vartharon with titles - low.png

 

 

קוטזוקי (קוט'ראתי)

 

 

הקדמה

יצורי-אימים שעירים ומשתוללים; פושטים שואגים מלאים בזעם חייתי, שמסוגלים להסתער מתוך החשיכה ולקרוע לגזרים חווה, ולעיתים אפילו כפר שלם על כל יושביו; אוכלי כל רעבתניים שנמשכים לדבש ועוד יותר מכך לגבישים נוצצים, שבתקופות קדומות אכלסו חלקים רבים ביער וארת'ארון, אבל נדחקו בהדרגה במאבק ארוך ומר בבני האדם, והותירו אחריהם ציורי קיר מוזרים, עשויים במיומנות ועדינות מפתיעה, במעמקי מערות חשוכות, בעיקר כאלו שהיו בית-גידול לגבישים מוזרים, זוהרים בעור עמום.

הקוטזוקי הפראיים (אנ'מירית: קוט'ראתי) זכו לשמות רבים באגדות יער וארת'ארון, רבות מהן מהתקופה שטרם הגעתם של הוארת'ארי; פירוש שם הוא "ילדיו של קוטאזו" או "צאצאיו של קוטאזו"; ולעיתים הם מכונים, באור פשטני ולא מדויק גם "אנשי דוב". לאחר דורות רבים בהם הסיפורים על פשיטות גדולות הפכו לנחלת העבר הרחוק, והתקלויות ביצורים הפכו נדירות יותר ויותר, ומוגבלות לחלקים הנידחים והחשוכים ביותר של וארת'ארון והרכסים מעליה, עלה בידי הדרואידים משני הצורה מכת השלג האדום לעשות את הבל-יאמן, ולגייס קלאנים שלמים של היצורים האלו להלחם לצידם במלחמת שער-חורף.

 

תיאור חיצוני

קוטזוקה (רבים: קוטזוקי), הוא אנושואיד שמגיע לגובה ממוצע של 1.9 - 2 מטרים; הגם שהם נמוכים מעוגים, הם עולים עליהם בכתפיים הרחבות ובחוסן. הידיים שריריות וארוכות במעט יותר מידי אדם.

תווי הפנים גסים, עם חרטום בולט מעט קדימה יחסית לפני אדם, אף גדול ומורחב בגוון כהה יותר משאר הפנים, מפתח לוע גדול בהרבה מאשר פה אנושי, מעוטר בין היתר בשני ניבים גדולים שבוקעים מהשפה התחתונה. העיניים קטנות ועגולות, בגוון שנע מצהוב וחום-צהוב ועד ירוק, ולעיתים רחוקות כחול; גביני הגבות גדולים וגרמיים, והמצח נוטה בשיפוע לאחור. צורה זו של הפנים, ביחד עם אוזניים עגולות שנמצאות קרוב יחסית לחלק העליון של הגולגולת, נותנות להם מראה ספק אנושי וספק חייתי, באורח שמזכיר במידה מסוימת דוב שהולך על שתיים.

מאפיין מרכזי נוסף של הקוטזוקי הוא רעמת השער השופעת שלהם, שמאחדת באורח קשה להבדלה את שער הראש, פאות הלחיים והזקן (אבל כמעט לעולם לא שפם); השיער מסולסל, חזק וארוך מאד, כאשר הזקן לובש לא פעם צורה 'מזלגית' ומגיע עד הטבור, ושיער הראש מכסה את הגב וגולש עד לאגן ומעבר לו.

הגוף עצמו דומה למדי לגוש אנושי, הגם שהכתפיים רחבות מאד והצוואר כמעט ואינו קיים; באורח מוזר, רוב חלקי הגוף מתחת לחזה מכוסה הזקן, כולל הזרועות, שעירים הרבה פחות מהראש, ועולים בזה אך במעט על בן-אנוש שעיר.

בניגוד לבני-אנוש ודמויי אנוש רבים, גוון העור והשיער של הקוזטוקי כמעט זהים, ויכולים לנוע מלבן או לבן מלוכלך אצל קלאנים הררים, דרך אפור וחום-אפור לחום-ירקרק, עד לחום כהה; בדרך-כלל, שיער הראש והזקן יהיו בגוון חזק ועשיר יותר, כאשר שיער הגוף והעור יהיו בגרסה חיוורת ועכורה יותר של אותו גוון.

 

לבוש: קוזטוקה לובשים מעט מאד באורח טבעי; קלאנים הרריים משתמשים באיזור חלציים או חגורת גוף עשויה פרווה גסה, מחוזקת לעיתים בעצמות; קלאנים מאיזורים מיוערים בצפיפות בעצי חנית קוצניים, יעטו אריג מקליפת עץ חנית, לא פעם מעוטר בקוצים, בעיקר סביב המפשעה ולעיתים גם בתור מגיני בטן וכתפיים.

קוטזאקי יודעים ליצור אלות כבדות, בעיקר מחלקים מתאימים של עצי החנית, וגם מגינים גדולים וגסים עשויים מעץ ועור, עליהם מוקעים לא פעם חלקי גולגלות ועצמות של יריבים, לעיתים מסומרים למגן בעזרת זרד קוצני אופייני; גם בני-אנוש וגם קוטזאקי יריבים יכולים לזכות בכבוד המפוקפק של 'נשיאה על המגן' - דבר שאולי קשור לאמונה של היצורים, שסימור עצמות, בעיקר ביחד עם כוח מיסטי שנובע מאבקת הגחלילים שלהם (ראה מיד), מקנה להם חלק מהכוחות של היריב המובס.

 

אבקת גחלילים וכתובות קעקע: מסופר על הקוטזוקי, שהם נמשכים מאד, יותר מבני-אדם או אנושואידים אחרים, לאורות של קריסטלים ומקורות בוהק מהבהבים אחרים; וכי הכוהנות הקדומות שלהם ידעו - וממשיכיהן יודעים כנראה עד היום - לייצר מהם (ואולי גם מסוגים מסויימים של גחליליות וארת'אריות ענקיות) אבקה זוהרת שנחשבת בעיני היצורים קדושה.

האבקה הזו משמשמת את הקוטזוקי לא רק להאיר את המערות או בתי העץ שלהם, אלא גם ובעיקר לקעקע את עצמם בצורות מוזרות, שזוהרות באור העמום של אבקת הגחלילים הקדושה שלהם - הגם שאין מידע מפורט על כך, נראה שהצורה והצבע של החריטה (צהוב, אדום, ולעיתים רחוקות אפרפר-ירקרק או כחול), מספרים הרבה מאד על השיוך והמעמד של כל אחד מהפרטים, ואולי גם פרטים נוספים שבני-אנוש מתקשים להבין.

מסופר, שבקרב שבטים שחיים קרוב למעיינות חמים - בין אם במרומים הקפואים של רכס קארנסיל או במערות מתחת לחלקים העמוקים של היער, ויש להם גישה לשיקוי העוצמה המחזק המסורתי שנרקח מהמים האלו, הנוגה שבוקע מהקעקועים, וגם המורכבות שלהם, עולה בהרבה על אלו של שבטים אחרים.

 

שפה: הדרך או השפה בה הקוטזוקה מתקשרים בינם לבין עצמם, נראית לבני-האדם כשפה מוגבלת ופרימטיבית שנשמעת רובה כאוסף של שאגות שהולמות דובים פראיים או חיות אחרות; מנגד, יש טענות שהיצורים מתקשרים לא רק בקולות גלויים, אלא בסוג מסויים של אמפתיה ויכולת 'לשדר' את הרגשות שלהם, ולו במקורב, לפרטים אחרים מהשבט. פה ושם, הם יכולים להשתמש גם בהיגוי מקורב וגס של מילים אנושיות, ולתקשר באורח בסיסי מאד עם בני אדם בצורה זו.

כך או אחרת, למרות השפה הדלה, היצורים מסוגלים להתארגן, להבין זה את זה ולתאם התקפות או להעביר מידע במהירות; כאשר יש הטוענים שהדרך בהם הם מעבירים רגשות, כולל את האקסטזה של הטקסים שלהם או הזעם הבוער של הקרב, יכולה לשמש מטילי לחשים כדי לתקשר ולעיתים אפילו להשתלט עליהם.

 

זכרים ונקבות: הדעה הרווחת היא שכמעט ואין הבדל חיצוני בין זכרים לנקבות של קוטזוקה, מלבד אולי בעונת הרביה; וכי לכל היותר הנקבות הן נמוכות ומעוגלות מעט יותר מהזכרים, עם רעמת זקן קצרה יותר.

אולם, ישנה גרסה אחרת לפיה הנקבות של הקוטזוקה הן בעלות צורה שונה לגמרי מהזכרים, אולם הן מעטות מאד (נקבה אחת לכל עשרה זכרים, לכל היותר), וכמעט תמיד נותרות מאחור, משום שהן חשובות מכדי לסכן אותן בפשיטות ומלחמות. לפי גרסה הזו, הפרטים הקטנים עם הזקן הדליל יותר שמחשיבים בטעות לנקבות אינם אלא לוחמים צעירים יותר של השבט.

לפי ספר עתיק אחד שעוסק בקוטזוקי, ושנותרו רק עותקים ספורים שלו בכל רחבי יער וארת'ארון, הנקבות הן בעלות פנים עגולות בהרבה משל הזכרים, בטן גדולה ושעירה פחות משל הזכרים, בתוספת שדיים גדולים ובולטים; ורעמת שיער שאינה כוללת זקן. באותו ספר נטען, שהאמפתיה שלהן כלפי גבישים והכוחות שלהם גדולה בהרבה משל הזכרים, והן מסוגלות ליצור מהם נזרים שדולקים באור חזק כשהן עטויים על מצחן; וכפי בשבטים קדומים, היו לנקבות האלו כוחות קסם גדולים; וכי בפועל הן היו מנהיגות של שבטים רבים, ובחרו לעצמם ביד רמה את הזכרים שעימן רצו להזדווג.

סיפור לא מבוסס מהתקופה האחרונה טען, שאחת הדרכים בה הדרואידים של כת השלג האדום כפפו קלאנים שלמים של קוטוזוקה למרותם, היה דרך השתלטות או לקיחה בשבי של הנקבות רמות-היחש של הקלאנים, בעיקר אלו שחיו ליד האגם הוולקני המהביל ממערב לשער-חורף.

 

משכן וחברה:

קוטזוקי חיים בשבטים שמונים מעשרות ועד למאות פרטים; חבורות קטנות יותר הן בדרך-כלל סיירים או קבוצות צייד שנדדו באורח זמני רחוק יחסית מהשבט. השבטים שמוכרים כיום הם בעיקר שבטי ציידים שמתגוררים סביב האגם הוולקאני העצום שבמרומי רכס קאראנסיל או על המדרונות המושלגים שמעבר לשער חורף; ואולי גם שבטי ציידים-לקטים שחיים במעבה הקוצני הלא חדיר של 'היער הגבוה', ויודעים לחפור היטב באדמה בכדי למצוא פקעות או קינים מוסתרים של בעלי חיים.

מנגד, מציורי המערה ששרדו בחלקים רבים של יער וארת'ארון עולה כי בעבר הרחוק יותר (ואולי במידה מסויימת עד היום), היו קלאנים רבים ושונים, שנבדלו זה מזה גם בסממנים כמו צבעי שיער ועור דומיננטיים, וגם בצורת האומנות והמחייה שלהם.

כך למשל, נראה ששבטים מסויימים של קוטזוקי הכירו חקלאות פרימיטיבית, וגידלו דלועים, פקעות וסוג של ירק דמוי פלפל ענקי ולח שהיה חביב עליהם מאד - צמח טורף שידע למשוך ולמוסס בתוכו חרקים ומכרסמים קטנים, מה שהפך אצל אותם קוטוזקי למאכל תאווה של ירק לח ומהביל ממולא בבשר מתמוסס ומותסס; אחרים למדו ללקט את הגרעינים של כוסמת הבר הוארת'ארית, ולבשל ממנה מרק מהביל ביחד עם חלקי בשר של יצורים קטנים וחלמוני ביצים; ואילו שבטים אחרים אילפו כמה מהזנים של המאגת'ארקה - זולל הדבש העצום והפראי שהיה נפוץ בעבר בחלקים רבים של יער וארת'ארון, ולהשתמש בו כדי לבזוז כוורות של דבורי ענק.

כמה מציורי הקיר מרמזות שמטילות הלחשים הקדומות של היצורים, שענדו גבישים נוצצים על מצחן או על צווארון (ולעיתים גם על הטבור), ידעו לשתול רסיסי גבישים באורח שסייע לירקות הענק של הקוטזוקה להפוך גדולים ובשרניים יותר.

נראה שכל אם לא רוב השבטים, סגדו בדרך כזו או אחרת לקוטוזו, רוח הדוב הגדולה שמוכרת היטב גם לבני האדם המקומיים, ונראה שהיצורים החשיבו את עצמם לילדיו; חלק מהשבטים הותירו אחריהם טוטמים גדולים שגולפו בגסות מאבנים עומדות, וסביבם היו מקיימים ריקודים פולחניים, לא פעם לאחר צריכת פירות מותססים, שהגבירה את העוצמה של הטקס.

 

ככל הנראה, לקוטזוקי אין חיי משפחה או זוגיות במובן האנושי של המילה; בין אם מאמינים לאגדה על הנקבות מטילות הלחשים שיכולות לתבוע את הזכרים לעצמם ובין אם לא; הצעירים גדלים בשבט, בתור הגורים של השבט.

רוב החפצים בשבט הם משותפים, והרכוש הפרטי, בוודאי במשמעות שבני-אדם מייחסים לבתים, קרקעות ושכיות חמדה, כמעט שאינו קיים; הגם שהלוחמים החזקים יותר יכולים לתבוע לעצמם את החלקים הטובים יותר של האוכל והפרוות המשובחות יותר.

 

קוטזוקי ובני-אדם:

ההנחה המקובלת ביער וארת'ארון היא שקוטזוקי ובני-אדם היו מאז ומעולם אויבים; בין אם זה רצון האלים או מסיבה אחרת. בני האדם ראו ביצורים הגדולים, השעירים והפראיים איום מסוכן, לא פעם בצדק גמור; ושני המינים התחרו על קרקעות, דבש ומקורות מים.

אולם מעבר לזה, רבים טוענים שלעוינות הפראית והכמעט מוחלטת שהקוטזוקי גילו כלפי בני-אדם, ישנן גם סיבות אחרות ועמוקות יותר - שיתכן שהן קשורות לאמפתיה המוזרה של הקוטזוקי, שמשפיעה עמוקות על הצורה בה הן חשים אנרגיות קסומות, ועוד יותר מכך, מבחינים בין בני השבט שלהם לאחרים, ובין ידיד לאויב.

יתכן שמשהו בבני-אדם והאנרגיה שהם מפיצים סביבם, נקלט אצל הקוטזוקי כצרימה חזקה בשטף האנרגיה שהם חשים סביבם, בלא קשר לשאלה, האם אותם בני-אדם סוגדים גם הם לרוחות טבע או אפילו לרוח הדוב הגדול עצמו; ועצם הצרימה הזו ממלאת את הקוטזוקי בפחד ובזעם פראי. להבדיל מפור'ראתי ויצורים דומים, הקוטזוקי אינם יצורים מעוותים או שרצים סדיסטיים שנהנים מהייסורים של הקורבנות שלהם בעודם מומתים בייסורים; אבל השילוב בין תחושת הזרות והעוינות העמוקה כלפי בני-אדם, לבין רוח הזעם פראי שבוערת ב'ילדיו של קוטאזו' בעת קרב, אינו מותיר מקום לרחמים או להבדל בין לוחם לבין ילד מבועת שמתחנן על חייו.

נראה שבין הקוטזוקי לבין בני האדם הראשונים של יער וארת'ארון - שבטים לא מאורגנים שדומים במידה רבה לפאר'ליל, ניטשו מאבקים ארוכים ומרים, שהם המקור בין היתר לסיפורים על כפרים שלמים של בני אדם שהותקפו ויושביהם נקרעו לגזרים באישון לילה, בלא להבחין בין גבר, אישה ועולל; בני-האדם הקדומים היו בני שבטים פשוטים של עובדי אדמה וציידים, בעלי חימוש דל וארגון רופף, וסבלו מנחיתות יחסית לגובה ולכוח של הקוטזוקי, שלא לדבר על העוצמה שקיבלו האחרונים כאשר התמסרו ללהבות הזעם הפראי שבערו דרך 'האמפתיה השבטית' שלהם.

 

בואם של הוארת'ארי שינה לגמרי את יחסי הכוחות; יורדי הים המובסים שהפכו את היער הצהוב למשכנם החדש, ידעו לחשל מתכת באיכות טובה בהרבה משל השבטים השכוחים שחיו שם לפניהם; לבנות חומות ומכונות מצור, שרבות מהן עשו שימוש בקליעים בוערים שחדרו בקלות את מגיני העץ של הקוטזוקי; וככל שהללו הטמיעו לתוכם את השבטים האנושיים הקדומים והחלשים יותר, ולמדו מהם על פולחן רוחות היער והמאגיה שנלוותה להם, כך הלך וגבר היתרון של בני האדם, ו'ילדיו של הדוב הגדול' נהדפו יותר ויותר לאחור.

מפלתם של הקוטזוקי הושלמה, כאשר אורגי ערפל גולים הקימו את העיר היפיפיה שער חורף, יש אומרים ממש בליבו של מקום שהיה מקודש לקוטזוקי, או לפחות שימש רבים מהקלאנים ההרריים שלהם כאדמת צייד. אורגי הערפל, ולאחריהם בני-האדם שלמדו מהם והתערבבו עימם (מה שיצר את גזע המית'ווארי), הביאו סוגים חדשים של קסם מסמא ורב-עוצמה, פלדה מכושפת ואבירים רבי-עוצמה שמסוגלים לקטול ולרפא גם יחד.

וכך, הקוטזוקי נהדפו ונקטלו בכל חלקי יער וארת'ארון, עד שהפכו לאגדה למחצה, וככל הנראה שרדו במספרים גדולים אך ורק בחלקים הנידחים והקשים ביותר לגישה של היער הגבוה, מרומי רכס קאראנסיל ואיזורים דומים; ולעויינות הראשונית שלהם כלפי בני האדם התווספו ציורים המתארים את גניבת אדמות הציד והפלת פסילי הפולחן המקודשים להם - כאשר השנואים עליהם מכל היו הפולשים החיוורים, אורגי הערפל, והקסם הלבן המסמא שלהם, שכל-כולו פצע זר במארג של הרוחות והאנרגיה של העץ והאבן. גם העובדה, שמפעם לפעם קוטזוקי שנשבו 'אולפו' כאילו היו חיות, ואצילים וארת'ארים או מית'ווארים אילצו אותם לרקוד להנאת האורחים שלהם, לא תרמה גם היא לדרך בה נתפסו האחרונים בידי השבטים האחרונים של מי שפעם החשיבו את וארת'ארון כנחלות הציד או הליקוט שלהם.

כך או אחרת, כאשר הגיעו ליער וארת'ארון האנ'מירים, על הלגיונות שלהם ויכולת הארגון הנוקשה שלם, היו הקוטזוקי ובעיקר האיום שנשקף מהם, נחלה של עבר רחוק; אם כי מסופר שמפעם לפעם, כוהנות אנ'מיריות נהגו לצוד וללכוד קוטזוקי - בין אם כדי להציג אותם לראווה באוסף 'הפלאות' שלהן, ובין אם כדי לחקור את האנרגיות המגיות שלהם.

 

הקוטזוקי מלחמת שער-חורף:

סיפורים על מטילי לחשים אנושיים שהשתלטו על קוטזוקי והפכו אותם לשומרי-ראש או משרתים, התגלגלו ביער וארת'ארון מזה דורות. זאת, כאשר אותם מטילי לחשים - בעיקר אך לא רק כאלו ששלטו בכשפי טבע, ידעו ככל הנראה לנצל את האמפתיה או אורח קליטת האנרגיות הקסומות של הקוטזוקי ולייצר כוח שגרם ליצורים לראות בהם - אולי - יצורים נעלים או חצאי אלים.

אלא שהדרך בה הדרואידים משני-הצורה של כת השלג האדום הצליחו לרתום, בתוך זמן קצר, שבטים שלמים של קוטוזקי הרריים, ולאחר מכן גם אחרים - לשירותם, היתה חסרת תקדים, ותפסה את יריביהם, ובעיקר את הנסיך הרם של שער חורף, בהפתעה מוחלטת.

 

נראה, שעוד קודם לכן, כמה מהדרואידים של כת השלג האדום לקחו ברצינות את העובדה, כי הם והקוטזוקי סוגדים לאותו אל; הדרואידים של השלג האדום, בשאיפתם להרוס את העולם המעוות והחולני שבראו התרבויות האנושיות ודמויות-האנוש - בעיקר אלו של האנ'מירים ואורגי הערפל - כדי לבנות במקומן עולם פשוט וצודק יותר, התייחסו באמפתיה אל הקוזוקי, וראו באורח חיובי את התרבות השבטית שלהם.

אם כי האורח המדויק בה כת השלג האדום שעבדה - או כרתה ברית - עם הקוטזוקי, נותרה עלומה, הרי התוצאות היו מרחיקות לכת; צבאם של הדרואידים משני הצורה קיבל תגבורת רבת-עוצמה בדמות שבטים של לוחמים אפופים בזעם פראי, שבזו הפעם גם אורגנו וחומשו בידיהם של אותם מטילי לחשים.

לקוטזוקי היה חלק גדול בנפילתה המהירה של שער-חורף, העיר השנואה עליהם וזכר לתבוסות העבר שלהם, ולטבח המחריד שבוצע בה, בעיקר בבתי האצולה שלה, כולל השמדת הנסיך הרם וכל בני משפחתו; בהמשך, ועד לקרב קוטראקין, שבטי קוטזוקי לחמו בהתלהבות למען צבא השלג האדום, שנראה שסיפח אליו גם קלאנים נוספים שלהם, שבאו מאדמות הביצה, מהיער הגבוה וממקומות אחרים.

 

המצב כיום

תבוסת כת השלג האדום בקרב קוטראקין, ולאחר מכן הקרבות הפנימיים שפרצו בתוך הכת לתוך עצמה, היו הרי-אסון גם לבני-בריתם הפראיים; אולם בכל-זאת, האפלולית והתוהו שירדו על יער וארת'ארון בדור האחרון, מאפשרים לרבים מהם להסתובב באורח חופשי יותר מבעבר באיזורים מהם נמנעו במשך דורות, להתקיף פה ושם את בני-האדם, ולנסות להתנחל מחדש באיזורים שחיו בהם בעבר; ויש המרחיקים לכת ואומרים שמשהו בכוחות האפלוליים שמתחזקים, מעצים גם את מטילי הלחשים של הקוטוזקי - בהם כנראה גם כאלו שלמדו קסמים מהדרואידים של כת השלג האדום, והופך אותם לחזקים יותר; ואולי גם פגיעים יותר להשפעה של כוחות אפלים שהם אינם מכירים או מבינים כיצד להזהר מהם.

 

 

 

 

 

 

חזרה אל האינדקס של יער וארת'ארון

 

חזרה אל האינדקס של מלסטרה


כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.