אושגורו
(Ushguru)
הערה
עקרונית: התאור
החדש של
האושגורו
מחליף את
התאורים מן הגרסה
הישנה, ומבטל
כל קשר בין
האושגורו
לאורקים, תוך
שהוא קושר
אותם דווקא
לציביליזציה
השכוחה של
אנשי התיש.
האמור בתאור
זה גובר על כל
דבר סותר
הכתוב
בתאורים ישנים
יותר.
תאור
חיצוני
האושגורו
הם
אנושואידים (Humanoids) שגובהם
הממוצע מגיע
ל-1.65 מ'. מבנה
הגוף רחב
ועגלגל יחסית,
והעור נוקשה
מעט יותר מזה
של אדם[1]; גוון
העור הרגיל
הוא
אפור-ירקרק או
חום-ירקרק,
כאשר לעיתים
מופיעים
גוונים
חומים-אדמדמים
או בצבע
נחושת;
לאושגורו אין
שער על הראש,
מלבד זקן,
שגונו נע
מאפור-ירקרק
ועד
חום-נחושת;
לעיתים
נדירות למדי,
הוא מלווה גם
בשפם בצבעים
דומים.
האוזניים
קטנות מאד
יחסית לאלו של
אדם,
ומסתיימות
בקצה מחודד
למחצה;
העיניים שקדיות,
בדרך-כלל
בגוון
חום-צהוב
ולעיתים זהוב.
הלסת התחתונה
מעוטרת
בארבעה ניבים
מפותחים מעט
יותר מניבים
אנושיים
(ולעומת זאת,
קטנים בהרבה
מאלו של
אורקים).
ההבדל הבולט
ביותר בין
אושגורו לאדם,
הוא העובדה כי
לאושגורו יש
שתי קרניים
ישרות
שבוקעות
מהגולגולת
כלפי מעלה;
קצרות מאד (3-5
ס"מ) אצל
נקבות,
וארוכות יותר
(15-20 ס"מ) אצל
הזכרים.
האושגורו
הזכרים
אוהבים לצבוע את
הקרניים בכל
מיני דוגמאות
אומנותיות,
ולקשט אותם
בסרטים,
כשהגוון החביב
ביותר עליהם
הוא ארגמן.
זרועות
האושגורו
דומות כמעט
לחלוטין
לזרועות אדם;
חלקן התחתון
של הרגליים,
לעומת זאת, מסתיים
בחלק קרני קשה
מאד, שנראה
לעיתים כמו
"מגפי עצם"
אפורות,
לעיתים עם
זיזים קרניים
לצדדים. כף
הרגל עצמונית
לחלוטין, והיא
נראית כמו
הכלאה בין
פרסת תייש
לבין כף גסה
עם שלוש
אצבעות עצם
קצרות ורחבות,
ביניהם מתוח
קרום גס וחום.
האושגורו
נוהגים ללבוש
בגדים מסוגים
שונים, מלבד
בחלק מטקסי
ההזרעה
וריקודי הדם
(ראה בהמשך),
שמחייבים
ערום מלא.
לבוש
אושגורי
מסורתי פשוט כולל
איזור חלציים
שעיר שחלקו
הקדמי צבוע
באדום זועק,
בד"כ
בדוגמאות צבע
שעשויות כמו
טיפות גסות;
חלק מהבטן
התחתונה חשוף,
או מעוטר בעגיל
עצם, ומעל זה
עוטה
האושגורי
אדרת פרווה
גסה ועבה,
משוחה בשומן
חיות, ואם ידו
משגת - כמה מחרוזות
קישוט פשוטות
מחרוזים או
עצמות מגולפות.
אושגורים
ממעמד גבוה יותר יעטרו
את האדרות
שלהם
בדוגמאות
אומנותיות
בצורת טיפות
ומעויינים
בגוונים של
ארגמן, ירוק, אדום
וזהב, וילפפו
את ראשם
ברצועות
תואמות של אריג
צבעוני. אצל
פרטים עשירים
במיוחד (וכל
מי שהוא כוהן
או מטיל לחשים
אחר), יופיע
תכשיט עצם או
מתכת דמוי
חושן, מעוטר
באבנים יקרות
אדמדמות
בצורת טיפות
דם במרכז,
ומוצמד לגוף
בשתי רצועות
עור
אלכסוניות.
במרוצת
הדורות
האחרונים,
הושפעו
האושגורים לא
מעט גם מסגנון
הלבוש של
יריביהם
המושבעים, אנשי
האימפריה
ההילאסיאנית,
ורבים מבני
המעמד הגבוה
שלהם החליפו
את אדרות העור
בשילובים
מוזרים בין
בגד דמוי טוגה
או טוניקה
ללבוש
אושגורי
מסורתי, החלו
לענוד צמידים
רבים עשויים
מכסף וזהב על
זרועותיהם,
וכיוצא באלו;
הצבעים
המועדפים היו
ונשארו בעיקר
גוונים של
אדום וארגמן.
חלק
מהאושגורים
דהיום נוהגים
לצבוע את
זקניהם
בגוונים זהובים
או ירוקים
נוצצים,
ונקבות ממעמד
גבוה עשויות
לעטות פאות
מוזרות,
ששוליהן
מעוטרים במספר
גדול של אבנים
טובות.
מוצא, מיתוסים
ואמונה
קיימים
מיתוסים לא
מעטים על
מוצאם או דרך
בריאתם של
האושגורו. הן
האושגורו
עצמם והן
יריביהם
מאמינים,
שנוצרו מדמה
הלוהט
והמכושף של
אלת הכאוס
הקדומה ע'וּדָה,
בעידן בו משלה
בכל איזור
מזרח
ואלנקאלד דהיום;
לפי הסיפור
האושגורי, הם
נבראו בטקס
ריקוד קדוש,
בהם הצטוו הרי
הגעש עצמם
לצקת נשימה באפם;
ההילאסיאנים
מספרים, כי כל
פעם שנפצעה
הע'ודה בקרבות
הקדומים, הפך
דמה השפוך
לתולעים ארסיות
ורעילות, מהם
נבראו ראשוני
האושגורים.
מלומדי
קלדאריה
שחקרו את
הנושא משערים,
כי כך או כך,
האושגורו הם
חלק מיצורי
הכאוס של
צ'אוגארוק
הקדום, ושארי
בשר קרובים של
אנשי התיש בהן
נלחמו
הואלקיריות
בעידן דמדומי
השחר; לפי חלק
מהדעות,
מעורבות
ביצירתם גם
ישויות רבות עוצמה
של ה-High one, אולי לאחר
שהושחתו
ושועבדו בידי
צ'אוגארוק.
תהא
הגרסה הנכונה
כאשר תהא,
ראשית ימיהם
של האושגורים
והדרך בה
התעצבו
בתרבות ובדם
כאחד קשורות
קשר בל-ינתק
למלחמות
האדירות של
עידן דמדומי
השחר, בסופם
הושמדו הע'ודה
ומרבית צאצאיה
הבכירים,
ומקדשה הגדול בעיר
הקדומה
אוגודו (Ugudou) שקע
למעמקי הים.
האושגורו
מאמינים, כי
בראשית הימים
היה דמה הלוהט
של הע'ודה
תמצית של
חיים, כשרון
ויופי קדום ונשגב
שזרם ונסך שפע
ואושר בבניה האדירים,
אולם פיות
השמש והקרח
המרושעות
קשרו קשר עם
מלכי הצפון
האכזריים
לגזול את
מתנותיהם של
ילדי האש
ולכלוא אותם
בתוך יהלומים
ומתכת קרה
(ולפי גרסאות
אחרות,
בנשותיהם של
מלכי הצפון).
במלחמה
הגדולה, ניצחו
האור הכסוף
המסמא והקרח
את האש
המבורכת, האלה
הגדולה נרצחה,
ומתנות היופי
נגזלו מבניה
האומללים; על
הנותרים ביניהם
נגזר להמלט
לארצות הבוץ
הנידחות בפאתי
הדרום,
ולהתחבא שם
מפני זעמן של
הפיות המרושעות.
מהסיפור
הזה, נגזרת
באופן בסיסי
האמונה האושגורית
הבסיסית, שדם
הע'ודה המבורך
הזורם בעורקיהם
דולל והוחלש
בידי יריביהם
הנצחיים: הולקיריות
ואנשי
הדמדומים
שהקימו את
ממלכות האדם
הגדולות; אלו
לקחו את היופי
והעושר לעצמם,
והותירו את
ילדי הע'ודה
העשוקים להתגורר
בבוץ ובשממה
שבדרום הרחוק.
על ילדי הע'ודה
להחזיר לעצמם
את האוגודוק (Uguduk) - השפע
האלוהי שנגזל
מהם, ולכן כל
דבר ששייך לאנשי
הצפון, החל
מזהב
ותכשיטים
וכלה ביופי של
נשיהם, שייך
למעשה
לאושגורו.
כאשר
האושגורו תובעים
את אלו לעצמם
ושבים למהול
את דמם בשפע
הגזול, הם
מקרבים את
חזרת עידן
האוגודוקי -
עידן השפע
האלוהי
שהעניקה להם
אימם הע'ודה.
באופן
תואם,
האושגורים
מחלקים את
העולם לשניים;
ארצות השפע -
אורש'גודגוש (Ursh'ghudgush),
הנתונות תחת
שלטונם הישיר
או העקיף,
וארצות
המלחמה -
אורש'חארקאל (Ursh'harkhal), כלומר -
הארצות שטרם
נגאלו, ובעיקר
אלו שנתונות
עדיין לשלטון
יריבותיהן
המרות,
הולקיריות,
מלכי הצפון
ועבדיהם.
תפקידו
המרכזי של
השליט
האושגורי
הגדול,
האוגודו-חאקאלי-באו
(Ugudu-Hakali-Bauw), הוא
להרחיב עוד
ועוד את ארצות
השפע על חשבון
ארצות המלחמה.
כל
הדברים הללו
אין פירושם
שהאושגורים
סבורים שיש
להשמיד את בני
האדם
ומסוגלים
להדבר רק בדרך
החרב, נהפוך
הוא;
האושגורים
מודעים יפה לעובדה,
שהמשימה
שעומדת
בפניהם היא
מסובכת ותיקח
דורות רבים;
מבני האדם יש
לעקור את
הגאווה
הכוזבת ואת
העושר שהשיגו
בדרך גזלה, או
לפחות ללמד
אותם "לחלוק
את הדם". בני
אדם שהבינו את
האמת הגדולה
הזו, נכנעו
לאוגודו-חאקאלי-באו
הגדול (או
"האושגורי
הגדול", כפי
שהוא מכונה לא
פעם בקיצור
בידי בני
האדם),
והפכו
לואסאלים
שמוכנים להעמיד
חיילים
ושפחות לטובת
האושגורו,
זכאים לנהל את
ענייניהם
פחות או יותר
באופן אוטונומי.
מצד שני, כאשר
מדובר על
יריבים
עתיקים ומסוכנים
במיוחד, כמו
ההילאסיאנים
ומאמיני האור
למיניהם, יש
לעשות בהם
טיפול שורש
כדי לעקור מהם
את "הגזל
וגאוות
השווא",
ולהביא אותם
לכבד ולקבל את
דם הע'ודה ואת
השפע. במיוחד,
יש להפריד את
בני האדם מן
המשחיתות
העתיקות - פיות
האור והקרח[2], או
"הגוזלות",
כפי
שהאושגורים
קוראים להן.
האושגורים
מסוגלים, ואכן
מנהלים
דיפלומטיה ויחסי
מסחר ענפים,
ומסוגלים
לתכנן
תוכניות מתוחכמות
וארוכות טווח
מאד, כאשר
יכולתם והתחכום
שלהם הלכו
והשתפרו עם
הדורות, ככל
שיצאו מחופי
הבאובאב
וארצות הספר
הדרומיות,
ונאבקו
בארצות ועמים
אנושיים
שונים. התכסיסים
האהובים
עליהם במיוחד
מיועדים לפלג
ולזרוע
סכסוכים בקרב
יריביהם,
לפגוע בעוצמה
הפנימית שלהם,
וליצור כמה
שיותר
מיליציות אנושיות
שיתמכו בהם,
משני עברי קו
הגבול; הדרך המתוחכמת בה תמכו
בסיעה
האולטרא-רפובליקנית
בהילאסיאס
וסייעו לה
להתעצם
ולחתור מתחת
לקייסר היא
דוגמא טובה,
אבל בהחלט לא
היחידה. כיום,
כשני-שלישים
מן הצבא שעומד
לרשות "האושגורי
הגדול" מורכב
מבני אדם
וגזעים אחרים
שאינם
אושגורים.
רבייה
ו"הזרעה"
הכאוס
שירש הדם
האושגורי דרך
הע'ודה, גרם
בין היתר לכך
שהאושגורים
איבדו את
היכולת (אם כי
לא את החשק)
לרביה רגילה
מהסוג
המאפיין בני
אדם ואת רוב
דמויי האדם;
זכרים ונקבות
אושגורים
אמנם נמשכים
זה לזו באופן
המזכיר מאד
בני אדם, אבל
הצאצאים שנולדים
בדרך זו הם
יצורים קטנים
ומעוותים
שאין כל דמיון
חיצוני בינם
לבין
אושגורים. האושגורים
עצמם מאשימים
בכך דווקא את
הולקיריות
ואת הקללה
שהומטה עליהם
עם מפלת
הע'ודה, ורואים
בכך עדות חיה
לעוול ולגזל
שנעשה להם.
כך
או כך, לאחר
הריון שנמשך
כ-7 חודשים,
יולדת הנקבה
האושגורית
מעין שיליה
פועמת שבתוכה
3-8 רמשים קטנים
שמזכירים סוג
לח ומעוות של
לובסטר זעיר,
בצבע ירוק
חולני.
היצורים הללו,
שנפוצים מאד
בערבות
הבאובאב
הבוציות
בדרום, מסוגלים
לחיות כמעט 70
שנים, ובשיאם
הם גדלים לדמויי-לובסטר
עצומים בעלי
ארבע צבתות
וגוון ירוק-אדמדם,
שמגיעים
לאורך של עד
חמישה מטרים.
אלו יצורים
חסרי תבונה,
שזכו לכינוי
"סרטן צווח"
או "הסרטן
האושגורי
הצווח", בשל
הקול שהם
משמיעים שהוא
משהו בין צרחה
ליבבה של תינוק[3]. לבשרם
יש טעם שמנוני
ונורא, והוא
מסוגל לנגע בני
אדם האוכלים
אותו במחלות,
ואפילו
בטירוף[4].
הדת
האושגורית
אוסרת באיסור
חמור על הרג
היצורים האלו
עם לידתם,
והכוהנים
נוטלים אותם
ומשחררים
אותם למאגר
הקרוב של מיים
מלוחים, זכר
להטבעת שרידי
אוגודו בים.
האושגורים
לוכדים את
הסרטנים האלו,
כאשר מלאו להם
חמש שנים והם
הגיעו לגודל
מספיק. באופן
מסורתי, הם
משמשים
לריטואל
הרביה
האושגורי
המסורתי,
שנעשה בתוך
חלל של עץ
באובאב ענק, שהסרטנים
נדחפים לתוכו
ומועלים
לקורבן בטקס
מאגי של
"שחרור הדם",
במהלכו
נשרפים
הסרטנים ביחד
עם רכיבים
קסומים אחרים,
ומתוך הנוזל
הלח שמסונן מן
התבערה
בוקעים
התינוקות
האושגוריים;
ההכנות
המרובות
לקראת הטקס,
היכולת לקיימו
רק במועדים
מיוחדים ועוד
היו בין
הגורמים הראשיים
לכך, שקצב
הרביה
האושגורי
מעולם לא היה
בין הגבוהים,
והוא נופל
באופן ניכר
מזה של בני האדם.
לצד
דרכי הרביה
האלו,
אושגורים
חשים משיכה עזה
לנשים
אנושיות;
התוצאה של
רביה כזו תהיה
אדם לכאורה,
שיפגין מעט
סממנים
חיצוניים של
דמיון
לאושגורו, ודם
הע'ודה שקיבל
מאביו יגרום
לו להזדהות
ולהכפף לרצון
האושגורי הכללי,
או "הרצון
שבדם", כולל
שנאה עזה
משאול אל הולקיריות,
דתות האור וכל
מה שהן
מייצגות.
האושגורים
יודעים
להשתמש היטב
בחצאי-האדם
הללו, בכדי
לזרוע פילוג
והשחתה בקרב
יריביהם, אולם
הם לעולם לא
יתקבלו לחברה
האושגורית
עצמה.
עם
הזמן, פיתחו
הכוהנים
והמגים
האושגוריים צורות
חדשות של טקסי
רביה, תוך
עשיית שימוש
אכזרי בנשים
שבויות
("הזרעה");
הריטואל
השכיח והידוע
ביותר נועד
ליצור את
הגורוק (Goruk), מסת
החיילים
חסרי-הבינה
המהווים את
בשר-התותחים
בהתקפות
האושגוריות.
הקסם מפריד את
הגוף והנפש של
השבויה, מותיר
את הגוף חי
באורח מלאכותי,
ומזריע אותו
שוב ושוב בדם
ע'ודה מדולל,
ממנו נוצרים
המוני הגורוק;
יצורים
פרוותיים,
קטנים וגוצים
שמזכירים
במעט את
האושגורו, אבל
ניחנים
בתודעה
ובתבונה של
ילד בן שלוש.
הקשר של
ההערצה
והנאמנות
שלהם ל"אמם"
מנוצל בידי
הכוהנים
האושגורים עד
הסוף, כאשר הם
שולטים בנפשה
של השבויה
בתור מעין רוח
רפאים מעוותת
ומתייסרת,
ששולחת
פקודות
טלפתיות
להמוני
הגורוק,
ומצווה עליהם
להסתער
גלים-גלים אל
מותם כנגד
אויבי
האושגורו.
טקסים
מתוחכמים ועדינים
יותר, נועדו
לשאוב כוחות
גוף ונפש, שמשמשים
בטקסי הרביה
האושגורים
עצמם; כך, לפי
האמונה
האושגורית, הם
מסוגלים
ליצור צאצאים
מוכשרים
וטובים יותר,
שיחישו את
שובו של העולם
אל השפע הגדול
של ע'ודה.
החשיבה
האושגורית
האופי
וההתנהגות
האושגורית, עד
כמה שלעיתים
היא נראית
קרובה מאד
לשני בני אדם,
שונה למעשה
באופן מהותי
מחשיבה
אנושית, וזאת
באופן בלתי-ניתן
לשינוי.
המחשבה
האושגורית
מורכבת מהתמזגות
בין שני סוגים
של רצון,
המכונים
בפיהם "הרצון
שבראש"
ו"הרצון
שבדם".
הסוג
הראשון דומה
מאד לחשיבה
אנושית
מפותחת מאד,
שניחנה בדרך-כלל
בכמות מרשימה
של פיקחות,
עורמה וחשיבה
הגיונית, ובין
היתר מכתיב את
הצרכים
הרגילים של
האושוגורי
הבודד - החל
בהשרדות
והמשך בעושר,
הצלחה, הנאה
והשגת
מאוויים
אישיים כאלו
ואחרים.; הסוג
השני,
לעומת-זאת,
קשה להגדרה
מדוייקת,
ומקובל
להתייחס אליו
כאל רצון קולקטיבי
עמום, שפועם
במידות
משתנות של
עוצמה בעצם
חיותו של כל
מי שדם
אושגורי זורם
בעורקיו. סוג
הרצון השני
אחראי לדחף
ל"הזרעה"
ולהפצת ה"שפע"
האושגורי
ודמה של ע'ודה.
אין להתעלם גם
מכך, שהטקסים
והדחפים האלו
חיוניים גם
לשרידת הציביליזציה
האושגורית.
האושגורים,
לפחות,
מאמינים כי
בלא קיום
ה"הזרעות"
וטקסי הדם השונים,
החברה שלהם
עשויה להדרדר
בתוך כמה דורות
בחזרה לצורה
של שבטי פרא
עמומי-מוח,
ולהחמיץ את
יעודה האלוהי.
הפילוסופיה
האושגורית
דנה ארוכות
בדרכים להשגת
הרמיוניה בין
שני הקולות,
האישי והכללי,
ובנתה על כך
תילי-תילים של
פרשנות, טקסים
וכללי
התנהגות.
היחסים בין שני
הקולות
משתנים
מאושגורי
לאושגורי,
ובדרך-כלל
מקיימים
איזון עדין
ביניהם; מעטים
האושגורים,
למשל, שיקריבו
את חייהם
במודע בעבור
"הזרעה" של
כפר אנושי
(למשל), ורבים
מהם יודעים
לאפק ולעדן את
הדחפים בכל
מיני צורות ואפיקים
- מתכנון
קפדני ועד
ביטוי
באמצעות
יצירות
אומנות (חרף
העובדה,
שאומנות
אושגורית
נחשבת בעיני
רוב בני האדם
ככאוטית
ומוזרה מכדי
להחשב יפה).
ה"אני"
האושגורי
האישי מקבל את
ביטויו בצורות
רבות, לצד
הרצון הכללי. אושגורים
מעריכים חיים
נוחים, כסף
ורווח, הכל בכפוף
לתרומה
לתועלת
הכללית.
האמונה
השגורה היא,
שמי שמביא
תועלת ותורם
באורח סביר
ל"רצון שבדם"
ולבוא השפע
הגדול, זכאי
גם לצפות
שהכלל יעניק
בידו תגמול
מספק לחיים
אישיים טובים.
אושגורים הם
שקולים,
וממעטים מאד
להשליך את
חייהם מנגד
בגלל ענייני
כבוד ושאר
הבלים. במלחמה,
הם יאיישו
בדרך-כלל
תפקידי פיקוד
ויחידות עילית,
וישאירו ככל
הניתן את
תפקיד
בשר-התותחים עבור
הגוראק או
ואסאלים
מגזעים אחרים.
אושגורים
מסוגלים
להעריך
ואפילו לקיים
מעין-ידידות
עם פרטים
מגזעים אחרים,
אבל בסופו של
דבר, כאשר
אותם קשרים
יסתרו את
הצורך הכללי
האושגורי, הרי
שהאחרון ינצח
תמיד.
היסטוריה
ומשטר
בתקופות
קדומות, הפכו
התבוסה
וניתוץ
הציביליזציה
של אנשי התיש
את האושגורים
לשבטים נידחים
שחיו עמוק בין
עצי הבאובאב
הענקיים של היבשת
האפלה
והבוצית
שבדרום-מערב
קלדאריה. השבטים
האושגורים
חיו על ציד
וליקוט
סרטני-ביצה,
והונהגו
בדרך-כלל בידי
כוהן ששימש
כאחראי על הרביה,
המבטא והמפרש
של "הרצון
שבדם". מותר הכוהנים
האושגורים על
שאר בני-גזעם,
הוא שהם מסוגלים
להבין את
הרצון הכללי
העמום ביתר
עומק מהאחרים,
לפרש אותו
ולבטא אותו
במילים
ובחוקים.
עד
מחצית האלף
השני לסה"ה,
היו האושגורים
אלמוניים
כמעט לגמרי,
ובעיקר נחלתם
של סיפורים
שסיפרו
הרפתקנים
שהרחיקו
דרומה והצליחו
להחלץ. אלא,
שהמצב החל
להשתנות סמוך
בערך בשנים 1500-1700
לסה"ה; משהו לא
ברור הניע את
האושגורים
להתחיל
להתאסף,
ולהמיר
בהדרגה את
המבנה השבטי
למבנים
מתוחכמים
יותר, תוך
שהרצון הכללי
מכתיב להם,
יותר ויותר,
נסיון להדחק אל
הים ולהשפיע
על חייהם של
העמים
השוכנים מצפון
להם. יתכן
שבדרך מיסטית
כלשהו, חשו את
ההתפוררות
ההולכת
ומתעצמת של
קייסרות האור
בחלקה האחר של
קלדאריה,
ויתכן שהדבר
נוגע גם למגע שהיה
להם עם תרבות
מיסטית שכוחה
של בני אדם או
דמויי-אדם
בדרום-מערב
הרחוק של
ואלנקאלד (תרבות
שככל הנראה,
אם התקיימה,
נבלעה
והוטמעה
לגמרי על-ידי
האושגורים).
בתחילת
האלף השלישי,
החל יותר
ויותר מידע על
האושגורים
להדאיג את
המלומדים
ההילאסיאנים, ובהדרגה
החל עימות
הולך ומתעצם
בין האימפריה
העתיקה
והעצומה של
בני המערב
לבין השבטים
המוזרים
מהדרום; מה
שהחל בתבוסות
מצלצלות
שהנחילו הצי
והלגיונות
האימפריאליים
לשבטים
מאורגנים
למחצה ול"מלכי
דם" כאלו
ואחרים, החל
להתהפך
בהדרגה; האושגורו
לא נשברו חרף
התבוסות,
ובהדרגה החלו
לסגל טכניקות
ותחכום אנושי,
בעוד
האימפריה מתנוונת
והולכת.
נקודת
המפנה הגדולה
הראשונה היתה
במאה ה-23, כאשר
החלה "מלחמת
מאלינדאס"
שפילגה למשך
למעלה מ-100 שנה
את מזרח ומערב
הילאסיאס,
וגרמה להחלשות
רבתי ולנטישה
של
פרובינקיות
רבות. האושגורו
ניצלו את
ההזדמנות
להתעצם,
להתקדם
ולכרות בריתות,
תוך שהם
הופכים באורח
סופי מברית של
שבטים לאומה,
הנשלטת בידי אדון
אחד,
האוגודו-חאקאלי-באו,
או "האושגורו
הגדול".
הממלכה
ההילסיאנית
המזרחית,
בראשות הקייסרית
האפלה
מאלינדאס
נטתה תחילה
לכרות עימם
בריתות, אבל
בסופו של דבר
חזרה בה
מהכוונה, כאשר
עלה בידי
מאלינדאס
להבין את
הכוונות האושגוריות
לאשורן. בשנת 2284,
ספגו
האושגורים את
התבוסה
הגדולה
האחרונה שלהם
מדי הילאסיאס,
כאשר
מאלינדאס
הפתיעה את
בעלי בריתה,
וערכה בהם טבח
רבתי, ששבר את
כוחם למשך
עשרות שנים ארוכות.
האושגורים
הוכו ונסוגו,
אבל לא נשברו,
ולא שבו
להתפורר
לשבטים; לא
עוד.
האיחוד
מחדש של
הילאסיאס לא
עצר את המשך
השקיעה וההתערערות
של האימפריה,
והאושגורו
המשיכו בהתפשטות
איטית וזהירה
מאי לאי, כשהם
מתכתשים עם הלגיונות
באיזור מפרץ
אוגודו העתיק
ומכרות המלח
הגדולים
שלידו, צוברים
לעצמם בעלי
ברית ומחכים
לשעתם; זו באה
בראשית המאה
הנוכחית, אז
פרצה בין
הצדדים
המלחמה
האחרונה,
שהביאה לשבירתה
של הילאסיאס
ולהפיכת
הקייסרות
לרפובליקה
חלושה
ומתרפסת,
שכפופה למחצה
לחסדו של "האושגורי
הגדול"[5].
האושגורו,
שהצליחו לפלג
את האיים
הגדולים של קונסאריליי
(מזרח
הילאסיאס) מן
המערב ולכבוש את
הבירה העתיקה
והבלתי-מנוצחת
לכאורה של
המזרח שעל
"האי הנשגב"
(קונסאריליום,
2233), התכוונו
להמשיך צפונה
ולמחוץ את שארית
הלגיונות
הקונסאריליים
המבוהלים, אלא
שכאן צץ מולם
אויב לא צפוי;
ענקי הקרח
ממלכת הראטיקוס,
אויביהם
העתיקים של
הקונסארילים,
שלחו צבא רגלי
וצי מפחיד
שהכה בציי
האושגורו
והאושורלוק
מכה קשה,
והותיר בסופו
של דבר את
שארית
קונסאריליי
כארץ חייץ
אנושית בין האושגורים
לענקים.
רבים תוהים,
אם המהלך האושגורי
הבא לא ירחיק
לכת צפונה
ומזרחה אל תוך
אסטארנה,
במטרה להכות
את ממלכת
ז'ראל השאננה
והמפולגת.
משטר
וחברה:
בניגוד
לתדמית
המקובלת, של
חברה הנשלטת
בידי עריץ
כל-יכול אחד,
המציאות
האושגורית
היא מורכבת
בהרבה.
החברה
האושגורית
מחולקת למספר
מעמדות, שלכל אחד
מהם השפעה,
וחוקים
כתובים ובלתי
כתובים המנחים
אותו ביחסים
עם המעמדות
האחרים ועם השליט.
בתרבות
האושגורית,
ככלל, יש מקום
גדול שתופסות
נורמות
התנהגות בלתי
כתובות, שגם
השליטים נוהגים
לכבד אותן,
ב"חסדם",
למרות
שלכאורה הם
אינם
מחוייבים לכך.
ה"אוגודו-חאקאלי-באו"
הוא השליט
העליון של כל
האושגורים
והעמים
הואסאלים
שלהם, ונחשב
כחביב הע'ודה
ובאופן רשמי
האדון הבלתי
מעורער הן
בעניינים
חילוניים והן
בעניניים
דתיים (שבד"כ
כרוכים ביחד
באופן בל-ינתק).
בפועל, כאמור,
נהוג כי הוא
מתייעץ עם
הכפופים לו
והמועצות
שלהם, ובד"כ
מעדיף לקבל את
ההחלטות לאחר
הסכמה נרחבת,
או לפחות
תמיכה של דמויות
מפתח בתוך
המועצות.
האושגורי
הגדול יושב דהיום
בארמון חדש
שנבנה זה לא
מכבר מעל מפרץ
אוגודו, במטרה
"לאפשר לו
להתבונן במים
הקדושים,
ולהרהר בע'ודה
ובתפארתו של
השפע הגזול";
השליט,
ובמידה
פחותה ממנו,
גם המצביאים,
נהנים מזכות
לריבוי נשים
(עד 10 לשליט,
ומספר בלתי
מוגבל של
פילגשים,
ולמצביא גדול
4 ו-20), שהיא חריג
בולט בחברה
האושגורית,
שהיא
מונוגמית
בעיקרון[6].
אל הארמון
הובא גם חפץ
עתיק מחוף
הבאובאב: אגן
עצום מלא בדם
לוהט, שנחשב
כאחד הדברים
המקודשים
ביותר עבור
האושגורו.
משלחות של
עמים נכנעים
שבאים להשבע
אמונים
נלקחות לשם,
ומחוייבות
לטעום טיפה
סמלית מהדם
המקודש של
ע'ודה שמגיש
להם
"האושגורי הגדול"
בכבודו
ובעצמו, לאחר
ברכה מיוחדת
של הכוהנים.
לאחר מכן,
הואסאלים
החדשים
"זוכים" לאכול
למרגלות
השליט הגדול,
והחלפת מנחות
ומתנות
מסיימת את
הטקס, וכובלת
אותם "לנצח"
אל כס החאקאלי-באו
ואל "ארצות
השפע".
מתחת
ל"אושגורי
הגדול"
מתקיימות
שלוש מערכות
חשובות: המערך
המסועף של
הכהונה,
המצביאים
(שמשמשים גם
כמושלים
ואנשי ממשל
מיוחדים),
והשליחים
האישיים,
שממונים בד"כ
לתפקידים
מיוחדים,
בעיקר אך לא
רק בענייני
ריגול ו/או
דיפלומטיה.
הכהונה
והאותות: המעמד
החזק ביותר
בחברה
האושגורית,
הינו ללא ספק
הכוהנים. כל
כוהן, מרגע
שהוא עובר
חניכות
ומוסמך, זוכה
לכבוד רב כמי
שמסוגל להבין
ולדבר ב"קול
הפנימי" (שאצל
רוב האושגורים
מתמצה בתחושה
עמומה בלבד,
שיכולה להטעות)
ולפרש אותו
באופן מוסמך.
הכוהנים
זוכים לסמכויות
לא מעטות,
ובעיקר
אמורים
הדברים בכוהן הגדול,
או שומר-הדם
הגדול של
ע'ודה[7]. זה נחשב
לא פעם
לאושגורי
החזק ביותר
אחרי "האושגורי
הגדול". מועצת
שומרי-הדם
יושבת מתחת
לכס השליט,
וזוכה לכבוד
ולסמכויות לא
מעטות; בין
היתר, הם
אחראים על
טקסי
"ההזרעה"
והעברת הדם
הקדוש, ועל
מגוון גדול של
טקסים שחלקם
מאגיים מאד
שמלווים את
החברה
האושגורית
ובעיקר את השליט,
האצילים
והמצביאים.
אמנם,
לפי החוק
המילה
האחרונה
שייכת תמיד
לשליט העליון,
אבל המנהג
מאלץ אותו
להתייעץ תמיד במועצת
שומרי-הדם
ולהתחשב
במידה כזו או
אחרת בדעתה
(כמו גם, באופן
מחייב פחות,
גם במוצעת האצילים
והמצביאים
הבכירים).
הכוהנים
זוכים להערכה
רבה גם בדרגים
הנמוכים
ביותר, והמקום
הטוב ביותר ליד
האש או בראש
השולחן שמור
תמיד לכוהן
המקומי, כאשר
אב המשפחה או
המפקד הצבאי
יושבים לימינו.
מלבד
הטקסים הללו,
הכוהנים
האושגורים הם
בדרך-כלל גם
יצרנים של
חפצי-אומנות
מאגיים שנדרשים
לביצוע
הטקסים,
ולעיתים גם של
אומנות אושגורית
גרידא, מאגית
או רגילה;
לעיתים קרובות
אפשר למצוא
כוהנים שפרשו
מתפקיד רשמי
או נמצאים
ב"תקופת
התבודדות"
אורגים בגדים
אומנותיים או
מייצרים חפצי
נוי מהסוג
האהוב במיוחד
על המעמדות
העליונים.
הכוהנים
מחולקים לחמישה
סוגים
(מזריעים,
רוקדי-דם,
אורגי-דם, שומרי-דם,
וחוזים), שלכל
אחד התמחות
בטקסים, קסמים
ויצירות משל
עצמו (למרות
שכל כוהן ראוי
לשמו שולט
באופן מניח את
הדעת גם
באומנויות
מהסוגים האחרים).
לאושוגורים
יש שיטה
מסובכת של
זימון חזיונות
וקריאת עתיד,
שקשה מאד
להבנה על-ידי
גזעים אחרים.
הם מייחסים
חשיבות רבה לסמלים
וברכות,
והופעתם או
העדרם יכול
להשפיע באופן
רציני על
המוראל של
החיילים
האושגורים.
מצד שני,
מרבית
האושגורים
נבונים די
הצורך, בכדי
שיהיה קשה מאד
לשטות בהם
בעזרת אשליות
או תחבולות
פשוטות
שנועדו לחכות
או "לספק" אותות
- ולא פעם, הקול
הפנימי העמום
שלהם גורם להם
לחוש מהו אות
אמיתי, ומהו
מעשה בדים - כך
שקוסמים
אנושיים
ואחרים
שמנסים
להערים על אושגורים
לקחת זאת
בחשבון,
ולהזהר.
הקצונה:
הקצינים,
ובעיקר
המצביאים
האושגורים
זוכים תמיד
בכבוד רב,
ולעיתים
קרובות נחשב
המצביא המקומי
כ"העתק בזעיר
אנפין" של
השליט המרכזי,
בכל האמור
בסמכויות,
אורח חיים
(למשל: הפגנת
סממנים
מלכותיים
בזעיר-אנפין,
ריבוי נשים).
בניגוד
לכהונה,
ששיקוליה
זוכים להילה
מיסטית-אוטונומית,
הרי
שהמצביאים
האושגוריים
נבחנים בד"כ
לפי קנה מידה
פשוט - הצלחה
או כשלון
להביא שטחים
חדשים (או
לשמור על
הקיימים) אל
תוך "ארצות
השפע". המצביא
הוא בד"כ האיש
החזק ביותר
באיזור (כאשר
סמכויותיו
אינן רק
צבאיות, אלא
גם אזרחיות.
למשל, היחס
לאוכלוסיה
כבושה, הטלת
מכסים
מקומיים ועוד
הם עניינים
שבסמכותו), והמשפחה
המורחבת שלו
זוכה
בעקבותיו
במעמד מכובד -
אותו היא
יכולה לאבד
במהירות, אם המצביא
נכשל באורח
מחפיר.
שליחים
מיוחדים:
תפקידים אלו
הינם חדשים
יחסית, ולא
פעם מעוררים
חיכוכים או
התנגשות
מסויימת עם
הסמכויות
האחרות;
בדרך-כלל,
מדובר במגים,
סוחרים מוצלחים
מאד לשעבר או
מעין-הרפתקנים,
שהאושגורי הגדול
מחליט להאציל
להם סמכויות
ותפקיד מיוחד.
התפקיד השכיח
ביותר, הינו
עריכת מסע
לארץ זרה, בכדי
לנהל שם משא
ומתן או לבצע
משימת ריגול.
לעיתים,
לרוגזם של
המצביאים,
שליח מיוחד
ממונה כדי לבדוק
את המצב באחד
המחוזות שלהם,
בעיקר בכדי
לסייע לשליט
העליון
להחליט, האם מלחמה
חדשה או צעד
אחר באותו
איזור הינו
עניין רצוי.
תפקיד כזה הוא
נחשק מאד,
משום שהוא
יכול לשמש
"מקפצה"
רבת-עוצמה למי
שיצליח בו
(אולם לעיתים
גם בזיון
ואפילו סכנה
לא קטנה למי
שנכשל באופן
נחרץ). מהסיבה
הזו, שליחים
מיוחדים אושגורים
להוטים
להשלים את
המשימה שלהם
בהצלחה,
לעיתים בכל
מחיר שהוא.
סוחרים:
למרות
שלסוחרים אין
מעמד רשמי,
החברה
האושגורית מעניקה
להם את הכבוד
המגיע להם,
ובדרך-כלל הם
מקבלים את
הרשות להשמיע
את דעתם, לפני
צעדים הנוגעים
להם (כמו הטלת
מכסים). החברה
האושגורית מעריכה
מאד עושר,
ועוד יותר מכך
- יוזמות
מוצלחות,
כלכליות לא
פחות מצבאיות.
טקסים של קבלת
פנים אצל
המצביא
המקומי או
האושגורי הגדול
בעצמו,
הכוללים טקס
מורכב של מתן
מתנות וברכות,
הינם בדרך-כלל
נחלתם של
סוחרים
מוצלחים שחזרו
מהפלגות או
מסעות ארוכים.
אלו ימצאו את השליט
או המצביא
מעוניינים
כמעט תמיד
לשוחח אותם
ארוכות
ולתחקר אותם
לגבי מה שראו
ושמעו, בעיקר
אם הרחיקו עד
לעומק "ארצות
המלחמה".
מלחמה:
מלחמה
נתפשת כעניין
כבד-משקל
וכחובה
לאומית ודתית,
ולכן מצופה
מכל אושגורי
כשיר שיטול את
חלקו
ו"יתברך"
בחובה הזו.
בנוסף,
האושגורים לוקחים
את העניין
בכובד ראש,
מתכננים היטב
ושונאים
בתכלית לספוג
אבדות כבדות
שלא לצורך.
התוצאה הינה
צבא מאורגן
ומשומן יחסית,
כאשר תפקיד
"הגל הראשון"
או "בשר התותחים"
שמור תמיד לגוראק
חסרי-התבונה
(הנשלטים בידי
הרוחות
המיוסרות של
ה"אמהות" האנושיות
שלהן), או
לכוחות של
עמים
ואסאליים. האושגורים
עצמם מאיישים
את יחידות
העילית, תפקידי
הפיקוד
ומטילי
הלחשים.
מאקאטולו
(Makatulou):
המאקאטולו,
שהוא הלוחם
האושגורי
הסטדנרטי, חמוש
בדרך-כלל
בשיריון מתכת
כבד ובחרב
דו-ידנית
משובחת,
שאיכותה
הופכת אותה
לקלה ונוחה
לתפעול, יחסית
למקבילה
האנושית שלה.
הקסדה האושגורית
היא קסדה
גבוהה
ומפחידה, כאשר
הקרניים
הקטנות של
האושגורו
מכוסות בידי
שלוש קרניים
ישרות
ועצומות של
ארד, ברזל או
פלדה (ואצל קצינים
גבוהים,
מצופות כסף או
זהב).
הקלעים
האושגורים הם
בדרך-כלל
רכובים, וחמושים
בקשתות
מורכבות
כבדות
המתאימות לכך.
בהמת הרכיבה
הנפוצה היא
הסוקג'ום (Sukjoum); עוף חסר
כנפיים שנראה
כמו הכלאה
מוזרה בין יען
לבין דודו ענק
עם מקור עצום
ומשונן.
לעיתים,
האושגוריים מושבים
מספר גדול של
קלעים בעמדת
קליעה ניידת המורכבת
על גבו של
שומבוש (Shumboush, ראה מיד),
ולעיתים של
פיל בוץ שחור
עצום.
מספר
יצורים וכלים
אחרים שנראים
לעיתים קרובות
בשדה הקרב, הם
כדלקמן:
אושגוצ'ורי:
חיילי עילית
אושגוריים
רכובים (בד"כ
על סוקג'ום),
שרבים מהם
נולדו מטקסי
ההזרעה
המתוחכמים והמפחידים
ביותר.
אושגוצ'ורי
מופיעים
ברמות נסיון
ורמת תכונות
גבוהה באופן
ניכר משל המאקאטולו,
וחמושים
בציוד טוב
יותר, כגון
שיריונות
מתכת משובחים
ומעוטרים
בעלי מפרקים
מתוחכמים ויכולת
מוגברת לספוג
נזק, ולעיתים
גם עם חפצים קסומים
ברמה נמוכה.
אושגוצ'ורי
ניכרים
בקסדות
מעוטרות
בעלות קרניים
גבוהות
במיוחד,
צבועות בצבע
אדום בוהק, ומקושטות
בנוצות
שחורות. כל
אחד מהם
מתורגל בשימוש
בשלושה
כלי-נשק: קשת מורכבת
עצומה וטובה
במיוחד לירי
תוך-כדי רכיבה;
כידון רכיבה
קטלני, בעל
להב
חודר-שריון במעוצב
בתחכום בצורת
עלה משונן;
וחרב דו-ידנית
מפחידה
ומעוטרת,
שהניצב שלה
הוא לא פעם
מעשה אומנות
מורכב.
אושגוצ'ורי
נושאים עליהם
תמיד שיקויי-אש,
או להטלה על
היריב, או
למריחת החרב
בכדי שתגרום
נזק אש בנוסף
לנזק הרגיל
שלה.
גוראק:
הגוראק הם
יצורים
פרוותיים
וגוצים בגובה
של 1.3 מטרים
בממוצע,
שמהווים
בדרך-כלל את
הגל הראשון.
קל לזהות את
הגוראק לפי
הפרצוף הפחוס
שלו, שבדרך-כלל
נגוע
בפצעונים
מוגלתיים,
העיניים הכתומות-לחות,
והקול הדק
והצווחני,
המזכיר
גרוטסקה של
תינוק; הגוראק
צווחים ומשמיעים
קולות
תינוקיים,
כאשר הם
מתקיפים או
נפגעים. מאחר
והם מסוגלים
לחיות לכל
היותר כ-5 שנים,
האושגורים
אינם מוצאים
כל עילה לאמן
אותם, או
לבזבז עליהם
חימוש טוב
מדי. גוראק
עוטים
בדרך-כלל
שיריון עור
פשוט, עבה וגס,
ומצויידים
במגן פשוט
ועגול, ונשק
חובט כמו פטיש
חד-ידני או
אלת ברזל.
התבונה של
הגוראק היא, כאמור,
כשל ילד בן 3
לכל היותר,
ולכן טקטיקות
שהן מעבר
להסתערות או
מנוסה הן מעבר
להישג דעתו,
והם מסוגלים
להשליך את
עצמם בהמונים
להסתערות
שפירושה מוות
בטוח, בלא כל
שיקול דעת או
פחד - בעיקר
משום שהם אינם
מסוגלים לצפות
לעולם יותר
מהצעד הפשוט
ביותר קדימה,
ולהוטים
להשביע את
הרצון של
"האמא" - הרוח
המיוסרת שנשלטת
בידי הכוהן
האושגורי
מרחוק.
טאשיראב:
הטשיראב
נראית כצורה
נשית מטושטשת
בצבע כתום-אדום,
מרחפת בתוך
הילה לוהטת
בגוני כתום-בהיר
עד צהוב,
שנראית כאילו
היא עשויה
ממאות ברקים
קטנים. הן
הרוחות
המיוסרות של
נשים שעברו
"הזרעה" של דם
מדולל בכדי
ליצור גוראק;
הגוף נותר חי
מבחינה
ביולוגית,
שמור בד"כ
במקדש או
מצודה הרחק
ממקום הקרב.
הרוח, מטורפת
מכאב ויסורים
ומלאה בשנאה
בלתי-נשלטת
לכל דבר העומד
מולה, היא
צינור השליטה
שמחזיק את המוני
הגוראק
ומצווה עליהם
להסתער
ולהשמיד (כדי לרצות
אותה). הרוח,
בתורה, נשלטת
בידי כוהן אושגורי
שדואג לפרטים
מתוחכמים מעט
יותר באסטרטגיה
הכללית של
הקרב. הבעיה
עם הרוחות
האלו, היא כי
במידה רבה, הן
להוטות
להסתער בעצמן
קדימה, כאשר
המטרה
התת-מודעת היא
לההרג ולסיים
בכך את הקיום
המיוסר שלהן.
כל טאשיראב
מוגנת בהילה
של פחד וטירוף
שמשפיעה על
יצורים חיים
(מלבד אלו שדם
ע'ודה זורם בעורקיהם)
בטווח של 12 מט',
ומשמשת גם
כהגנה כמעט מוחלטת
(85%) מפני קליעים
ברמה של קסם 2+
או פחות. כל
גוראק שנמצא
בתחום ההילה
הזו, נלחם
בקנאות ובעוצמה
אדירה,
שמעניקה לו
בונוס של 150% לכל
מידות התכונה
והנזק. ההתקפה
הרגילה של
טאשיראב הינה
מעין הצלפה של
אנרגיה כתומה
מכלה, שמסוגלת
לחולל נזק
מבעית, ומלבד
זאת לגרום
לאחת או יותר
מההשפעות
הבאות:
סינווור
(עיוורון זמני),
חולשה, נזק
מתמשך, פחד
ולעיתים גם
טירוף שיכול
להמשך מספר
שעות[8].
שומבוש (Shumboush):
השומבוש הוא
מעין-שור
מפלצתי עצום,
שמגיע בשיאו
לגודל של בין
סוס לפיל קטן;
על צדדיו צומחים
קשקשים
קרניים
מוקשים בגוון
חום-שחור עם שוליים
אפרפרים,
ומשערים שהוא
קרוב רחוק של
הגורגון (אף
כי הוא חסר את
הנשיפה
המאבנת המפחידה
של קרובו
הקטן). ראשו של
השומבוש הוא עצום
וקרני מאד,
ומעוטר במקור
עצם עם לוע
ונחיריים
עצומים,
שנראים
כלוהטים תמיד,
כך שלעיתים
מזומנות ניגר
אד חם מהלוע
והנחיריים.
השומבוש אינו
מסוגל אמנם
לנשיפת אש,
אבל הריר שלו
לוהט וחורך,
והופך את
הנשיכה שלו
לקטלנית מאד,
ומסוגלת
לגרום נזק
כוויות לצד כח
המעיכה העצום
של השיניים
העצומות.
השומבוש משמש
את האושגורים
למגוון
משימות, החל
מגרירת משאות
כבדים (כגון
קפטולטות
ענקיות) על
פני קרקע
בוצית או קשה,
מלאכות מצור
(כולל מקרים
בהם השתמשו בו
כאיל-ניגוח
חי), וכבהמה המשמשת
כמרכבה חיה
לקשתים (עד 6
קשתים יכולים
לעמוד בנוחות
על
מעמד-שומבוש).
באהלאר:
באהלאר היא
ספינת מלחמה
אושגורית
טיפוסית, שמניפה
את דגל טיפת
הדם של הע'ודה;
תלת-סיפונית עצומה,
שמונעת
בדרך-כלל בידי
למעלה מ-200
משוטים; במרבית
הבאהאלאר
החותרים הם
עבדים, אבל
קיים קומץ
ספינות (בד"כ
של השליט או
כאלו שנועדו
למשימות
מסוכנות או
חשובות
במיוחד), בהם
המשוטים מונעים
בידי
קונסטרוקטים
או קסם.
הספינות האושוגוריות
משתמשות
בתרנים
בהירים,
שבנויים מעצם
מכושפת של חיה
ענקית מהיבשת
הדרומית, ובשני
גשרי הסתערות
שבנויים
בצורה דומה,
שנראים כמו
כנפי דרקון,
וניתן
להנחיתם
מהאגף. החרטום
מוגבה, ובנוי
תמיד עם פסל
מפחיד, שכבשן
שממוקם
מתחתיו מאפשר
לו לירוק
קליעים
בוערים למרחק של
עד 200 מטרים.
מתוך חזהו של
הפסל, יכול
להשלף קלשון
מושחז ענקי
מפוצל ל-3,
שמהווה נשק
מפחיד כנגד
אוניות אויב
(ומעוצב באופן
דומה לשלוש
לשונות היבשה
של מפרץ
אוגודו, לאחר
החורבן
הגדול).
הבאהלאר
חמושה בכבדות
בקטפולטות
ארוכות טווח
(עד 100 בספינות
הגדולות
ביותר), וכן
במספר גדול של
רובי-קשת
כבדים נייחים,
שמסוגלים
לירות קליעי
מתכת עצומים
ומשוננים
בספינות אויב
מטווח קצר
יותר, אולם
בעוצמה ובדיוק
גדולים בהרבה
משל
הקטפולטות.
רוב הבאהאלר
מכילות גם אגף
גדול למפקד
העליון הנכבד,
שכוללות לא
פעם גם בריכה
חמה, חדר הסבה
מפואר ולפחות
חדר אחד לנשים
או לפילגשים
החביבות עליו.
טבעת
דם: טבעת
הדם היא חפץ
קסם ידוע
ומבוקש מאד
(גם על-ידי
הרפתקנים
אנושיים), שעוצב
במיוחד בכדי
להגן על
כוהנים ועל
קצינים אושגוריים
חשובים.
בדרך-כלל, זו
טבעת שחורה,
מעוטרת
ברסיסי אודם
ירוקים לכל
האורך, ובאבן
אודם גדולה
שגולפה כמו
טיפה. טבעת
הדם מעניקה
לנושא אותה
הגנה של 2+ מכל
ההתקפות,
ונותנת מספר
בונוסים
עקרוניים
(בד"כ 20%+
לאנרגייה המאגית
והסטמינה ו/או
10+ לכח החיים[9]). אלא,
שהתכונה
הידועה ביותר
של הטבעת היא
פעולה של
העתקה
אוטומטית: בכל
מצב בו הנק"פ
של המחזיק בה
יורד ל-10% או
פחות מהרמה
הטבעית (לא
כולל תוספות
קסומות),
הטבעת מעתיקה
אותו ליעד מסויים
שנקבע מראש -
בדרך-כלל,
מפקדה או מבצר
אושגורי
שנמצא בטווח
של עד 10-15 ק"מ
ממקום ההפעלה.
במידה ואין
מקום כזה
בסביבה, תופעל
גרסה חזקה מאד
של לחש דלת
מימד, שיעתיק
את המחזיק
לאחור, לנקודה
אקראית בטווח
של 500-750 מטרים.
הקסם של הטבעת
מונע כל סיכוי
של הופעה בתוך
חפץ קשיח, או
במרחק של מתחת
ל-20 מטרים מיצורים
עוינים (לא
כולל אושגורו
ובעלי בריתם).
הבעיה הגדולה
של הטבעת, בכל
הנוגע
למחזיקים אנושיים
שהשיגו אותה
בכח הזרוע,
שהיא מסוגלת להעתיק
אותם הישר
לידיהם של
האושגורו.
בכדי למנוע את
התופעה הזו,
יש להטיל על
הטבעת קסם
מסובך בכדי
לכייל אותה
מחדש; ובכל
מקרה, עדיף
מאד שלא לענוד
אותה כאשר
נלחמים
באושגורו
עצמם.
כתב וערך: גדעון
אורבך,
2005.
© כל הזכויות
שמורות. שימוש
מסחרי ו/או
למטרת רווח
כשלהי אסורים
בתכלית, בלא
היתר מפורש
מהיוצר, בכתב
ומראש. צילום
והעתקה מכל סוג
שהוא מותרים
אך ורק למטרת
שימוש פרטי
שלא בתשלום.