אינדקס הגזעים של קלדאריה

אנשי הלילה

כללי: גזע האדם המכונה "אנשי הלילה" (Nightfolk), הינו מקורם הקדום של כמה מהחשובים בעממי הסילנאראלד, בעיקר ההידרוסטים, הקיידרהרצים, ונוטרי הרמות הגבוהות של הורלצריין. במידה פחותה יותר, זורם דמם אף בעורקי עמים אחרים, כגון אנשי פאנולדריס והרקאלסיליי. עם זאת, כמעט כל העממים הללו התערבבו בעמים וגזעים אחרים, ואנשי לילה "טהורים" הינם נדירים ביותר. כך או כך, אנשי הלילה וממלכתם הקדומה הוּרְקְרָייס (ובלשון העממים העתיקים, עוּקָאש), מהווים עדיין חידה בחקר ראשית ימי הסילנאראלד והארצות המסתוריות שממזרח לו.
אנשי הלילה היו ככל הנראה שארי-בשר רחוקים לאנשי המערב העתיקים ("אנשי הדמדומים") שצעדו לצד צבא הואלקיריות של אסטרידה, אולם הם שכנו בקלדאריה תקופה ארוכה מאד לפני בואם של שארי בשרם, העלפים והואלקיריות. גֶאר-הורקרייס ונוֹר-סאלרינג[1] היו קיימות במלוא תפארתם לפחות אלף או אלף וחמש-מאות שנים קודם לכן, כאשר יתרת בני האדם בקלדאריה לא עלו מעל מדרגת פראים חשוכים, המצויים פסע אחד בלבד מעל אנשי הקוף והסורהילדור הקדמוניים.
המראה הטיפוסי של אנשי הלילה כלל שער כהה הממסגר פנים חיוורות ותקיפות, עיניים בגוני האפור או האפור-כהה, קומה גבוהה וגזרה דקה יחסית. גוונים בהירים יותר היו נדירים בקרבם, והופיעו באופן אינטנסיבי יותר רק לאחר שיושבי חלק ממחוזות הורקרייס פגשו והתערבבו עם ספני האארתאד הקדומים. שפתם דמתה ככל הנראה, לפחות במידה מה, לניבים אחרים של אנשי המערב, אולם שני עידנים של קיום עצמאי שינו אותה באורח ניכר, מה גם שהידע המעט שהשתמר על שפתה המקורית של הורקרייס בא דרך עממים עתיקים שהיו משועבדים לה, אשר ערבבו את שפת האימפריה הקדמונית עם שפתם שלהם[2].
השם "אנשי הלילה" נחשב, באופן מקובל, כנרדף היום לקיידרהרצים - ובא לסמל את גלותם הארוכה בארצות האפלות שמעבר לשערי הלילה. אולם מלומדים טוענים כי מקורו קדום יותר, באשר אי-כה, גם ההורקריסים הקדומים ראו עצמם כגולים - אפילו בעת שיא עוצמתם.

היסטוריה: מעט מאד ידוע על הורקרייס הקדומה ומקורה; הן בשל האסון שמחה אותה כמעט כליל מעל פני האדמה, והן משום שהארצות בהן שכנה מצויות הרחק במזרח, והדרך אליהן חסומה בידי צבאותיו המבעיתים של הטיראן אר-טורגול[3]. מן המעט שהגיע אל מלומדי הסילנראלד, משערים כי ראשיתה של הורקרייס היתה במחציתו הראשונה של העידן השלישי, ושיא פריחתה היה סמוך לאמצע העידן הרביעי[4]. המיתולוגיה ההורקריסית, שרק קטעים בודדים ממנה שרדו, טענה כי האלים ברכו את ההורקריסים והפכו אותה ליורשת חוכמתן של שלוש ממלכות קדומות שחרבו בראשית ימי העולם: זו שכלתה באש, זו ששקעה לתהומות-ים, וזו שנספחה אל מערבולת האינסוף הקפוא[5]. הדת העוקאשית האמינה בפאנתאון מוזר של "תשעת הנסיכים העוצרים של הנצח" - חמישה אלים וארבע אלות, מעליהם נמצאים אמא שמש הבוערת, ואבא ירח הכסוף והחכם. כל הפנתאון כאחד הינו "ממשלת השמיים והארץ" הממלא את מקומו של "האב הראשון" או "הבורא" - אל האלים שהלך וישוב ביום הדין ואחרית הימים.

כתרם של מלכי עוקאש, ה-Hurkrynn המוגבה, היה העדות לאגדה, באשר ההורקריסים האמינו כי כל אחד משלושת היהלומים הקסומים שנשא עליו יצג את אחת ממלכות הקדם: טריסטל השמש הכתום, את זו שבערה באש; ספיר המצולה הכחול-ירקרק, את זו ששקעה במים, ואמתיסט המערבולת הסגול-כהה - את זו שנסחפה אל האינסוף. האגדות סיפרו שלכל אחד מהיהלומים היו כוחות כשפים אדירים, שסרו למרותו של אדון הורקרייס. לא ברור כיצד הגו ההורקיסים עצמם את התואר, מלבד היותו דומה ל"פירָל" או "פירָלֶר"; העממים העתיקים כינו את מלך הורקרייס ביראה "פאלהון" (Falhun), ואילו בפי הקיידרהרצים הפך התואר ל-פירְלקונינג (Furlkoning)[6]. מלבד הכתר המוגבה, היה הפירלר בעליהם של שלושה אוצרות אדירים, שנחשבו לשרידיהן האחרונים של הממלכות הקדומות: שרביט השמש, גרזן המלכים המתים, וכדור האינסוף[7]. בחלק מהתקופות, נהנו המלכים ממעמד אלוהי למחצה, וטענו כי הם בני השמש והירח[8].

האימפריה ההורקריסית השתרעה על פני מרחב עצום במזרח האבוד, ועל פני איים מסתוריים בים הרפאים המיללים שמעבר לו, וכפפה גזעים רבים מאד לשלטונה; מאחזיה הצפוניים גבלו באימפריית הסאראו, והידוע ביניהם היה המייגרסוורת' שעל רמות הורלצריין. אגדה מקוטעת שנשמרה מספרת כי הפעם היחידה בה נחל הודון מקבת-סער[9] מפלה מוחצת, היתה הפעם בה צעדו גייסותיו כנגד פירל-האקרייל (פאלהון חאקרע בפי העממים העתיקים[10]), אחד הגדולים שבמלכי השושלת ההורקריסית הראשונה.

מן המעט שידוע על הורקרייס, נהוג לחלק את ההיסטוריה שלה לשלוש תקופות;

תקופת השושלת הראשונה (הורקרייס הקדומה): החל מראשית העידן השלישי ועד סמוך לסופו; השושלת ששלטה באותה תקופה יסדה את הערים ההורקריסיות הגדולות, ומעליהן מונומנטים אדירים ששימשו ככל הנראה גם לאגירת אנרגיה קסומה. סופה של התקופה היה כאשר כלתה השושלת הראשונה, ככל הנראה מסיבה טבעית הכרוכה בעקרות. בעקבותיה, באה תקופת כאוס של מעל מאה שנים, בהם התחלקה הורקרייס בין שרי מלחמה, וסבלה מפלישות בלתי-פוסקות של העממים העתיקים, הן כאלו שניסו להמלט מציפורני הסאראו במערב, והן פראים רוכבי-גמלים שכינו עצמם "ילדי החול" או "אֶאוּמָאלֶה" שבאו מן הדרום.

תקופת השושלת השניה (הורקרייס התיכונה): החל משלהי העידן השלישי, ועד לאמצע העידן הרביעי; השושלת השניה יוסדה בידי שר מלחמה בשם פירל-ארנליר (פאלהון אורנל), שכרת בריתות עם כמה מהעממים העתיקים במערב, והרשים אותם כאשר פשט על ארצות הסאראו והנחיל להם תבוסות מצלצלות (לפי אגדותיהם של הטראלירים, הפאלהונים שלהם הינם יוצאי חלציו). הוא היה זה שהקים את מבצר המייגרסוורת' האדיר, בכדי לפקוח עין על צבאות הסאראו שממערב לרמות המיוערות.
תקופת השושלת השניה נחשבת כשיאה התרבותי של הורקרייס, אשר היא ובניה נראו בעיני העממים העתיקים כמעט כמו אלים. אלא, שלקראת סוף התקופה, הופיע פולש חדש שניצל את השאננות ההורקריסית: ספנים זהובי שער ונוקשים שכינו עצמם אארתאד, שחצו בספינותיהם את ים הרפאים המיללים, וחלקם נחתו בערבות העצומות והקרות מצפון להורקרייס. הללו סגדו לאל בדמות סוס לבן-כסוף, שהוצג לפעמים גם כמעין קנטאור, שגופו העליון הינו גוף אנושי של אדם זקן ורב עוצמה. באותה עת, באו מהדרום עממים כהים ונמוכים, שכינו עצמם אולפוסטו, וסגדו לאל-תמנון מפחיד שתבע מאות ואלפים של קורבנות אדם.

הפירלים האחרונים של השושלת השניה, שהיו עייפים ומפוחדים, נמלאו אימה מן התבוסות שנחלו מול הפולשים החדשים, עד אשר הסכימו לותר על חלק ממחוזות הספר שלהם לטובת האארתאד, והסכימו לקבל את מנהיגם רותראולף בכבוד גדול בבירתם, ולהכתירו בתואר "אחיו של מלך ההורקריסים", בתמורה לשלום ולעזרה בקרבות אל מול האולפוסטו. שכרה של הורקריס בטווח הקצר יצא בהפסדה: האולפוסטו נטבחו ושאריתם הונסה הרחק מעבר לגבולות, אולם האארתאד זכו להשפעה הולכת וגוברת בהורקריס, ונעשו חמדנים יותר ויותר ככל שחלף הזמן.

במהלך תקופת השושלת השניה, החלו הורקריסים רבים להתיישב בגבולות המערביים של האימפריה, שהיו השקטים ביותר, בשל ירידתם וניוונם ההולך וגובר של הסאראו. מייגרסוורת' צברה כוח גדל והולך, עד שהתחרתה בבירת הורקרייס בזוהרה.

התקופה העוקשאית החדשה -השושלת השלישית: כך בדיוק בא קיצה של השושלת השניה. נציבי מייגרסוורת', שנעשו יהירים ותאווי כח, החלו חותרים תחת השלטון, ולועגים לפירלים האחרונים על האופן בו התרפסו בפני "רוכבי הסוסים ומלחי הפרא השיכורים מהצפון". הפור נפל, כאשר הנציב בוהרליס הראשון עבר למלחמה גלויה: הוא פיתה את המלך האחרון של שושלת ארנליר ואת משפחתו לבוא למקדש סמוך למייגרסוורת', ושם הורה לטבוח אותם. הדבר פתח מלחמת-אזרחים רבתי, שקרעה את הורקרייס לגזרים: עד מהרה, השתלטו האארת'אד על בירת הורקרייס, כאשר הם מנמקים זאת בכך כי מלך הסוסים הגדול חייב להגן על "אחיו הקטנים" מפני הרוצחים מהמערב. במשך כמאתיים-וחמישים שנה, נלחמו הורקרייס המזרחית והמערבית זו בזו, ובמשך תקופות מסויימות התפלגו לממלכות משנה. בתקופה זו, התפלגו ההורקריסים באופן בלתי הפיך למספר עממים נפרדים, ופולחנות חדשים הגיעו לארצם - חלקם אפלים ומעוותים מאד. פליטים מן המלחמות הבלתי-פוסקות ברחו מערבה, ולחמו בעממים העתיקים בתוך הסילנאראלד עצמו, מוסיפים לתוהו-ובוהו ששרר שם ערב פלישת הולקיריות. כך, ככל הנראה, הגיעו אנשי הליל הראשונים גם אל האי ההידרוסטי. בתקופה זו, הכירו ההורקריסים לראשונה את העלפים, וחלקם הושפע על-ידיהם; כמו כן, הופיעו לראשונה מאמינים במלך הכוכבים, וביריבו המושבע, טוטאנהאגן.

כ-150 שנים לפני פלישת אסטרידה, עלה בידי השליט האדיר רינטארק, שליט המזרח, לאחד בסדרת מלחמות עקובות מדם את הורקרייס כולה תחת שלטונו, ולהביא תקופת זוהר חדשה ואחרונה על הורקרייס המיוסרת. השליט החדש, שטען בכנות כי הוא אלוהי למחצה במוצאו[11], טען כל ימיו כי העיתים משתנות, ועליו להכין את ארצו למלחמה גדולה עוד יותר, סיבה בגללה הקיז את דמה של הממלכה בנחישות במשך עשרות שנים, בקדחת של יצור כלי נשק חדשים ובניית מבצרים אדירים. הוא נודע לשמצה בקרב העממים העתיקים, שרבים מהם שועבדו על-ידו בלא רחם, ונזכר על-ידם בשם "פאלהון עוקאש" - מלכם ב"הא הידיעה" של ההורקריסים.

אלא שתקופת הזוהר היתה קצרה יחסית, והחזיקה דורות מעטים בלבד. בשנותיו הראשונות של העידן החמישי, עלה לשלטונו האחרון והמבעית מבין מלכי הורקרייס: סרגראנק (ובפי העממים העתיקים: פאלהון שרשאק), רודן-מכשף זה היה יצור נתעב וצמא דם, שעלה לשלטון בכח הזרוע, כשמאחוריו עוצמתו המושחתת של מייגרסוורת', כתות ומסדרים של קוסמים אפלים, שכירי חרב חסרי מעצורים, וככל הנראה גם אנשי תייש. הוא החל את שלטונו ברצח אחיו ואינוסן של אחיותיו, ועד-מהרה ערך טיהור דמים בממלכה, כשהוא רוצח את כל כוהניהם של אלי הורקרייס, ומחליף אותם בשלישיית אלי אופל, שלפחות אחד מהם הגיע מאולפוסטו[12]. לפי האגדות, שקע המלך האדיר באורגיה של סטיות מיניות וקניבליות, מלוות ביצר חסר מעצורים של כיבוש; באותן שנים, הוקרבו בכל חג עלפי בני אדם לכבוד אלי הפאלהון, בעוד צבאותיו כובשים את כל המרחב מים הרפאים המיללים ועד חופי הסילנארלאד, ומשעבדים כמה וכמה ממלכי הסאראו האחרונים; נשתמרה תמונה, כיצד נגרר אחד מהם, שהעז להתנגד, לפני כסאו של סרגראנק, כשהוא קשור בשרשאות בידיו ובאפו. שיא מעלליו של המלך היה במלחמת חורמה שהכריז כנגד העלפים[13], בה השמיד לחלוטין את אחת ממלכותיהם הראשונות בסילנאראלד. מקטעי דברים ורמזים שהשתמרו, דומה כי האחרון והאפל במלכי הורקרייס היה מודע היטב לקיומן של הואלקיריות ולפלישתן הקרובה, ועשה הכנות לבלום אותה בדם ואש ולהשמיד את כל מאמיניה של אלת האור.

אלא, שבדרך מסתורית לא זכה לכך: הסיפורים על נפילתו של שארשאק הם רבים וסותרים: חלקם טוענים כי תאוותו לחיי נצח הכשילה אותו, וסכסכה אותו עם אליו האפלים[14], סיפורים אחרים טוענים כי ראשית מפלתו היתה בהתקפה פזיזה על ה-Elven Lords הראשונים, שהתבצרו בהרי קאזטיריה, ואילו גרסאות אחרות מספרות על אסון שהמיטה עליו אלת האור, ובסופו כבלה אותו באזיקים של אש, ושברה את שרביטו ואת הכתר המוגבה העתיק של מלכי הורקרייס. מה שבטוח הוא, כי אסון קוסמי אדיר הכה בהורקרייס כולה בראשית העידן החמישי, והשמיד את מרבית תושביה, בעוד הארץ הופכת למדבר חרב ומבעית. כך בא סופה של הממלכה העתיקה ורבת העוצמה, וההתמודדות בינה לבין הואלקיריות נמנעה.

הגלות האפלה, וגורלם של שרידי הורקרייס:

לפי האגדה, הוגלה עמה של הורקרייס (או מה שנותר ממנו) אל מעבר לשערי הלילה, ושם נגזר עליו לחיות בארץ נוראה ואפלה. אגדה זו, שרבים לגלגו עליה, הוכחה כאמת, כאשר נפתחו שערי הלילה במאה ה-18, ודרכם פלש לתוך קלדאריה העם הקיידרהרצי: עם מתורבת ואפלולי הסוגד לטוטאנהאגן, שטען כי הוא יורשם וממשיכם של ההורקריסים הקדומים. הקיידרהרצים הינם, ככל הנראה, שרידי התושבים של מרכז וצפון הורקרייס, המקום שספג את מרבית עוצמתו של האסון. מבחינת המראה החיצוני, הם ניחנים (ברובם) בשער בהיר יותר משל אנשי הלילה המקוריים[15] - ככל הנראה בשל דם רב משל האארתאד שנספג בהם. למסקנה דומה מביאות אגדות שנשמרו בקרבם על אל בדמות סוס לבן, שמאמיניו ירדו למחתרת מאימת כוהני טוטאנהאגן[16]. מקור זה אחראי, ככל הנראה, לשחצנותם של הקיידרהרצים, הטוענים כי הם האומה הנעלה, העתיקה והתרבותית ביותר על פני קלדאריה. בצפון-מזרח השכוח, בערבות האדירות שמעבר לקזטיריה, נותרו לפליטה השבטים הסאהסגרנים והבאסרקטים - ככל הנראה שרידיהם של האארתאד שנסו באימה נוכח האסון שהכה בהורקרייס.
ההורקריסים במחוזות המערב התפזרו ונמלטו לכל עבר, ורובם נטמעו בקרב העממים העתיקים או ירדו לברבריות מוחלטת, כפי שקרה לשבטי האדם בהידרוסט. רק מאות שנים לאחר מכן, בהשפעת הולקיריות, החלו לצמוח תרבויות אנושיות חדשות, שלא שימרו ולו זכר מן המסורת ההורקריסית השכוחה. רק באיזור המייגרסוורת' שרדה במשך זמן-מה ממלכת זדון שניסתה להמשיך את דרכו של שרשאק, אולם בסופו של דבר נפלה ונחרבה בידי הולקיריות; אלו נעזרו בידי שרידיהם של מסדרים עתיקים ששרדו מהתקופה שלפני שארשאק (ומהם נוסד ככל הנראה, מאוחר יותר, המסדר של נוטרי הלילה). כמה מהעממים העתיקים נשאו לתקופה ארוכה את זכר עוקאש, וראו עצמם כיורשיה; בשם זה, לחמו לצד אנשי התייש כנגד הולקיריות והובסו, כשהם נהדפים מזרחה, אל מישורי איגרושטיה; צאצאיהם, תחת אותו דגל, שבו ותקפו את המערב מפעם לפעם, ובסופו של דבר השתעבדו לעלפים המושחתים של קסטאל אר-טורגול.

כזה היה סופה של ממלכת הורקרייס, מקורם הקדמוני של ההידרוסטים, הקיידרהרצים ואנשי הורלצריין. לא נותרו אלא חורבות שוקעות בחולותיו של מדבר מסתורי בקצה העולם, ומסורת עתיקה ואגדות אשר השפיעו רבות על תולדות הסילנארלד בעידנים המאוחרים.

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2003.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.

[1] נוא-סאלרא בפי העממים העתיקים.

[2] או דרך הקיידהרצים, ששפתם השתנתה בעידן הארוך בו היו כלואים בתוך "ארצות הלילה".

[3] מה גם, שהשמועות מספרות כי בכל האיזור בו שכנה הורקרייס, מצוי כעת מדבר קטלני ולוהט.

[4] אנשי המערב והואלקיריות נכנסו לקלדאריה בראשית העידן החמישי.

[5] האחרון, כך משוער, מרמז על גורלם של "ילדי הנצח", ששכנו אף הם ממזרח לסילנראלד בימי קדם.

[6] גם גלגולו של התואר הזה מעניין, באשר היה בשימוש רק בקרב הקיידרהרצים הגולים בארצות הלילה; הקיידרהרצים שפתחו את השערים והופיעו בסילנראלד לא השתמשו בתואר, אלא בתארים אחרים - אולי עקב היותם כפופים במשך רוב התקופה לעלפי הסערה ולמלכתם האדירה רילאנדירי. השושלת הצבאית-חילונית שהפכה את שלטון טוטאנהאגן במאה ה-21 לסה"ה נטשה את התארים הקדומים כולם לטובת התואר "קייזר" או "הקייזר הדרומי" - דבר שביטא את התחרות בינם לבין הידרוסט על ירושת קייסרות הסילנראלד. רק במאה הנוכחית, כשהתחדש שלטון העריצים בחסות טוטאנהאגן, הפעם בלא כפיפות לעלפי הסערה, העזו הללו לקחת לעצמם את התואר השחצני ביותר שניתן להעלות על הדעת - פירל-האר, אדון המלכים. ובתארו המלא, פירלהאר דאר אדלקאוט: המלך הגדול של השלשלאות הנאצלות.

[8] אמונה שיתכן ובאה כהשפעה מצד העממים העתיקים.

[9] מלכם האגדי של הטיטאנים מגזע הסאראו.

[10] אף שאלו כמעט ולא היו קיימים בתקופתו, והופיעו במספרים גדולים רק בתקופת השושלת השניה.

[11] אף כי לעגו לו כי אמו באה למעשה מן האארתאד.

[12] יש אומרים גם, כי אחד מהם היה למעשה בלגורת'.

[13] העילה הרשמית היתה, העובדה כי אלו סרבו לקבל את שלטונו ואת אליו האפלים, אולם מספרים כי הרודן טען, בין היתר, כי העלפים היו מאז ומעולם אויביהם של בני האדם, והביאו עליהם חורבן בראשית הימים - וכעת הגיעה עת הנקמה.

[14] זו הגרסה המוצגת בספר המפורסם "כל תועבות הפאלהון", שנכתב בידי קוסם ז'ראלי אפל מבית דה-לורגו, שהקדיש מעל מאה שנים ללמוד את עוקאש הקדומה.

[15] הגוון הקיידרהרצי הטיפוסי הוא זהוב-כהה.

[16] ואלמנטים מסויימים מפולחנו חלחלו אל אמונת קריגנסדורף וליטאנגארדה, שהופיעה בעיצומה של הגלות האפלה.