השליח
הקדוש מרקוס פטריציוס ואריס, המכונה בפי כל "פטריציוס", הינו אדם בגיל
45 בערך, בעל גובה ממוצע ופנים בהירות, מעוטרות בשער בלונדי-מאפיר מסודר ומסורק
למשעי, בלא זקן או שפם. עיניו אפורות בהירות, חדות מבע, ההולמות היטב את הארשת
האבהית למחצה ומלגלגת למחצה, הנינוחה תמיד, השרויה לעיתים קרובות כל כך על פניו.
גופו של פטריציוס נושא אומנם כרס קטנה, פרי הגיל והחיים הטובים, אולם שימר עדיין
חלק מהחוסן של ימי נעוריו, כך שהוא מכיל עדיין כח ומהירות לא מבוטלים. פטריציוס
מתהלך בד"כ בלבוש הלבן-זהוב הטקסי של איש כנסיה, בתוספת מלוא החופן טבעות
ותכשיטים יקרים, אחריהם הוא להוט מאד. פטריציוס נושא לא פעם את מטה הכהונה הארוך
שלו, העשוי נחושת-קלל כבדה - מכשיר היכול להפוך בידיו לכלי נשק רב עוצמה, אשר
בשימוש בו הוא מיומן מאד. אולם, בניגוד למצופה מאיש כנסיה, הוא עוטה לא פעם
שיריון, חרב וקשת, ביחוד כאשר הוא מזניח את תפקידיו הרוחניים לטובת עיסוקים
ושעשועים ארציים יותר כגון צייד, אחריהם הוא להוט.
פטריציוס
נולד בעיר ויפסאריה שבצפון הילאסיאס, עיר שתושביה מאמינים בדת הזוהר, בנו של אדם
אמיד, אשר שימש שלוש פעמים כראש האידילים של העיר. פטריציוס גדל כאדם חילוני למדי,
התנהג (לפי השמועה) כ"נער שעשועים" בצעירותו, ובגיל 17 התגייס לצבא
האימפריאלי. כשרון, יכולת בלתי נדלה ליצור קשרים ומוצא משפחתי מיוחס חברו לקדמו
במהירות, וכבר בגיל 24 שימש כטריבון צבאי בלגיון ה16-, תפקיד בו העביר את המלחמה
הגדולה בהילאסיאס. במהלך המלחמה, נישא לבת אצולה מדולתוסיה, אולם זו נרצחה
באכזריות מעט לאחר תום הקרבות בידי שניים מאחיה הצעירים, אשר הצטרפו ל"משמרות
השלום" של טאלכוס. לאחר מסע נקמה קצר, במהלכו הצליח ללכוד ולהרוג את אחד
הרוצחים, חזר פטריציוס לעירו, אולם האווירה הקודרת והנדכאת בויפסאריה של אחרי
המלחמה לא התאימה לו, ואי לכך מכר בזריזות את רכושו הרב, והפליג לחפש את מזלו מעבר
לים.
במהלך
מסעו, הזדמן לפטריציוס לערוך הרפתקאה מוצלחת ברוואלס, אשר הסתיימה במציאת מטמון
רב-ערך, בתוכו מספר חפצים כנסייתיים עתיקים ויקרים. פטריציוס הצליח לחמוק מחייליו
של דה-רוואלס, אשר רדפו אחריו, והגיע לאיל דה לה-רוא. שם, מכר ההרפתקן את החפצים
לכנסיה, ואגב כך פגש את הנציב דה-נווא, עימו התיידד חיש-קל, והפך לאחד מאורחיו
הקבועים של שולחן הסעודה והקלפים של הנציב.
מכיוון שהגיל וחיי המותרות החלו נותנים בפטריציוס את אותותיהם, קרי, הרפתקאותיו
והכנסותיהן פחתו, ומנגד, חיי המותרות והפאר והוצאותיהם גדלו, החל פטריציוס לחשוב
על מקורות הכנסה אחרים – ועד מהרה, הוסמך לכמורה בידי נווא, לאחר "קורס מזורז"
בתיאולוגיה שערך לו הנציב דה-נווא. פטריציוס קיבל דרגה של מורה-דרך כנסייתי, ועסק
במכירת מחילות ברחבי עיר הבירה, כשהוא מקבל, לפי ההסכם עם נווא, אחוזים נדיבים
מהרווחים שהביא לקופת הכנסיה. פטריציוס הכריזמטי, שהיה מאז ומעולם בעל כשרון ניכר
במסחר, הצליח מאד בתפקידו, אולם ההכנסות בהן זכה, אם כי היו נאות, לא הספיקו לרמת
החיים בה רצה, ועד מהרה ביקש מידידו הטוב, דה-נווא, כי ידאג לו לקידום לדרגת שליח
קדוש.
קידום
זה היה בעייתי מאד, שכן דרש, לפי חוקי הכנסיה, לימודים מפרכים בני שנתיים באקדמיה
הכנסייתית באונטוליה, תחת ידו הקשה והקפדנית של ראש האקדמיה, הידוע כאיש כנסיה
אדוק ומחמיר, המתעב בכל ליבו טיפוסים חילוניים וקלי-דעת כפטריציוס, כך שזה האחרון
רצה בלימודים באונטוליה כשם שרצה להנשא לאורקית, כפי שהעיר בשיחת סעודה, בטוב ליבו
ביין. במשך שנה וחצי, ניסה דה-נווא לשכנע את הנגיד דה-לירוז' להסכים ל"קיצור
דרך", אולם ראש הכנסיה סרב לכך בכל תוקף.
ההזדמנות
הגיעה, סוף-סוף, בשלהי שנת 2346, כאשר הדיח ראש הכנסיה בדרום ז'ראל, הנציב
דה-לסקורי, את השליח הקדוש דה-פיראס מתפקידו, והורה להורידו בדרגה ולנזוף בו נזיפה
חמורה, בשל האשמה במינות, הפרת הוראות הנציב, שימוש במבחני מיים קטלניים
ופרימיטיביים בניגוד לחוקי הכנסיה, וגרימה אגב כך למותה שם אם-מנזר. לסקורי והנגיד
הסכימו ביניהם על מינוי שליח קדוש שאינו מראכנהורף, אולם איש לא רצה במשרה באיזור
נחשל ומסוכן זה. במצב זה, הסכים הנגיד, בלב כבד, לתת לפטריציוס את משרת השליח
הקדוש, בתנאי כי יעסוק, במסגרת תפקידו זה, בלימודי תיאולוגיה מעמיקים, אשר ישלימו
את החסר בהכשרתו. פטריציוס הסכים במהירות, וכך הפך הלגיונר ההילאסיאני אוהב החיים
לאיש הכנסיה הבכיר של המחוז.
אמנם,
האיזור הנחשל והעלוב הדהים את פטריציוס, אולם עד מהרה גילה השליח הקדוש הטרי כי
מצבו אינו נטול יתרונות: איש לא פיקח על מעשיו בראכנהורף, והוא היה אדון לעצמו.
כמו כן, הכמרים שמתחתיו, וכן רובם המכריע של האצילים ואנשי החצר בז'וליי היו כה
בורים, עד כי הוא עצמו נחשב מלומד דגול לעומתם. כמו כן, בטירת ז'וליי, למרות הכל,
יכול היה שליח-קדוש של הכנסיה ליצור לעצמו רמת חיים סבירה, יחסית למצב, ובעזרת
מספיק כסף, ליבא לעצמו כמעט את כל הדרוש מנחלת קורנין הסמוכה.
פטריציוס, כהרגלו, הזניח מיד את לימודי התיאולוגיה להם התחייב, ומרגע שהתבסס
במעמדו, שב לעיסוקים האהובים עליו – שתיית יינות משובחים, משחקי קלפים, רכיבה וצייד, אילוף וגידול
זאבים, וטיפוח קופת חסכונותיו האישיים מטובות הנאה הזורמות לידיו בשפע.
כיום,
השליח הקדוש המהודר, בעל הפנים החביבות והצחוק הרועם הינה דמות ידועה מאד במחוז
כולו. פטריציוס מעולם לא הפך למלומד דתי, אז כהיום. אמנם, הוא ידע ז'ראלית שוטפת
מנעוריו (כמרבית בני האצולה מויפסאריה), והשתלט היטב גם האכטולדית המדוברת, אולם
ידיעתו בז'ראלית הספרותית העתיקה של כתבי הקודש היתה ונותרה עלובה למדי – אולם למזלו, הוא מוקף בורים מוחלטים
שאינם מסוגלים להבין את השגיאות הרבות שהוא עושה בעת עריכת הטקסים הדתיים.
התנהגותו אל הסובב אותו, בדרך כלל, היא אבהית משועשעת, ובמקרים מעטים מאד התרגז עד
כדי הרמת קול. הוא בז בוז שקט ועמוק לכמרי המחוז, אותם הוא רואה כעדר של אספסוף
נבער ומטומטם - לא כל כך בשל בורותם בתיאולוגיה, כמו בשל קנאותם האלימה והאכזרית,
ובעיקר בשל העובדה כי הם בטוחים כי כל שטות ושטות שהם עושים היא דבר קודש שירד
אליהם מהזוהר עצמו.
פטריציוס
מעולם לא התנזר מנשים, מלבד אולי בשנתיים הראשונות לאחר רצח אשתו בהילאסיאס (הוא
עודו מדליק קטורת מעל מזבח הזוהר כל שנה, ביום השנה להרצחה), ומספרים כי יש לו
מאהבת או שתיים במחוז, אם כי הוא מכחיש זאת בתוקף. יחסו לנשים הוא תמיד שילוב בין
הארשת האבהית הרגילה שלו, לבין אבירות רומנטית מבודחת. הוא יודע היטב להחמיא לאשה
על מעלותיה – דבר העושה
אותו אהוב מאד על הנשים רמות היחש מהאיזור (בניגוד מוחלט לפיראס, קודמו בתפקיד,
שהיה שנוא נפשן).
השילוב
בין הסמכות הרוחנית המוקנית לאיש-דת לבין מזגו האישי החביב והאוהב חיים טובים, תוך
התרחקות מכל שביב של קנאות פנטיות וצייקנית כאילו היתה אש, הצליח להפוך את
פטריציוס למקובל מאד על האצילים ואנשי החצר, שסבלו מאד ממזגו של קודמו בתפקיד,
פיראס הזעפן והקנאי. גם העובדה כי השליח הקדוש החדש הרבה להשתתף במשתאות ובכל
שעשועי האצילים קרבה אותו מאד לליבם. פטריציוס הצליח, בדרך זו, לרכוש אפילו את
אמונו של המרשל ז'וליי עצמו, למרות מזגו הרע וההפכפך וחוסר חיבתו לכנסיה.
בעייתיים
יותר הם יחסיו של פטריציוס עם אשתו של ז'וליי, גורדיד, היפיפיה משבט הארלדארה,
שידוע לכל כי למרות המרת דתה הכפויה, הינה מתעבת את הכנסיה בכל ליבה. פטריציוס
המיר את ההתנגחות החזיתית של קודמו במאבק פוליטי עדין, שעד מהרה החל להיות מלווה
בהערכה הדדית, דבר שצמצם מאד את כמות המריבות בטירת ז'וליי.
פטריציוס שומר על ידידות זהירה עם האכונגר, סרן דה-סיבלאר, תוך שהוא פוקח עליו
עיין, לבל יפריע לאינטרסים של הכנסיה ולאינטרסים האישיים שלו. לעיתים, השניים
מסובים יחדיו לשולחן הסעודה, או יוצאים יחד לצייד – אם כי פטריציוס מקפיד שלא להשתתף בתככיו האישיים של האכונגר ולא
להסתכן בגללו. מאידך, פטריציוס מודע היטב לחולשת האכונגר ליינות נדירים, ויכול
לנצלה לצרכיו, אם וכאשר ימצא זאת לנכון.
אם
כי רשמית מסתייג פטריציוס מאד מזוג הקוסמים בדה-לה-סינדי ומדרכם החטאה, הרי שלמעשה
הוא מחבב אותם למדי, ולהוט אחרי מתנות קסומות (מלבד מתכונים, כמובן), שמציע לו
הבארון המכשף. מספרים, כי לפחות פעמיים הגיע השליח הקדוש לבקר את הזוג תחת מסווה,
וכמו כן, ידוע לכל כי כאשר מגיע דה לה-סינדי לטירת ז'וליי, יפקיד המרשל תמיד את
פטריציוס על אירוחו ועל טיפול בבקשותיו.
פטריציוס
מוצא עצמו משועשע למדי מריכילד האדוקה (והבורה), שיופיה תמיד מענג את עיניו.
ריכילד רואה בו אדם קדוש ובוטחת בו בכל מאדה, אף כי גם היא מרימה גבה מדי פעם בשל
שעשועיו של השליח הקדוש - אולם אם יש לה ביקורת, היא תשמור זאת לעצמה, או תעיר
משהו בשפה רפה מאד. אי-כה, הבישוף מצטער מאד על אומללותה של ריכילד, ולא פעם יעץ
לה בנועם לשנות את דרכיה, אולם היא בשלה עומדת.
פטריציוס
משתדל (ובדרך כלל מצליח) להתעלם ככל הניתן מבארון אדריאן, שנראה לו כבהמה הולכת על
שתיים. פטריציוס פוטר את הבארון בחיוך ובברכה כנסייתית, ומעניק לו סקרמנטים חפוזים
בעת הצורך, ושני הצדדים מסתפקים בכך.
אוייבו
הגדול של פטריציוס במחוז הוא מורה הדרך (לשעבר השליח הקדוש) פיראס. הכוהן הקנאי,
המתוסכל והחשוך, שמעולם לא השלים עם הדחתו והורדתו בדרגה, תעב את פטריציוס מהיום
הראשון שראה אותו, והוא רואה בו כופר ומחטיא, שלא פעם רמז כי הוא מיועד לגהינום,
ועדיף שיגיע לשם מהר ככל האפשר. פטריציוס, מצידו, נגעל בכל נפשו מפיראס, ורואה בו
חיה מטונפת וברברית שראויה להכלא מאחורי סורגים. שלדבריו, מזכיר לו תמיד שאמאן של
שבט אורקים. פטריציוס דאג (בשיתוף פעולה עם הרוזנת גודריד), כבר בחודש הראשון לשובו
של אודו למחוז, כי הלה יורחק מטירת ז'וליי, דבר אותו ראה הכומר הקנאי כפגיעה אישית
הראויה לנקמה אכזרית ("רק מידי האל, כמובן" הוא מצטדק, כאשר הוא חושב
שאמר יותר מדי). מנגד, בקרב הכפריים בני ראכנהורף, נותר פיראס, הקרוב אליהם הרבה
יותר מאשר פטריציוס בצורתו, רוחו והתנהגותו, הסמכות הרוחנית האמיתית. מדי פעם,
שולחים שני אנשי הדת גינויים מעליבים זה כלפי זה בדרשות (אם כי, בצדקנות אופיינית,
בלא להזכיר את השם המפורש), ונראה כי העימות ביניהם רחוק מלהסתיים.
כתב וערך: גדעון
אורבך, 2001
בניית האתר : The Pundak
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.