותה עת, לא היה לכותב מושג על קיומן.

הפתרון לכך הוא פשוט: לא להתייאש, אלא לסיים את העלילה ואז לשכתב את ההתחלה בהתאם לסיום (או במקרים קיצוניים, אפילו לעצור באמצע ולשכתב); אמנם, הדבר מתסכל, ודורש את הפסקת ההתקדמות לטובת הליכה לאחור, ודורש השקעה רבה של מחשבה וזמן. אולם, אין בכך שום פחיתות כבוד, והתוצאה שווה בסופו של דבר את המאמץ. כמעט כל יצירה ארוכה דורשת שכתוב ברמה מסויימת לאחר הסיום שלה, בכדי להתאים את כל החלקים ל-Insight המעמיק והשלם שיש לכותב לקראת או לאחר סיום הכתיבה. גם בניית העלילה לפי אאוטליינים מפורטים לא תמיד מספיקה כדי להמנע מכך, משום שגם אם עובדים לפי אאוטליין, הרי שכמעט תמיד יש חידושים, שוני בניסוח ובפרשנות וכ"ו, שמצדיקים שכתוב ברמה כזו או אחרת.

בשולי הדברים, ראוי להזהיר גם מהליכה לקיצוניות השניה: לא רצוי לעצור את הכתיבה כל פרק-שניים כדי לשכתב את היצירה מההתחלה. בכדי לתפוס נקודת מבט טובה לשכתוב אמיתי, רצוי לסיים את היצירה או לפחות התקדם כברת-דרך עלילתית ניכרת לפני שחוזרים לאחור. זאת, שלא לדבר על כך כי כמות המאמץ האסטרונומית שדרושה לשם שכתוב מקיף פעם אחר פעם, תביא ברוב המקרים ליאוש, ובסופו של דבר לנטישת היצירה באמצע.

 

תגובות וביקורת

הצלע השלישית של המשולש - סוגיית התגובות. תגובות, שאין ארוך לחשיבותן לכותבי יצירות ארוכות. סוגיית הביקורות מנותחת במאמרו של שמעון נעים, שמפורסם גם הוא בגליון זה, ולכן לא אדון בהם במסגרת מאמרי זה.


לסיכום: במאמר זה, ניסיתי לסקור את הסיבות הנפוצות להפיכת הרשת ל"בית קברות ליצירות ארוכות", תוך הפרדה בין סיבות הכרוכות באישיותו ונטייתו הסובייקטיבית של היוצר, סיבות הנובעות מקשיים אובייקטיביים ביצירה, והשפעתן של תגובות הקוראים. אין ספק, שלא ניתן להתגבר או לטפל לחלוטין בבעיה הזו, וכך או כך ימשיכו יוצרים להתחיל ולנטוש יצירות ארוכות - מאמר זה ניסה הן להסביר את התופעה ולתת לכותבים המעוניינים בכך מספר עצות שמטרתן להפחית את הסיכוי שהדבר יקרה להם.
מעבר לכל האמור לעיל, מן הראוי לחזור לנקודה בה פתחנו ולזכור: אין ספק שקיימים סיפורים קצרים מעניינים ועשויים היטב שהם
master piecers לכל דבר ועניין. אולם בכל האמור בז'אנר הפנטזיה, אין תחליף ליצירות הארוכות והמושקעות. רק ביצירות כאלו, ניתן לפתח דמויות ועלילה באופן משמעותי, וליצור יצירות שיזכרו לזמן רב, ישפיעו על הפאנדום או הז'אנר לטווח הארוך. על קוראי הז'אנר לזכור זאת, חרף האי-נוחות שכרוכה בהמתנה לפרקים של יצירות WIP, או התסכול נוכח נטישת יצירה כזו או אחרת. דרישה מכותבים כאלו, שראשית ישלימו את היצירה ורק אז יפרסמו, משמעותה לא רק התעלמות מהצרכים של הכותבים דנן לקבל חוות דעת ולהשתפר; במידה רבה, משמעות דרישה כזו (בין אם היא מתבטאת בהתעלמות וחוסר תגובה ל-WIP, ובין במקרה הגרוע יותר של דרישה שלא לפרסם כאלו בפורומים כאלו ואחרים), הינה במידה רבה חיסול הסיכוי כי יצירות כאלו יפורסמו.

 

 

 

 

 



[1]  בנדר-לוג: שמה של "אומת הקופים" בספריו של רודיארד קיפלינג (ספר הג'ונגל ונספחיו). סימן ההיכר העיקרי שלהם, הוא שהם עטים בהתלהבות על כל רעיון חדש, ואינם מסוגלים להתמיד בכלום, אלא קופצים כל פעם למשהו אחר.

[2]  פרמיס = רעיון בסיסי שעומד ביסוד היצירה. למשל: הפרמיס הבסיסי של הארי פוטר הוא "ילד שמגלה שהוא קוסם ועובר לעולם הקוסמים" (לצד הרבה פרמיסים אחרים, כמובן). הפרמיס הבסיסי של פאנפיק מסוג "שיפ" הוא השיפ עצמו: X ו-Y מתאהבים. קיימים גם "פרמיסים של עומק", שעומדים מאחורי העלילה בתור מסרים או רובדי עומק שמשולבים בסיפור.

[3]  אאוטליין: שרשרת או תרשים שמתאר את התפתחות העלילה: ארוע א' מוביל לארוע ב', שם הוא מצטלב עם ארוע ג' וכך הלאה, מהפתיחה ועד לסוף. לסיפורים מורכבים יש כמה אאוטליינים שמתרחשים במקביל ומצטלבים זה עם זה.

[4]  קוי השתלשלות העלילה.

[5]  בעיקר, כפי שיוסבר מיד, אם חלק מכריע של העלילה בנוי אך ורק על אלמנטים של אהבה-זוגיות-בגידה. במקרים כאלו, אופרת הסבון "תסתובב סביב עצמה", תחזור על דיאלוגים בין דמויות בוריאנטים שונים, כאשר רוב השינוי העלילתי יצטמצם ב"משחק כסאות מוזקליים" של אהבות, לבטים ובגידות.

[6]  פחות או יותר: א) פתיחה דמויות קאנון שמציגה את הדמויות במצבן כפי שהוא ביצירת המקור. ב) בניית הסצנה המאפשרת את השיפ (למשל: בידוד הדמויות מהסביבה התומכת). ג) בניית המשיכה הראשונית. ד) שלב ההכחשה העצמית והנסיגה לאחור. ה) שלב ההכרה ברגשות האמיתיים, ו) התערבות האנטגוניסט אויב-השיפ והמאבק של הדמויות נגדו, ז) הסיום, בד"כ ההכרזה הפומבית על האהבה בעיני הסביבה הקאנונית.

[7]  Out of Character: דמות שלקוחה מהיצירה המקורית (קאנון), שעשויה באופן שאינו תואם את הדמות מיצירת המקור, ומהווה כתיבה בלתי-אמינה שלה.