ארכיון הביקורות של המגדל הלבן

כל הזכויות על הביקורות שמורות לכותביהן, בכפוף לכל דין.

תגובות וביקורות על "קול הפעמון", פרי עטו של Envinyatar

ביקורת כללית של סילמריין על "קול הפעמון"

או שלח אותה בדואר אלקטרוני למחבר

אז לקחתי היום שעתיים והתיישבתי לסיים את קריאת קול הפעמון... ואני מצטערת לומר שהתאכזבתי.

קודם לכן הספקתי לקרוא עד פרק 12, שהוא בעצם הפרק האחרון שנכלל במסגרת הצגת הדמויות ועברן, ולכן נסלחת האיטיות של העלילה עד אליו. בתגובה לפרק 9 (ובעצם לפרקים 1-9) השתפכתי על הדמויות הנהדרות, העמוקות והמרגשות ועל הקונפליקט הכתוב-היטב בין העתיק למודרני.
אני עדיין עומדת מאחורי מה שכתבתי אז, אלא שבחצייו השני של הספר ציפיתי לשני דברים: ראשית להתפתחות של הדמויות והקונפליקטים שלהן, כעת משאנו מכירים אותן לעומק, ושנית להתקדמות משמעותית יותר בעלילה - כולל פתרונן של חלק מהתעלומות והצגתן של תעלומות חדשות.

בנוגע לנקודה הראשונה: למעט תחילתם המהוססת של "הרהורי כפירה" אצל גודריק באשר לדרך הפייסנית שבה בחר, לא הבחנתי בשום התפתחות או השתנות של הדמויות. איני מצפה למהפך רדיקלי כלשהו, אבל מאחר שהצגת לנו דמויות עמוקות ולא קרטוניות, בלתי סביר שלא נראה שום שינוי בהן במהלך החוויות שעוברות עליהן.
זה לא מקרה שזאת הנקודה הראשונה שלי, משום שהפיק הזה בנוי על הדמויות הנהדרות שלו.

בנוגע לנקודה השנייה: לכאורה בכל פרק קורה משהו, אבל במבט לאחור לא מורגשת התקדמות משמעותית בעלילה מאז הפרקים הראשונים, ובסופו של דבר הרגשתי שכל ההתרחשויות מבולבלות ולא-קשורות. בקו העלילה של אנדרומדה וטריסטיין מורגשת התקדמות מסויימת, אבל כאן הבעייה היא שעדיין אין קישור לקו העלילה הראשי. למעשה, לא כל כך ברור לי למה קו העלילה הזה נועד, או למה טריסטיין היה צריך לקבל POV משלו.
רק הרמזים על בלטריקס מציעים איזשהו קשר, אבל זה מוביל אותי לבעייה הנוספת שקשורה בעלילה, והיא כמות התעלומות שאינן נפתרות. בהתחשב בעובדה שאתה מציג את קול הפעמון כספר סגור, גם אם רק כרך ראשון, ציפיתי לקבל פתרון (ולו חלקי, או כזה שיתברר בהמשך כשגוי) לפחות לחלק מהתעלומות והאירועים המסתוריים: בראש ובראשונה מקומה ומעשיה של בלטריקס - שמקבלים הרבה אזכורים אבל בסופו של דבר אפילו לא רמז לפתרון. נכללים בקטגוריה הזאת גם מעשיו של הרוזן הילדריק והנסיבות שהובילו למותו, הישות המסתורית שתקפה את הפרופסור לכשפומטיקה ואת גרטרוד, הארגון המחתרתי של צ'ו צ'אנג, מה הקשר של כל אלה לטואתה-דה-דנאן, מה באמת התרחש בתקופת המייסדים בהוגוורטס, ומהו לעזאזל קול הפעמון ואיך הוא קשור לספר על מעללי משפחת קארתני.
אני לא אומרת שכל התעלומות צריכות לקבל פתרון, אבל שאין פתרון לאף אחת - זה כבר מוגזם.

אם לסכם את כל מה שכתבתי, "קול הפעמון" התחיל מצויין עם דמויות נהדרות ורעיונות מרתקים, אבל בסופו של דבר לא הביא אותם לשום מקום.
אני מקווה שבכל זאת תמשיך לכתוב את הסיפור, ותיתן לנו סוף סוף את הפתרונות לכל התעלומות, בעיקר כדי לראות מה עלה בגורל הדמויות שנקשרתי אליהן רגשית, וכפי שכתבו לפני הן הנקודה החזקה ביותר בסיפור.

תשובתו של Envinyatar: המשכתי גם המשכתי את הסיפור (ואגב, אחרים טענו שהוא מהיר מדי (
והמשכו קרוי "מחול הצללים". הקטסטקרופה הכפולה של סוף קול הפעמון (בלאטריקס נכנסת בהרמיוני והשבועה הדיאבולית) אינה סוף יצירה יותר מאשר מות בורומיר והתפרדות חבורת הטבעת בתפר שבין "חבורת הטבעת" ל"שני המגדלים".
ובסוף הפיק הראשון ישנה, אכן, התרחשות עלילתית מאד משמעותית: החבל של צ'ו מתהדק על גרונו של דראקו, הנסיון של הרמיוני להתערב נכשל, והקשר שלה עם בלאטריקס עובר מפנה משמעותי.
פיק ההמשך, או הכרך השני בטרילוגיה אם תרצי, מכונה "מחול הצללים", ופורסמו בינתיים חמישה פרקים ראשונים שלו. כבר בפרק השלישי, מתחיל פתרון איטי של תעלומת בלאטריקס, בעוד הכרך השני נפתח במהפך עלילתי חדש ולא צפוי, שמשנה מאד את חישוביהם של שני הצדדים.
ואכן, בלאטריקס בעבר ובהווה היא במידה רבה החוט המחבר בין כל חלקי העלילה. אם את יצירתה של קאסנדרה קלייר מכנים "טרילוגיית דראקו", אין לי ספק כיצד תכונה הטרילוגיה שלי, אם וכאשר תושלם.

בכל מקרה, תודה על הביקורת,
ואני מצפה בכליון עיניים לביקורת על פרקי "מחול הצללים"

תשובתה של Silmarien: נו, ואיך אני אמורה לנחש שיש המשך?
את "מחול הצללים" אקרא ואבקר מחר (בלי נדר), אבל אני לא חוזרת בי ממה שכתבתי על קול הפעמון.
לעניין מהירות העלילה, הנקודה שלא הצלחתי לנסח כמו שצריך היא שמצד אחד באמת קורה הרבה ובקצב מהיר - ומכאן תחושת הבלבול - אך מצד שני מבחינת העלילה המרכזית קורה מעט מאוד, או לחילופין - הדברים שקורים לא נראים בעלי קשר לעלילה המרכזית, גם אם הקשר קיים.
ההשוואה לשרה"ט היא לא לטובתך, לדעתי, משום שחבורת הטבעת מסתיים בסגירת מעגל מובהקת - התפרקות חבורת הטבעת שנתנה את שמה לכרך הזה. זהו סופו של שלב אחד במסע ותחילתו של השלב הבא. אצלך אין סוף אלא רק עוד ועוד התחלות. לכן גם שתי ה"קטסטרופות" שציינת - שבאופן תיאורטי דווקא כן מתאימות ל"סוף זמני" - לא מורגשות ככאלה.
בהשתלטות של בלאטריקס על הרמיוני אולי יש מקום להאריך יותר ולהדגיש את הזוועה - ואז הקטסטרופה באמת תורגש. בשבועה ה"פאנורית" של נסיכי הטואתה, לעומת זאת, הבעיה היא אותה בעייה שציינתי בביקורת והיא שנכון לעכשיו אין קשר נראה לעין בין קו העלילה הזה לכל השאר, ולכן ההשלכות - המאיימות בלי ספק - של השבועה חומקות מן הקורא (לפחות ממני).

תשובה נוספת של Envinyatar: ושוב, תודה על הביקורת
כשם שהמוטיב של "חבורת הטבעת" שולט בספר הראשון של שה"ט, כך ב"קול הפעמון", שולט מאחורי הקלעים המוטיב של קול הפעמון - האזהרה הקמאית של הפעמון המצלצל, להעיד שהכל הוא בן-חלוף, ושהעולם שנבנה אחרי המלחמה השניה עומד להתפוגג.