אודו הינו גבר כבן 50 שנה, בעל גוף מגודל
וחזק, לסת מרובעת וזועמת למראה, המשתלבת להפליא עם גביני-גבות שחורים וזועמים וזקן
פרוע וכהה, שכמעט ולא האפיר עדיין, המגיע עד אמצע חזהו. עיניו צרות מעט, וגוונן
ירוק עכור קמעה. שפתיו עבות, רוטטות בעת זעם. קולו הרועם הינו קול בס חזק ומהדהד.
אודו מסתובב בדרך כלל כשהוא עוטה על גופו אדרת פרווה בהירה, עליה נארגו גדילים
מוזהבים, ומעליה תלוי מדליון כסף המעוצב בדמות סמל הכוכב של הזוהר. בדרך-כלל, הוא
נושא עימו מטה ארוך שכותרו מעוצב בדמות אותו סמל, עשוי נחושת-קלל, שהוא המטה הישן
שיצג את מעמדו כאשר היה שליח קדוש, וממנו לא מוכן אודו להפרד, למרות שבכך הוא מפר
למעשה את חוקי הכנסיה. כמו כן, לעיתים קרובות הוא נושא עימו אלת קוצים כבדה, עשויה
ברזל גס, אך עודה קטלנית מאד בקרב.
אודו
נולד באחד מכפרי המחוז, ילד שישי במשפחת איכרים עניה. מכיוון שהוריו קשי היום
התקשו לפרנס ילדים רבים כל כך, מסרו אותו מילדותו למנזר נדכא בפאתי ז'וליי, שם
עברה עליו מרבית ילדותו. בהיותו בן 16, יצא למסע צליינות לאיל דה לה-רוא
ולאונטולייה, ממנו חזר כעבור 5 שנים, לאחר שלמד לימודי כמורה באונטולייה, ולדבריו
הצטיין מאד - אם כי יריביו מפקפקים בכך מאד. אמנם, אודו חזר כשהוא שולט בז'ראלית
עתיקה ותאולוגיה מעבר למרבית הכמרים המקומיים, אולם יודעי דבר טענו תמיד כי השכלתו
הדתית מוגבלת מאד, ומשתרעת אך ורק על חלק קטן מכתבי הקודש - וביחוד על כל דבר ממנו
יכול היה להפיק עידוד לקנאותו החשוכה והמשתוללת, שהלכה וגברה ככל שעברו השנים.
שפעת האמונות הטפלות בהן האמין בנוקשות מאז ילדותו, כמוהו כרוב כמרי המחוז, מכל
מקום, לא נפגעה כלל בשל החינוך הדתי שקיבל. ככל הכמרים המקומיים, אודו היה והינו
מאמין חסר פשרות במבחני אש ומיים, חדור שנאה לכל השכלה חילונית, ומאמין פנטי
בשובינזם מהסוג הנוקשה והגרוע ביותר, ועוד יותר מכך, מלא שנאה לכל דבר הנראה לו
ככפירה (ובקיצור, כל דבר שהוא אינו מבין ואינו תואם את הדוגמות שלו).
אודו
התבלט עד מהרה במחוז הן בידיעותיו הדתיות והן בכריזמה שלו, ניהל מספר שנים את אחת הכנסיות
בז'וליי, ולאחר מכן את בית הספר הדתי היחיד המחוז. כוכבו דרך כאשר השתלט סטפאן
דה-ארז’ולי על האיזור. השליט צר האופקים, הבור והקנאי, מצא את אודו מתאים ככפפה
לאגרוף, ומינה אותו על דעת עצמו לשליח קדוש, לאחר שקנה את הסכמת נציב הכנסיה של
דרום ז'ראל דאז, איש חסותו החנף של אחיו, במתנה בת אלף מטבעות זהב.
תחת
שלטונו של אודו, נעשתה הכנסיה במחוז קנאית וחשוכה יותר מתמיד: אודו לחם בכל אפשרות
לנהל משפטים על-ידי ראיות, דבר הנראה לו ככפירה מסוכנת (פקפוק בכוחו של הזוהר
להראות את רצונו באותות ומופתים), החזיר את מבחן המיים האכזרי לכל רחבי המחוז,
לאחר שנים בהם לא היה נפוץ במיוחד, העלה כל שנה כחמישים איש על המוקד בעוון כפירה
וכשפים, וחוקק חוקים שאסרו על נשים לימוד קרוא וכתוב. הכריזמה של אודו, ובטחונו
העצמי הרב, כמו גם העובדה כי הרבה להסתובב בין הכפרים, כשהוא מדבר ומטיף לאיכרים
בשפה הקרובה לליבם, הביאו לו חסידים רבים מקרב העם הפשוט, וכל מי שניסה לדבר נגדו
ברחבי המחוז, בעודו בשיא כוחו, הסתכן בחייו.
אודו
היה הרוח החיה במלחמתו של סטפאן דה-ארג'ולי בארלדארה עובדי האלילים, ואחד מאדריכלי
הטבח הנורא שסיים אותה. הוא סרב לשמוע על כל רעיון להמתיק או לצמצם את המעשה
הנורא, כשהוא צורח ומאיים בנידוי וקללת גהינום על כל מי שיעלה זאת שוב. כאשר היססו
שניים מקציניו של ארז’ולי מלבצע את חלקם, נשא נאום נלהב וחוצב להבות בפני החיילים,
והללו הסתערו בעצמם, בלא לחכות לפקודה נוספת, על השבויים חסרי האונים ושחטו אותם
במאותיהם.
"עובדי אלילים הם בניו השחורים של נאקרוב!" נהג לצווח בעיניים בוערות
"המרחם עליהם, אורר את נשמתו!"
אודו
לא היה בטוח, למען האמת, כי ארז’ולי נהג נכון כאשר הפסיק את הטבח לאחר ששארית
הארלדרה הסכימו להמיר את דתם. לדעתו, עובדי אלילים בזויים כדוגמתם ישארו כאלו,
ונכון היה יותר לבער את כולם - אם כי טען כי הוא מבין ומעריך את "חמלתו
המוארת של אדוננו האהוב".
בשנים
שעברו לאחר מכן, היה אודו איימתם של שארית הארלדרה. הוא נהג לפשוט על ישוביהם
העלובים, בכדי לצוד כופרים ומכשפות, כשהוא גוזר עונשים איומים, מעלה עשרות מהם על
המוקד, מצווה להלקות באכזריות כל אשה שנראתה לו לבושה באופן בלתי צנוע, והיה נוהג
להכריח את המומרים החדשים לכרוע על סרפדים ולמלמל תפילות "בכדי שישמע הזוהר
ויציל את נשמותיכם העלובות מהגהינום, שם נצלים אחיכם הטמאים וקשי העורף".
אולם,
לאחר סילוקו של בית דה-ארז'ולי מהשלטון, החל כוכבו של אודו דועך. הנציב דה-לסקורי,
משנזדמן לאיזור, הזדעזע מאמונותיו והתנהגותו של אודו, נזף בו נזיפה קשה, תוך שהוא
מבטל רבים מחוקיו. גם הרוזן החדש שמונה למחוז, דה-ז'וליי, צמצם מאד את סמכותו של
אודו. בין היתר, נאסר עליו להעלות אנשים על המוקד בלא אישור המרשל, דבר שהעליב
אותו עד עמקי נשמתו, ושכנע אותו כי השליט החדש הוא כופר ורשע (וכיום לאחר נישואיו "כופר
מארץ השדים הנשוי לסאקאבוס עובדת אלילים, יקח האופל את נשמתה הטמאה").
המהלומה
הסופית נחתה על אודו חודשים מעטים לאחר מכן. אודו, שהתעלם למעשה מהוראותיו של לסקורי ומהעובדה שחוקיו
בוטלו, והמשיך לאכוף אותם באכזריות ככל יכולתו, עשה צעד אחד רחוק מדי: הוא החליט
להשמיט את שמה של ולרי המוארת מהתפילות, ולסלק את פסלה מהכנסיה הגדולה של ז'וליי,
שכן "לא יתכן כי אשה היתה קדושה. עצם המחשבה הזו מזעימה את אדונינו המבורך
בשמיים". כאשר מיחתה אם המנזר של ז'וליי על צעד זה, סטר אודו בגסות על פניה
וציווה לגרור אותה מהכנסיה החוצה. עד מהרה, מצא אותה גורל גרוע עוד יותר: אחד
מכמרי המשנה של אודו, המשרת בקודש גי פרלריך, העליל על אם המנזר עלילת כישוף, כאילו
ראה אותה הופכת לחתול שחור ורוקדת על מצבה, וזאת ליד בית חווה מבודד שכל יושביו
מתו בוקר לאחר מכן במחלה משונה.
משהכחישה
אם המנזר את ההאשמה, נקט אודו במבחן האהוב עליו: מבחן המיים - אם המנזר הושלכה
לבריכה עמוקה ש"קודשה" בידי אודו, בעוד הכמרים מזמרים תפילות מסביב ומחכים לראות את התוצאה[1]. לאחר שאם המנזר האומללה הוצאה
מהמיים בלא רוח חיים, העיר אודו כי אכן היתה זכאית, עד כמה שנשים, שהינן כידוע
מפתות מופקרות מעצם טבען, יכולות להיות זכאיות.
השמועה
על מות אם המנזר עשתה לה כנפיים, ובפעם זו, אפילו תומכיו המובהקים של אודו עד כה,
כגון הברונטה ריכילד, הבינו היטב כי השליח הקדוש עבר את הגבול. כאשר הגיעה השמועה
לנציב דה-לסקורי, רתח זה מזעם, והורה לעצור את אודו ופרלריך ולהביאם למשפט הכנסיה
בקורנין כשהם כבולים בשלשלאות. לשוא ניסה אודו הזועם ללמד זכות על עצמו ועל עוזרו.
פרלריך הורשע בהעללת עלילה שטנית על איש כנסיה בכדי לגרום למותו, נידון למוות
והוצא להורג בתליה בכיכר הראשית בקורנין למחרת היום. אודו הורשע בחטא המינות
ובהפרה חמורה של חוקי הכנסיה, והוטלו עליו שנה וחצי של מאסר בתנאים קשים, הדחה
מתפקיד השליח הקדוש והורדתו בדרגה, תוך הוצאת בולה כנסייתית הפוסלת אותו לנצח
מנשיאה בדרגה כנסיתית גבוהה. כמו כן, הוטל עליו קנס כספי כבד.
אודו, שחזר לראכנהורף לאחר שנה וחצי, עני,
מושפל וזועם, מצא כי השליח הקדוש החדש, פטריציוס, ביטל האת כל החוקים שחוקק, וכי
הוא זוכה לחסדו ואמונו של המרשל ז'וליי, בעוד הרוזן נישא לאחת מבנות הארלדארה, אשר
דאגה כי דלתות הטירה יסגרו בפניו לתמיד. מושפל וכועס, החל אודו לעבוד כאיש כנסיה
פשוט. מאחר ופטריציוס, בהסכמת לסקורי, אסר עליו לנהל כנסיה, מצא אודו את פרנסתו
במכירת מיים קדושים וחפצי פולחן זוטרים אחרים, וכן בהקמת בית ספר לבנים במטולרה,
שמטרתו לימוד קרוא וכתוב וכתבי הקודש - מקום בו חזר אודו להטיף את תורתו (אם כי
ביתר זהירות מאשר בעבר, שכן פטריציוס פוקח עליו עיין) בחסות הברונטה האדוקה
ריכילד, שתרמה לו סכום ניכר מקופתה והיתה מוכנה לפרוש את חסותה עליו, בתנאי שיקפיד
על חוקי הכנסיה ולא יסבך אותה בצרות - דבר אותו מקיים אודו כמי שקפאו השד.
אודו
הפך לאדם מריר וזועף יותר מתמיד, ויש אומרים, מטורף למחצה. תכופות, הוא נשמע ממלמל
בינו לבין עצמו כי הכל נגוע בכפירה, עבודת אלילים וכשפים מרושעים, וכי הוא שומר
הטוהר היחיד הלוחם את מלחמות הזוהר. הוא אכול שנאה מרה לכל אלו שפגעו בו, בעיקר
לסקורי, פטריציוס, אשתו של המרשל, ואחרים, ויש האומרים כי הוא הוגה תוכניות נקם
בראשו הקודח.
אודו
נחשב מנודה בטירת המרשל, ומעולם לא העז להתקרב אל "שני הדמונים
מלה-סינדי". אדון אדריאן, שפעם היה מאמין אדוק שלו, מתעלם ממנו, אף כי לא הצר
את צעדיו בנחלותיו, מלבד האיסור שנאסר עליו להטפל פעם נוספת לניצולי הארלדרה, שכעת
כבר אינם פוחדים ממנו כבעבר, ולא אחד מהם ביטא כלפיו בגלוי את שנאתו ואיחל לו נצח
של צער, כאב ואבדון. בעלת בריתו היחידה של אודו היא הברונטה ריכילד דה-מטולרה,
שנותנת לו את חסותה, מעניקה לו מענק חודשי, ונותנת לו להכנס כאורח רצוי לטירתה,
כולל ביצוע סקרמנטים עבורה ועבור משרתיה - אולם מספרים כי אפילו היא כבר אינה
רועדת מיראת כבוד כלפיו כבעבר, דבר המאלץ את אודו להזהר בלשונו כלפיה (בניגוד
לעבר, כאשר לא היסס לצלוף בה בשבט לשונו ולהשפילה, כל אימת שכעס עליה), ולנהוג בה
ביראת כבוד, תוך הבנה כי כעת הוא תלוי בה, ולא להיפך. מטעם זה, ככל הנראה, הטפותיו
הגסות של אודו כנגד נשים התעדנו מעט בשנים האחרונות, אם כי, ככל הנראה, לא השתנה
דבר בהשקפתו.
בקרב
הכפריים והכמרים מהשורה, מכל מקום, יש לאודו עדיין כח רב. כח דיבורו מסוגל עדיין,
כבעבר, להוציא המון זועם לרחוב ולגרום לפשוטי העם לכרוע ברך בפניו ביראת כבוד, אגב
העלאת תרומות נדיבות. אודו ממשיך לשפוט בסכסוכים בין כפריים, כדרכו תמיד, בעזרת
מבחני שבועה ואש, כשהוא דוחה בבוז, כתמיד, כל רעיון להשתמש בשיטת הראיות. רבים
מפשוטי העם רואים באודו אדם הקרוב אליהם ואל אמונתם הרבה יותר מאשר פטריציוס
המהודר והזר, המבלה את זמנו עם בני האצולה. לאחרונה, החל אודו מאמץ לעצמו בדרשותיו
סגנון חדש במקצת, כשהוא מציג עצמו כאיש הדת של העם, העומד להגן על נשמת צאן מרעיתו
לעומת העשירים, אשר עושרם השכיח מהם את האמונה והחסד (אם כי הוא נמנע מהעלאת שמות
מפורשים, ולא פעם מקפיד להזכיר לטובה את שמה של הברונטה האדוקה ריכילד). מסיבות
אלו ממשיך אודו, למרות הכל, להיות אדם רב כח במחוז, ויריביו, אלא אם הם חזקים מאד,
עודם מסתכנים בנפשם בעוברם בכפרים.
כתב וערך: גדעון
אורבך, 2001
בניית האתר : The Pundak
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.