ארכיון הביקורות של המגדל הלבן
|
כל הזכויות על הביקורות שמורות לכותביהן,
בכפוף לכל דין. |
תגובות
וביקורות על "מחול
הצללים", פרי עטו של Envinyatar
פרק 18 (קרימהילד VIII)
או שלח אותה בדואר
אלקטרוני למחבר
שירלי שילר:
ובכן - קראתי את פרק 18 ומצאתי את עצמי מצטערת כשהגעתי לסיום, אולי לזה קוראים "טעם של עוד".הפרק גרם לי לחבב את קרימהילד (בסתר ליבי אני מחבבת אותה זמן מה) איני יכולה להתאפק מלציין שנית עד כמה היאמזכירה לי את הגיבורה שלי בסיפור החביב עלי, אולי זה חלק ממרכיב החיבה, אולי לא.
מדוע?ובכן, אם הבינותי כראוי, דומה היה שלפחות כעת התוכנית שלה היא לנקום את מותו של אביה. זה כמובן מעשה אסור, אבל זו כמיהה אנושית שיכולתי להבין.זה לא שהסכמתי איתה, אלא שהרושם של יצור אנוש בקשר אליה התבהר וזה האיר את האישיות כולה באור אחר, שפוי יותר. הרבה יותר קל לי להתחבר למישהי, ילדה פגועהשאהבה את אביה והעריצה אותו עד כלות הנפש מאשר לבת אצילים טבטונית עם סדר יום פולחני מסתורי אמיתי, בדוי או מדומה.
הכמיהה האנושית הזו - גרמה לי להתקרב לקרימהילד. אני אוהבת אותה.מצאתי לזה חיזוק בלחישה הדקיקה שלה לקלאודיה: הלוואי שהיית האמא שלי (מה זה היה עושה לטבטוניות שלה? בת תערובת). הלחש הכאוב הזה הגביר את המודעותוההזדהות אליה באובדנו של הרוזן הילדריק.ההתנהגות שלה בסוף הפרק - העובדה שהיא מוכנה לשתף פעולה עם לובאמה לצורך עשיית הדבר הנכון גורמת לי לחוש אליה עוד קירבה והערכה.אהמ... אולי השינוי בפרק הוא, עד כה הרושם על קרמהילד או אפילו מה שנאמר במפורש היה העיסוק המרכזי או העיקרי שלה בכבוד ובכבוד המשפחה. זה כמובן חשוב ומובן אבל פחות מתקבל, משום שקרימהילד ילדה צעירה, משום שקרימהילד אבדה את אביה כילדה צעירה עודיותר.זה התפרש אצלי כילדה שלא הפנימה עד הסוף את גדולתו האמיתית של האב המת, ילדה שנתפסה למה שהיא זכרה כתפארת העבר
ונסתה להאיחז בה ככל שהיתה מסוגלת.
הכמיהה האנושית, הפגיעות שסוף סוף קיבלה ביטוי חיצוני, כל אלה מסבירים את קרימהילד ותורמים לתחושת הקשר אליה. אני מקווה מאוד שאין לך תוכניותלהרוס לי אותה.הסיפור עם קלאודיה שטיין בסדר גמור, אם כי צפוי, זה פחות או יותר מה שציפיתי לו.הוא מאיר באור מעניין את הילדריק - האם יש בכוונתך לפתוח אותו יותר?ושאלה נוספת: האם ישנה משמעות למקום לימודיו של הפרופסור עם הסכינים ולעובדה שהוא מגיע מאותו מקום של הגברת באלזיגן?
* * *
אם בידי הדבר, כמובן שהייתי נוטה לצד של קידוש החיים ולו בשביל למצוא "גאולה" לקרימהילד.
אם אינני טועה מאוד, דומני שאת נושא הגאולה העליתי עוד בפידבק המקורי שלי לקול הפעמון. הייתי רוצה שקרימהילד תמצא שלווה שנובעת מבחירה שלה, ומות גיבורים לאנראה לי כמקנה שלווה.זה משהו שאיני יכולה לשאת באפוסים הגרמניים - לצלול אלי מוות מפואר בתרועת חצוצרה.שנאתי את מותו של זיגפריד, ושנאתי את מה שקרה בטריסטן ואיזולדה. האם אני טועה כשנדמה לי שגם ההיא מ"ההולנדי המעופף" הקריבה את עצמה?אני צריכה לשמוע את זה שוב או יותר נכון: לקרוא את הליברית.
כן, אני הייתי מאוד רוצה שקרימהילד תבחר בחיים, ולו בשביל שיהיה מסר חיובי מן הסיפור. גם הקורא צריך לצאת עם משהו ביד, עם איזו מסקנה, עם איזה קונפליקט שנפתר, ולו במחיר כבד.ולבסוף: גם אני אצטער להיפרד ממנה. הלוואי שקרימהילד תבין שמותו של אביה נבע במידה זו או אחרת משיפוט ערכי לקוי - ודומני שקלאודיה נראית מתאימה כדי להעביר מסר כזה. אני אוהבת סיפורים בהם הדמויות מתפתחות ומגיעות להשגים פנימיים יחד עם הסיפור. אם זה יקרה לקרימהילד, זה יעלה בעיני את רמת הסיפור צעד גדול קדימה.
זה מזכיר לי דיון שניסיתי להעלות באחרונה בפורום דיונים - על נושא התפתחות של דמויות לקראת הירואיזם, לקראת גדילה וצמיחה, על דמויות שממריאות ועל דמויות שדורכות במקום. רון ויזלי, היה בעיני דוגמה לאישיות שאינה מתפתחת בעוד הארי מתפתח. אפשר לחלוק על זה או לקבל את זה, אבל נראה שמרבית חברי הפורום לא ממש הבינו
בכלל על מה אני מדברת. הדיון גלש לויכוח אם רון "אשם" או "לא אשם", שבהקשר הזה, בעיני, הוא כלל אינו רלוונטי (או, כמה רון מסכן, ולכן, מה אני רוצה ממנו, צריך לרחם עליו וזהו) . אשם - לא, גיבור או מתפתח - גם לא. איך אומרים ביידיש: "אנעבכער שוטה איז אייכעט א שוטה" לאמור: גם שוטה אומלל - שוטה הוא, והטענה "אינו אשם" אינה הופכת את
האישיות לגדולה.לקרימהילד יש אישיות בעלת פוטנציאל גדילה, והייתי מאוד רוצה לראות אותה גדלה. אם היא תמות כך סתם מות גיבורים - פוטנציאל האישיות הזה יוחמץ - וחבל. לגבי הילדריק: הסיפור עם קלאודיה, מעבר לכך שיכולת לראות את התנגדות שלו למעשי הנאצים או הגזענים, תפסה את תשומת ליבי העובדה, שהוא, ממרומי רוזנותו, מצא לנכון וטרח והתמסר לילדה קטנה, זעירה ובלתי מוכרת. הקשר ביניהם שנמשך רק הוכיח שלא היה מדובר כאן במעשה נקודתי של להציל נפש מישראל אלא ביכולת התמסרות לדברים שוליים - לכאורה שמתבררים בעתיד כדברים שקובעים גורלות. זה אומר הרבה מאוד על הילדריק
לדעתי - והייתי סקרנית מאוד לחשוף עוד הבטים מהסוג הזה באישיות שלו.
Severus Snape:
פרק "מתפוצץ"!
לא יכולתי להפסיק לרגע, ולא היו רגעים "מתים" אפילו לשנייה אחת. היה קשה אפילו למצמץ!
הכל זרם בזרם מהיר או איטי, תלוי במלל. והיה מצוין "לשחות" בו!
שמתי לב לזאת רק עכשיו, אבל אפשר לומר שכמעט כל הפאנפיק עוסק בסוגייה של "עליונות דם".
אהבתי את זה. זה מראה שהפאנפיק הוא לא רק מהנה-לקריאה, אלא גם מראה נקודת-מבט של אנשים אחרים בנוגע לסוגיה הזאת.
אפשר שזה אפילו מלמד משהו. (מעולם לא חשבתי שחלק ממשפחות טהורות-דם היו "טובות". הקאנון תמיד סותר זאת. כולן היו "רעות". (המשפחה של סיריוס, של מאלפוי) אבל אפשר לומר שבכל משפחה כזאת הייתה "כבשה שחורה" כגון סיריוס, או אנרדומדה.)
ועוד דבר שאהבתי; הפעמון והטבעת הן לא בדיוק אותו הדבר. ברגע שתפסתי את נקודת-המחשבה הזאת נפלתי ישר "במלכודת". לטבעת לקח לפחות שנה תמימה עד שסמיאגול ישנה את צורתו הפיזית כמעא. וכנראה מאות שנים עד שיגיע למצב שלו ב-"הוביט" וב-"שר הטבעות". אצל גודריק זה לקח שבועות מספר.
מה שמעלה עוד כמה שאלות -
הפעמון שייך לאלאיל? וזה מעלה עוד שאלה - הוא משפיע על שי? ובחיים שלי לא חשבתי שתחום ידיעותיו של אלאיל יגיע עד להוגוורטס. ושהוא יודע עד כדי כך על העולם של הקוסמים.
האם יתן לאלאיל עדיפות אסטרטגית אם הוא ישלוט על היער המכושף? או שזה פשוט פעולת-הסחה כדי להסיח את דעתם של ההילאים ומשרד הקסמים בשביל משהו אחר?
"שר היער".. האם היער המכושף היה פעם כמו היערות של איניש גלורי והשי? יש לו שר? לכל היערות יש שר? ואיך הפעמון גם קשור לשר הזה?
*עוד פעם, אני מקווה שתענה על השאלות - אבל תימנע כמה שיותר מספוילרים בבקשה.
משהו שלא-שמתי לב אליו הרבה זמן בפאנפיק, הוא שקרימהילד רוצה להרוג את לובאמה. זה שהרג את אביה. בהתחלת הפאנפיק, שלומדים להכיר את קרימהילד - מבינים את זה ויודעים שבטוח יהיה עימות בין לובאמה לקרימהילד בעתיד. אך בפרקים האחרונים הוא כמעט ולא מוזכר. אני לא יודע אם זה טוב או רע, רציתי פשוט לציין את זה.
עוד פעם - הפרק מדהים! אפילו יותר!
*מחכה בקוצר-נשימה עד לפרק הבא.*
תשובתו של Envinyatar: לשאלותיך אענה כדלקמן:
יש בהחלט שאלות של "עליונות דם" - אבל הרבה יותר מזה, לטעמי, יש כאן שאלה של מסורות מתנגשות, שתלויות חלקית מאד בדם. אחד הטעמים המוצהרים בגללו התחלתי לכתוב את הפיק, הוא הכעס שלי על רולינג, שלטעמי טיפלה בכל הסוגיה של המשפחות העתיקות בצורה מאד לא הוגנת ומאד פלקטית וחד-צדדית. הפיק היה, כמעט ואפשר לומר, מעין "מחאה" על הנקודה הזו.
הטבעת והפעמון אינן אותו דבר - בכדי לא לתת ספויילר גדול מדי, אסתפק בלהעיר כי בניגוד לטבעת, הכח הרע אינו נובע מהפעמון עצמו, אלא ממשהו אחר שכרוך בו (שהוא שגרם להשפעה המהירה כל-כך על גודריק), והכוחות של הפעמון, מאידך, הם שונים לגמרי ורובם טרם נחשפו.
הפעמון שייך לאלאיל? אם תשאל אותו, התשובה תהיה כן. אבל זה בהחלט נתון לגישות והשקפות שונות.
הכח של אלאיל הוא עצום - שים לב לרמזים בפרק האחרון של טריסטיין, שמבהירים חד-וחלק שהוא היה, בהסתר, המורה של וולדמורט להרבה מהיכולות ה"בלתי-נתפשות" שלו, כאשר מבחינתו, וולדמורט היה כלי בכדי להשפיע על עולם הקוסמים (גם אם המטרות שלו ושל וולדמורט היו שונות לחלוטין. אלאיל יכול רק לבוז ליומרות של אוכלי המוות בעניין טוהר הדם, כי מבחינתו, קוסם אנושי טהור דם זה תרתי-דסתרי).
לא אתן ספויילרים בנוגע לכוונות של אלאיל, אבל אניח את דעתך ואומר, שאין מבחינתו חשיבות מיוחדת ליער המכושף, מלבד זירת פעולה אפשרית לחלק מהמטרות שלו.
היער המכושף - האם היה פעם יער בנוסח השי? אולי.
לגבי "שר היער" - הכוונה היא לא שיש יצור כזה שנקרא "שר היער" המושל בכל יער מכושף. קרימהילד פשוט נזכרת בשיר של גתה על "שר היער", ומשתמשת בזה כביטוי למה שקורה עם גודריק.
הפרק הבא, כאמור, יהיה של הרמיוני, והוא יסגור את "סדרת הפרקים" השלישית של הפיק, או "פרקי הטרום-הכרעה".