http://members.pundak.co.il/world/keldaria3/melestra/m_intro.files/image008.jpg

 

 

גאוגרפיה | גזעים | אלים ודתות | המערכה | אסופת מפלצות

 

שאגאט (שאג-זאג'אור)

 

 

 

הקדמה

שאגאט או שאג זאג'אור (תרגום מילולי מעוגית: "רסיס מזרע האדון") הוא טורף רצחני, בעל תבונה העולה בהרבה על תבונת חיה, שמוצאו מהחלקים המוצפים של יערות הענק בצפון-מזרח מלסטרה (אור-נארום, מולדתם של העוגים), ושימש מזה דורות על דורות יעד למסעות ציד מאתגרים של העוגים עצמם, בהם לא פעם יכול היה הצייד להפוך לניצוד; מקור לאגדות עתיקות על קיסר מכשף שניסה לרמות את אחת מאלות הכישוף ושילם על כך מחיר יקר, ועוד. כמו כמה וכמה יצורים אחרים שהגיעו מצפון מזרח מלסטרה, כמה מפרטים שלו מסוגלים ליכולות דמויות לחש, ויש קשר הדוק בינו לבין אנרגיות כשפים, עד כדי כך ששינוי אנרגיה כאלו משנים באורח ניכר את היצור וצורת ההתנהגות שלו.

 

 

תיאור חיצוני

שאגאט הוא יצור בעל ארבע רגליים ושתי כנפיים קטנות יחסית, שבדרך-כלל אינן מסוגלות לשאת אותו אל תוך האוויר ליותר מאשר זינוק בן מטרים ספורים שאחריו דאיה קצרה; הרגליים האחוריות מעובות, קצרות יחסיתומטופרות בכבדות, לעיתים עם קרומי שחיה בין ארבע האצבעות החזקות; הרגליים הקדמיות דקות וארוכות יותר, בעלות שלוש עד שש אצבעות גמישות שיכולות לתפקד כמו אנקולים ארוכים.

הגוף עצמו עגלגל יחסית, כשרובו – בעיקר הצדדים והכנפיים – מכוסות נוצות בגוונים שונים (שצבען חום או חום-שחור במקור, אבל משתנה לאורך הזמן, ע"ע), כאשר הגב גרמי וניחן בשדרית קוצנית שיורדת מהצוואר ועד הזנב; הזנב ארוך, מנוצה בדלילות בלבד, ומסתיים כאשר הוא מתפצל למספר חודים קרניים, לעיתים מתפתלים בינם לבינם ויוצרים צורות מוזרות, שמזכירות לעיתים סוג של רונה מוזרה. הראש קבוע בסופו של צוואר שלוח, מעוטר בצווארון של נוצות קשות שיכול להתנפח למעגל בולט ונוקשה. הפנים עצמן מעוטרות במקור מאורך ועצמוני בתוכו קבועות שיניים קטנות וחדות שמזכירות תנין, אולם מספרים כי מעבר להם, יש משהו ספק-אנושי בפנים עצמם (ואולי יותר עוגי מאשר אנושי ממש), וכן קרן גדולה ויחידה שבוקעת מראש הפדחת, שמזכירה את זו של חלק מהזכרים העוגים. היצור יכול לרוץ במהירות, כשהוא עובר בין ריצה על ארבע לריצה על שתיים לפי הצורך, להעזר בקרומים של הרגליים האחוריות כדי להתקדם במהירות במים,  ובאצבעות המאונקלות של הכפות הקדמיות כדי לטפס על עצים.

לפי חלק מהעדויות, הכוחות דמויי הלחש מופעלים על-ידי צרחה נוקבת וקימור הזנב כלפי מעלה, באורח שגורם לצורה הרונית שלו להדלק באור מוזר, שלפי אותם סיפורים, נדלק בעת ובעונה אחת בתוך עיניו של היצור, ולעיתים גם ניתז בזיקים מתוך המקור המשונן הפעור שלו[1].

שאגאט הביצות המצוי, שהוא כשמו, הסוג הנפוץ של היצור, מגיע לגובה של עד מטר וחצי מעל פני הקרקע כאשר הוא עומד (או רץ) על שתי רגליו האחוריות, בעוד הקדמיות קרובות גם הן לארץ (מה שמזכיר לעיתים עמידה של 'סנאי שפוף'); הגוף עצמו מגיע לאורך של 1.5 – 2 מטרים, וביחד עם הצוואר עד 3 מטרים; ביחד עם הזנב, היצור יכול להגיע בקלות לאורך כללי של 5-6 מטרים.

הנוצות עצמן חומות או חומות שחורות, אבל במהלך המחזור של חיי היצור (שתלוי בתחלופת האנרגיות הקסומות – ע"ע), מופיעים גוונים נוספים לאורך הצדדים של היצור, יוצרים חוטים דוגמאות תכלכלות או ירקרקות שהולכות ומסתבכות, עד לריטואל הגדול (ע"ע), שבסופו רבים מהיצורים מתים, ואחרים נחלשים מאד פיזית ומנטלית, וחוזרים בין היתר לתצורה החומה והפשוטה שלהם.

 

שאגאט מלכותי: גרסה אגדית, שלפי המיתוס נוצרת לעיתים נדירות מהריטואל של היצורים, מגיע לגודל כפול או משולש משארי-בשרו הנחותים, הקוצים והמקור שלו כסופים, והנוצות מתנוצצות בשלל גוונים של ירוק, כחול או סגול מטאלי – עניין שביחד עם כוחו העצום ותכונות נוספות הקשורות בו מביאות את העוגים לכנותו "מתנה היאה למלך מכשף" או בקיצור "מוד" "מתנת מלך" (נאטוגנוגו'אור[2]).

 

שאגאט שחור: גרסה מעוותת של יצור ששרד ריטואל לא מוצלח באורח כזה, שמוות היה עדיף עבורו עשרת מונים. גדול יותר ומעוות מאד למראה, רוב נוצותיו נשרו ופינו מקום לקשקשים מכוערים ולא אחידים בגוונים שחורים-אדמדמים. היצור הזה אולי יכול לראות בעזרת עיניו, אבל הוא 'עיוור' לנצח לאנרגיות הקסם, מלבד סוגים מסויימים מאד של כוחות אפלים, והדבר גורם לו להשתגע ולהפוך למכונת רצח מהסוג הגרוע ביותר, שאין כל קשר בין תאוות ההרג וגרימת היסורים שממלאים אותו לבין תחושות טבעיות של רעב או טעינה של כוחות קסם.

 

שאג'לוט: גרסה ננסית ובלתי תבונית של היצור, שנוצרה ככל הנראה מביצי סרק נטולות קסם שיד של גזע אחר הצליחה להפרות באורח מלאכותי; נוצותיו עכורות, חד-גוניות ולא מתפתחות (אם כי פרטים רבים ניחנים בצווארון נוצות מפותח וגדול יחסית); עיניו כבויות, וצורת הזנב פשוטה מאד. גובהו מגיע למטר לכל היותר, ואורכו בלא הזנב ללא יותר מ-1.2 מטרים, וכ-2.5 ביחד עם הזנב.

 

 

מוצא ואגדות

אחד האפוסים של העוגים מספר על עלילותיו של הקיסר-המכשף הערמומי והיהיר אור-רומברון (Ur Rum’bruun), שבשאיפתו להשיג עבור עצמו קסמים חזקים העולים על אלו של אבותיו, עשה עסקה עם סור מיר'ואארSur-mir’vaar)), אחת מאלות הכישוף הנחשיות של הרקיע, ניסה לרמות אותה בכדי לקחת לעצמו את אחד הכוחות שלה – אלא שהתרגיל נכשל, אלת הכישוף השמימית רתחה מזעם, וכ"גמול" צדה את הקיסר השחצן, ושילחה בו לחש עוצמתי כל-כך, שריסק לא רק את גופו אלא גם את נשמתו לעשרות אלפי רסיסים שהתפזרו בביצות; ומאלו נוצרו ביצי השאגאט הראשונות; אות ואזהרה לכל עוג מכשף (או קוסם אחר) שינסה לרמות אותה פעם נוספת או ליטול לעצמו כוחות שמימיים לא-לו.

מכאן, הסיפור על רסיסי העוצמה המאגית שזורמים בדמם של היצורים הללו ודוחפים אותם בשאיפה בלתי-מושגת להתאחד מחדש; וששימוש נכון בהן יכול להעניק לעוג חזק ובר-מזל כוחות רבים ומעוררי יראה.

בין אם הסיפור נכון ובין אם לאו, השאגאט, לסוגיהם השונים, שרצו בדרך-כלל בחלקים המוצפים והבוגדניים יותר של ארצות העוגים, אולם במהלך הזמן התפשטו גם לארצות אחרות – בין השאר, לביצות של אורגאקה שבספר של מחוז טילמארן, מצפון לבקעת קיירן.



התנהגות ומחזור חיים

ביצים: שאגאט הביצות בוקע מביצים שהוטלו בסוף מחזור חיים של הדור הקודם, בשעה שהאנרגיות המאגיות היו חזקות מספיק; הביצים הן אובאליות, בצבע חום-קרם או חום-ירקרק, מוסתרות בדרך-כלל בתוך עשבי מים בחלקים קשים לגישה של הביצה (ובאורח מוזר, לאו דווקא בקן של להקת היצורים או בסביבותיו).

פרטים צעירים: היצור שבוקע מהביצה, נראה בשבועות הראשונים לחייו כמו נחש מוזר בעל שדרית קוצנית וזנב מוזר בעל צורה רונית מרומזת, בגודל של 50-30 ס"מ, ורק בהמשך הוא מפתח את הרגליים, ולאחר מכן את הפלומה הנוצתית. הגם שהדוגמא על הזנב מתפתחת בהדרגה גם היא, הרי כבר עם בקיעת היצור אפשר לראות באיזו צורה מדובר וכיצד פחות או יותר היא תתפתח.

פרטים בוגרים ושלבי התפתחותם: מהשלב הראשון, הלא תבוני, מתפתחת בהדרגה (בד"כ בתהליך של שנה עד שנתיים וחצי, תלוי באנרגיות המאגיות שלא תמיד מתפתחות באותו קצב ולא תלויות בהכרח בעונות השנה הרגילות) הצורה המוכרת של שאגאט הביצות, שמתפתח במהירות מיצור לא תבוני לטורף ערמומי מאד, שחי וצד בלהקות ויכולתו לתכנן ולהבין עולה בהרבה על אלו של זוחלים, עופות או בעלי חיים בכלל... והיא ממשיכה להתפתח עוד ועוד ככל שהיצור מתבגר, ובעיקר כאשר הוא עובר בהדרגה – לאחר תקופה שיכולה לנוע בין שנתיים לעשר שנים ומעלה – לצורת החיים המתקדמת והאחרונה שלו, במהלכה הנוצות שלו מקבלות גוונים ודוגמאות מוזרות בצדדים, והכוחות דמויי הלחש שלו מתפתחים והולכים.

מבנה חברתי ויכולות: כבר בשלב הקודם, של היצור חום-הנוצות, השאגאט לומדים לחיות בלהקות בעלות מבנה חברתי מורכב יחסית, עם מה שנראה לעיתים כמו יחסים מורכבים בין הפרטים, לקשט אותו בקישוטים מוזרים של עצמות, קרניים וחומרים אחרים, ולעיתים לשרת ממש את הפרטים הבוגרים והמפותחים יותר (אם ישנם) בתור בני לוויה. ככל שהוא מתפתח, כך הוא נעשה בררני יותר לגבי מזון, ולפי חלק מהגרסאות, השאגאט יודעים כיצד להדליק אש – לא בעזרת מקלות או אבני צור, אלא באמצעות שיקוף קרני השמש באמצעות הזנב שלהן באורח שידליקו עלים יבשים שנאספו בקפידה קודם לכן, וגם כיצד להשתמש בה כדי לצלות באורח בסיסי בשר משופד של קורבנות. מסופר גם, כי ככל שהם מתפתחים, הם נמשכים יותר לטרף עם אנרגיה מאגית, ויכולים לעקוב אחריו במשך ימים ושבועות ארוכים; וכן לגרור חפצים שנודפים כוח מאגי – למשל, הם מחבבים מאד שברי אבני חן אנ'מיריות– לתוך מדורות הבישול שלהם, שם הן נקברות בתוך העלים והפחמים, בדרך שלדעת היצורים משרה אולי את הכוח שנודף מהם אל תוך הארוחה שמתבשלת על המדורה.

לעומת דחפי הציד והתאבון הידוע לשמצה של פרטים רבים, הרי שחלק מהיצורים, לעומת זאת, נכנסים בשלב מאוחר לתוך תקופה של חוסר תאבון, בה הם מאבדים עניין בציד ובדרך-כלל מכורבלים בינם לבין עצמם, לא פעם על רסיסים של אבני חן וחפצים אחרים, כשהם נכנסים לכמו טראנס שקט ואילם, שנמשך שבועות או חודשים, לעיתים עד סמוך לריטואל הגדול.

הטלת ביצים: לאחר ארוחה גדולה – בעיקר כזו שהוכנה מיצורים בעלי כוחות קסם או תובלה בארומה של חפצים קסומים – חלק מהיצורים פורשים מהקן כדי להטיל ביצים (כאשר הביצים הטובות הן גדולות וססגוניות יותר מהביצים העקרות, החומות-שחורות שמטילים היצורים בתקופות הקודמות של מחזור החיים, ונוהגים בהן אדישות מופלגת), עדיף הרחק במקום מוצנע, שימנע מיצורים אחרים לגלות ולשבור אותן כדי לינוק את הקסם הרדום מתוכן.

 

הריטואל הגדול: הריטואל הגדול נחשב לשיא (ולסיום) של מחזור החיים; אין לו זמנים קבועים לפי ספירת השנים הפשוטה הנהוגה אצל בני-האדם, אולם הקוסמים העוגים טוענים כי הוא נערך בשיאו של מחזור האנרגיות המאגיות, כאשר שלושה מקורות מיסטיים נמצאים ברמתם הגבוהה ביותר ומקרינים זה על זה – במועדים שיכולים להתרחש בין שנתיים וחצי לעשרים וחמש שנים (!) מהמועד הקודם.

כאשר המועד מתקרב, והיצורים חשים את האנרגיות הנאספות, הם מפסיקים כמעט כליל לצוד, ומנגד מנסים ככל האפשר ללעוס מינרלים ושברי אבנים יקרות, אם כאלו נאספו בקן ובסביבותיו מבעוד מועד; הם מנפחים את הנוצות שלהם, והקול שלהם משתנה, הופך לעמוק ועשיר יותר. ביצים שמוטלות בשלב זה, נחשבות לססגוניות ביותר והעשירות ביותר באנרגיה מאגית[3] (מלבד כמובן הביצה האגדית של השאגאט המלכותי), ומתנה רבת-ערך במיוחד.

מנגד, לציידים העוגים, שבדרך-כלל רואים לעצמם כבוד גדול להתעמת עם להקות השאגאט, ישנו מנהג בל-יעבור, שאוסר על צייד בתקופה של הימים שלפני הריטואל ובעיקר במהלך הריטואל עצמו – אולי משום שבתקופה הזו, השאגאט נחשבים מקודשים לאלת הקסם סור'מירואאר, והריגתם עשויה להעלות את חמתה.

בסופו של דבר, מגיע ליל הריטואל – מחזה שעוגים מעטים (ובני אדם מעטים עוד יותר) זכו לראותו ולהשאר כדי לספר את הסיפור. מסופר, שהיצורים יוצרים מעגל סביב עצם גדולה או חפץ מאורך אחר שנתקע במרכז המחנה וקושט ברסיסים נוצצים ובקישוטים אחרים שהיצורים מצאו, וסביבו נארגו זרדים בצורה של מעין קן גדול וגס; הם עולים על רגליהם האחוריות ורוקדים ריקוד אקסטטי, כאשר הם פוערים לוע ומפיקים קולות רמים שמתמזגים ומשתרגים זה בזה בסוג מוזר של 'הרמוניה צורמנית', כאשר ניצוצות מכושפים בוקעים מהמקורים הפעורים שלהם ועולים לגובה, ויש האומרים שבעלי יכולת קסם מתאימה יוכלו לראות בהן תבניות של רונות ואפילו תמונות מוזרות של יצורים וחפצים.

כאשר האנרגיה מגיעה לרמה מספקת, החפץ במרכז בוהק באור כחלחל-ירקרק הולך וגובר, עד שהוא נדלק כמו אבוקה ומתיז ניצוצות לגובה עצום, והרעמים והשריקות שלו מתמזגים בשיר הכשפים שאורגים קולותיה של הלהקה.

אגדות רבות סופרו על הריטואל הזה, סיבותיו והסוף הטראגי יחסית בו הוא מסתיים בדרך-כלל; יש האומרים, שהלהקה מתאחדת בנסיון הכמעט חסר-סיכוי להטיל את 'ביצת המלכים'; אחרים אומרים שמדובר למעשה ברסיסי נשמתו של הקיסר המכשף אור-רומ'ברון, שמנסים שוב ושוב להתאחד ולהוליד את הקיסר מחדש, ושוב ושוב נכשלים.

כך או כך, בסופו של דבר העצם במרכז מתכלה; הקן נותר ריק, והיצורים מגיעים לאפיסת כוחות וקורסים בזה אחר זה, כשהם נופלים ושוכבים דוממים או מפרפרים בתוך הבוץ, לעיתים מתיזים עדיין רסיסים אחרונים של קסם פראי. נוצותיהן הססגוניות נושרות במהירות, ומותירות אותם ערומים ומעוררי רחמים – והיה ויגיע צייד, רבים מהם כלל לא ינסו להגן על עצמם (במה שמפורש לא רק כחולשה, אלא גם כדכאון תהומי) ומסופר שרוב היצורים אכן מתים בשעות או בימים שלאחר מכן, ורק מעטים מהם שורדים – מוכים, ערומים וכחושים; רוב תבונתם אבדה, והם חוזרים אט-אט לרמה הגבוהה אך במעט מתבונה של חיה. רק בהדרגה, במהלך שבועות או חודשים ארוכים ומיוסרים, המעט ששורדים מצמיחים באיטיות שוב נוצות חומות פשוטות, וחוזרים למעשה לשלב החיים הראשון של שאגאט בוגר (מכשפים עוגים טוענים שיש דרך להבדיל בין שאגאט חום צעיר רגיל לבין כזה שעבר ריטואל ושרד אותו, אבל ההסבר מסובך וקשה מאד להבנה, בוודאי עבור בני-אדם).

 

מעבר לכל זאת, קיימת האגדה המצמררת על השאגאט השחור – יצור, בדרך-כלל מהמפותחים והגדולים בלהקה, שהאנרגיות המאגיות שמילאו אותו במהלך הריטואל הגדול ניפחו ועיוותו אותו, הופכים אותו לבעל נכות מהסוג הגרוע ביותר: במקום למות כמו שראוי היה, הוא נותר מנופח ובעל עוצמה מבחוץ, אולם רקוב לגמרי מבפנים, וחסר יכולת לקלוט את רוב סוגי האנרגיות המאגיות.

מה שנוצר, הוא מפלצת שטנית במלוא מובן המילה, מיוסרת ומודלקת מבפנים, והכאבים המעוותים שבוערים בה דוחקים בה לזרוע מוות ויסורים בכל מקום; אם יצורים רגילים יתקפו מפעם לפעם בני-אדם ויצורים דומים בכדי לאכול או למצוא אנרגיה קסומה, שאגאט שחור יטבח כפר שלם, יגזור על רבים מקורבנותיו מוות איטי מדימום לאחר שיקטע את אבריהם ויניח להם לזחול קטועי גפיים או עם בטן פתוחה, ויותיר את הרוב המוחלט של הגופות להרקב. באותה דרך עצמה ינהג גם בלהקות של בני-מינו, אם הן לא גדולות ומאורגנות מספיק כדי להרוג או לפחות להניס אותו תחילה.

 

 

קרב

שאגאט תוקף בדרך-כלל בלהקה, ונחשב יריב מסוכן וערמומי, הרבה מעבר ל'נתונים הטכניים' שלו.

מעבר להתקפות הרגילות של הטפרים והשיניים העוצמתיות, שיכולות לקרוע בשר ושריון ולהותיר חתכים מדממים בכבדות, ליצורים לא פעם תרגילים נוספים - מהסחת דעת שתרתק יריב לכמה מהם כאשר האחרים מגיעים מאחוריו; עשיית שימוש במשקל שלהם או בזנב כדי להוציא יריבים משוריניים משיווי משקל, או נשיכות אכזריות ברגליים שנועדו להכניס סוסים להתקף אימה ולהשתוללות, ועוד. בנוסף, היצורים יכולים לחוש אנרגיות מאגיות שקורנות מיריבים מסויימים, ולעשות כל מאמץ לעקוף את הדמויות המשוריינות יותר כדי להגיע אל מטיל הלחשים או המרפא שנמצא מאחוריהן.

כמו כן, יכולת השמיעה והחושים המחודדים, שיש אומרים שמסוגלים לקלוט גם קולות מסויימים ממימדים אחרים, נותנים להם בונוס 4+ בכל מה שנוגע לגילוי יריבים בלתי נראים או מוסווים.

יכולות דמויות לחש: לרבים מהפרטים הבוגרים והססגוניים יותר, ישנם כוחות דמויי לחש שמופעלים כאמור מצורת הרונה שבזנב. כוחות נפוצים הם שיגור קליעי אש, חזיז ברק בעוצמה חלשה או בינונית, לחש האטה, ולעיתים גם גרסאות של יצירת מכשול ולחש אדמה לבוץ.

 

שאגאט שחור, לעומת זאת, נמצא ונלחם תמיד לבד. התבונה שלו פחותה משל הפרטים הרגילים, אבל העוצמה והנזק שהוא מסב יכול להגיע בקלות ל-200% או 250% מזה של פרט רגיל. היכולות דמויות הלחש שלו הן שונות, והן בדרך-כלל גרסאות של לחשי עינוי או כאב פסיוני, לעיתים קללת דימום ("קורעת עורקים") חזקה, שיכולה להדרדר לדימום מקולל, קללות משתקות ריפוי, ועוד.


שאג'לוט הוא חלש בהרבה מקרוביו הרגילים, ובהיותו בעל תבונת חיה, הוא נעדר כמעט לגמרי את העורמה שלהם, והינו חסר כוחות דמויי לחש. הוא עשוי לתקוף בלהקה, אבל גם אז ההתקפות יהיו אקראיות ופשוטות, נעדרות אסטרטגיה; בקרב עצמו, הוא מסתפק בנשיכות עזות ובקפיצות שיכולות להוציא יריבים מסויימים משיווי משקל.

 

 

ערך למערכה

לשאגאט מקום של כבוד בתרבות של העוגים, שמעריכים את היצורים כאויב ראוי, ציד ללוחמים וקוסמים אמיצים, שיכול לא פעם להפוך את הצייד לניצוד (כאשר לא אחת, גם היצורים לא טומנים ידם בצלחת ואורבים לעוגים– לא אחת לשוליות קוסמים צעירים שלא למדו להזהר כשהם מחפשים עשבים ורכיבים אחרים בלא להזהר די הצורך); כמה וכמה מנות ידועות לתהילה מאור-נארום עושות שימוש בבשר ובאברים פנימיים של היצורים הללו; בעיקר 'מנות אלוף' שמוגשות לאחר נצחון או נאכלות ביחד כדי לסמן כריתת ברית[4]. היכלות רבים של קלאנים עוגים שמכבדים את עצמם, מעוטרים לא פעם בציורי קיר של ציד שאגאטים; מנחות ביצי שאגאט שהביא אי-פעם אחד ממכשפי הקלאן לאחד השליטים העוגים הקדומים; גיבור עתיק שלחם בכשפיו וקטל שאגאט שחור או נקטל על-ידו; ועוד כהנה וכהנה.

ביצים של שאגאט, בעיקר מהסוג הססגוני והעשיר בכוח מאגי, הם מתנה יקרה ומכובדת מאד לקנות בה את חסדו של לורד מכשף; אבל גם נוצות צבעוניות מטאליות ואברי גוף מסויימים מהווים סחורה נחשקת ובסיס ללא מעט כשפים וריטואלים באור-נאארום וסביבותיה; החרשים של אור-נאארום העתיקה, וקומץ מיורשיהם ששרד את הכיבוש האימפריאלי ואת ההתנפצות, ידעו להשתמש בחומרים כאלו כבסיס ללא מעט חפצי קסם יחודיים ומבוקשים מאד.

מספרים, שאצילים-מכשפים רבי עוצמה ידעו כיצד להחזיק שאגרט בוגר ססגוני חי מאולף, בתור בהמת רכיבה או בן-לוויה, תוך שימוש בקסם מורכב שמנע ממנו להשתגע בחיפוש לשווא אחר ריטואל בעת שהאנרגיות המאגיות מגיעות למצב המתאים – אלא שטעות בקסם עשויה, לפי הסיפורים האלו, להביא את היצור למוות, לעיתים לאחר שתקף וניסה לקרוע לגזרים את בעליו ואת המאמנים שלו; ובמקרה הרע, להפוך בסופו של דבר לשאגאט שחור שיחל את מעלליו בטבח של הלורד המכשף וכל שוכני היכלו; כמה וכמה אגדות של עוגים כללו בתוכם הגעה להיכל כזה, שכל שוכניו נטבחו ורוחות אפלות מיבבות בתוכו, רמז לזהות היצור הנורא שמעך וקרע לגזרים כל חי בהיכל וסביבותיו, מהלורד הרם ועד לאחרונת עיזי החלב.

ישנה גם אגדה המקשרת בין ביצת המלכים האגדית ומה שיבקע ממנה, לבין תחייתה של אור-נאארום; כלומר, ביצת מלכים שלמה שתוטל ותבקע, תסמן נבואה של אלי הכישוף כי הגיע זמנה של האימפריה הישנה להוולד מחדש; והעוג או העוגית שימצאו את היצור הצעיר, יכריעו אותו בכשפיהם ויהפכו אותן לבן לוויתם הנאמן, הם-הם מי שהנבואה תסמן כראוי להיות הקיסר המכשף הגדול הראשון שיחזור וישב על כס האבן הרם.

 

שאגאט ובקעת קיירן: בשנים שלפני ההתנפצות הגדולה, ובמידת מה גם לאחריה, נחשבו היצורים הטורפים המנוצים הללו (בדיוק כמו האור-טרוגו) לאגדה אקזוטית רחוקה על הארץ והתרבות הברוטאלית של העוגים; כאשר מפעם לפעם, כאשר הזדמנה הקוסמת העוגית הנודדת נול-ראג'נוט לבקעה, התרצתה לספר סיפורים מרתקים ומחרידים על צייד, בהמות רכב של לורדים מכשפים עתיקים, וכשפים פראיים הקשורים ביצורים הללו. היו שמועות, שהנציב הקיסרי לוסטירן החזיק בין אוצרותיו כמה ביצים מאובנות ויפיפיות של שאגאט, שקיבל בנעוריו מעוג (לא ברור איך)... אבל הסוד, ככל שהיה, ירד עם בעליו לקבר כאשר הנציב נרצח, ושכיות חמדה רבות שלו נשרפו באש ששילחו הרוצחים במהלך הסתערותם או לאחר רצח הנציב ומשפחתו[5].

אלא שבאורח דומה למה שקרה עם האור-טרוגו, הרי שבשנים האחרונות מתרבות והולכות העדויות על להקות שאגאט– עדיין קטנות ולא מרשימות מאד – המשוטטות בביצות של אורגאקה; ופה ושם גם טענות על צלליות מוזרות שנראו באיזור הרכס הצפוני, ממש לפני התקפות אכזריות על כבשים ועיזים של רועים שהרחיקו מדי צפונה בחפשם אחרי מקנה עסיסי.

אלא, שהתפתחות מוזרה (ויש אומרים מסוכנת) ארעה כאשר אחד מאנשיו של טולביס קור-אומת'ל (אחד משלושת דודיו הזקנים והגאים של לורד קור-אומת'ל, שיש לו אחוזה משלו באיזור הרכס הצפוני, ליד דרך צדדית שעולה אל אחת מברכיו של קאראנסיל), או אולי סוחר או הרפתקן מפוקפק שהזדמן אל נחלותיו, העניק לו במתנה שקים של ביצים חומות ועכורות, שהתפתחו לעדר שלם של שאג'לוט– הגרסה הזעירה והלא תבונית של השאגאט.

העדר, שגדל במהירות, הפך לגאוותו של טולביס הזקן, ומקור לתבשילי ביצים ובשר משובח העולים על שולחנו, בעיקר בעת שהוא רוצה להתייהר לפני אורחים. אזהרות שקיבל, כולל אחת מנומסת מאחיינו, כי הוא משחק משחק מסוכן, נדחו במשיכת כתפיים זועמת – שהרי המלומד שלו אישר, שהיצורים שהוא מגדל אמנם אוכלים בשר (ועדיף מבושל), אבל הם אינם תבוניים יותר מתרנגול גדול, ואין כל סכנה בגידולם בגדרה מסוגרת וגבוהה[6].

אם לא די בכך, ובעובדה כי כמה מקומיים לוחשים שכמה וכמה מקרי טריפה של כבשים ואפילו כלבים באיזור בזמן האחרון הם תוצאה של כמה יצורים שהצליחו לברוח; והרע מכל עוד לא נאמר – אחיו הזקן ויהיר לא פחות של טולביס, אראמל, מקנא מאד באחיו המאושר ובעדר השאג'לוט שלו, ומספרים ששנתו טרודה מקנאה, והוא מוכן לעשות הרבה כדי להשיג לעצמו חיות דומות או אף טובות מהן, אשר "ישתיקו סוף-סוף את פטפוטיו של אחי היקר, וימחקו את החיוך היהיר מפניו הצפודים".

 

 

??????? - ????

חזרה אל האינדקס של קלדאריה


כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.

 

 

 

 

 

 



[1]לפי חלק מהגרסאות בצרחה יש ממש קטעי הבהרות, אבל הנקודה הזו שנויה במחלוקת.

[2]NatugNugu’ur / Nut-g’ur

[3]אם כי סיכוייהן לשרוד אינן גבוהים, ולא פעם הן נאכלות או "מועלות קורבן" בידי היצורים עצמם במהלך הריטואל עצמו.

[4]בין היתר: מור'שאגקוט (Mor’shagKut): תבשיל קדרה מסורתי של נתחי כבד שאגאט מבושל למחצה (שמעט מהדם עדיין השתייר בו), בשר ולבבות של צלופחים טורפים מהיערות המוצפים של הצפון וירקות שורש ענקיים מעוכים לעיסה, בתוך תחמיץ סמיך שעשוי מחלב עיזים שעירות גדולות מהזן הנפוץ בארצות העוגים.

[5]כמו כן, היו שטענו שאחד מהלורדים לבית רילארן החזיק לפני דורות רבים יצור כזה שבי בכדי להדהים ולשעשע את אורחיו, כחלק בלתי נפרד מ"גן הפלאים" שלו; אבל אין לטענה הזו ביסוס ממשי, גם לא בספרים הרשמיים של בני רילארן עצמם.

[6]זו אינה טענה חסרת בסיס, משום ששאג'לוט שנולדה מביצי-סרק חסרות אנרגיה מאגית אכן נחשבים ללא תבוניים, אינם קולטים אנרגיות מאגיות או משתתפים בריטואל, ואינם מתפתחים באורח מאגי או תבוני עם עליית האנרגיות המאגיות.