ארכיון הביקורות של המגדל הלבן
|
כל הזכויות על הביקורות שמורות לכותביהן,
בכפוף לכל דין. |
תגובות
וביקורות על "קול
הפעמון", פרי עטו של Envinyatar
פרק שני (גודריק)
או שלח אותה בדואר
אלקטרוני למחבר
Catelyn:
הפאנפיק מרשים ביותר, במיוחד
כפאנפיק ראשון. הכתיבה פשוט מעולה - אני לא חושבת שאני אגיע לרמה כזו אי-פעם. אמנם קשה
להכנס לעולם הזה - עולם שבנוי 25 שנה אחרי מותם של הארי ווולדמורט, אבל אני מאמינה שבהמשך
נכנס לזה. ריבוי הדמויות אמנם מקשה, אבל כך גם בסדרה "שיר של אש ושל קרח"
של ג'ורג' מרטין, עד שמבינים איפה עומדות כולן (או שפונים לנספח. אגב, גם אתה יכול לעשות
נספח שכזה. זה יכול רק להועיל).
הבעיה לטעמי היא זו: הפיק דומה
מאוד לסידרת ששאו"ק (שיר של אש ושל קרח). דומה מדי, לדעתי. כל הדיבורים על חרבות,
גרזנים... לשם מה קוסמים צריכים חרבות וגרזנים? כן, אני יודעת שאיפשהו בספר החמישי היה
כתוב שלמשפחת בלק יש פיגיון בבית, אבל אני בספק אם הם באמת השתמשו בו. גם השימוש במילה "ליידי" צרמה לי - לא ראינו אף שימוש של מילה כזו בקאנון, גם לא
אצל טהורי הדם. זו לא מילה שמתאימה למאה ה-21 - נכון שהקוסמים תקועים מבחינות מסויימות קצת
בימי הביניים, אבל לא עד כדי כך. בנוסף לכך, קיבלתי את הרושם שכמו בששאו"ק,
בפיק שלך יש מספר משפחות עם מאפיינים מסויימים, שהם הקובעים, ולאו דווקא טוהר דם
באופן כללי. דוגמה בציטוט הזה (מתוך הפרק הראשון):
"בני באלזיגן-קראוזה היו
מתפארים בכך, כי אילן היוחסין שלהן מגיע עד לעידנים השכוחים, ודמה של אסגארד זורם
בעורקיהם"
לא שזה רע. פשוט, בתור מישהי שקראה את ששאו"ק לא
מזמן, זה די צורם שהדימיון הוא קצת יותר מסביר. אם זה לא מכוון, שים לב. אבל אם הדימיון
הזה מכוון - רק תגיד, ואני ארד ממך לנצח. אהבתי מאוד את ששאו"ק ואהבתי מאוד את סיגנון
הכתיבה של מרטין, ככה שאין לי בעיה איתו. להפך, כשקראתי אותו עלה גם בדעתי הרעיון
שהשיטה של מרטין - POV שונה בכל פרק - הוא פשוט נפלא, וחשבתי אפילו אני לעשות פיק שכזה.
אבל אל תדאג - אם אני אצליח לכתובפאנפיק כזה, הוא ממש לא יהיה דומה לפיק שלך.
וזהו. כל הכבוד על
הפיק!
תגובתו של Envinyatar:
האמת, שדי תפסת אותי - כלומר, רציתי להתאמן בכתיבה נוסח שיר של אש ושל
קרח, ובדיוק בגלל זה המבנה הזה.
לגבי המדיבאליות של העלילה - זה
עוד יודגש בהמשך,
וזה מכוון בהחלט. אפשר לומר, שזה חלק מביקורת שיש לי על הקאנון בנקודה הזו -
לטעמי, רולינג לא הפרידה מספיק
בין עולם הקוסמים לעולם המוגלגים, ולא נתנה לעולם הקוסמים אפיון תרבותי-אתני משלו (מה שהיה יכול
להוות העמקה לקונפליקט בין המשפחות העתיקות לבני המוגלגים, ולהעשיר מאד את הקאנון). וזו
בדיוק אחת הנקודות שהפאנון שלי עובד עליהן.
ובכל מקרה - גם רולינג לא תארה
נשק חם בעולם הקוסמים, ויש צורך בכלי מלחמה (כמו החרב של גריפינדור למשל) כאשר הקסמים
מכזיבים או לא שימושיים. וכשם שהטרולים משתמשים באלות, כך גם בני אדם יכולים להשתמש
בנשק קר מדיבאלי.
* * *
Draco Dormiens: מאוד- מאוד יפה. שוב, הכתיבה יפה והתאורים נהדרים. אני מאוד
נהנת מהדמויות, מההומור שלהן, מהמורכבות שלהן. העלילה שהצלחת ליצור פשוט נפלאה.
מאוד אהבתי את הדמות של סילביה, קרה, חדה, מכאיבה, שנונה.. - תענוג.
אם זאת, מקווה שזה בסדר, כמה הערות...
1. בשורה ה29 של הפרק (אם אני לא טועה) כתבת 'האפלפא' במקום האפלפאף...
2. כשכתבת: "אם חצי מהם מדליקים הלילה קטורת לזכר אתה-יודע-מי, אז
אני צפרדע שוקולד".נראה לי שהתכוונת "אם חצי מהם לא
מדליקים..."
3. "אבא שלה יכול לזבל את השכל מכאן ועד סמטת דיאגון על כמה שהוא
גילה את האור ושאר מיני חרא, אבל אני לא קונה את זה אפילו בגוז. היא בשורות רעות,
הסילביה הזו" - אהבתי!
4. בשורה ה14 של הקטע השני (בפרק השני) צריך לתקן 'נכנע' ל'נכנעה'- מאחר ומדובר
בסילביה...
5. "אתה יודע, מכשפות שמכבדות את עצמן לא מספרות הקול" הקול=
הכל, לא?
6. כשתספר לה בפעם הבאה על הרטט שחולף בדם, כאשר רוחות שחר מלטפות את גזעי
האלונים הקדומים, וגולש לאורך אבניו של צריח בן אלף שנים. אם תביט, תגלה שיכולת
למצוא הבנה עמוקה יותר בעיניה של מיס נוריס, לפני ואחרי שהתפגרה" סיכמה
בגיחוך "ספר לי, האם עלה בידך להסביר למלאני ריץ' החתיכית שאירמינסול אינו
סוג של גלידה?"-אהבתי את התיאורים... ואת ההומור של סילביה.
בקיצור, עוד פיק נהדר. אני מקווה לקרוא את הפרקים הבאים יותר מהר...