ארכיון הביקורות של המגדל הלבן
|
כל הזכויות על הביקורות שמורות לכותביהן,
בכפוף לכל דין. |
תגובות
וביקורות על "קול
הפעמון", פרי עטו של Envinyatar
ביקורת
של סילמריין על פרקים 1-12
או שלח אותה בדואר
אלקטרוני למחבר
קראתי בשעה טובה את
"קול הפעמון", ואהבתי. עלי לציין שקראתי את כל הפרקים "במכה אחת" ולכן הדברים מעט מבולבלים לי
בראש, ויש הרבה פרטים קטנים שאהבתי או לא אהבתי אבל כרגע אני לא זוכרת אותם ולכן לא אכתוב
עליהם, אלא אסתפק בהתרשמות כללית.
לעניין: הסיפור מעניין
ומותח, ונכנס לקצב מהרגע הראשון. החלק הראשון בפרק של אנדרומדה מייגע במקצת, אבל פרט לכך קראתי את
הכל בשקיקה. כל הדמויות הראשיות הן מעניינות, עגולות ונוגעות ללב, וכמו שיונתן
ציין בחירת השמות שלך מוצלחת במיוחד הפעם. גם את הרמיזות למיתולוגיות הגרמאנית
והקלטית אהבתי, ואני סקרנית לדעת לאן זה יתפתח (ואיך תשלב בין המיתולוגיות
הלא-כל-כך-דומות). האווירה האפלולית ורוויות המיתוסים שונה מאוד מזו של ספרי הארי פוטר, אבל
בסופו של דבר זה טוב, שאתה לא מנסה להיות "רולינג 2" אלא ליצור יצירה מקורית
המתבססת על העולם הזה.
התימה המרכזית של הסיפור
כפי שאני מבינה אותו - המתיחות הנצחית בין העתיק והמודרני, והרוע שיכול לנבוע משניהם כאחד - מועברת בצורה יפה
ומורכבת. הבחירה בגיבורים ראשיים ממוצא גרמני מוסיפה לה עוד רובד, וההשוואה הנצחית
בין אוכלי המוות לבין הנאצים לא מידרדרת לבנאליות אלא שומרת על מתח תמידי. בהקשר
הזה אהבתי במיוחד את הסיפור על אביה של גרטרוד שפעל נגד משרד הקסמים על מנת להילחם
ב...היטלר.
מעניין לשים לב שיש לך תימה
דומה מאוד ב"דמדומי המערב", אלא ששם כף המאזניים נוטה בכבדות לטובת העתיק. מאחר שמדובר בעולמו של טולקין
אין מנוס מכך, אבל אני חייבת לציין ש"קול הפעמון" עוסק בנושא הזה בצורה
עמוקה בהרבה. ואם כבר מזכירים את שרה"ט, הפרק ההוא של גרטרוד פשוט מעולה!
הסיפור כולו ספוג באווירה "גרמנית/גרמאנית": כל
ה"עולם הפנימי" הטבטוני של גרטרוד וגודריק, כמובן, אבל גם התחושה הכללית של דיכאון
וכישלון (אלה לא המילים המדויקות, אבל לא הצלחתי לנסח את זה טוב יותר, אולי המילה doomed מביעה את זה) שעולה מכל
דמות ודמות, שגורמת לי לתהות האם ראגנארוק קרב ובא. בקטעים מסוימים פשוט שכחתי שהסיפור
מתרחש באנגליה, אבל אני באופן אישי *מאוד מאוד* אוהבת את האווירה הזו.
כמה הערות קטנות על הכתיבה עצמה: סגנון הכתיבה
שלך כאן הוא בדיוק אותו סגנון של "דמדומי המערב", על כל חסרונותיו - המשפטים
המפותלים והמייגעים, מילים לא-נפוצות שמופיעות בתדירות גבוהה מדי (אמנם לא זכור לי
שנתקלתי ב"אי-מי", אבל יש לך כאן כמות מוגזמת בהחלט של "אזי"). יש לא מעט
כפילויות מיותרות, למשל "אמה המטורפת, שנעלמה במעשה טירוף..."; איות שגוי של מילים
מהקאנון: "אזבאקאן" שצריך להיות "אזקאבאן"; וגם סתם לא מעט טעויות הקלדה.
וואו, יצא ארוך...
לסיום, פעם נוספת, אהבתי מאוד
את
הסיפור,
ואני מצפה בקוצר רוח לפרקים הבאים!
תשובתו של Envinyatar: קודם כל, תודה על הביקורת המושקעת 
וכמובן, אני שמח מאד לראות שבסופו של דבר נהנית מהיצירה.
כמה מילים של ווידוי:
לכתיבת "קול הפעמון" (שהיתה בהחלט לא מתוכננת מראש) הביאו שתי סיבות עיקריות:
א. מעין 'מחאה' שלי כנגד רולינג, על העובדה
ש(לדעתי) לא טרחה בכלל להציג את הצד של המשפחות העתיקות בסיפור שלה, מלבד כיהירות
אריסטוקרטית פלקטית.
ב. לא פחות - רצון שלי להתאמן בכתיבה במבנה הפרקים
של "שיר של אש ושל קרח" (קרי, עלילה הבנויה לפי povs במספר מוגבל, כאשר כל פרק
מובא מנקודת ראותו של
pov אחד
ונושא את שמו).
וכמובן, היו לי כמה רעיונות
ודמויות בראש.
לגבי התמה של דמדומי המערב - את בהחלט צודקת. יש
כאן הרבה השקה, למרות שבדמדומי המערב, הרצון המוביל היה "להתחשבן" קצת עם
הביקורת האנטי-טולקינאית ועם "שונא המיתוס" בכלל. בקול הפעמון, המטרה היא להציג סיפור, תוך
הצגת הצד של חלק מהמשפחות העתיקות (ובין היתר, בלק ומאלפוי), וגם לשחק קצת עם ההשוואה בין וולדמורט להיטלר, במובן של
שליחת מעט סיכות בתהליכים שקרו באירופה שלאחר היטלר.
לגבי שגיאות בסגנון - את
צודקת, בכל מקרה הסיפור יהיה זקוק לשכתוב מקיף בהרבה מובנים (למשל, בשכתוב
תורד הדמות של אנג'לינה ג'ונסון וכ"ו, לאור מספר הערות שקיבלתי בעניין
שימוש יותר בדמויות מהפאנדום ו"בנים" של - מה שיגרום לי להשתמש רק באלו
שאני ממש צריך לעלילה). כמובן, שיש מקום לשכתוב לשוני מקיף. סה"כ, מבחינת המוכנות והגיבוש
של הטקסט, ההשוואה הנכונה היא בין קול הפעמון לבין הגרסה הישנה של דמדומי המערב.
זאת, מאחר ואני מאמין שאפשר לעשות שכתוב אמיתי ליצירה רק לאחר הסיום. רק אז אפשר לקרוא
את ההתחלה ולעשות בה שינויים לאור מבט ביצירה כמכלול.
ופעם נוספת - תודה על
הביקורת. דברים כאלו בדיוק מעוררים חשק לכתוב הלאה.