Deformed Beast |
שיוך |
Chaotic Evil/Neutral |
נטיה |
Chaos or other |
יסוד קסם |
תיאור: הנבלן הוא שרץ
בגדלים משתנים, החי הן על אכילת גופות והן על קטל. למרות שיש סוגים רבים ושונים של
היצור הזה, ניתן לאפיין את רובם, פחות או יותר, בתאור הבסיסי הבא:
גופו של הנבלן הוא נמוך ופחוס, ממנו בוקעים שלושה זוגות רגליים, כאשר הזוג העליון
ביותר הוסב לזרועות לפיתה, אכילה וקרב, ואילו הזוג התחתון ביותר הוא מעובה וחזק,
ומתאים ליצור כח עבור קפיצות ארוכות (ברוב המינים). הלוע הוא ענקי, בעל שישים
שיניים לערך, המסוגלות ללפות ולקצוץ במהירות של מטחנת בשר, ומתוכו משתרבבת לשון
בשרנית וארוכה, המפזרת ריר סמיך באיזור המגורים, כאמצעי לזיהוי בידי בני מינו של
היצור ולסימון הטריטוריה של הלהקה (אם יש). אצל כמה מהמינים יש לריר גם שימושים
אחרים, מבעיתים יותר, כגון רירו המתלקח של נבלן המדבר, שנועד למנוע מהטרף להמלט.
גופו של הנבלן הוא קרומי, בעל שיריון קשקשים רך יחסית (אף כי אצל כמה מהמינים השיריון
התקשה מאד), מתוכו בוקעות שערות ארוכות, מעובות ולחות, וזאת במיוחד לאורך העורף,
שם מגדל היצור רעמה מתועבת. העיניים קטנות ואדומות, והחוטם מעובה ומפותח.
לנבלנים אין יכולת דיבור, אולם הם מסוגלים להשמיע סדרה של קרקושים מצקצקים, אשר
מאפשרת תקשורת מפותחת יחסית עם בני מינם (לפחות אצל כמה מהמינים).
קרב והתנהגות:
למרות שהנבלנים הם אוכלי כל, והתפריט הרגיל שלהם כולל בעיקר נבלות ולפעמים אף
צמחים מסויימים (בעיקר כאלו המכילים מלח או חומרים מיוחדים הדרושים לנבלנים אלו או
אחרים), הרי הגזע כולו הינו בעל אינסטינקטים ודחף חזק של צייד, דבר שמביא אותו
לנסות לתקוף קורבנות אפשריים בכל הזדמנות, בין אם מדובר בבני אדם או בבהמות (תלוי
בסוג ובעיקר בגודל של הנבלן). כל הנבלנים מסוגלים לחוש בקורבן חולה, חלש או פצוע,
וישתדלו לתקוף ולהכריע קודם כל אותו - דבר חשוב מאד כאשר הם לוחמים בחבורת
הרפתקנים. אם אפשר, הם ינסו להפריד בין הקורבן לבין חבריו, ואז לכתר אותו באין
מושיע.
מרבית הנבלנים תוקפים בלהקה, ואם אפשר גם ממארב. הם ישתדלו תמיד לתקוף כשהם נהנים
מיתרון מספרי, ואזי ליצור טבעת כיתור מסביב ליריביהם, כך שיוכלו לתקוף גם דמויות
העומדות מאחורה, כגון קוסמים. אצל כמה מהמינים המפותחים יותר, התנהגות זו היא
מכוונת ומתוכננת ממש.
מרבית הנבלנים, לעומת זאת, יעדיפו להמנע ככל האפשר מקרב ביחסי כוחות שווים, קל
וחומר כאשר הם עצמם בנחיתות מספרית. אם הטרף מתגונן באופן נמרץ ופוגע בהם, הנבלנים
ינסו להמלט מהקרב בקפיצות ארוכות או דרך התחפרות (תלוי בסוג), שכן המוראל של רוב
הסוגים נמוך יחסית למפלצות שוות ערך בגדלים דומים.
מבחינת צורת הקרב, יש לחלק את הנבלנים, באופן בסיסי, לשלוש קבוצות עיקריות:
1.
הנבלנים הקטנים:
יצורים אלו, שגודלם אינו עולה על זה של כלב גדול, הם קפצנים מעולים, ותוקפים תמיד
ממארב (למשל: מערמת זבל או חיטה), ובמספר גדול. ההתקפה הראשונית תונחת, ככל האפשר,
על-ידי מספר הנבלנים המקסימלי המסוגלים לעוט על קורבן אחד כדי להפתיע אותו ולמגר
אותו בנשיכות מרובות (שכן טופריהם חלשים מדי כדי לגרום נזק משמעותי בדרך-כלל).
זאת, תוך תקווה כי חבריו של הקורבן, אם יש כאלו, ימלטו ויותירו בידי הנבלנים את
שללם.
הנבלנים הקטנים הם בדרך-כלל פחדנים גדולים במיוחד, ויתקיפו אדם רק כאשר הוא נראה
להם חולה, חלש או פגיע במיוחד, או כאשר הם מתקבצים במספר גדול במיוחד. הם לא
יתקיפו חבורת הרפתקנים דרוכה, אלא אם כן הם נשלטים בידי יצור חזק יותר המסוגל
לגבור על החושים הטבעיים שלהם.
2.
הנבלנים הבינוניים:
יצורים אלו, שגודלם נע בין כלב גדול לסוס, מסוגלים לקפוץ ממארב, אף כי טוב פחות
מקרוביהם הקטנים. מאידך גיסא, הם בעלי יכולת ריצה גדולה יותר, ומסוגלים, לאחר
הקפיצה הראשונית, להדביק את טרפם בריצה למרחק קצר. הנבלן הבינוני מנצל את משקלו
הגדול יותר כדי לנסות להפיל את הקורבן ארצה בקפיצה הראשונה, ואז לנעוץ את שיניו
בצווארו כשהוא חסר אונים. לכן, הם דוגלים פחות בשיטה של Overbearing, ויעדיפו לחלק את ההתקפה הראשונית
על פני מספר יריבים, כאשר שני נבלנים קופצים על כל דמות בגודל אדם. במהלך הקרב
עצמו, היצורים ישתמשו ביכולת הריצה שלהם כדי לכתר את הטרף ולמנוע ממנו להמלט. הם
חמדנים ורעבתנים יותר, ולכן ינסו לכתר מספר דמויות, ולא יסתפקו באחת. כמו כן,
גודלם הופך אותם לתוקפניים יותר, והם יתקיפו בדרך כלל חבורה של בני אדם כל אימת
שיחסי הכוחות הם 1:3 לערך לטובת הנבלנים, אלא אם אלו נראים מסוכנים במיוחד. כמו
כן, הם מסוגלים לספוג יותר פגיעות בקרב טרם יפנו לנוס.
3.
הנבלנים הענקיים:
סוגים אלו, הנושאים שיריון כבד ומגיעים לגודל העולה על זה של סוס, אינם קפצנים
אפקטיביים, וגם הריצה שלהם אינה מהירה במיוחד. מסיבה זו, הם יעזרו ביכולות
ספציאלות (כל סוג בדרכו), כדי להכריע את הטרף, כאשר בדרך-כלל הם יסתתרו במקום
מתאים (כגון צמחיה סבוכה, בוץ או חול טובעני), וינסו לצוץ מכל עבריו של הקורבן
ולכתר אותו בצורה כזו שלא יוכל לנוס. כמו כל הנבלנים, גם הם דוגלים בהכרעת
הקורבנות מיד, וינסו לעשות זאת בדרך הטובה ביותר, על-ידי שימוש ביכולות המיוחדות
שלהם, כאשר הם משתמשים בגודלם כדי להפחיד את חבריהם של הקורבנות ולאלץ אותם להמלט.
יצורים אלו הם רעבתניים במיוחד, ומעטים הדברים אשר ירתיעו אותם מלתקוף. הגוף הכבד
והמשוריין שלהם הופך אותם למכונות הרג מצויינות, ולכם הם אינם נתרעים מקרב קשה.
היסטוריה: אגדות עתיקות על אודות המתקפה האחרונה של צ'אוגארוק על בני
האוראנוקי בדרום סוראגיה, מספרות על אחד מהאחרונים במשרתיו בני האלמוות, יוראמוק (Yuramuk) צייד
הביעותים, אשר נשלח בידי צ'אוגארוק לצוד את השאריות האחרונות של בני גזע זה, לאחר
חורבן ערי הכרך האחרונות שלהם, טאראנוק וזארדארוק בידי בני האלמוות משרתי
צ'אוגארוק, באלאגוט ואומבאשה.
המידע על מוצאו של יוראמוק הינו מועט ביותר; משערים כי הוא אחד ה-Spawns המאוחרים של
צ'אוגארוק, אולם שמועות אחרות טוענות כי מדובר דווקא בבן-אלמוות עתיק, עצמאי ושכוח
אשר צ'אוגארוק עיוות עד לבלי היכר, או במפלץ בן-אלמוות מעוות שנס מעולם אחר, ונכפף
לשירותו של אדון הכאוס רב העוצמה.
כך או כך, יוראמוק נשלח לצוד את אחרוני האוראנוקי בערבות, המדבריות והיערות של
דרום-מערב ארקוויליירי (כיום איזורי דרום סוראגיה, פוהאסה ומומגאסי). לשם כך,
השתמש זה ביצורים דמויי כלב, או ליתר דיוק, כלבי צייד עתיקים וקסומים אשר הושחתו
לבלי היכר מתוך זנים עתיקים של יצורים דמויי כלב, אשר כלו ואינם עוד. כך באו
לעולם, לפי האגדות הראשונים שבין הנבלנים.
הנבלנים, אכן, שימרו חלק מחושי הצייד של אבותיהם הקדומים, וחלק גדול מהם מגלים
אינסטינקטים ויכולת תקיפה מתוכננת שלא יביישו כלב צייד משובח. חלק מהמינים (כפי
שיפורט בהמשך), ממלאים אף פונקציות של "כלבי צייד" או "כלבי
שמירה", בידי אדונים שונים. דבר זה מאושש בהחלט את השמועות על מקורם.
האגדה מספרת, כי יוראמוק וכלביו המעוותים הדביקו לבסוף את מנהיגי האוראנוקי, וכפו
על בכירי הזאהאדורי האחרונים קרב נורא, שהתברר כיקר מאד לשני הצדדים. מרבית
הזאהאדורי ומלוויהם אכן נהרגו ונטרפו, אולם ליוראמוק אבדו אלפים רבים של כלבים
מעוותים, ביניהם שלושת כלביו הגדולים, היאהוני (Yahunny), אשר היו
לפי האגדה צאצאים אחרונים לגזע אדיר אשר נכחד מעל פני האדמה. יוראמוק עצמו נפצע
קשות, לא הצליח להשלים את משימתו, ובסופו של דבר התחפר אי-שם מתחת למדבר סאלוד, שם
שקע לתנומה אשר ארכה שנים רבות מאד. שארית הפליטה של הזאהאדורי נסו על נפשם,
ומספרים כי התקלות זו היתה הגורם המכריע אשר שכנע אותם לעשות את הריטואל האחרון,
אשר שינה את צורתם לצורת בני אדם - צורה בה התערבבו בקרב בני הגזע החדש, וחמקו
בצורה זו מעינו הזועמת של צ'אוגארוק הנחלש. כלביו המעוותים הנותרים של יוראמוק
נאחזו בהלה כאשר נפגע אדונם ולא עוד הנחה אותם בכח רצונו, והתפזרו באמוק לכל עבר.
הנבלנים הקדומים התפתחו באיזורים השונים של מערב העולם הידוע, מכלבים מעוותים אלו.
זנים אחרים, חדשים יותר, פותחו בכל רחבי העולם הידוע בידי מגים חזקים, אנושיים
ואחרים, ושאר בעלי עוצמה למען מטרות שונות. זנים אחרים נוצרו, כנראה, בהכלאות בין
נבלנים מסוגים שונים.
אף כי יוראמוק קם, בתחילת העידן החמישי, פעם נוספת ואחרונה (בסופה הושמד לפי
השמועה בידי לוחמת עלפית רבת-עוצמה), הרי שמעולם לא עלה בכוחו, או בכוחו של אי-מי
אחר, לשוב ולגייס את הנבלנים לרצונו. אלו התפשטו על פני כל העולם הידוע, הופכים
לאחד מזני המפלצות הנפוצים והמטרידים ביותר.
תאור
מקוצר לסוגים שונים של נבלנים (Scavengers)
שרץ קטן וקרומי, בגווני החום-אדמדם, שהוא אחת המפלצות
הנפוצות ביותר בעולם הידוע. גודלו של נבלן הערמות אינו עולה, בממוצע, על זה של כלב
קטן. נבלן הערמות, הנפוץ בכל רחבי העולם הידוע, הוא יצור מהיר וזריז, החי בדרך-כלל
בפרברים מזוהמים ורבעי עוני של ערים גדולות, ובכל מקום בו נערמות ערמות זבל לגובה
באין-מפריע. מקומות כגון חצרות אחוריות של פונדקים ירודים ובתי מרזח, או קצביות
מזוהמות וגדולות חביבים עליו במיוחד. לעיתים קרובות, ניתן לשמוע את קרקושיהם
הקולניים של נבלני הערמות מנסרים בשעות החשיכה, מבין ערמות הזבל.
נבלן הערמות הוא פחדן גדול, ובדרך-כלל לא נוטה לתקוף אנשים חמושים, אלא אם כן
היצורים נאספים במספר גדול במיוחד והם מורעבים במיוחד. מזונו הרגיל הוא עכברים,
חתולים וכלבי רחוב, וכמובן פגרים המושלכים לתוך האשפה. מאידך גיסא, נבלן הערמות
עשוי בהחלט לתקוף ילד שטעה בדרך או יצא לרגע מטווח השגחתם של הוריו, ניצול מדמם
ופצוע קשה אשר ברח מהתקלות או קטטה, ובמיוחד קבצנים זקנים וחולים או שיכורים חסרי
אונים הרובצים בסמוך לערמות הזבל. בכל מקרה, נבלני הערמות אינם בנויים לקרב קשה,
וכאשר הם נתקלים בהתנגדות עזה, או נופלות מקרבם אבדות, הם נוטים לברוח. מדי פעם,
רואים נבלני ערמות משמשים כבני לוויה לאוכל נבלות גדול יותר, כגון וארגו, ואזי הם
אמיצים מעט יותר, אולם עדיין הם יעדיפו להשאיר "לאח הגדול" את עיקר
הקרב, בעוד הם מסתובבים ונושכים מהאגפים, תוקפים ובורחים חליפות.
קרובו של נבלן הערמות, הדומה לו בגודל ובהתנהגות, אלא
שלהבדיל מקרובו המצוי, צבעו של נבלן השיבולים הוא חום-זהבהב, דבר המאפשר לו
להסתוות היטב בשדות קמה ובעיקר בערמות שחת. נבלן השיבולים, מעצם טיבו, מעדיף
איזורים כפריים, ומחבב מאד את פאתי השדות, המחסנים וטחנות הקמח, שם הוא מסתתר בין
השקים והערמות. מזונו הרגיל הוא עכברושים ועכברושי ענק, בין אם חיים או מתים, אלא
שהוא לא מהסס לתקוף עובדי-שדות בודדים ולא זהירים, בעיקר כאלו הנראים לו חולים או
חלשים, ומצויים מחוץ לטווח ראייתם של חבריהם. קבוצת נבלני שיבולים מתגנבת אל
קורבנה במיומנות, תוך זחילה שפופה בתוך החיטה ובין השקים, או טיפוס מהיר על קירות
המחסן, ואזי נוחתים בלא התראה חמישה או שבעה מן היצורים המאוסים על קורבנם,
ומכריעים אותו ארצה במהירות.
קרוב נוסף, מגודל מעט יותר של נבלן הערמות, אשר גודלו הינו
כשל כלב בינוני ומסיבי, וצבעו חום-כהה. על עורו הגבשושי והלח צומחים גידולים
מצחינים, לחים ושעירים, המגדלים שערות ארוכות, דביקות וגמישות, המפיצות ארומה דוחה
של שלשול.
נבלן צושתא, להבדיל מקרובו המצוי החי על פני השטח של העיר, התרגל לחיות בקומפלקסים
העמוקים והמוצפים למחצה של ביובי הערים הגדולות, המלאים בתערובת מבחילה של צואת
אדם, מי אפסיים מזוהמים, אשפה ופגרים, אשר עליהם ועל חרקי ענק מזדמנים ניזון
היצור. נבלן צושתא נוהג לשחות בלהקות בתוך המיים החומים כהים, כאשר רק עיניו הבולטות
מזדקרות מעט מעל פני הנוזל החשוך. אזי, בלא התראה, מסוגלת הלהקה ליצור דחף גדול
בעזרת רגליהם האחוריות של חבריה, המגדלות קרומים רחבים כשל ברווז, ולעבור לריצה
מהירה על פני המיים או אף לקפיצות מהירות (הטובות מאד ללכוד זבובים ויתושים ענקיים
הזוחלים על קירות הביוב). כל זאת, כשהם משמיעים קול נתעב, משהו בין קרקוש עמום
לבעבוע שורקני. קורבנות האדם המזדמנים של סוג זה של נבלן הם בדרך-כלל עובדי ביוב
לא זהירים ונוודים, אבל גם הרפתקן בודד, בעיקר פצוע ועייף למראה, יכול להיות מטרה
מצויינת להסתערות של להקה רעבתנית.
להוסיף לצרה, התגלו לא פעם צואנים (Looers) וביחוד שאמאנים של מין מאוס
זה, המחזיקים רפשני צושתא בתור חיות מחמד, ולעיתים אף בתור צופים המסייעים ללהקת
צואנים לאתר ולהפתיע את טרפה, או להזהירה מפני התקרבות כח אוייב מסוכן. גרוע מכך;
לנבלני צושתא יש יכולת התכווצות מצויינת בשל גופם הלח והגמיש, ואף יכולת לפצח
ולפרק מנעולים בתנועה סיבובית של שיני האנקול שלהם. חבורת צואנים נועזות משתמשות
לא פעם ביכולת זאת כדי לאפשר להם לפרוץ רשתות מגן ושאר אמצעים שנועדו למנוע אותם
מלחדור מן הביוב למיני מקומות שמורים.
נבלן אפור ומשוריין זה, אשר גודלו מגיע בערך לגודלו של כלב
זאב, הינו הגדול והתוקפני מבין הנבלים המוגדרים "קטנים". יצור זה מחבב
גבעות אבנוניות, אם כי הוא מסוגל לחיות היטב גם במישורים זרועי טרשים ולעיתים אף באדמות
חקלאיות. גופו של היצור הוא משוריין למדי, ויש הטוענים כי מדובר בגרסה ממוזערת של
ה-Gray Gasher הענק והאימתני. עורו הקרני של היצור הוא בגוונים שונים של אפור,
או חום-אפרפר, ועל עורפו מגן צווארון גרמי הדוק, המוסיף מאד להגנתו מפני מכות חרב
מכוונות היטב.
משערים כי מוצאו של היצור הינו מארץ האורקים ההרריים
מוגוטוג, אולם הוא התפשט בעקבות הכיבושים שכבשו אורקים אלו לפני למעלה מ-1,000
שנים, ונותר במקומות האחזותו החדשים מאות רבות של שנים לאחר שהאורקים גורשו בחזרה
אל ארצם.
אבנון הגבעות, יצור בעל יכולת קפיצה מדהימה, שורץ בין אבני
הגבעות, שם הוא מתחמם בשמש ומשמיע קולות גרגור מוזרים, וחי בלהקות גדולות למדי.
בעת התקפה, היצורים קופצים במהירות מאבן לאבן, כשהם מנסים לכתר את קורבנם. הקורבן
השכיח והאהוב ביותר הינו בקר וכבשים, אולם גם רועים, איכרים ונוודים נופלים קורבן
לא פעם, שכן להקה גדולה של אבנוני גבעות לא תהסס לתקוף חבורה אנושית ולהפיל בה
קורבנות, תוך שיתר חבריה נאלצים להמלט על נפשם כל עוד רוחם בם.
בעוד שהאורקים של מולדתו המקורית לא יחסו לאבנון הגבעות
חשיבות מרובה, מלבד כמזיק מרגיז, הרי היצור צבר פופולריות מוזרה דווקא בקרב חלק
מהחוואים של מאנזרה. בקרב החוואים הקשוחים, ובעיקר בקרב רועים בריונים ופושעים
נודדים במאנזרה, גידול יצורים אלו כחיות מחמד וכתחליף לכלבי תקיפה הפך להיות
פופולרי מאד. לא מעט פושעים מנזריים מגדלים אבנון גדול ומפחיד במיוחד, אליו מוצמד
קולר מאיים, ומבהירים ל"קליינטים" כי אם יעלו את חמתם, יסיימו בתוך
הצלחת של "Old good Billyscav". כמו כן, שילוח אבנוני גבעות כנגד הבקר של
חוואים יריבים הפך להיות להיט במריבות הבוקרים והחוואים השונים באיזורים הכפריים
של מאנזרה, ודרך טובה להבהיר לזר כי הגיעה שעתו להסתלק מהשטח, פן יבולע לו.
מנהגים דומים אימץ גם הטיראן שהשתלט על אורינסיאנה הסמוכה, מנואלה ותקאניו, אשר
בריוניו חיבבו מאד את היצורים הללו, וגידלו כמות גדולה מהם. בין היתר, נעשה שימוש
ביצורים בשמירה על מחנות עבודת הפרך לעבדיו הרבים של הטיראן, וכן להתקפות יחידות
המרצחים שלו ("קשתי הגבעות") על שטחי הגבול של מנזארה השכנה.
נבלן וארגו | מגפתן כתום | נבלן הילאסיאני | נבלן חולות | רירן צללים
| נבלן מכרות |
נבלן אוזגוש | נבלן האיים
יצור נתעב זה הינו ככל הנראה הנבלן הקדום ביותר, שנותר בעל
הדמיון הרב ביותר לכלביו המעוותים של יוראמוק, כפי שהיו בעת הקרב הגדול בינם לבין
אבירי הזהאדורי. כמו כן, זהו הנבלן הבינוני הנפוץ ביותר, אשר התפשט בכל רחבי העולם
הידוע, ושוכן בעיקר במערות, נקבות ומבוכים, אולם פולש גם למערכות מרתפים גדולות,
חורבות אפלות ונטושות, וכל מקום חשוך עם מעט לחות, שיש בו טרף זמין מכל הסוגים.
הוארגו הוא יצור בשרני ורך יחסית, בעל גוון סגול עד סגול כהה, ומפתח לוע עצום וזב
ריר. הזרועות הקדמיות התפתחו לטפרים עצומים, דמויי מצבטיים, המסוגלים לאחוז בטרף
ולקרב אותו אל הפה הענק, שם הוא משוסף ונטרף ברעבתנות. קולו הוא קרקוש עמוק, מאורך
המסתיים בחרחור ארוך הדועך באיטיות, ומזכיר את המילה "Vergu", ומכאן גם שמו של
היצור.
הוארגו הינו הדוגמא הקלאסית לנבלן הבינוני. אין לו יתרונות מיוחדים, מלבד מספר
גדול ורעבתנות בלתי מתכלה, המניע אותו לתקוף כל דבר שזז או שאינו זז, המכורסם
ומעוכל עד היסוד, כולל העצמות ומרבית פריטי הציוד, מלבד יהלומים וחפצים קשיחים
אחרים שלא ניתן לעכל. כאשר הוא נתקל בשיריונות וחפצי מתכת גדולים, הוארגו מפריש
עליהם ריר, הגורם למתכת להחליד ולהתפורר בתוך 12-48 שעות, עד שהיא מגיעה למצב כזה,
המאפשר לו לפוררה בטפריו ולהגיע אל הבשר המרקיב שמתחתיה. ריר זה של הוארגו, הקיים
בכמות גדולה באיזורי משכנו, נספג בקירות ויוצר ארומה של צחנה מוזרה, בעלת ניחוח
המזכיר חומרים משמרים, דבר אשר מאפשר להרפתקנים בעלי נסיון לזהות מראש איזור נגוע
בוארגו.
מוצאו של יצור זה הינו מן הוארגו, ממנו נוצר בניסויים חסרי
מעצורים שערכו מגים קיידרהרצים קדומים במאות 8-9 לספירת הילאסיאס, וזאת בכוונה
מובהקת ליצור נשא מחלות נתעב, שיסייע להם לפגוע באוכלוסיות אויב, ובעיקר
באוכלוסייתן של ערים נצורות, כדי להביאן לכדי כניעה. מטרה מרושעת זו הצליחה
במלואה. היצור שימש ברבים מהקרבות והמצורים הגדולים במלחמת האזרחים הראשונה של
קיידרהרץ, עת הביסו מאמיני טוטאנהאגן את מאמיני קריגנסדורף וליטאנגארדה, וכפפו את
הארכיפלגו הקיידרהרצי לראשונה לשלטון ה"פיהרר פרינציפ" ו"השלשלאות
הנאצלות" של טוטאנהאגן. מאוחר יותר, השתחררו כמה מן היצורים, התפשטו בקיידרהרץ,
וממנה אל חלקים גדולים בעולם הידוע. למזלה של האנושות, קצב ההתרבות של יצורים אלו
איטי יחסית, והם נותרו מיעוט קטן באוכלוסיית הנבלנים. זאת גם עקב תחרות עם
"אביהם הקדמון", הוארגו, על איזורי מחיה דומים למדי.
מגפתן כתום מזכיר את הוארגו בהופעה, אולם הוא בשרני פחות ומשוריין יותר, ועורו
קשיח יותר ובעל גוון כתום חולני, הנע מכתום עמוק ועד כתום חיוור או כתום-אדמדם,
לעיתים עם כתמים ירוקים חולניים הנראים כגידולים. היצור מצוייד בשני ניבים בולטים
מפחידים הבוקעים מהשפה התחתונה, ובחרטום מאורך ודביק, הנראה כחדק או זרבובית זבי
נוזל מצחין.
המגפתן הכתום, כמו הוארגו, חי במבוכים ומנהרות, אלא שהוא מעדיף במיוחד איזורים
מזוהמים, בעיקר כאלו הנגועים במוות, כגון איזור בו נטבח קלאן קטן של נוודי מערות.
לעיתים, כאשר משתוללת מגפה על פני הארץ, היצור מתגרה עד-כדי כך, שהוא עולה על פני
הקרקע, ומשוטט בכפרים הנטושים שנפגעו מן המגפה, בעיקר בשעות הלילה, כשהוא מתענג על
הגופות הנגועות ומטיל בתוכן את ביציו.
שיטת המתקפה של המגפתן דומה לזו של הוארגו, אולם הוא אגרסיבי עוד יותר, ומסוגל
לגרום לנזקים קשים מעצם מבנהו השטני. הניבים מחוללים נזק עצום, ומסוגלים לגרום
לדימומים קשים אצל הקורבנות. כמו כן, רירו של היצור, שהוא נשקו המפחיד ביותר, נגוע
במחלות זיהומיות שונות, ומסוגל לגרום למחלת רקב ולשאר פגעים דומים אצל כל מי שהריר
הנתעב נמהל לתוך פצעיו. עם זאת, כוח המחלות שמעביר היצור אינו גדול די הצורך כדי
לגרום למגפה קטלנית בפני עצמה, אלא בדרך-כלל, מתמצה בסוגים שונים של רעלות וזהמות,
המסוגלים אומנם לחולל אסון בקרב אוכלוסיה רבת נפגעים של עיר נצורה, אולם אינן
מסוגלות לחסל אותה כליל, וזאת בדיוק לפי תוכניתם של אלו אשר יצרו את השרץ לראשונה.
סוג זה של נבלן התפתח מהוארגו לפני כ 3,000 – 2,500 שנים
לערך, אי-שם בחלקה המזרחי של יבשת ואלנקאלד, והוא מותאם מאד לחיים ביערות ממוזגים.
היצור משוריין בשיריון קל חום-ירקרק, מעליו בוקעת רשת של שערות בגוונים שונים של
ירוק, חום, זהבהב ואדום, היוצרים כתמי צבע המסייעים ליצור להסתוות היטב בקרקעית
יער מלאה בעלים. בין השערות של היצור, במיוחד על הכתפיים ולאורך מרכז הגב צומחים
קוצים שוכבים, טבולים בארס, המסוגלים להזדקף בלא התראה כאשר אי מי, מכה ביצור
בגבו, דבר קטלני במיוחד כנגד טורפים גדולים הקופצים את טרפם כדי לנסות ולנשוך אותו
בגבו ובמפרקתו. כמו כן, היצור הינו בעל זנב מוזר, הנראה כאוסף של חוטי שערות
בגוונים שונים, עליהם גדלים זיזים קוצניים קצרים. בדרך כלל, שערות אלו אסופות
במעין צמה או שתיים, המסוגלות לחבוט ביריבים הקרבים ליצור מן הצדדים ומאחור,
ולגרום נזק מחריד. התקפתו המסוכנת ביותר של היצור, מכל מקום, הינה כאשר הוא פורש
את זנבותיו כמניפה מוזרה, הנראית כחיקוי מעוות לטווס. במצב זה, הוא מסוגל לירות
מטח של קוצים וחלקיקים קרניים דמויי נבג משונן למרחק של 15-20 מטרים.
תכונותיו אלו של היצור, כמו גם ססגוניותו היחסית, הפכו אותו פופולרי מאד על
הקייסרים ההילאסיאניים ושאר שועי האימפריה, שהיו נהנים מאד להציב להקות שלו בזירות
השעשועים, שם היו נלחמים בלודרים או בחיות ומפלצות שונות. מכאן גם קיבל היצור את
שמו.
נבלן מגודל זה עבר הסתגלות קיצונית לתנאי מדבר, והוא מצוי
כמעט בכל המדבריות הגדולים של העולם הידוע, ובעיקר באלו של מזרח יבשת לוסטוליס.
נבלן החולות הינו יצור בגודל סוסון או לעיתים גדול מעט יותר, בעל עור קרני ומוקשה,
וצורת גוף המאפשרת לו להתחפר בתוך החול העמוק במהירות ולנוע מתחת לאדמה בצורה זו.
צבעו הצהוב, לעיתים מנומר במעט כתמים חומים, מאפשר לו הסוואה כמעט מושלמת. כאשר
הוא תוקף, הוא עושה זאת בקפיצה אדירה אל עבר גבו של הקורבן, בקפיצה זו הוא מסוגל
לעבור כ-20 מטרים, ולצבור תאוצה המסוגלת להפיל אף יצור חזק ארצה, כאשר השרץ נתלה
על גבו ומסיים את המלאכה בנשיכה מדוייקת. לאחר מכן, הוא גורר את הקורבן לתוך החול,
שם הוא מכרסם אותו בנחת. אם הקפיצה הראשונה אינה מסיימת את המלאכה, מסוגל היצור אף
לרוץ במהירות ניכרת, כאשר להקה תנסה לכתר את היריבים או לגרום להם לרוץ בבהלה עד
שיאפסו כוחותיהם, וכך יקלו על הנבלנים את מלאכתם.
בעבר הרחוק של ממלכת שיראזיה, נפלו כמה מהיצורים הללו בידי כוהני העקרב המרושעים
הסוגדים לשד החול וואסאח' (פאהאג'ייני), ואלו עשו בהם שכלולים ושיפורים כדי
להתאימם לתפקידים שונים שהועידו עבורם. בין היתר, קיבלו כמה מנבלני החולות את
היכולת לפזר על פני חול המדבר ריר צמיג, אשר מסוגל להתלקח לאחר מספר דקות עד שעה,
הכל תלוי בכמות הריר, סוג האדמה והטמפרטורה השוררת בחוץ. בלילה, כמובן, הקצב הוא
איטי במיוחד, מה שמאפשר ליצורים אלו את אחד המנהגים המרושעים ביותר שלהם; לפזר את
הריר סמוך לנתיבה של שיירת גמלים חונה בשעות של טרם השחר, כדי שזה יתלקח בעוצמה
מיד עם עליית השמש, כאשר השיירה אך יצאה לדרכה.
מזונו העיקרי של נבלן המדבר, לצד "טיפול" בנבלותיהם של בני אדם ויצורים
אחרים אשר קרסו ונפלו בחום המדבר, הינו גמלים. כמו כן, חלק חשוב בתפריט הינו דמויי
אדם קטנים כגון גובלינים מדבריים ואנשי תן, אשר השילוב בין כח פיזי מועט יחסית
ופחדנות חבריהם ללהקה הופך אותם לטרף קל וכמעט חסר אונים כנגד התקפת היצור
המאסיבי. עם זאת, היצור הוא תוקפני מאד, ופוגע בבני אדם בהזדמנויות רבות. הקורבנות
השכיחים ביותר שלו הם נערות בדואיות, היוצאות אל המדבר כדי לרעות את הגמלים, אולם
כל קבוצה קטנה של אנשים עשויה להיות יעד להתקפה בידי להקה גדולה ורעבתנית. מכל
מקום, כאשר הקורבנות מתגוננים באופן מפתיע ופוגעים קשות ביצורים, בדרך-כלל יעדיפו
נבלני המדבר להמלט ולהתחפר בתוך החול, עד הפעם הבאה.
מוטאציה קטלנית במיוחד של נבלן הוארגו הידוע, אשר נוצרה
במזרח לוסטוליס בעידנים העתיקים, ככל הנראה בתקופת הממלכה העוקאשית, והתפשטה בכל
רחבי העולם הידוע. רירן הצללים, הידוע לעיתים גם בכינוי "בהמון הצל",
נוצר בידי מאגים רבי עוצמה שיעדו את כל טיבו של היצור לשמש כשומר אוצרות מעולה.
בממלכה העוקאשית הקדומה, ובמיוחד בעת השתחתותה, שימשו רירני הצללים כשומרים למקדשי
הזדון האדירים, והיו מקבלים את שאריות קורבנות האדם המרובים שהורדו מהמזבח.
בתקופות מאוחרות יותר, הוצבו היצורים במבוכים, מגדלים וחדרי גנזים, כדי לשמור על
חפצי קסם, ואף לאסוף חפצים נוספים מפולשים פזיזים.
בהמון הצל הינו בגודלו של נבלן הוארגו, בעל שיריון מוקשה
אך במעט יותר מאשר של אביו הקדמון הבשרני. צבעו הוא כחול-סגלגל עד כחול כהה,
לעיתים עם נקודות אדומות או ירוקות הזוהרות באור קלוש (ולא פעם, לפי השמועות,
יוצרות סימנים של רונות מסתוריות). בהמון הצל ניחן באאורה מאגית אשר הוטבעה בעצם
ישותו, וגורמת לו להמשך משיכה עזה לקסם, ובעיקר לחפצים המקרינים הילה קסומה. אי
לכך, היצורים מסתובבים באופן קנאי סביב אוצרות בעליהם, ולוחמים כמעט עד מוות כדי
למנוע מפולשים לגזול אותם. כמו כן, הם מסוגלים "להריח" את חפצי הקסם
המצויים על פולשים, בעיקר הרפתקנים בישי מזל, ולהמשך אליהם כמו עשים אל נר. מסיבה
זו, מרבית אמצעי ההסוואה הינם בלתי יעילים בעליל כנגד יצורים אלו, המסוגלים להופיע
בהמוניהם זמן קצר לאחר שנכנסו ההרפתקנים חסרי המזל אל תוך המתחם שלהם. כאשר הם
ממיתים את הקורבנות, הם עוקרים מהם את חפצי הקסם, וגוררים אותם אל ערמת האוצר של
אדונם.
רירן הצללים הוא יריב מסוכן. מלבד היכולות הרגילות של וארגו, ההילה הקסומה הבוערת
בתוכו מגנה עליו באופן יעיל מפני קסמים, ונותנת לו הילת אנטי-קסם חזקה למדי. כמו
כן, הוא מסוגל לסוג נחות של הבהוב, המקשה על יריבים לפגוע בו. מדי פעם, נתקלים אף
בפרטים מגודלים ומפותחים במיוחד, המסוגלים לשלוט בכוחות דמויי לחש פשוטים, או
להפנט בעזרת מבט עיניהם. חלק מהפרטים יכולים להפעיל יכולת הדומה ללחש Blur,
הגורמת להם להיות כמעט בלתי נראים בחשיכה קודם שהם מסתערים על קורבנם.
סוג זה נבלן מגודל, נראה כגרסה מגודלת ומשוריינת יותר של
הוארגו העתיק. עורו הקרני והנוקשה הינו בעל גוון ירוק-שחור, עם רסיסים מוזרים
המנמרים אותו פה ושם, הנוצצים בירוק בהיר חולני. הראש פחוס, מלבד איזור העיניים
המגודל והבולט, המזכיר מעין טלסקופ מעוות, נוצץ באדום. מהלוע משתרבבת, ביחוד כאשר
היצור מרחרח את קרקע המכרות החשוכה, לשון רחבה ושטוחה בגוון ירקרק-נוצץ, המזכירה
מטאטא או עלה ענק, המטיילת על הקרקע לפניו ומגששת אחר אותות מקורבנות פוטנציאליים
אשר עברו לאחרונה באותו איזור. גבו מחוספס, ולא פעם, כאשר הוא כורע ורובץ בתוך
האפר גדוש סיגי המחצבים של המכרות, ניתן לטעות בו ולחשוב כי מדובר באבן בזלתית
גדולה, בתוכה מעורבים חלקי גבישים ומחצב גולמיים. טעות זו היתה, ככל הנראה, הטעות
האחרונה אשר ביצעו כורים רבים מאד בכל חלקי העולם הידוע.
נבלן המכרות, אשר התרגל לחיות במעמקי האדמה, ובעיקר במכרות הגרימסטון והלוגוס
הענקיים שקיימים בחלקים רבים של העולם הידוע, מפורסם בכך כי החלק העיקרי בתפריטו
אינו יצורים חיים, אלא כרסום ועיכול של שאריות מאותם גבישים רעילים ונוצצים,
הדרושים לו למען קיומו. חלק מיצורים אלו אולפו בידי עלפים אפלים, טרולים עצומים
ושאר שוכני העולם התחתי, כדי לשמש כבהמות שמירה במכרות, ולטרוף עבדים בורחים, למען
יראו ויראו. כמו כן, היצור מזהה כורים אנושיים, בדרך-כלל הן כפולשים לתחומו והן
כסכנה למלאי המזון שלו, ומגיב בהתאם.
כוחו הפיזי של נבלן המכרות הוא גדול, אף יותר משל הוארגו, אולם לא בכך סכנתו
העיקרית; רכיבי הגבישים אשר הוא אוכל, מאפשרים לו לנשוף נשיפת גאז כחולה או ירוקה
(לפי הגביש), אשר גורמת נזק עצום ליריביו, ועשויה להכניס אותם, במקרים מסויימים,
להתקף השתנקות ואף לעלפון מלא. את שרידיהם ניתן יהיה למצוא בדרך כלל זרוקים ליד
גבישי הלוגוס או הגרימסטון הגדולים הצומחים בינות סלעי מאורתו של נבלן המכרות.
נבלן המכרות מסוגל לתקשר, מלבד קרקושו העבה, גם על-ידי הפלטת רסיסים זוהרים לאוויר,
המהווים אות ליתר חבריו הנמצאים באיזור, בדרך כלל להגיע במהירות לעזרתו, או כדי
לחלוק התקפה על טרף עתידי. הלשון הגדולה והרחבה מהווה גלאי חום מצויין, ומשפרת מאד
את יכולתו של היצור לחוש פולשים, וזאת אף ממרחקים גדולים יחסית.
נבלן אוזגוש הוא קרובו הרחוק של נבלן החולות, ודומה לו
בכוחו ובגודלו, למרות שהוא חסר את היכולת לפזר ריר מתלקח. מאידך, שיריונו מפותח
יותר, וראשו מצוייד בשתי קרניים חדות, אשר מסוגלות לשמש אותו בהתקפת נגיחה קטלנית
אגב הסתערות או קפיצה מהאוויר. גוון עורו של נבלן אוזגוש הוא בגוונים שונים של
חום, כאשר הקשקשים הגדולים והמחודדים על גבו, וכן גידי רגליו הינם שחורים. קולו
דומה לנשיפה מאוסה, ארוכה ומלאת תאווה.
יחודו של נבלן אוזגוש, הוא מזגו הנוח מאד לאילוף, אשר שמר יותר מכל נבלן אחר על מאפיינים
המזכירים כלב מלחמה גדול. כאשר היצור מאולף, הוא צייתן מאד לבעליו, וניתן ללמד
אותו לא מעט פקודות, בעיקר כאלו הנוגעות לקרב, הסתערות ונסיגה.
האורקים באיזורים שונים בעולם הידוע, וכן שבטים מסויימים של פראים וסוחרי עבדים
הנודדים במרחבים החמים והיבשים שם נמצא איזור התפוצה של המין הזה, אוהבים מאד לגדל
אותו עבור שמירה ולחימה. לא פעם, ניתן למצוא מספר גדול מהיצורים הללו מסתובבים
במחנות אורקים ואוכלים את שאריות הטרף שלהם ומתקוטטים בפאתי המחנה על נתחים אלו
ואחרים. כמו כן, משתרכים יצורים אלו עם לגיונות האורקים (בעיקר אלו של מוגוטוג)
במלחמות ופשיטות, ומסייעים להם, גם על-ידי חיסול וטריפת פצועים מצבאות האוייב. מדי
פעם, נצפו פרטים מגודלים במיוחד ממין זה, כשהם רתומים למרכבות אורקים או סוחבים
משאות.
יצור מוזר ורעבתן זה מתגורר באיים טרופיים ולאורך חופים
חמים, ומחבב מאד איזורי מנגרובים ואיזורים עתירי דקלים. עורו של היצור, בגוונו
הטבעי הוא ירקרק-זהבהב, בעל כתמים אדמדמים, אולם היצור סיגל לעצמו יכולת שינוי
צבעים המזכירה זיקית ענק. אי-לכך, הוא מחליף גוונים ומרקמים באינספור צורות
ותצוגות, ויכול לאמץ לעצמו כל תשלובת צבעים מגווני כחול-ירקרק של ים, ועד גווני
כתום-צהוב של אש.
כמו הוארגו, גופו של נבלן האיים הוא בשרני ושיריונו חלש יחסית. כל שלושת זוגות
הגפיים הן מאורכות וגמישות, מסתיימים במעין אנקולים, המאפשרים ליצור להתלות מעל
דקלים. הראש הוא מוזר ומחודד, בעל לחיים עגולות סמוקות משהו, עיניים צהבהבות צרות
ומפרש עור מתמתח בשולי הצוואר. מפרשי עור נוספים פרושים על הרגליים, ומאפשרים
ליצור להפוך חלק מקפיצותיו לדאייה למחצה, בעזרתה הוא מסוגל לעבור מרחק גדול בין עץ
לעץ.
מלבד תפריט הנבלות הרגיל שלו, והיצורים שהוא אוהב לטרוף (בעיקר קופים), הנבלן
האקזוטי נהנה לקנח באגוזי קוקוס ובביצי ציפורים, אותן הוא חוטף מקינים, אחריהם הוא
מרחרח בתאבון גדול. כמו זיקית ענקית, לנבלן האיים יש לשון ארוכה ודביקה, המאפשרת
לו ללכוד ולמשוך לפה טרף בגודל מתאים, או לחבוט ולהמעיד טרף גדול יותר. כמו כן,
גופו הגמיש יכול להתכדרר, דבר המאפשר לו נחיתות הרות אסון על יריביו, תוך הנחת מכה
קטלנית בעזרת זנבו המשונן.
נבלן האיים מהווה, כמו כל הנבלנים בגודלו, סכנה לבני אדם, ביחוד כאשר הוא מתאסף
בלהקה גדולה. את הלהקות הללו ניתן לזהות לפי הקרקוש הצווחני, המוזר והמיבב משהו,
הנשמע למרחוק. אלא שבעת צייד, יצורים אלו מסוגלים להתקדם או לקפוץ מעץ לעץ בשקט
מופתי, כאשר יכולת ההסוואה המפותחת שלהם מאפשרת להם להקיף את הקורבנות הבלתי
חושדים. אזי, הם נושרים עליהם מן העצים, או מכים אותם בלשונותיהם וזנבותיהם, כאשר
הם קופצים במהירות, תוקפים ונסוגים חליפות במהירות מסחררת כזו, עד שנראה כאילו הם
מתעופפים תדיר בין העצים ליריביהם - דבר המקשה מאד על התמודדות מולם בכלי נשק
ידניים ואף בכלי יריה.
ילידים החיים באיים מכירים היטב את היצורים, שמפילים מהם אבדות לעיתים קרובות.
מטיילים זרים ולא זהירים מצויים בסיכון גבוה עוד יותר, בעיקר מפני שהם אינם מכירים
את היצור ותכונותיו, ואינם יודעים להזהר ממנו כראוי. כמו כן, לחלק מהנבלנים הללו
יש מנהג מגונה להתגנב לכפרי הילידים תחת חסות החשכה או בשעות בוקר מוקדמות, ולחפש
תינוקות בעריסות או ילדים המסתובבים לבדם, לחטוף אותם במהירות ואזי להעלם.
מאידך, היצור המוזר, בגלל גווניו המוזרים והססגוניים, כמו גם בשל האינטליגנציה
שלו, שהיא גבוהה יחסית לנבלנים אחרים, מהווה "חיית אוסף" מבוקשת מאד
בקרב פיראטים ושאר יורדי ים קשוחים, ואף בקרב נוסעים לא מעטים המחבבים חיות
אקזוטיות. לנבלן צעיר שנלכד בחיים יש תמיד ביקוש, ולעיתים הוא נמכר במחירים גבוהים
מאד.
בהמה ענקית, אפורה ומשוריינת בכבדות, אשר כמו הוארגו, הינה
בין הסוגים הקדומים ביותר של נבלן, וככל הנראה מוצא בניה הראשונים הינו מצאצאיהם
הנחותים של שלושת היאהוני. הלעסן האפור הינו חיה מבעיתה, אשר גודלה עולה על סוס
מגודל (שלא לדבר על רוחבה, היכול להגיע עד שני מטרים לערך), בעל פה עצום עטור
שיניים רצחניות, ושיריון גב אפור-מלוכלך ממנו מזדקרים באי-סדר קוצים מכוערים
ועצמוניים. הלעסן האפור הינו יצור סתגלן, ואף כי הוא מעדיף מערות פתוחות, הוא
מסוגל לחיות בפני שטח מגוונים מאד, ואי לכך הוא נפוץ למדי ברחבי העולם הידוע,
בעיקר במיני חורבות ובאיזורי מרחבים סלעיים, הרחק ממקומות ישוב.
בניגוד לאביו הקדמון, היאהוני, לעסן אפור אינו מסוגל לרוץ במהירות לפרק זמן ארוך,
ודילוגיו הם מגושמים למדי. מסיבה זו, היצור מנסה להפתיע את קורבנותיו, כאשר הוא
שוקע אל תוך קרקע של חול אפרורי ותחוח, באופן כזה שגבו (המזוהם בחול ושארי אבנים),
נראה כחלק מהסלע. כאשר מזדמן קורבן, היצורים ינסו להגיח ממחבואם ולהקיף אותו
מעברים. בין הפריטים השכיחים בתפריט מצויים עוגים וטרולים, בני אדם (בעיקר נוודים
שוכני גבעות), ולעיתים, כאשר מספרם של היצורים גדול מספיק, אף יצורים בגודל של ענק
גבעות. התפריט מושלם, כרגיל אצל בני מינו, על-ידי איסוף נבלות מכל מין שהוא.
לעיתים נדירות, היצורים פושטים על פאתי כפרים, ומחוללים שואה בגדרות בקר ולולים.
ללעסן האפור אין שיטות מלחמה מתוחכמות. הוא מסתער, תוך שהוא מתנודד מצד לצד על
רגליו הכבדות, ומשתמש בכובד משקלו ובעוצמתן הנוראה של שיניו, שהן כה חזקות עד שהן
מסוגלות לקצוץ מתכת ולפגוע בשיריונות שנושאים יריביו. לעיתים, הוא מסוגל לרמוס
יריבים קטנים ולמעוך אותם ברגליו האחרויות המעובות, הקצרות והמטופרות. קרקושו של
היצור נשמע לא פעם דומה לשאגה רועמת, או תקיעת שופר גסה, ודי בו כדי לגרום ליריב
לא מנוסה להאחז בבעתה ולעיתים לקפוא על מקומו. שריונו הכבד של היצור הופך את מרבית
כלי הנשק ללא קטלניים במיוחד עבורו,וסופג חלק ניכר מהנזק שמנחיתים עליו יריביו בלא
פגע.
יצור משוריין זה הינו אחד הנבלנים הגדולים ביותר, אשר עשוי
להגיע בגודלו למימדיו של פיל קטן. שיריונו העצום, אפור-שחור בעל גבשושיות אדמדמות
מחוספסות, ומסתיים בצווארון גרמי עצום בעל רעמת קוצים מפחידה, המגן על צווארו
מנשיכות וממכות נשק. סימן ההיכר המובהק ביותר שלו, מכל מקום, היא הקרן העצומה
והמחודדת הבוקעת מאפו, אשר אורכה עשוי להתקרב לשלושה מטרים, והיא מסוגלת לשפד יצור
קטן בהסתערות, או למצער להרימו מעלה ולהטילו לגבהים עצומים. שתי זוגות רגליו
האחוריות הפכו לעמודים קצרים ומחוספסים, כפופים במעט, הנושאים את משקלו בעת שהוא
רץ ומסתער, ואילו הזוג השלישי נותר כמצבטיים מבעיתים ומפותחים, המסוגלים ללפות קורבנות
ולתחוב אותם אל תוך הפה העצום והלעסני, המזכיר היפופוטם עצום בעל ארבעה ניבי-קציצה
המזכירים את נמר שן החרב. הזנב, לעומת זאת, התנוון למדי אצל מין זה, והינו קצר
וחסר ערך בעת קרב.
הנבלן הקרנפי, ככל הנראה הכלאה מתועבת בין לעסן אפור לסוג של קרנף קדמוני ענק, חי
בעיקר באיזורים הטרופיים והסוב-טרופיים שבמרכז ואלנקאלד (איזור
רוזאד-מיזוקין-באריזהאר), וכן, באיזורים המקבילים בדרום ארקוויליריי ומורדאריה.
הוא נצפה, במספרים קטנים יותר, בדרום יבשת לוסטוליס, בעיקר בג'ונגל הסמבורי.
הנבלן הקרנפי הוא שוכן ביצות בטבעו, ורובץ הזמן הוא רובץ בבוץ העומק, וניזון
מנבלות שהוא מוצא על גדות הביצה. את התפריט משלימים היפופוטמים, תנינים וחיות
דומות שהוא לוכד בתוך הבוץ הרדוד. אלא, שהיצור הוא רעבתן מאד, ותוקפני עוד יותר,
ובדרך-כלל תוקף כל דבר גדול (מגודל אדם ומעלה) שהוא רואה נע על שפת הביצה, אלא אם
כן עיקל ארוחה גדולה מדי בסמוך לכך, והוא כבד מדי כדי להכנס לקרב נוסף. ההסתערות
מתחילה בהפלטת נחרה ארוכה ועבה, המזעיקה את בני מינו (בדרך-כלל, שלושה עד חמישה
יצורים יחיו בלהקה אחת) ממקומות מרבצם. בין אם יבואו לעזרתו או לא, היצור יסתער על
טרפו, במטרה להרימו עם קרנו, להעיפו באוויר ואז לבטוש ולרמוס אותו ברגליו, כאשר
נתיב הדמים מסתיים בפיו הנורא. אם הוא לא מצליח להכריע את היריב בהסתערות הראשונה,
הוא משתולל, נוגח בקרנו, תוקף בצבתותיו ונושך בפראות. כמו קרובו, הלעסן האפור,
נשיכתו של הנבלן הקרנפי חזקה די הצורך כדי לפגום בשיריונות ברזל חזקים. היצור יכול
להכנס לשגעון קרב, וכך או כך, אין בו ולו שמץ מן הפחדנות הרגילה של הנבלנים. הוא
מתמיד ברדיפה אחרי טרף ככל שהוא יכול, ומפגין יכולת ריצה על פני הקרקע, שהיא
מפתיעה למדי יחסית לגודלו וכבדותו המדומה - טעות בהערכה שעלתה להרפתקנים רבים
בחייהם.
חולשתו הגדולה של הנבלן הקרנפי היא טפשותו. היצור נחשב
למטומטם וכבד התפישה ביותר מקרב הנבלנים, וקל מאד לשטות בו במגוון דרכים וצורות.
למרות שהוא תוקף בלהקה, אין ליצור שמץ של יכולת לתכנן התקפה קבוצתית, וכל חבר
בלהקה תוקף ונוגח בפראות, בדרך אשר לא פעם מפריעה לחבריו. כאשר כמה יריבים מקיפים
אותו מעברים והולמים בו, קרי, גורמים לו כאב מכמה כיוונים, הנבלן הקרנפי יתבלבל,
ויסתובב באלימות פרועה, כאשר הוא מעביר את התקפתו באופן בלתי מתוכנן בין תוקף
לתוקף.
נבלן המפרש הינו ככל הנראה הסוג הגדול ביותר של נבלן שניתן
למצוא באופן טבעי בעולם הידוע. הוא מגיע לגודל של פיל או למעלה מכך, ולעיתים
מתבלבלים בינו לבין דינוזאור קטן, וזאת במיוחד בשל מפרש העור העצום המתנשא מעל
גבו, המזכיר דימיטרודון. נבלן המפרש משוריין בכבדות, אם כי פחות מהנבלן הקרנפי,
וניכר, מלבד במפרש העצום שלו, בלחייו העצומות והתפוחות, הפועמות כל העת כאילו הן
לועסות, ובריר הצמיג, הירוק והרעיל המבעבע מפיו. השיריון עצמו הוא חום או חום
בהיר, מנומר בגבשושיות אדומות וכחולות. מהראש בוקעות שתי קרניים מסולסלות המזכירות
כבש הרים, ואילו הזנב הוא ארוך וחזק, ומסתיים באנקול קוצני עצום, המסוגל לחולל נזק
נורא בחבטתו, ולשסע יריב קטן לגזרים במכה אחת.
נבלן המפרש חי בערבות חמות ויבשות, וניתן למצוא אותו בפאתי פוהאסה ומומגאסה באיזור
ארקוויליירי, בחלקים מסויימים מרוזאד באיזור ואלנקאלד, באיזורים רחבים במרכז השומם
של יבשת אסטארנה, וכן בסוואנות הסמבוריות של דרום יבשת לוסטוליס. למרבה המזל,
היצור נדיר יחסית, ונראה אך לעיתים רחוקות באיזורים אחרים, סמוך לישובי אדם.
נבלן המפרש הוא טורף רעבתני, התוקף ומנסה לבלוע כל דבר
שהוא נתקל בו. תכונתו הבולטת ביותר הינה יכולתו להתרומם על זוג רגליו האחורי,
המעובה, ולהתקדם בצורה זו במהירות, בקפיצות המזכירות קנגורו עצום. בצורה זו, הוא
מסתער על יריביו, רומס, מצליף בזנבו, רוכן ונושך. הוא מסוגל גם להתקפת ריסוק,
על-ידי הנחתת כל פלג גופו העליון על הקרקע, ממש על קבוצת קורבנות לא זהירה, המנהלת
איתו קרב פנים אל פנים. יכולתו האימתנית ביותר הינה, ללא ספק, יריקת חומצה משקיות
הלחיים התפוחות שלו; היצור מסוגל לירוק אלומת חומצה למרחק של כמעט 50 מטרים, דבר
המכניע לא פעם קורבנות עוד לפני שהוא מדביק אותם בקפיצותיו.
נבלן המפרש הוא טפש, כמעט כמו הנבלן הקרנפי, אינו מסתגל היטב לאיזורי מחייה
מגוונים, וכאמור הוא נדיר ביותר; מאידך גיסא, שמועות מספרות כי ציידי עבדים חזקים,
ואולי אף עשירים מושחתים מהאימפריה ההידרוסטית, השתלטו על פרטים כאלו, אילפו אותם
ומשתמשים בהם, כאשר רוכבים מוצבים על גבם, במסעות מלחמה פרטיים וצייד עבדים, תוך
ניצול כל כוחה האימתני של הבהמה למטרותיהם השפלות. מספרים על אחוזות הידרוסטיות
בפאתי קולוניית חוף רוזאד, שיצורים כאלו שומרים עליהם, ומבטיחים גורל מר לכל מי
שינסה להמלט מהן או לחדור לתוכן בלא רשות.
פרוגורטה ססגונית | נבלן וומבו | נבלן דו-ראשי | נבלנית מרקדת
| נבלן שטני
הפרוגוטרה, או נבלן הקשת בענן, הינו יצור מכונף אשר נוצר
ככל הנראה ממוטאציה מוזרה של הנבלן האקזוטי (נבלן האיים), אשר הקנתה לו יכולת
תעופה. הפרוגורטה חולק את אותם איזורי מחייה עם נבלן האיים, וגם סוג התפריט שלהם
דומה למדי, וזאת מלבד יכולה של הפרוגורטה ללכוד ולטרוף חרקים ענקיים, דבר אותו היא
עושה בתאבון גדול. גם סכנתה לילידים המקומיים (ובמיוחד לילדים) גדולה יותר בשל
יכולות הצייד המשופרות שלה.
הפרוגורטה נראית כנבלן בינוני, אשר גופו מכוסה נוצות
חלקלקות ולחות בשלל גוונים, העולים בססגוניותם אף על זה של נבלן האיים. חלקם הקדמי
של הפנים הפך למקור עצמוני בגוון כחלחל, ממנו בוקעות שיניים קטנות ומחודדות. זוג
הרגליים התחתון מפותח מאד וחזק, ומזכיר טפרים של עוף דורס. הזנב מאורך ומתקפל,
וסיומו עטור בשנים-עשר קוצים אדומים, ארסיים, היכולים להבהיק בהילה אדמדמה או
כחלחלה מעוותת בשעות אפלות של הלילה.
הפרוגורטה, יצור קסום ומתוחכם מאד, פעיל לאורך רוב שעות היום והלילה, וניתן לראות
להקות של היצורים צווחות על גבי הדקלים והמצוקים של האיים הטרופיים בהם הוא חי.
להבדיל מסוגים אחרים של נבלנים, היצור אינו מסוגל לזלול כמויות אינסופיות של בשר,
משום שהדבר פוגע ביכולות התעופה וביכולות דמויות הלחש שלו, ואי לכך, הוא מחפש טרף
רק לעיתים, כאשר הוא נתקף רעב.
להקת פרוגורטה תוקפת מהאוויר, כאשר הוא עט על קורבנותיו בכנפיים פרושות, כדי ללכוד
אותם בטפרי הרגליים האחוריות העצומות, או לחלופין להכות אותם בזנבו הארסי, אשר
מסוגל לשתק קורבנות חלשים ולגרום לסחרור, טשטוש ובלבול לקורבנות קטנים יותר. לא
פעם, יתקפו שניים או שלושה יצורים בקול רעש גדול את הקורבן מלפנים, כאשר הם
מאפשרים לחבריהם לעוט עליו מגבו.
כמו כן, הפרוגורטה מצוייד בסוג נבזי במיוחד של ריר מתלקח, באופן דומה לנבלן המדבר.
רירו של הפרוגורטה, הנמרח בדרך-כלל על גזעי עצים, אינו גורם לתבערה של ממש (דבר
שהיה מכלה את מקומות המגורים שלו עצמו), אלא גורם להבזקים של להבות ירוקות קרות
ומצחינות, שיכול לשתק או לגרום למחלה למי שנקלע אליהן. ההבזקים מלווים בקולות נפץ
מאסיביים, הגורמים ליריבים על הקרקע לא פעם להאחז בפניקה ולנוס לכל עבר, דבר
המאפשר לפרוגורטה לברור להם את הקורבן או הקורבנות ולטפל בהם בלא שחבריהם יוכלו
לסייע בעדם. כאשר הפרוגורטה לא מעורב בקרבות גדולים כנגד בני אדם וסוגים אחרים של
טרף מסוכן, הריר המתלקח הינו אמצעי מצויין לצוד זבובי ענק, זיקיות ענק ושאר דברים
המטפסים על עצי האי. בדרך כלל, אלו נפגעים במישרין מההתלקחות, שואפים את הגז
ונופלים לקרקע חסרי אונים. הקורבנות שהומתו נגררים לקיניהם הענקיים של הפרוגורטה,
הנבנים בדרך-כלל על עצי באובאב או עצי ענק מאסיביים אחרים (ואם אין, אזי על
מצוקים), שם הלהקה מכרסמת אותם בנחת.
כל הפרוגורטה עמידים למדי לסוגים רבים של קסמים ונשיפות דרקון, פועל יוצא מטיבם
הקסום. חלק מהפרטים, בכל מקרה, הינם אף בעלי יכולות דמויות לחשי קוסם מעוצמה
נמוכה. במיוחד חביב עליהם הקסם בבואות ראי, המבלבל עוד יותר את קורבנם בשעת
ההתקפה, אולם נצפו גם קסמים של קליעי קסם, העלמות מעין, גריז, לחש אור, ולעיתים
אפילו הרדמה.
צורתם החריגה והססגונית של הפרוגורטה, כמו גם יכולתם
השכלית המפותחת מאד יחסית לנבלן, ובמיוחד טיבם הקסום, הופך אותם לחיות מחמד
מבוקשות מאד לא רק על ימאים ופיראטים, אלא גם על מגים, הרפתקנים מסויימים, אספנים
ואף על בני אצולה המחבבים סגנון אקזוטי. פרוגוטרות נמכרות במחירים גבוהים ביותר,
לאין ערוך יותר משל נבלן האיים, ולעיתים עולה מחירו של גור פרוגורטה על סכום של
10,000 מטבעות זהב.
מוטאציה מיוחדת במינה זו של נבלן הוארגו הינה אחד הבנים
הסדיסטיים, הנתעבים והרצחניים ביותר של משפחת הנבלנים. היצורים דנן נוצרו, ככל
הנראה, במלחמות הקטלניות שנערכו בין אומות שחורי העור של מורדאריה, שהסתיימו
בעליית הקייסרית האפלה של אולפוסטו בארץ שבעת הנהרות. היצור נוצר בידי המגים של
בני אולפוסטו, כדי לשמש כמרגל, מחסל ומטיל טרור. דומה, כי הוומבו סייעו למעשי טבח
נוראים בארץ שבעת הנערות, שרק מיעוטם הגיע לידיעת כותבי ההיסטוריה של העולם הידוע.
לאחר מכן, התפשטו היצורים הנתעבים
על פני כל יבשת מורדאריה, והגיעו גם לארקוויליירי ולחלקים רחבים של ואלנקאלד,
מהילאסיאס הדרומית במזרח ועד אינטוריה, הארכיפלגו הקיידרהרצי וטיר-וורלין במערב.
היצור, אף כי נוצר באיזורים טרופיים, יכול להסתגל גם לאקלים סוב-טרופי. איזור המחיה
המועדף עליו הוא יערות אפלים, נקיקים ומערות, ובמיוחד מקומות הנגועים בקסם אפל של Shadow
או מאגיית מוות. היצור מסתדר היטב עם אלמתים תבוניים מסוגים שונים, ולא פעם חי
עימם בסימביוזה.
הוומבו הינו יצור דמוי ווארגו, בגוון עור סגול-כהה. המבדיל הגדול בינו לבין וארגו
הינו לועו, שקיבל צורה של חדק מציצה נוטף נוזל אדמדמם-כהה, מצבטיים קטנים ורירניים
הגדלים בחלקו האחורי. הרגליים קטנות ודקיקות, מלבד המצבטיים הקדמיות האימתניות,
אולם הוומבו זכה בזוג נוסף, כך שיש לו למעשה שמונה רגליים. המאפיין הבולט ביותר
שלו, ללא ספק, הינו זוג כנפיים ענקיות, דמויות עטלף, אותם יכול היצור לקפל על גבו
בשעה שאינו מעופף. צורתו זו של הוומבו מעלה את ההשערה כי המגים האולפוסטים יצרו
הכלאות מגונות בין נבלן וארגו, עטלף ערפדי נתעב במיוחד ועכביש ענק. השערה זו,
האחרונה, מתחזקת לנוכח יכולתו לטוות קורים, ולא פעם הוא נמצא בתוך מבוך אפל ונגוע בקסם שחור, כשהוא טווה
רשתות ארסיות ונתלה הפוך מעליהן, מחכה לקורבנות שיזדמנו לאיזור מגוריו. הוומבו
אינו ניזון על בשר, אלא אך ורק על דם, כמוהו כערפד.
הוומבו חי כדי להרוג, והוא תוקף כל קורבן מזדמן אשר אינו אדונו או אחד מבעלי
בריתו, אותם הוא חכם מספיק כדי לזהות. הוומבו תוקף בין אם הוא רעב או לא, ויש לו
יצר מציצת דם והשמדה בלתי נדלה. עם זאת, טיבו הקסום הופך אותו לתוקף מתוחכם למדי,
אשר תוקף בקבוצה קטנה ומתכנן היטב את מהלכיו. וומבו לא יתקוף לעולם התקפת התאבדות,
אלא אם הוא נשלט, ומתגלם בו הטבע הפחדני המקורי של הנבלנים, הגורם לו להמלט
בשריקות מבחילות כל אימת שהוא מגלה שקורבנותיו חזקים ממה ששיער בתחילה.
טיבו הקסום של הוומבו הופך אותו לחסין כמעט לחלוטין לכל סוגי האשלייה, ומוגן למחצה
מפני קסמים רבים אחרים, במיוחד כאלו המבוססים על ארס וקרינה. כאשר הקורבן אינו
משתטה ליפול במלכודת הקורים שלו, הוומבו עט עליו מהאוויר, כאשר הוא מנסה ללכוד
אותו במצבטיו, לשטח אותו ארצה בכח העיטה, ואזי לתחוב את חדקו המבחיל לתוך גופו
ולמצוץ את דמו עד תום. כמו כן, הוומבו מצוייד, לרוע המזל, גם בראיה על-חושית
מצויינת, המשפרת את מהירותו ומקשה מאד להפתיע אותו. נצפו אף פרטים המסוגלים לשלוט
בכוחות דמויי לחש מתחום קסמי הרוח והצל, ובמיוחד באשליות ובלחשי השתלטות. קרו
מקרים בו קורבן מוקסם בידי הוומבו הפך לעושה רצונם, והוביל את חבריו בתואנות שונות
למלכודת שטנית שטמנו להם היצורים. היו אף מקרים שוומבו נעזרו באשליית "חפץ
דמיוני", אשר יצרה אשלייה מוחשית מאד של ערמת אוצרות, דבר אשר סייע להביא את
הקורבנות אל בין רשתותיהם, מקום שאין בו מושיע.
לפי האגדות העתיקות, כאשר נכנס יוראמוק לשירותו של צ'אוגארוק,
העלה לו כמנחה כמה מהגדולים והמרשימים ביותר מבין כלביו המעוותים. חבורה זו טופלה
בכוחו של צ'אוגארוק עצמו, והתוצאה היתה מפלצת הרסנית ורבת כוחות, אולי יותר מכל
אחד מהנבלנים העתיקים האחרים.
נבלן אלגסטרו הינו נבלן ענקי, אשר גודלו זהה, פחות או
יותר, לזה של הנבלן הקרנפי. שריונו הכבד והמחופספס הינו בגוונים של אדום לוהט,
מנומר בכתמים שחורים, וקוצים עצמוניים עצומים בוקעים מגבו, מעלים אד מצחין, דבר
המקנה לו חזות קיפודית. גם זנבו השטוח והארוך מלא בקוצים, דבר ההופך אותו לנשק
חבטה ומחץ מצויין. אלא, שהפרט היחודי והמבעית ביותר ביצור זה הוא היותו בעל שני
ראשים ענקיים, המשתרבבים על צווארים ארוכים ומשוננים. כל אחד מהראשים מצוייד
בחרטום קרני, עתור ניבים, ונחיריים עצומות הפולטות צחנה מעובה. היצור הינו כבד
ביותר, ומתנהל בהילוך מתנודד, כאשר יכולת הקפיצה אבדה לו, וריצתו מגושמת למדי,
ואינה מסוגלת לשאתו למרחק גדול.
אלא, שהיצור משלים את אשר אבד לו ביכולתו המבעיתה לירוק אש למרחק עצום. כל אחד
מהראשים מסוגל לנשוף אלומה ארוכה של להבות למרחק של מעל 50 מטרים. בדרך-כלל, מנסה
היצור להתקרב אל טרפו כשהוא מהלך שפוף, ראשיו מורכנים והוא משתדל שלא לבלוט מעל
הקרקע. כשהוא מגיע לטווח המתאים, הוא זוקר את צוואריו קדימה, ומשגר את אלומות האש
שלו בעוצמה רבה כדי לצלות את הקורבן עוד בטרם הספיק להבחין בסכנה.
נבלן האלגסטרו, תושב טבעי של איזורי לבה וגייזרים, היה
נפוץ מאד בעידנים קדומים, כאשר שלט כוחו של צ'אוגארוק בכיפה, ונחלי אש ולבה הציפו
חלקים רבים מהעולם הידוע. אלא, שבעידנים המאוחרים, כאשר נחלש צ'אוגארוק, נהדפו גם
יצורים אלו לאחור, נכחדו במרבית המקומות ונעשו נדירים ביותר באחרים. ניתן למוצאם
במספר גדול ושכיח אך ורק בדרום הרחוק של אסטארנה, סמוך להרי הגעש של אלגסטראט
(ומכאן שמם), וכן ברצועות הוולקניות שבדרומה הרחוק והשכוח של מורדאריה. פרטים
מעטים יותר ניתן למצוא באיזור "הכור הקמאי" שבסמבוריה (דרום לוסטוליס),
ועוד פחות מכך באיזור המת והלוהט של "בילאד אל'איבליס" שמעבר לשיראזיה,
במזרחה של אותה יבשת. אגדות ז'ראליות העוסקות בפלישות של ענקי האש (כאשר שלטו אלו
בבארוגו הסמוכה), מספרות כי נלוו אליהם אי-אלו מהיצורים הללו. אלא, שבמאות השנים
האחרונות לא נצפה ולו אחד מהם בז'ראל ואף בראסטהוף החמה יותר שמדרום לה.
יצור נקבי קסום ומוזר, הנראה כהכלאה אנושית למחצה בין רירן
צללים לבין מנטארה חשמלית מעופפת. הנבלנית המרקדת הינה יצור בגודל אדם או גדול מעט
יותר. היצור נראה כרירן צללים הולך על שתיים, בעל גוון עור אפרפר-תכלכל. חזהו של
היצור מצמיח שדיים נשיים מוזרים. פניו הם פני נבלן בעלי עיני איזמרגד נוצצות, ושער
שחור גס וגולש. אחד מזוגות הרגליים של היצור מותאם להליכה זקופה, בעוד הזוג האמצעי
הפך עם הזמן לזוג כנפי עור המזכירות מאד מנטארה. היצור מגדל זנב קרני גדול,
המסתיים בעוקץ הבוהק בהילה חשמלית. הזוג האחרון, העליון, הוא זרועות למחצה
ומצבטיים למחצה, בעל יכולת אחיזה מפותחת מאד, המסייע ליצור לטפס על קירות ועצים.
הנבלנית המרקדת מסוגלת לעופף, אם כי באופן איטי ומגושם, תוך טפיחות כבדות בכנפי
העור הגדולות שלה. היצור, המחבב מאד יערות סבוכים, ניזון באופן דומה מאד לנבלנים
אחרים, אלא שהוא מחבב מאד חפצים נוצצים, בעיקר יהלומים ותכשיטים, ואי לכך, מסוגל
לתקוף בני אדם גם בגלל חמדנותו. הסקוואנטרה, כמו דרקונים מסויימים, מפיקה הנאה
מרביצה על ערמת אוצרות, שבדרך כלל מוחבאת במאורתה שבנקיק חשוך וגבוה במרומי צוק או
על עץ ענק, הרחק מהישג ידם של בני אדם.
מאחר ולנבלנית המרקדת אין זכר ממינה שלה, היא נאלצת להשתמש בנבלנים בינוניים אחר
כדי להתרבות, כאשר היא מחבבת במיוחד רירני צללים, ואם אין לה כאלו בהישג ידה, היא
תחפש נבלנים אקזוטיים (אם קיימים כאלו באיזור מחייתה), נבלני אוזגוש ונבלנים
הילאסיאניים. נבלן וארגו ישמש רק כברירת מחדל אחרונה. הסקאוונטרה מחפשת בדרך כלל
את להקה מתאימה של נבלנים בתעופה איטית באוויר, וכאשר היא מגיעה מעליהם, היא
מפרישה ענן של גאז כחלחל וזהרורי, המושך את היצורים אליה ומכניס אותם לטירוף
אירוטומני. אז, מבצעת הסקוואנטרה ריקוד מוזר בגובה נמוך, תוך שהיא מקרינה הילה
חשמלית חלשה ומוזרה, המאירה ומבזיקה למרחק רב, כאשר הנבלנים הזכרים סובבים סביבה,
מקרקשים וקופצים בהתלהבות. מכאן, בא ליצור מיוחד זה שמו. בסיום הריקוד, מזדווגת
הסקוואנטרה עם כל חברי הלהקה, בזה אחר זה, ומהפריה זו היא משריצה, לאחר חודשיים,
ערימה גדולה של ביצים. מתוך אלו, הביצים הזכריות הינן עקרות, בעוד הביצים הנקביות
יבקעו בתוך 2-4 חודשים נוספים בתור סקוואנטרות צעירות. הסקוואנטרה משתמשת בביצים
הזכריות הנרקבות לאיטן כמצע מזון ל"אפרוחיה" הנתעבים, ומזינה אותם בעזרת
נוזל הנוטף משדיה, בדרך המזכירה דמוי-אדם (אף כי מזון זה הינו משני למצע הביצים).
בעת קרב, סקוואנטרה היא יריבה מתוחכמת ומסוכנת ביותר. לעיתים רחוקות היא תפתח את
הקרב בעיטה, כאשר היא מעדיפה להקדים לכך ירי חזיזי ברק מזנבה. כאשר היא מגיעה לקרב
פנים, היא צוללת מהאוויר בכנפיים פרושות, והולמת בזנבה הארסי והמחושמל. פגיעה כזו
יכולה להכות את הקורבן הן בארס והן במכת חשמל הרסנית, אשר יכולה למוטט את מרבית
הקורבנות לאלתר כשהם גוססים. נשיכותיה וטפריה של הסקוואנטרה הם חלשים יותר, וישמשו
אותה רק כמוצא אחרון, או כאשר היא מותקפת בידי מספר יריבים בו-זמנית. פרטים
מסויימים מסוגלים, מדי פעם, לפוצץ מסביבן טבעת של מתח חשמלי, וכך להזיק ואף להמום
מספר יריבים התוקפים אותן מעברים. הקורבנות הקטולים מוטסים אל קינה, שם היא מתענגת
על הטרף. סקוואנטרה היא להקתית הרבה פחות מנבלנים אחרים, ובדרך כלל, תפעל לכל
היותר בקבוצות של שלוש או ארבע. לעיתים קרובות, נתקלים בפרט בודד אחד. הזמן המסוכן
ביותר הוא בעת ריקוד היחום, כאשר היא מוקפת נבלנים אחרים שיאחזו בזעם נוראי בשל
ההפרעה ל"חגיגה", ובניגוד לטבעם הרגיל, הם עשויים להלחם בפראות עד
המוות, לא פעם בתיתם זמן מספיק לנבלנית המרקדת לנוס על נפשה בתעופה, אם העניינים
אינם מתנהלים כראוי.
כאשר נכנסו כוחותיו של אל הזדון באלאגורת' לעולם הידוע,
ונאמנו קסטאל אר-טורגול השתלט בשמו (מאה 9 לסה"ה) על ממלכת העלפים ההרריים
קאזאטיריה והפך אותה לאימפריית זדון, מצאו כוהניו האפלים של באלאגורת' נבלי מדבר
ונבלני אוזגוש גדולים והביאו אותם בפניו. הלה, כדרכו פעמים רבות בעבר, השחית אותם
בצורה גרועה פי כמה ממצבם הקודם, ומילא את נשמתם ברוחות רעות. כתוצאה מכך, בא
לעולם הנבלן השטני, או "חיית המחמד הקסטאלית", על שם רודן קאזאטיריה,
אשר קיבל את החיות השטניות החדשות למרותו.
הנבלן השטני מזכיר מאד את שני דודניו הרחוקים, נבלן החולות ונבלן אוזגוש, אולם הוא
גדול ומשוריין יותר מהם, וצבעו שחור כלילה, מלבד איזור הפה, העיניים והטפרים הצבוע
אדום לוהט. העיניים עמומות, סגולות-ארסיות, והלוע עצום ומאורך, עד שהוא מזכיר
לרבים תנין רעבתן. הזנב קצר ומעובה,
משמש נקודת משען ומסייע לקפיצות, אולם אין לו ערך בפני עצמו לכל האמור בקרב.
הנבלן הקאזאטירי הוא יצור תבוני לחלוטין ומרושע בלא תקנה,
למרות שמרבית בני המין אינם יודעים לדבר, אלא אך לצקצק באופן דומה לנבלנים אחרים.
היצור מלא בזדונו של באלאגורת', וחש דחף נורא לפרוק אותו בכל דרך אפשרית; אלא,
שכפי שהיצור אכזר ומרושע, כך הוא גם ערמומי, והוא יודע לדחות את תאוותיו בעת
הצורך. עלפי קאזאטיריה משתמשים בנבלנים השטניים למגוון שימושים, משומרים (ובעיקר
שומרי מקדשים), ביצוע שעשועי זירה והוצאות להורג, כאשר הנידונים מושלכים בפניהם
חיים להיות להם לאוכלה, מרגלים ורבי-טבחים המוחדרים לארצות האוייב הסמוכות, בעיקר
ליגרוסטל המוזנחת והפרועה ולהולצן, וכלה בסיוע לפלוגות קאזאטיריות במבצעים צבאיים.
השימוש העיקרי ביצורים נעשה במלחמה התת-קרקעית שמנהל הרודן האפל של קאזאטיריה
בגמדאי גנתארק, זאת על-ידי תמיכה והנחיה בשבטים של ענקים מרושעים ומעוותים התוקפים
את הגמדאים מתחת לפני האדמה. במלחמה זו, לוקחים הנבלנים הדמוניים חלק חשוב ועקוב
מדם, כאשר הם מוענקים לשבטי הענקים במתנה מאדונם הרודן.
נבלן קאזאטירי מתגודד בדרך-כלל בלהקה, אלא אם הועידו לו אדוניו תפקידים אחרים;
בלהקה תהיה בדרך-כלל חלוקת תפקידים מוגדרת, כאשר אחד מהם יהיה צופה, אחרים יאגפו
את הטרף מן המארב, אחרים יקחו את עיקר הלחימה פנים אל פנים, והיצור הזקן והמפותח ביותר
ישמש כמטיל לחשים; כל נבלן דמוני שולט בכוחות דמויי לחש פשוטים, בעיקר מתחומי
הכאוס וקסמי המוות, אולם יש ביניהם פרטים זקנים וחכמים יותר, אשר מגיעים לרמות קסם
מרשימות למדי. אלו, בדרך-כלל, יודעים אף לדבר (אם כי בקול מאוס ולחשני) בשפות
עלפים, בני אדם ואורקים. כמו כן, היצורים מפותחים די הצורך כדי להכין מלכודות
פשוטות, אשר מוסיפות לסכנתם. לא פעם, עשוי נבלן מכשף להנחות את הענקים המעוותים,
אשר כוחם הגדול אינו דווקא בשכלם.
בנוסף ליכולותיו הפיזיות וליכולותיו המאגיות, מסוגל כל נבלן דמוני לנשוף קונוס אש
קצר, הפועל ממש כלחש Inferno, ומסוגל לארוך מספר סיבובים ולהצית חומרים דליקים
בסביבתו. כמו כן, נשיכתו האיומה של היצור, מלבד הרעל הטמון בה, מוצצת את החיים ואת
אנרגיות הקסם (מאנה) מיריביו, וגורמת לתוצאות הרות אסון.
הנבלן הדאמוני מצוי בעיקר בקאזאטיריה ובגרורותיה (סאסאר, שבטי
הענקים), אולם יד זדונית הפיצה אותם גם בשממת המדבר המתה (בילאד אל'איבליס) שמדרום
לשיראזיה, חלקים מסמבוריה (בעיקר סביב האי הנודע לשמצה של אודונגה), ובאיזורי
הגבול של רבות מהמדינות היריבות. בייגרוסטל הפראית והמוזנחת, יצורים אלו חצופים
במיוחד, ולא פעם הרחיקו נדוד לעומק הארץ, ותקפו שיירות וכפרים, מדי פעם בהצלחה
מזעזעת.
·
בחזרה אל דף האינדקס של מפלצות העולם הידוע
כתב וערך: גדעון אורבך, 2001
בניית האתר : The Pundak
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש
מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי
שלא בתשלום.