הארצות של
העולמות המוכרים
רקע
כללי | ארצות |
מפלצות | אלים ואמונה |
דמויות |
גזעים
ויילסטריש
(Wyllstreesh)
ואגמי המלח הגדולים
"ארץ ארורה, ארץ מתה. רוחות חמות שואגות באוויר
עכור, מטילות גשמים עקרים על אגמי המלח הגדולים; וכמו הארץ, אף בני האדם, בבואה
מעוותת ומוקשחת לימי תפארת שלא ישובו עוד; יושבי ערים מוזרות, חצובות בסלע,
הנאבקים מאבק נצחי מול איתני השממון והמוות שקמו עליהם לכלותם" (שליח
הקדושה הז'ראלי מריוס דה-וורליי[1]).
רקע והסבר
כללי | ההיסטוריה של ויילסטריש,
מראשיתה ועד החורבן הגדול | תולדות
ממלכת אגמי המלח | מצב כיום
יתווסף בעתיד: תאור הערים ואלין-או'קורנה ווארסילורה.
רקע ותאור כללי
ויילסטריש, או בשמה ההילאסיאני וילטריסוס, היתה בעברה הרחוק ארץ של חקלאים
וסוחרים, ששכנו באדמות הערבה הצחיחות למחצה, עליהם נאבקו לגדל שפע של גידולים:
מאריגים וזית, ובעיקר סוגים שונים של קלחי תירס. על הנהרות והאגמים המעטים קמו ערי
סחר, מהן יצאו שיירות רכובות על סוסים וגמלים דו-דבשתיים לסחור עם שכנים קרובים
ורחוקים, בעיקר עם זאהאדרין, ז'ראל וכמה משבטי ראסטהוף. הארץ, שעברה חליפות בין
מונארכיה פלוטוקראטית לפיאודליזם מרוכך, נאבקה כל ימיה בכוחות הזדון שבאו מן המדבר
העמוק שבמזרח, ולאחר מכן גם מהדרום, אלא שלאחר כמעט שני אלפים רצופים של מאבק,
נשברה ונפלה באופן שזעזע כל אוזן אנושית ששמעה את סיפור המעשה;
בשנת 2178 לספירת הילאסיאס, הופעל קסם מוות אדיר בעוצמתו שהכינו מגים-ערפדים
בממלכת סורמהון (Surmhun)
הזדונית שמדרום, ובישלו אותו אט-אט בכוכיהם המבעיתים במשך כ-100 שנים רצופות.
עננים אדירים של גאז כיסו את שמי ווילסטראש, חונקים את החי והצומח, וממטירים עליה
גשם מאגי רעיל, אשר שינה לנצח את פני הארץ. מה שהיתה ערבה חמה ופוריה הפך כעת לארץ
מתה של אפר וסלעים, מכוסה במרבצים של מינרלים סגלגלים, בעלי מידות שונות של
רעילות. תשע עשיריות מאוכלוסיית הממלכה נספתה, רובה באותו לילה נורא עצמו, ויתרתה
בתקופה הנוראה שבאה אחריו, כאשר נחילי אלמתים מן הדרום פלשו אל תוך הארץ המתה
והתנחלו בה. הערים, לרבות הבירה גלנדרוז, הפכו לתילי חורבות עבשים ושורצי זדון
הבוקעים מהמדבר, צופנים קללות ואיומים לכל מי שישטתה לחדור אליהן, ביום ובעיקר
בלילה. "המדבר המיבב", כונתה הארץ בידי שכניה לשעבר.
שארית הפליטה שנותרה מתושבי ויילסטריש נאחזה ברמת
ואלינזאר הזועפת, המתנשאת בחלקה הצפוני של הארץ; שם, הצליחו קסמיהם של המגים
הנותרים של הארץ לבלום ולמתן, במחיר נורא, את קסמי החורבן, בעוד הפליטים מוצאים
מקלט בערי הסלע האדירות ששכנו שם, ואלין- או'קורנה (Valin-U'Kornea), ווארסילורה (Varsylorea). רמת ואלינזאר הנישאת
הושפעה אף היא מהחורבן, והפכה ארץ מרודה, קשה ומוזרה, אשר הצריכה את בני האדם
ללמוד שיטות חדשות בכדי לשרוד, דבר אותו עשו בהצלחה; אלא שלכח המשחית היה באמתחתו
תעלול נוסף, אחרון, עבור הוויילסטרישים האומללים: האדים שבקעו מאגמי המלח הגדולים
שנוצרו בבקעי ואלינזאר הכילו בתוכם סוג זה או אחר של קסם ממכר, אשר מונע ממרבית
התושבים מלעזוב את ארצם, לפחות בלא אמצעים מאגיים מתאימים שעלותם גבוהה. אף המיעוט
המסוגל להתנתק מאגמי המלח ניכר, בארצות חוץ, בתאווה שהוא מפתח למאכלים מלוחים, ולא
בכדי.
צפון ויילסטריש, או ואלינזור, מכונה כיום לעיתים בשם
"אגמי המלח הגדולים"; המדובר בארץ מסתורית ומסוכנת שאוכלוסייתה הכללית
אינה עולה על כ-200,000 נפש, ומאלו מתרכזים שלושה רבעים לערך בשתי הערים הגדולות.
יושבי ואלינזאר הם אנשים גבוהים ורחבי גרם ברובם, בעלי שער שופע שגונו הנפוץ הוא
אדום-קינמוני או גוונים שונים של חום וערמון; שער זהוב הוא נדיר מאד, ונחשב
בד"כ כמאפיין של בית המלוכה או כאלו שבאו עמו בקשר דם. עיניהם הקודרות של
הואלינזארים ירוקות לרוב, אם כי קיימים גוונים אחרים, מאפרפר עד חום, ולעיתים אף סגול
בוהק. אף כי מכרות ואלינזאר מייצרים מוצרים שונים, החל מגבישים מאגיים וכלה במטילי
ברזל וכימיקלים שונים, המסחר מועט יחסית, ומתרכז בשתי הדרכים הבודדות אשר נותרו
פעילות, הדרך הצפונית-מערבית, העוברת למרגלות הרי בארוגו ומגיעה בסופו של דבר אל
מזרח ז'ראל[2],
והדרך הצפון-מזרחית המסוכנת, החולפת ביער אקריס המיסטי והקטלני ומגיעה בסופו של
דבר אל זאהאדרין המערבית. הדרך המערבית, החולפת על פני הרמה המתה ומגיעה אל
ראכנהורף, נסגרה ונשתבשה כליל, ואין עושים בה עוד שימוש[3],
קל וחומר, שאין עוד כל שימוש מסחרי בדרכים הדרומיות, היורדות אל השממה המתה של
ויילסטריש, ורק קומץ הרפתקנים נועזים במיוחד (או מטורפים במיוחד) יורד בהם מדי פעם
בפעם.
הערים הואלינזאריות, כאמור, הינן מקומות משונים, לא פעם מסוכנים ועויינים; הכוהנים
וחיילי המלך נוהגים אכזריות רבה בפורעי-חוק, בעיקר זרים המסתבכים בצרות, ועונש
המוות, בצורות שונות, הינו נפוץ מאד - החל מחניטת הנידון במתכת מותכת לכבוד
וכקורבן לאל המותך, וכלה בשלשולו אל תוך כירת עקרבים או השלכתו (להנאת ההמון) אל
תוך הקולוסיאום העירוני, שם הוא מחוסל בידי יצורים מיצורים שונים, בעיקר צרעות-אדם
מוזרות הכלואות במספר רב במרתפים שמתחת לאיצטדיונים.
תמצית
ההיסטוריה של ויילסטריש
העידן הקדום: אבות-אבותיהם של הויילסטרישים הינם, ככל-הנראה,שבטים
רוסלאנים שעזבו את ההרים המושלגים בצפון בתקופה האנושית הקדומה, ככל הנראה בסביבות
850 לפנה"ס. הקרבה לרוסלאנים ניכרת בווילסטראשים ה"מקוריים", הן
בשערם השופע והאדמוני והן בדמיון הניכר בין הוילסטרית העתיקה לבין הרוסלאנית.
מיתוס מקוטע שהשתמר, וזכה בעבר לעיבודים ספרותיים ודרמטיים לא מועטים הינו המיתוס
על "מסעו של לוסרינט האמיץ", אפוס גדול המתאר עוול שעשה מלך קדום לאמיץ
והטוב בבניו, מלחמת קלאנים אכזרית ואהבה נכזבת, שבגללם עקרו הגיבור ובני משק ביתו
אל תוך הארצות המסוכנות בדרום, נאבקים בעובדי-אופל[4]
ומפלצות נוראות, כאשר האלים הקדומים מלווים את המסע, חלקם מנסים לעזור וחלקם מנסים
להכשיל. לוסרינט ואנשיו נפלו, לפי האגדה, בשביו של "העצום בענקים", שחי
על ענן מעל הר עצום, ובסופו של דבר הערימו עליו חרף כוחו וכשפיו; לפי אחת הגרסאות,
גרם לוסרינט לבתו של הענק להתאהב בו ולהפוך עצמה לאשה בת-אדם בכדי לברוח עמו.
כך או כך, האפוס מסתיים ככל הנראה בחציית הרמות הזועפות של ואלינזור וישובה של
ויילסטריש המרכזית, מקום חם ושופע בתירס מתוק, מאכל תאווה שהנודדים לא ראו מימיהם.
במערכה האחרונה, עלו על המתיישבים הקדומים כוחות כאוס מן המדבר[5],
ודרשו מהם לסגוד לאליהם הקמאיים והמעוותים. בקרב האחרון, נלחמו ביניהם אלים ובני
תמותה; לוסרינט נפצע פצעי מוות, כאשר מיגר בעצמו את אבי האלים של המדבר, ואלי
הקלאן לקחו אותו במרכבת עננים אל השמיים.
כך או כך, מאחר והשבטים הקדומים שחיו בויילסטריש לא היו
יודעי קרוא וכתוב, נשתנה המיתוס ונשתבש במידה רבה במהלך השנים, ולא נותרו אלא
הגרסאות שרשמו ההילאסיאנים, אשר פגשו בהם לראשונה במאה ה-4 לסה"ה; ויילסטריש
היתה ארץ של שבטי חקלאים ורועים קדומים, ניידים למחצה, המתאגדים מדי פעם להלחם
ביצורים שחדרו מיער אקריס המפחיד או מן המדבר הירוק שבדרום-מזרח.
המשלחת של לוראס פאלאורידיס: הקייסר ההילאסיאני מרסוס ה-I (משל 323-279 לסה"ה), הוטרד
מאד מהשמועות שבאו מן היבשת הפרועה והמסתורית שבמזרח, כאילו אי-שם מאחורי מחוזות
שלטונם האפלים של ענקי בארוגו, מושלת קיסרית אשה השולטת באור השמש, ותובעת מבני
האדם נאמנות כמושלת העליונה של ארצות בני התמותה[6].
אי לכך, שלח בשנת 292 לסה"ה משלחת צבאית גדולה, בראשות אחיינו המוכשר, המצביא
לוראס פאלאורידיס, לחקור את מחוזות הפרא ולבדוק, האם מעזה אשה כלשהי להתחרות
בקייסר.
המשלחת נחתה ברוואלס דהיום והתקדמה מזרחה, אולם גורלה
לא שפר עליה, משום שהותקפה עד-מהרה בידי הענקים שמשלו בארץ. בצר לו, הסב לוראס את
אנשיו דרומה, וחצה את ההרים סמוך לזירקוני דהיום. המשלחת, שקוצצה למחצית בערך,
ערכה מסע במחוזות הדרואידיים המסוכנים והמסתוריים שמעבר להרים (דרום ז'ראל
וראכנהורף דהיום), ולפי אחת השמועות, נפגשו עם אנשי קייר זורהאדן המסתורית, ואף
קיבלו מהם מחסה, אירוח וסיוע. בסופו של דבר, הגיע לוראס אל ארץ ערבות חמימה ולא
מוכרת, שיושביה הפרועים והפשוטים קידמו אותו בברכה, ואולי אף החשיבו אותו לשליח
האלים בשל כוחו הרב, הפלדה שעטה והחרב הקסומה בה החזיק. עד מהרה, רב הרושם עוד
יותר, כאשר סייעו ההילאסיאנים החמושים למארחיהם להדוף פשיטה גדולה של יצורים מן
המדבר.
לוראס, שעייף מן המסע המתיש, וככל הנראה אף נתן עיניו
בבתו היפה של אחד מראשי השבטים, החליט לעצור למנוחה על שפת אגם נאה ופורה, שם
הקימו ההילאסיאנים מחנה (300 לסה"ה, בקירוב). כך, הוקמו יסודותיה הראשונים של
עיר אשר היתה במשך תקופה ארוכה עיר הבירה הויילסטרישית, ונקראה ברבות הימים על שם
המצביא לוראס: לור-אי'סילנה (Lor-Ei'silnea).
שנים מועטות לאחר מכן, נפגשו לוראס וקציניו עם אבירי זאהאדו נודדים מזאהאדרין או
מן המגדל הכחול, ומפיהם למדו דברים לאשורם על קייסרות האור של סילנאראלדה.
ביניים, שררה בהילאסיאס אי-בהירות לגבי גורל המשלחת, ורוב האנשים סברו כי הושמדה.
שליחים ששלח לוראס לא הצליחו להגיע ליעודם, עד שנת 315 לערך, אז הגיע שליח מאנשיו,
ועמו בשורות על ההתיישבות בארץ החדשה, וילטריסוס, ועל הפגישה עם הברדסים הכחולים
מזאהדרין. אלא, שלרוע המזל, היה השליח שנבחר אדם ערמומי שנטר טינה ללוראס, וערבב
בדבריו אמת ושקר; זאת, באשר סיפר לקייסר כי לוראס שם כתר מלכות על ראשו, והכריז כי
אין הוא מציית עוד לנשר מהילאפוליס, אלא עומד להקים, בעזרת הזאהאדריני המסתוריים
ממלכה מתחרה, ואולי לחבור לקייסרית הכוזבת בפאתי מזרח.
הקייסר מארסוס, שבשנותיו האחרונות היה אדם חולה ואכזר,
קצף על השמועות, ובו במקום הורה לשלח מתנקשים קטלניים אל לוראס, כמו כן, הורה
לשמונה לגיונות להפליג מזרחה ולדכא את המרד בחוזק יד. המתנקשים, אשר התחזו לשליחים
דורשי-שלומו של לוראס, הפתיעו את המצביא הלא מוכן ודקרוהו למוות (318 לסה"ה).
אלא שהלגיונות שנשלחו להשלים את המלאכה הושמדו ברובם, בזה אחר זה, בידי הענקים או
השבטים הדרואידים בדרום, ושאריתם נסה בחזרה אל הילאסיאס. המעטים שהצליחו להמשיך
במסעם, נפלו בידי אנשי קייר-זורהאדן ובילו שנים רבות בשבי בעיר התת-קרקעית. קציניו
הזועמים של לוראס הכריזו כעת על מרד באמת ובתמים, והכתירו אחד מהם, אקטוריוס, כמלך
וילטריסוס. לוראס נקבר תחת סלע אבן אדיר בפאתי העיר שהקים, שגולף וקושט בפסלים לפי
מסורת המקום; ברבות הימים, שימש המקום כקריפט לקבורת מלכי ווילסטראש המתים. המקום
נקרא אסטופורוס בפי ההילאסיאנים (ובויילסטרינית מודרנית אסט או'פוריי (Est-O'forrea))
מאז, לא חודש, כמעט, המגע בין אנשי לוראס לארץ מולדתם;
במשך מאות שנים, כונו הללו מורדים בהילאסיאס, ופרס קייסרי גדול חיכה למצביא שיקום
ויביס אותם. אלא שהדברים לא הגיעו מעולם (בשל המרחק הרב) לכדי מלחמה של ממש, אף לאחר קומה של ממלכת
ז'ראל וחורבנה של קייר-זורהארדן. סוף דבר, בשלהי המאה ה-9 לסה"ה, בא קץ
לסכסוך, כאשר הקייסר פאלנתארוס ה-2 (משל 938-877 לסה"ה), כרת לבסוף שלום רשמי
עם צאצאי-צאצאיהם של המורדים, הכיר בוילטריסוס ושילח אליה את שגרירו.
קומה של האומה הויילסטרינית (1216-318
לסה"ה): בדרך זו, קמה
אט-אט אומה חדשה על מישורי התירס החמימים שבגבול המדבר. ההילסיאנים המעטים נטמעו
עד מהרה בקרב השבטים המקומיים, אולם השפיעו עליהם השפעה עמוקה בכל הנוגע לתרבות
ומשטר; במאוחר, נטעמו בויילסטריש גם יסודות זאהדרינים, ראסטהופים (במקצת) ובעיקר
ז'ראלים, שתרמו לעיצובה הסופי של אותה מדינה, טרם האסון.
במשך מספר דורות, נמשלה הארץ בידי מלך מבית אקטוריוס,
שכונה בפי המקומיים 'מלך הערבה' או 'מלך הברזל' (אם כי נשתמר גם הכינוי
אים-פו'רטארי (Im-Po'rtarrea),
ככל הנראה עיוות של המילה ההילאסיאנית "אימפרטור".
בדומה לז'ראל העתיקה לאחר מלחמת העצמאות, היה המשטר
בווילסטראש בנוי מדו-קיום ושיתוף פעולה בין שלטון ריכוזי-מונארכי לא חזק מדי לבין
זקני השבטים, ששימרו בידם סמכויות מקומיות והשפעת-מה גם על ענייני המדינה. בתקופה
זו, החלו קמות ערים קטנות והנץ סחר עם מדינות סמוכות. כמו כן, הופיע בפעם הראשונה
כתב ויילסטריני, כתב ציורי ומסתלסל, הנראה כמזיגה מוזרה בין הכתב ההילאסיאני[7]
לכתב הזאהאדריני. במשך תקופה ארוכה, פרחו גילדות לכתיבה תמה ומסוגננת בעיר הבירה
ובערים אחרות של המדינה ההולכת ומתפתחת.
נתיבי הסחר העיקריים של התקופה הוליכו, באופן טבעי, לז'ראל (דרך אדמות קורטזאר
דהיום); יחסים דיפלומטיים סדירים נקשרו בין שתי המדינות, למעט הפסקה בתקופת לואי
החיוור הידוע לשמצה; בתקופת שלטון בית קרידו בז'ראל, התעצם הסחר, אולם עמו באו
החיכוכים ההולכים וגוברים, בעיקר בשל פעולת מיסיונרים ז'ראלים, שהלכו והגבירו את
פעולתם בראשית האלף השני לסה"ה.
על רקע זה, הלך וגבר כוחה של קואליציית שבטים שמרנית
חזקה בדרום, בראשות שבט אור-או'מין (Ur-O'mynn), או בכינויו הז'ראלי, אראמין. בשנת 1054
לסה"ה, עלה בידי כוחות שבטי הדרום להשתלט על עיר הבירה ולגרש את המלך הקודם.
בית אור-או'מין החל מנהל מדיניות נוקשה ומסתגרת, וגירש את כל המיסיונרים הז'ראלים.
כמו כן, החלו השליטים החדשים רודפים את המיעוט בארצם שזנח את "פנטאון
החמישה", וקיבל את דת הזוהר הז'ראלית. היחסים בין ויילסטריש לתאוקרטים שמשלו
בז'ראל הלכו והורעו, והגיעו לכדי מלחמה של ממש בשנות ה-70 של המאה ה-11. תחילה, לא
השיג אף אחד מהצדדים יתרון, אלא שאז תפס את כס השלטון בבארוגו טיטאן הסאר'ראו
יורוטה קרונגו אורדונג[8],
שגמר אומר לרסק את הז'ראלים, וכרת ברית עם ויילסטריש לשם כך.
המלחמה בין הצדדים התנהלה, לסירוגין, במשך מאה וחמישים
שנים; בסופו של דבר, בראשית המאה ה-13, נחלו אבירי מסדר הכוכב הז'ראלי שורה של
נצחונות כבירים; אורדונג הוכה, ובסופו של דבר נהרג בלינץ' שעשה בו שבט מבוהל של
ענקי גבעות (1216). החל משנת 1211, העמיקו הז'ראלים לחדור אל תוך ויילסטריש עצמה,
כאשר הם שורפים את מקדשי פנטאון החמישה באש בכל מקום. חודשים ספורים לאחר מותו של
אורדונג, נכנעה לור-אי'סילנה ופתחה את שעריה בפני הכובשים; שאריות בית אור-או'מין
נסו באי-סדר לדרום הרחוק של ויילסטריש ולגבול ראסטהוף, ומשם הוסיפו לנהל מלחמת גרילה
אכזרית. באביב 1217, החל עידן חדש, כאשר לממלכה הכבושה מונה מושל מטעם מסדר אבירי
הכוכב, ולצידו נגיד כנסייתי הכפוף לנגיד הזוהר באיל דה לה-רוא.
הכיבוש הז'ראלי (1394-1216): השליטים החדשים, אשר הכריזו על הארצות שבידם
כ"מבצר האמונה", החלו מחלקים את הארץ בין שושלות פאודליות שבאו מז'ראל,
לבין שבטים מקומיים מאמיני הזוהר; תומכי אור-או'מין ירדו למחתרת, ושבטים שנספחו
אליהם נושלו מאדמותיהם, והורדו ברובם למעמד של צמיתים. השלטון המרכזי נמסר לשני
עוצרים, אחד בשם מסדר אבירי הכוכב (או "הכוכב האמיתי", כפי שכינו עצמם
האבירים בויילסטריש), ואחד בשם הכנסיה.
התקופה הראשונה, שעמדה בסימן התראגנות של הממשל החדש, עמדה עדיין בצילו של
"מרד השאגות", אשר הביס את שלטון התאוקרטיה בז'ראל. מלך ז'ראל החדש,
רישאר דה-מורינין, לא הסתיר את כוונתו למגר את התאוקרטים במעוזם האחרון, ונשא ונתן
לשם כך עם שבטים עובדי אלילים, תוך הבטחה כי יתיר להם לחזור לאמונתם ויחזיר את
אדמותיהם אם יתמכו בו כאשר יתקוף. בין הצדדים היו מספר התכתשויות וקרבות גבול, שלא
הביאו הישג רציני לאף אחד מהם. אלא, שתוכניתו של רישאר דה-מורינין נקטעה עם הרצחו
(בידי אשתו ובנו ז'ואל) בשנת 1236.
העריץ העקוב מדם שתפס את השלטון בז'ראל, ז'ואל דה-מורינין, שקע עד מהרה למאבקים
ומלחמות פנימיות, ושעתו לא היתה פנויה עוד לשים את עינו על ויילסטריש המרוחקת, דבר
אשר נתן לשלטון הכיבוש זמן להתארגן ולהתבסס, וכן לקלוט פליטים לא מעטים שנסו
מז'ראל באותם ימים. סמוך לאחר הפלתם של ז'ואל ושושלת דה-מורינין מכס המלוכה, כרתו
המנצחים החדשים, האבירה סו רושל והמלך החדש אטיין ה-III דה-אולגונד שלום עם העוצרים של
ויילסטריש, והמלחמה הסתיימה באופן רשמי.
בשנת 1269 מת העוצר הכנסייתי, הנציב היראל דה-מיניל, ואנשי הכנסיה לא הצליחו
להסכים על יורשו. השלטון נותר, באופן זמני, בידי העוצר השני, פראנק דה לוראסו, ה-Grand Master של אבירי "הכוכב
האמיתי" (אשר בעקבות הסכם השלום שינו את שם ל"אבירי כוכב הדרום"[9]).
שנות שלטון היחיד של דה-לוראסו (1306-1269), נחשבות כשיא עוצמתו של השלטון
הז'ראלי, ושנות שלום יחסי ופריחה; דה לוראסו העניק זכויות מסויימות לשבטים מדוכאים
והחל בתקנות שנועדו לצמצום הצמיתות, כאשר הוא מושך צמיתים משוחררים להתיישב בדרום
הרחוק של ויילסטריש, מעל מצוקי העובש[10].
לאחר מותו של הגראנד מסטר בשיבה טובה (92), החל המארג העדין שטווה להפרם; פעם
נוספת מונו שני עוצרים, אחד מבית האצולה רב העוצמה דה-וילאסו, אשר הצמיח בתקופה
הזו אנשי כנסיה רבים, ולצידו בן לשושלת אבירים-מיסטיקנים חילונית ורבת עוצמה,
דה-גלינדרוז (Glyndruz),
אשר זכתה לכינוי המוזר "שושלת נר הלילה" בשל עיסוקיהם הנסתרים[11].
שני העוצרים דנן, וכן יורשיהם אחריהם, היו מסוכסכים, והדברים הגיעו לקטטות ומהומות
בין תומכיהם. הדבר הקנה חופש פעולה ותמרון לפאודלים קטנים יותר, וכן לשבטים
ויילסטרינים, אשר חלקם שב לשאת נשק כנגד השלטון, ואילו אחרים תמרנו בין המחנות
הניצים בכדי להשיג מעמד והשפעה רבים יותר. ראש וראשון לאחרונים היה שבט ויילסטריני
גדול המאמין בזוהר, שבט קור אי'זארי (Kor-Ei'Zarrea), ובשמם הז'ראלי דה-קורטזאר. שבט זה, שישב על רמות
ואלינזאר העשירות בצפון הממלכה, שלט למעשה בחלק ניכר מסחר המחצבים והמלח, וניצל את
עושרו בכדי לתמרן בזריזות בין הצדדים ולהשיג שליטה הולכת ומתחזקת בגילדות ובעמדות
כח אחרות. כח חשוב אחר היה שושלת האבירים דה-סיבלאר, המקורבת לבית שבלייה ממזרח
ז'ראל, אשר פעלו למען הידוק הקשרים עם ארץ האם, וחלקם חלמו בסתר על הקמת מדינה
עצמאית שתאחד את מזרח ז'ראל וצפון ויילסטריש.
המהומות ואי השקט הלכו וגברו ככל שהתקדמה המאה ה-14 לסופה. פרפורי הגסיסה של שלטון
הכיבוש החלו בשנת 1378: אורודין דה וילאסו, בנו הממזר של נציב שזכה להכרה על ערש
מותו של אביו, סוחר והרפתקן ידוע, השתלט בכח הזרוע על השלטון ואסר את שני העוצרים
בתואנה מפוקפקת כי התגלה כי הם עובדים אלילים ומקיימים גילוי עריות. שלטונו הפרוע
ארך כ-13 שנים, והסתמך על כוחם של בני דה-סיבלאר וצבא שכיר מז'ראל; מיד לאחר
שלטונו, הודיע על סיום שלטון העוצרים, והשיג צ'רטר מאיל דה לה-רוא, המכריז עליו
כ"מלך ואסאל" של מלך ז'ראל; בכדי להראות את אדיקותו, החל רודף באכזריות
את עובדי פנטאון החמישה, שבמהלך המאה ה-14 זכו, פחות או יותר, למידה רבה של
סובלנות. מדיניותיו גררה את הארץ לתוהו, והקימה עליו מרד כללי הן של שבטי הדרום,
והן של בני קור-אי'זארי ובית "נר הלילה" מצפון; המלחמה ידעה מספר
תהפוכות, אולם בסופו של דבר, נלכד צבאו של "המלך הואסאל" בעמק בפאתי
נחלת גלינדרוז, ושם הוכה שוק על ירך והושמד ברובו (1391); דה-וילאסו הצליח לנוס
אי-כה, ולאחר שתושבי עיר הבירה נעלו בפניו את השערים, ברח עם שרידי תומכיו המוכים
והמגורשים למזרח ז'ראל.
המנצחים נכנסו ללור-אי'סילנה והחלו עורכים שם ועידה לא מסודרת ורבת חיכוכים בויכוח
על המשטר שיחליף את דה-וילאסו; הדיונים התארכו במשך חודשים, אלא שעוד הדיון
בעיצומו, הגיעה לעיר ידיעה כי הדוכס ז'ואן דה-שבליה, בתמיכת מלך ז'ראל, מארגן צבא
גדול בכדי לפלוש לויילסטריש ולהחזיר את דה-וילאסו השנוא בכח הזרוע אל כס המלוכה.
הדיונים הופסקו לטובת מלחמת מגן, אשר ערכה כשלוש שנים; בסופה, עלה בידי רנליר
דה-קורטזאר להכות את האויב מכה ניצחת ב"קרב מור-אי'דרילג" (1394),
לאחריו רדף אחרי הז'ראלים הנמלטים לארצם וכבש נתח נכבד מדרום נחלת שבליה. לאחר
מכן, שב לעיר הבירה בראש צבאו, והוכתר תוך התנגדות מעטה למלך ויילסטראש; מתחתיו,
הוסכם על מועצה גדולה, שתתן דרגות של יצוג לגילדות, לבתי האצולה שתמכו במרד,
לשבטים השונים ולאבירי המלך. כמו כן, הוכרז בצו מלכותי על ביטול כל הגזירות שהוטלו
על אמונת 'פנטאון החמישה', ומעתה הוכרז כי שתי האמונות המתחרות יהיו שוות מעמד
בפני המלך, וכוהניהן ישבו לשולחנו. כך, בא סוף הכיבוש הז'ראלי, וויילסטריש שבה
להיות מדינה עצמאית.
ווילסטריש בשיאה (1625-1394): האיום הז'ראלי סר מעל ויילסטריש, ומאז
מור-אי'דרילג לא היה עוד כל נסיון פלישה רציני. לא עברו אלא ארבע שנים, ודה-וילאסו
השנוא נמנה על המתים; לאחר שירד מנכסיו וחלה, מצא את מותו בתגרת שיכורים בבית מרזח
עלוב בלה-וינה.
ווילסטריש שזכתה בעצמאותה לא דמתה אלא במעט לארץ השבטית והפרימטיבית עליה השתלטו
הז'ראלים בראשית המאה ה-13; הגבולות התרחבו, והאוכלוסיה בשנת 1450 עמדה בערך על פי
5 מאשר בשנת 1200. עד שנת 1500, נמנו בויילסטריש כ-10 ערים גדולות, בעלות מספר
תושבים העולה על 25,000 נפש. הגדולה והעשירה ביותר היתה עיר הבירה לור-אי'סילנה,
אשר סמוך לסוף תור הזהב (1600), מנתה כ-150,000 תושבים. אחריה באו ואר'סילורה
העשירה שבצפון וגלינדרוז בירת בית "נר הלילה", אשר קרבו שתיהן ל-100,000
תושבים לערך. בירת הדרום,
אור-מאנ'סילי, הגיעה למספר צנוע יותר (כ-60,000 נפש), באשר הדרום כולו נותר מפורז,
מפגר ועני יותר מויילסטריש המקורית.
ויילסטריש הפכה בהדרגה למונארכיה פלוטוקראטית, הנשלטת בידי מאזן כוחות בין מלך,
אצולה פאודלית למחצה וגילדות חזקות ומשגשגות החולשות על המסחר והכריה. שיירות
ווילסטריניות, רכובות על סוסים וגמלים, סחרו כמעט עם כל מדינות אסטארני
והסיל'נאראלד, מביאות הביתה כסף וחפצי מותרות. בתקופה זו, בא לעולם הסטריאוטיפ של
הסוחר הווילסטריני המבורדס והערמומי, המצליח להרוויח בכל מצב.
בחלקה השני של המאה ה-16, החלו המלכים והאצולה האגררית להחלש בהדרגה, והכוח האמיתי
הלך ועבר לידיהם של "שבעת המפקחים הזהובים", ראשי הגילדות הגדולות, עד
אשר, החל משנת 1575, ניתנה להם זכות וטו על זהותו של יורש הכתר. בשנה זו, הורד בית
דה קורטזאר מן השלטון, והועבר לבית גלינדרוז, אשר נראה לגילדות מבטיח יותר
לעסקיהן. אנשי דה-קורטזאר, מרירים וממורמרים, עקרו למרכז כוחם הישן בואלינזאר וכן
לנחלותיהם החדשות מדרום לשבלייה, והגו בנקמתם.
ובכל אותה עת, צברו כוחות זדון עוצמה במסתורין; כח רצונו של בלגורת' הנורא הלך
וגבר, בעוד קייסרות האור של הסילנארלאד הולכת ונחלשת. בשנת 1592 נפל דבר; שלטון
ענקי הסופה מבית לוגורט קרס בנהרות דם בבארוגו הסמוכה בצפון, ותחתיו עלה
התאונגארורק המבעית, יוצא חלציו של בלגורת', שגייס לעזרתו את ענקי האש הקדמוניים מאלגסטראט;
מן המדבר העמוק, הגיחה אומת רוכבי התולעים האימתנית, ובעקבותיה צבאות של זוחלי-אדם
כתומים; ווילסטראש השאננה, העסוקה במאבקים פנימיים, נתפסה בהפתעה מוחלטת, בעוד
צבאות הזדון מבארוגו פולשים לז'ראל הסמוכה והופכים אותה למאכולת להבות[12].
למזלם של הויילסטרינים, ספגה ז'ראל ראשונה את המהלומה המרכזית, בעוד הם עצמם
מותקפים בידי רוכבי התולעים וכוחות בארוגיים קטנים.
חרף זאת, נפלה ארץ הסוחרים אל תוך אסון וכאוס; הדרום נכבש כמעט כולו בידי רוכבי
התולעים, שרק סכסוך בין ראשי הקלאנים שלהם מנע מהם מלהסב נזק כפול. בצפון, בלם
קלאן קורטזאר את הענקים, ואילו אנשי "נר הלילה" לחמו בפלישותיהם של
כוחות זדון לתוך ויילסטריש המרכזית. החל משנת 1608, נראה היה כי הגלגל מתחיל
להתהפך; בז'ראל, ערך ויליאם דה לה-מונפורסה את מתקפת הנגד האדירה שלו אשר מיגרה
בסופו של דבר את שלטון הכיבוש, ועלתה (במהלך מבריק בו היה מעורב גם אחד מבני
קורטזאר) בחייו של שר צבא התאונגארורק, פורגורו (Thurgouru), אדון ענקי האש. בשנת 1611,
עלתה לשלטון בויילסטריש מלכה קוסמת, קטלין לבית נר הלילה, אשר ארגנה את כוחות ארצה
המבוהלים והמסוכסכים למאבק כנגד רוכבי התולעים.
המלחמה ארכה, לסירוגין, עד שנת 1625, אלא שכוחם של צבאות בלגורת' הלך ואזל; בשנת
1616, סילקו מצביאים מזרע ענקי העננים את התאונגארורק מבארוגו והכתירו עצמם
לעוצריה. בין לבין, אי-שם בדרום הרחוק, נחרבה אספארה האגדית לחלוטין במאבק ישיר
בין בלגורת' ל-High One רב
העוצמה. באותו תיקו עקוב מדם תש, לפי שעה, כוחו של בלגורת', וצבאותיו התערערו
והוכו ספקות. בשנת 1624, הוכה צבאם העיקרי של רוכבי התולעים ומלכם נהרג בידי קטלין
'נר הלילה'.
אלא שויילסטריש של אחרי המלחמה לא היתה אלא צל חלוש של
ימי גדולתה שעברו בלא שוב; עיר הבירה היתה מוכת רעב והרוסה למחצה, וההגמוניה עברה
ממנה בהדרגה לרמות ואלינזאר ולגלינדרוז[13].
והדרום, בחלקו הגדול, הפך לארץ שממה ריקה מיושבת ונגועה במפלצות מן המדבר. לא
נותרה לויילסטרינים אלא אור-מנ'סילי וסביבתה, אשר הצליחו להחזיק בה למאתיים שנים
נוספות.
דמדומיה של ויילסטריש (2178-1625): המלכה קטלין עשתה ככל יכולתה לשקם את
הארץ המוכה, ולתקופת מה דומה היה כי היא מצליחה בכך. אלא שהחורבן והרוע העמיקו את
שורשיהם בויילסטריש, ובסופו של דבר הפילו חלל אף את המלכה עצמה; באותה תקופה, החלו
סוחרי עבדים לחדור אל תוך ויילסטריש; המלכה, אשר עשתה את מירב המאמצים להלחם בהם,
נרצחה בשנת 1642 בידי קושרים שבאו משורותיהם ומשורות בית דה-קורטזאר, אשר החל חובר
לכוחות מפוקפקים. אירמאן דה-קורטזאר, אשר לפי האגדה נישא לעלפית מרושעת מן
המשומדים אשר לימדה אותו את פולחן בלגורת', תפס את השלטון בכח הזרוע, לא לפני
שהמלכה הגוססת קיללה אותו ואת צאצאיו בקללה איומה. לפי האגדה, קמו קטלין ואנשי משק
ביתה כרוחות רפאים, אשר רדפו את הארמון הישן של לור אי'סילנה, עד אשר ברחו אנשי
קורטזאר ממנו והותירו אותו בשממונו.
אירמאן (שלט 1673-1642), היה הראשון בין בני דה-קורטזאר אשר סגד לכח האפל, תחילה
בסתר ולאחר מכן בגלוי, הוא ואשתו המרושעת התירו את סחר העבדים, ומיליציות סוחרי
עבדים ויצורי זדון שירתו אותם. בסופו של דבר, נעשו טירופו ורשעותו של המלך כה
גדולים, עד אשר פרץ נגדו מרד גדול בכפרים, אשר התפשט במהירות. בסופו של דבר, לאחר
שמרבית בני משפחתו התכחשו לו, הובס אירמאן והומת באכזריות.
השלטון עבר כעת לידי בית אור-אמ'דיל, בית של עובדי
הפנטאון מזרע אור-או'מין, אלא ששלטונם היה בלתי יציב, וידע זעזועים ומהומות רבות,
ובינתיים הדלדלה הארץ, וגבולותיה שבו לבעור תחת רגליהם הגסות של יצורי זדון. בית
אור-אמ'דיל החזיק בשלטון, לסירוגין, עד שנת 1850; אז, זועזעה יבשת אסטארנה כולה
מפשיטת זדון עצומה נוספת; התאונגארורק, אשר הקים לעצמו מאחז זדון חדש בלב המדבר
העמוק, שב ותקף, ועימו צבא עצום של רוכבי תולעים, שבטי פרא אוטורים צמאי דם, ואנשי
לטאה מתים למחצה מן המדבר, שרוחות רעות רוחשות בקרבם.
המלחמה העצומה, שארכה כ-100 שנים, התחוללה כמעט על פני כל אסטראנה והסיל'נאראלד,
והיתה למעשה מלחמתה האחרונה של קייסרות האור; צבאות זדון כבשו בסערה את זהאדרין
ולופאר, הגיעו ללב הקייסרות ושמו מצור בן עשרות שנים על ריילנבורג עצמה. ויילסטריש
עצמה נכבשה בנקל בידי רוכבי התולעים, ולאחר שלוש שנות מלחמה, נכנע המלך האחרון של
בית אור-אמ'דיל ונשבע נאמנות לתאונגארורק, מורה לצבאותיו להניח את הנשק. ויילסטריש
הפכה לממלכה משועבדת למשך כ-130 שנים ארוכות וקשות, ובמסגרת זו סייעו צבאותיה
לאדוניהם החדשים בנסיונם החוזר ונשנה לפלוש אל תוך ז'ראל. אלא שז'ראל החזיקה מעמד
והדפה את הפלישות בזו אחר זו.
לקראת סיום המאה ה-20 לספירת הילאסיאס, החל כוחם של רוכבי התולעים להחלש; גבירת
מונקריסט, המפקדת האחרונה של המשמר הקייסרי, ארגנה את שרידי עוטי הזהוב למתקפת
נגד, אשר ניצלה את הסכסוכים בין הקלאנים השונים מן המדבר והדפה אותם במהירות
ממרבית המחוזות שכבשו. הגבירה המפקדת איחדה, פעם נוספת ואחרונה, את צבאות מאמיני
האור עם הזאהאדו של המגדל הכחול[14],
ובשנים 1967-1963 לסה"ה מחצה את יריביה, ורדפה אחריהם עד ללב ממלכתם שבמדבר;
מחנות אוטור המפחידים נשרפו, ומנהיגיהם מוגרו או נתלו. אלא, שבכך ירתה הקייסרות
העתיקה של הולקיריות את אלומת אישה האחרונה; לאחר תום הקרבות, התפוררה לחלוטין
וגדולתה נשכחה מלב.
נפול מלכיהם של רוכבי התולעים בפאתי צפון מזרח ושחרור זאהאדרין נתנו אות למרד כללי
שפרץ גם בויילסטריש; במשך שלושה עשורים, התנהלו קרבות מעיר לעיר, עד שסולקו רוכבי
התולעים כליל מצפונה ומרכזה של הארץ. אלא שדרום ויילסטריש אבד ללא שוב; במחוזות
אלו, התיישבו הסורמהונים, קלאן עתיק ורב עוצמה במיוחד של רוכבי התולעים, אשר שלטו
בקסמי אופל רבי עוצמה, ונעזרו, ככל הנראה, בארטיפקט רב עוצמה שמצאו אנשיהם בחורבות
אספארה. ממלכת סורמהון לא נפגעה במלחמה בה רוסקו שארי-בשרה בצפון, והגבירה המפקדת
לא הגיעה אליה מעולם; ובעוד יתרת רוכבי התולעים שבים לחיי נוודים במדבר, הלכה
סורמהון והתחזקה; במהלך המאה ה-21, גילו הנקרומנסרים של סורמהון ריטואל אשר אפשר
לרבי העוצמה שבהם להפוך עצמם לצורות קיום מבעיתות, ספק דאמון נתעב ספק ערפד;
יצורים אלו, אשר כינו עצמם
בשם אל'אשאריק (Al'Esherick),
הקימו מועצת צללים אשר הלכה והעצימה את סורמהון ככל שקרבה אותה מאה אומללה לסיומה.
ובינתיים, הלכה ויילסטריש ונחלשה; המסחר התדלדל, וסוחרי העבדים המשיכו להתהולל
בארץ, הופכים לפגע רע ומעכירים את יחסיה עם ז'ראל. בית דה-קורטזאר תמך, ברובו,
במרד הגדול של סוחרי העבדים בראשות הרוזן יד-נחושת כנגד המלך קלוד "זהוב
הגלימה", ונענו בפלישה אכזרית של הדוכס פטריס דה-שבליה אל תוך לב ויילסטריש
(2145-2148); אנשי שבליה רדפו אחרי תומכי קורטזאר בכל מקום בו מצאו אותם, ותלו
רבים ממנהיגיהם[15].
בשנת 2148, נסוגו הז'ראלים מלור-אי'סילנה המדולדלת והחרבה למחצה, לאחר שבזזו אותה
ביסודיות. ויילסטריש עברה לשלטונה של מלכה חדשה, לורין לבית נר הלילה - מיסטיקנית
ומוזיקאית דגולה, אולם שליטה חלשה למדי. המלכה החדשה העבירה את הבירה, באורח סופי,
מלור אי'סילנה המוכה והחרבה למחצה אל גלינדרוז, וניסתה כל ימיה להאבק בשרידי סוחרי
העבדים, שבטים וגילדות סוררים. אלא שבאותה עת, כבר נחרץ גורלה של ויילסטרין; בצללי
סורמהון, הלך וקרב לסיומו ריטואל בן 100 שנים שערכו זקני הערפדים מגזע אל'אשאריק;
בלילה אפל אחד, בסתיו של שנת 2178, נשטפה ויילסטרין כולה בקסם מוות בעוצמה כזו,
שלא היה כמוהו לפניו או אחריו; האוויר נמלא בגאזים רעילים, והמטיר גשם הרסני; בתוך
ימים ספורים, מתו רובם של בני האדם ובעלי החיים, והארץ הפכה לשממה מתה, משכן
ליצורי אימים ולרוחות מעונות המיבבות בלילות; לפי אחת האגדות, רוחה של המלכה קטלין
יצאה מארמונה הנטוש, והשתלטה על רבות מרוחות הנרצחים, לגייסם למאבק אין-סופי ועגום
ביצירי סורמהון - דבר אשר לא הועיל במיוחד לארץ המתה, אולם תרם משהו לכך כי
הסורמהונים לא התפנו מעולם למבצעים רציניים כנגד ז'ראל וראסטהוף הסמוכות. כזה היה
סופה של ארץ ערבות התירס.
שארית
הפליטה, ממלכת אגמי המלח של ואלינזאר
הקלאנים הצפוניים (קורטזאר ואחרים), אשר ענני הגאז לא הצליחו
להעפיל על רמת ואלינזאר הגבוהה בה ישבו, החלו, ביחד עם פליטים מבוהלים שהצליחו
לנוס אל מאחורי המצוקים הקודרים, מלחמת מגן נואשת כנגד צבאות אלמתים ויצורי רעל
אשר החלו מעפילים לעברם. המלכה הקוסמת ארלינד מז'ראל שלחה סיוע, אולם מירב כוחה
היה מושקע בהגנה על גבולותיה שלה מן הסורמהונים, ולא עלה בידה להועיל הרבה.
המסורת של ואלינזאר מספרת כי האויב היה קרוב לנצח, כאשר הופיעו בארץ כוהניו רבי
העוצמה של אל חדש, אכזרי ורב עוצמה, הוא האל המותך, בריה מוזרה שלא היתה ידועה
באסטארנה, כמעט, קודם לכן. מאמיניו של האל המותך מתארים אותו כמתכת נוזלית רותחת
ותבונית המסוגלת ללבוש צורות שונות ולשלוט בקסמי כאוס רבי עוצמה. כוהנים אלו, אשר
הטו את רובם של השבטים הצפוניים לנטוש את הזוהר ואת פנטאון החמישה (שתי אמונות
שנתפסו ככושלות), ולעבוד את אלוהיהם המוזר, התובע פולחנים מוזרים וקורבנות אדם.
בתמורה, סייעו קסמיהם של אותם כוהנים והקונסטרוקטים המותכים שהקימו בכח אדונם,
והדפו את הסורמהונים לאחור.
כך, קמה ממלכת ואלינזאר, שמרכזיה שתי ערי הסלע האדירות ואלין-או'קורנה ווארסילורה,
אשר בוצרו והוגנו בקסמים; ארץ זו מוכה היתה, צחיחה ואומללה, אולם אדי המלח הממכרים
שעלו מן האגמים המוזרים שהתעוותו מנעו מרוב יושביה מלעוזבה. רוחות יבשות וגשמים
חמים ועקרים מכים לחליפין בהרים קרחים, ואדים עכורים עולים מן האגמים בבקעים,
שהפכו לאגמי מלח מוזרים, משכן לעצים מוזרים ועקומים ולפרחי ענק מעוותים למראה.
ענפי החקלאות הישנים כלו וננטשו, ובמקומם עברו התושבים ששרדו להיזון מאצות סגולות
בשרניות, אשר החלו גדלות בשפע רב באגמי המלח, ולצידם סרטנים ויצורים מוזרים אחרים,
פטריות תת-קרקעיות, עופות אפורים-מעוותים דמויי מרבו, ועוד כהנה וכהנה.
החל מראשית המאה ה-23, עוצב באורח סופי למדי משטרה של ואלינזאר; כוהני האל המותך
ביצעו ריטואל במספר בנות אצולה, רובן קרובות של קלאן קורטזאר, אשר נראו להם ראויות
למטרתם. הקסם המוזר, אשר המית את רוב המשתתפות במוות אומלל ואיטי, הביא להולדת אח
ואחות תאומים אשר אורסו והושאו זה לזה כמלך והמלכה המקודשים לאל המותך (2210
בערך); הבית החדש, ז'ארק אור'קראז (קרובו הרחוק של הענף הז'ראלי של בית
דה-קורטזאר) נותר בית המלוכה במאתיים ושלושים השנים שחלפו מאז, נותר כבית השלטון
המקודש, המושל, ולצידו כוהן גדול ומועצה של תשעה שועי-מתכת[16],
ומספרים כי כל שלושים ושלוש שנים, על בית המלוכה להקריב לאל המותך תינוק או תינוקת
בכדי לשמור על חסדו ועל קדושתם.
לאורך השנים, המשיכה הארץ להשתנות, ותושביה הפכו מוזרים יותר ויותר בעיני אנשים מן
החוץ; כל האמונות, מלבד אמונת האל המותך, נאסרו על תושבי ואלינזאר, ועונשן הוא
מוות בשלשול לתוך כירת עקרבים, או בחניטה במתכת מותכת. הערים, אשר בעברן דמו למדי
לערי חומה ז'ראליות, השתנו והפכו למתלולים פירמידאליים מוזרים על צלעות ההרים,
שנחלי קיטור לוהט (ולעיתים מתכת מותכת או מאגמה) זורמים ביניהם, מתחת גשרים
מוזרים, מעליהם ניצבים זקיפי אבן בדמות אדם למחצה ואריה מכונף למחצה. התושבים
גידלו זקנים ארוכים, ואנשי המשמר שלהם עטו קסדות חרוט הנושאות סמלים מוזרים;
עבודות בניה וסיורי משמר נעשים, בין היתר, בעזרת עקרבי ענק, אשר המגים השתילו
בראשם גביש זוהר, המאפשר לאדוניהם לשלוט בהם בכח מחשבה, ולהופכם לבהמות צייתניות.
מקדשים של האל המותך חצובים עמוק בתוך צלעות ההרים, מעלים אדים מוזרים, ומכילים
כירות עקרבים, ונשמרים בידי גלמים מותכים שרוחות מתים הוכנסו לתוכם.
בעיני הז'ראלים, הפכו אנשי ואלינזאר לאומת עובדי-אופל
מפחידים מן האגדות, שרק סוחרים מעטים מסתכנים בדרכים המשובשות ומוכות המפלצות
המובילות אליהם, בכדי לרכוש מחצבים וחפצים מוזרים; האגדות הדביקו להם, לצד קורבנות
האדם, גם גילוי עריות ריטואלי ושאר "מעשים טובים", אשר כל שומר נפשו
ירחק מהם; בעיני עצמם הואלינזארים רואים עצמם כקו ההגנה הראשון של אסטארני,
העומדים יומם וליל מול הסורמהונים, רוכבי התולעים ועבדיהם. אם יפלו ערי ואלינזאר,
מאמינים יושביהם, יחרב העולם כולו בעקבותיהן. לוקחים עניין זה ברצינות רבה, השקיעו
מלכי אגמי המלח הון, עבודה וקסמים בביצור גבולם הדרומי, המשקיף אל הארץ המתה.
חומות המצוקים הוגבהו, וסוללות וצריחים עצומים נבנו עליהם, בעוד שבילי הגישה
נהרסים או ממולכדים בכדי להקשות על יצורי התופת להעפיל מעלה. מן הדרכים שהובילו
בימים עברו אל ויילסטריש המרכזית לא נותרה אלא אחת, שבוצרה בשישה צריחים המתנוססים
לגובה של כמאתיים מטרים כל אחד, החולשים על שער כפול עשוי פלדה מחושלת ומוגן בקסם
עז, שחלקו בוקע מפסלי עקרב עצומים הניצבים מעליו; מתוך השערים יורד נתיב רחב
ומתפתל הקרוי "מדרגות האבדון" או "המדרגות האחרונות", המשתפל
מטה, אל עבר המישור המת בו עברה פעם דרך המלך ללור-אי'סילנה וגלנדרוז, כיום ערי
רפאים רדופות ומבעיתות, שקולות אימים בוקעים מהן לאחר רדת החשיכה.
החל ממחצית המאה ה-24, הלך והשתרש בואלינזאר המנהג לאלף
גורי מאנטיקור מן ההרים השוממים ולהופכם לבהמות-רכב מכונפות. סיירי המאנטיקור
המכונפים, המסיירים מעל הגבולות, זכו לכבוד רב כאשר איתרו והשמידו כוחות אוייב בלב
הארץ המתה, והחל משנת 2366, שונה דגלה של ואלינזאר לצורתו הנוכחית: מאנטיקור זהוב
ושני פלגי מתכת מותכת בוקעים מיורה שחורה על רקע אדום בוהק.
ואלינזאר
כיום; המצב הפוליטי והמאורעות האחרונים
שמונים השנים האחרונות עמדו בסימן החלשות הדרגתית
במתקפות יצירי סורמהון, אשר נכתשו פעם אחר פעם מול החומות האדירות של רמות
ואלינזאר. אי לכך, פתחו המתקפות הגדולות, והפכו בהדרגה להטרדות בגבולות. יודעי
דבר, מנגד, משערים כי הערפדים הדמוניים של אל'אשאריק לא יכנעו במהרה, ואף כי כוחם
כיום אינו עומד להם עוד לבצע ריטואלים ברמה של ריטואל ההשמדה הישן, הרי שבטווח
הארוך, יש סיבה טובה לדאגה.
הירידה בהתקפות, מצידה, פינתה את דעתם של הואלינזארים לעניינים אחרים; המאה
הנוכחית, היא המאה ה-25 לסה"ה, מאופיינת בעלייה הדרגתית בעניין שגילו שליטיהם
ועושי דברם בעולם שמעבר לגבולותיהם, וכן עליה בתככים והמאבקים בתוך ואלינזאר עצמה.
החלה משנת 2411, בה ביקר המלך האלן-נאר'קייר (האלנרקייר) בז'ראל, שבו והתהדקו
הקשרים בין שושלת השלטון של אגמי המלח לבין הענף הז'ראלי של משפחת דה-קורטזאר;
הרוזנים השאפתנים, אשר מאסו זה מכבר ברסן השליטה אשר הוטל עליהם בידי דוכסי שבלייה
שנואי נפשם, שמחו מאד לגיבוי רב העוצמה, והחלו מנצלים את קשריהם בכדי לרכוש קסמים
וכלי נשק עבור תוכניות עתידיות; בין היתר, החלו רוכשים גורי מאנטיקור בכדי לאלפם
כבהמות רכב מכונפות. בינתיים, ניצלו
השליטים חלק מרווחי הסחר, בכדי לבנות קולוסיאום גדול בכל אחת מהערים הגדולות, שם
הוצגו לראווה מופעים לבידור ההמון, כולל הוצאות להורג של נידונים למוות בידי
מפלצות מוזרות, כגון צרעות-אדם צווחניות וצמאות-דם.
המלך הנוכחי של אגמי המלח ואל-הור'קייל (ואלהורקייל)
לבית זארק-אור'קראז (עלה לשלטון בשנת 2419), היה הראשון מבני שושלתו אשר העז
להתעמת ולהתערב בענייניה הפנימיים של כהונת האל המותך; הסכסוך הראשון שלו עם
הכהונה התחולל עוד בשנת 2411, בעת שהיה יורש העצר. לא זאת בלבד, שואל-הור'קייל היה
הרוח החיה מאחורי ארגון ביקורו של אביו בז'ראל, הרי שהכוהנים התרתחו כאשר שמעו על
רומאן שניהל עם אשה ז'ראלית במהלך הביקור. אדון שועי המתכת הטיח בנסיך ובאביו
מילים קשות לאחר ששמע שמועות כי הקשר הוליד צאצא ממזר, וטען כי מהילת דם המלוכה
הקדוש והקסום בדם ז'ראלי פשוט יערער איזונים מאגיים נסתרים, ירגיז את האל המותך
(אשר השושלת כולה מקודשת לו), וימיט על ואלינזאר אסון. אי לכך, דרשו הכוהנים כי
ואל-הור'קייל ימצא את הממזר ויביא אותו אליהם, בכדי שיכלו את נשמתו כקורבן לאל
המותך, אלא שנסיך הכתר דאז סרב, וטען כי איננו יודע דבר על מקום המצאו. אי לכך,
גזרו עליו הכוהנים עונש קשה, ושלוש שנים לאחר מכן, גזרו עליו להקריב לאל המותך את
בנו בכורו (חרף העובדה כי תקופת שלושים ושלוש השנים טרם הגיעה). אביו של הנסיך
תמך, באל-כורחו, בגזירה, דבר אשר מילא את הנסיך מרירות.
החיכוכים בין הצדדים גברו, לאחר שעלה ואל-הור'קייל על
כס השלטון, והחל שולח שגרירים למדינות זרות; את הבת השניה שנולדה לו, ואל-אינ'סיאל
(ואלנסיאל), אירס מילדותה לבנו הצעיר של הרוזן פרננד
דה-קורטזאר, קורנל. זאת, כחלק מתוכנית סודית אשר השמועות מייחסות למלך האגמים,
להקים את יסודותיה של מדינה מאוחדת של קלאן קור-אי'זארי, אשר תשמיד בבוא היום את
דוכסות שבליה ותשלוט בכל חלקה המזרחי של ז'ראל. שמועות אחרות מרחיקות לכת עוד יותר
וטוענות כי המלך מאמין בכל ליבו בנבואה, לפיה דבר-מה הטמון באחד מחמשת מגדלי
המסתורין של העיר שבלייה (או במקום אחר בצפון-מזרח ז'ראל) עשוי להסיר את הקללה מעל
ארצו, או לפחות להקהותה.
בעוד הכוהנים עושים כל שביכולתם להפריע לתוכניות המלך, אשר
נראות להן מטורפות ומסכנות את גורל הארץ, מת כוהנו הגדול של האל המותך בשנת 2432.
המלך ניצל את ההזדמנות, ובמהלך מבריק אשר ניצל את הסכסוכים הפנימיים במועצת שועי
המתכת, הצליח להעלות לכס הכוהן הגדול כוהן צעיר בשם גלאר-אור'סול, שלא נודע מעולם
בכשרונו המבריק, או בכל תכונה בולטת אחרת מלבד אופי חלש ונאמנות בלתי מסוייגת
למלך. דבר זה הביא לריב עצום ולפיצול במועצת הכוהנים. שלושה מזקני הכוהנים נטשו את
המועצה בהפגנתיות ועקרו למקדש גדול בעיר וארסילורה, תוך שהם משמיעים איומים כלפי
המלך והכוהן הגדול הנבחר, בו סרבו במפגיע להכיר; בעוברם ברחוב הראשי של וארסילורה,
השמיעו השלושה נבואת חורבן נוראה, אשר החרידה את ההמונים וגרמה למהומות. המלך החיש
צבא רב לעיר ודיכא את ההמון המתפרע; אלא ששלושת הכוהנים המורדים הסתגרו במקדש,
ואליו פחדו אף הנאמנים בחיילי המלך לפרוץ, פן יפול עליהם זעם האל המותך. במשך
שמונה השנים אשר עברו מאז, מסוגרים הכוהנים במקדש, ואילו המלך אסר עליהם את היציאה
ואסר על כל נפש חיה להכנס לשם[17].
מצב זה נמשך עד עצם היום הזה.
ובינתיים, כמו החלה הנבואה האפלה להתממש, נהפך מזלו של
המלך, ואותות אפלים הופיעו בארץ; אט-אט, התרבו שמועות על מחלה חדשה, אשר פקדה
בשנים האחרונות למעלה מאלפיים איש בואלינזאר - מחלת הדיבוק הלוחש. מחלה זו הופיעה
בתחילה כצרידות פתאומית וחמורה בקולו של החולה; לאחר מכן, הופרעה שנתו והוא נתקף
סיוטים מדי לילה. בתוך מספר ימים עד שבועות, החל החולה לסבול מרעד ומכות חום
הדומות להתקפת קדחת, אשר נמשכו מצידן מספר שבועות נוספים, עד אשר החל השלב הסופי
של המחלה: הכרתו ושפיותו של החולה החלו מתמוגגות באיטיות, והוא החל שוקע בהזיות
וממלמל דברים לא מובנים, עיתים בניב לא ידוע ומפחיד. העיניים החלו משנות גונן
לירוק-צהבהב זוהר, ועור לבש גון חיוור-אפרפר חולני. אזי, בסופו של התהליך, שבו
החולים לעמוד על רגליהם, אלא ששפיותם, ואולי אף אנושיותם אבדה בלא שוב; הם לא יכלו
עוד לאכול או לשתות דבר, מלבד מלח ומי מלח, והחלו מהלכים ברחובות כשהם מכורבלים
בגלימותיהם, וממלמלים דברים בלתי מובנים ומבעיתים. חרף כל מאמציהם, לא מצאו כוהני
האל המותך כל מרפא למחלה, וכל טקסיהם וקורבנות האדם שהקריבו (כולל אחד מנכדיו של
המלך) היו לשוא.
בצר לו, הוציא המלך צו, המורה להגלות את כל החולים אל
חורבותיה של העיר אומ-פו'ראק העומדת על מצוק בגבול הממלכה, ובשל קירות הבזלת הגבוהים
של חומותיה ומבניה (אשר השתמרו כמעט במלואם), זכתה לכינוי "העיר
השחורה". מקום זה הפך עד מהרה לממלכת פחד וטירוף, שעצם הזכרת שמו מפיל צינה
נוראה בלבבות; החולים המיוסרים, כך מסופר, מסתובבים במעגלים סביב מאגרי המלח
המצויים בבקעים במרכז העיר, לועסים גבישים ושרים בלחישות מבעיתות על סוף העולם,
ועל מות ואלינזאר וכל אנשיה;
את המחלה ליוותה אף תופעה אחרת, נדירה ומוזרה עוד יותר;
חלק קטן מהחולים לא איבדו את אנושיותם לחלוטין, אף כי סימני המחלה ניכרו היטב אף
בהם; דומה היה כי רוח נסתרת קנתה שליטה באלו האחרונים, ומשכה אותם מהערים או מגלות
אומפוראק אל השממה המתה של ויילסטריש; השמועות מספרות כי הללו הפכו לסיירים מוזרים
הנודדים בארץ השממה, מחוסנים או מסוגלים להתמודד באורח מוזר עם מרבית הפגעים
השורצים שם, ומדברים אל הפונה אליהם בלשון חידות.
בינתיים, השתבשו גם תוכניותיו המדיניות של המלך; בתו
ואל-אינ'סיאל, אשר הובאה אל רוזנות קורטזאר בז'ראל, למדה חיש מהר לתעב את הרוזן
פרננד ואת חתנה המיועד קורנל; בשלהי החורף של שנת 2438, זועזע המלך מידיעה שהגיעה,
כי בתו ברחה מארמון בעל בריתו, לאחר שהשליכה את טבעת אירוסיה, שילחה אש במגוריו של
קורנל ונעלמה. הדבר הביא למשבר ביחסי ואלינזאר-קורטזאר, אשר נפתר אך באופן חלקי
על-ידי מתנות יקרות ששלח המלך לרוזן הנפגע. אלא שזה לא התרצה לגמרי, ולוחץ כעת על
ואל-הור'קייל להגביר את מעורבותו בז'ראל ולתת לו פיצוי אמיתי בהנחת ראשי אויביו
לפניו; המלך, אשר החל חושש כי שאפתנות בעל בריתו עולה בהרבה אף על כוחם המשותף,
נאכל ספקות וחשש. דבר זה הוגבר על-ידי טענותיהם החוזרות והנשנות של כוהנים רבים,
לא רק השלושה המסוגרים במקדש וארסילוריה, כי מעשי המלך הם שהביאו עליו ועל עמו את
זעם האל המותך ואת האסון. דבר זה זעזע קשות את המלך, הופך אותו לטיפוס זועם ומריר,
המתהלך בארמונו בחוסר מנוחה, ויש החוששים כי אם ימשך המצב, תהיה אף שפיותו בסכנה.
כמה מן הכוהנים ומאצילי הממלכה מהרהרים, בינם לבינם, בהעברת השלטון לאחיינו הצעיר
של המלך, הנער קור-או'למירה, דבר המעורר חששות לא מעטים, היות והאחיין בן ה-17
נחשב בעיני רבים לברנש מוזר, הנשלט יותר בידי פרצי התלהבות או דכאון מיסטי מאשר
על-ידי השכל הישר.
חזרה
אל דף האינדקס המעודכן של ארצות קלדאריה
כתב וערך: גדעון אורבך, 2003.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.