http://members.pundak.co.il/world/keldaria3/melestra/m_intro.files/image008.jpg

 

 

גאוגרפיה | גזעים | אלים ודתות | המערכה | אסופת מפלצות

 

פור'ראטי (Pur'rathi)

 

 

 

"אני מסרבת, מסרבת להניח לך לתת הוראה כזו!"


עיניה של הגבירה היו לחות מדמעות, בעת שרכנה על השולחן, כובעה המהודר כמעט ומחליק מעל ראשה.

"כל אחד מהם הוא נפש חיה בפני עצמה, יש להם רגשות, יש להם-"


הנציב לוסטירן עיווה את פניו.

 

"את מסרבת להבין את חומרת המצב, אחות"

ידו, עטויית הכפפה הכהה הלמה על השולחן עד כי הנוזל שבגביעי הכסף התנודד בפראות, טיפות ארוכות, אדומות כדם, זלגו על הדפנות המעוטרות, עושות דרכן באיטיות לעבר ציפוי הלכה של השולחן.

"האם איבדת כל חמלה? אלו אנשים אומללים שאנחנו, כולנו, הפנינו להם עורף, הנחנו להם לרעוב. אילו רק היינו מקבלים יותר, מכילים יותר-"

"הם אכלו בשר אדם. די בכך בכדי לדון אותם למוות, כל אחד ואחד מהם. אבל המצב גרוע עוד יותר. פושה בהם משהו שאף אחת מהכוהנות – הקומץ שנותר לנו – לא ראתה כמוהו מימיה. כעת, אני הולך למלא את חובתי לאימפריה ולהשתקפויות הנעלות, ואת לא תעמדי בדרכי, אחות. שומרים!"

הנציב התרומם, קולו הופך לצעקה.


"קחו את אחותי בחזרה אל חדריה, ותדאגו שתשאר שם, עד שתשוב לעשתונותיה, מובן?!"

 

 

* * *

 

"הם ידעו שאנחנו מגיעים, הממזרים"


הסמל הזקן העביר את ידו על הצלקת הישנה, הארוכה שעיטרה את מצחו ולחיו.

"האנשים של קפטן דאר'קריל הספיקו בקושי לצעוד לעבר העמק ההוא, כאשר כל האוויר התמלא בצרחות של ה... דברים ההם. אלים נוצצים! אני זוכר עדיין את השיניים הרקובות שלהם והריח שבקע מהם, כאילו זה היה אתמול ולא לפני ארבע עשורים מזויינים"


"היה להם נשק?"


"היה קצת, אבל הם לא ממש היו צריכים אותו, ילד. הם היו בכל מקום, עם אש כזו בעיניים- אפילו עוגים ארורים לא נלחמו בכזו פראות, אני אומר לך. ואז... הקפטן נפל, קרעו אותו לגזרים ממש מול העיניים שלי. הם באו עלינו משלושה כיוונים, ואז... אז התחילה המנגינה ההיא, המוזרה".

"ומה קרה?"

"את החלק הזה אתה לא רוצה לדעת, ילד. באמת שאתה לא רוצה לדעת".

 

 

 

הקדמה: פור'ראטי (אנ'מירין: "שבט חסר צלם אנוש"), או שאז ראז'גול (פאר'לין: הקלאן עם נשימת הטחב"), הם אנושואידים מעוותים ששורצים במערות תת-קרקעיות ובחלקים טחובים ואפלים בפאתי בקעת קיירן; הגם שהסוג הספציפי הזה מיוחד לאיזור הבקעה, יתכן מאד כי קיימים זנים אחרים, דומים במידה כזו או אחרת, של אנושואידים מעוותים גם במחוזות אחרים של יבשת מלסטרה.

הערה: הגם שסוג המפלצת הזה הוא ספציפי לבקעת קיירן וסביבתה, קיימים גזעים דומים במידה רבה (גם אם בעלי סיפור רקע שונה במעט) גם במחוזות אחרים של עולם המערכה מלסטרה.

 

פירוש השם: המונח ‘Pur’ באנ'מירית (יכול להופיע גם כשם של עבד), הוא מונח של הקטנה או שלילה (במובן של חוסר). המונח 'Rathi', הוא מונח שמתייחס לקבוצה קטנה יותר מעם (שבט, משפחה מורחבת, קבוצה גדולה), וטעון גם הוא תמיד במשמעות שלילית. המשמעות של Pur’rathi ברמה המילולית היא "שבט נחות", כאשר הפירוש המדוייק יותר באנ'מירית הוא "שבט של חסרי צלם אנוש".

המשמעות של השם בשפת פאר'ליל, שאז-ראזגול, היא ציורית יותר, ומשמעותו "הקלאן בעל נשימת הטחב".

 

תיאור חיצוני: פור'ראטי הם דמויי-אנוש, בעלי מראה שמסגיר לא אחת קרבה לבני-אדם רגילים, באורח שמאושש את הסיפור הרווח, שהם צאצאיהם של מי שהיו, עד לפני מעט פחות מחמישים שנה, בני-אדם לכל דבר ועניין, ואיבדו צלם אנוש בנסיבות מתועבות במיוחד.

גוף: צורתו החיצונית של הפור'ראטי היא צורה כללית של אדם, לעיתים גדולה מעט יותר; חלק מהאברים נראים תפוחים באורח חולני; ההליכה זקופה, מתנודדת מעט, כאשר פלג הגוף העליון רכון במעט קדימה; העור נראה כגרסה ירקרקה-צהבהבה של גוון-העור האנושי המקורי (נוטה יותר לצהבהב-חולני ככל שהמקור היה בהיר יותר, ולירקרק-דלוח ככל שהיה כהה יותר), לח ובעל ניחוח באוש שמזכיר שילוב בין טחב לבשר מרקיב; חלק משיער הגוף מעובה וחלקלק, באורח שמזכיר גרסא מוזרה של דשא. בחלקים שונים של הגוף, בעיקר הלחיים, הכתפיים וצידי הגוף, ישנם חלקים נוקשים יותר עם בליטות, שנראות כאילו אבנים קטנות גדלות בתוך הבשר, בגוונים שנעים מאדום-עכור, חום-זהוב מלוכלך ועד קרוב לשחור; לעיתים, בעיקר בעונות מסויימות, הגושים הללו מצמיחים חוטים מעין-צמחיים שמתערבבים עם שיער הגוף. אצל מטילי לחשים - בעיקר אותן נקבות פור'ראטי שנראות כחיקוי לעגני לכוהנות אנ'מיריות, ניתן למצוא לעיתים אבן אחת גדולה מהאחרות נעוצה עמוק בבשר, בדרך-כלל היכנשהו בפנים או בצוואר, שעשויה לזהור באור חולני כאשר היצור משתמש בכוחות המאגיים שלו.

כפות הידיים מעוותות לגמרי, עם שלוש-ארבע אצבעות בעלות ציפורניים ארוכות, קשות ומושחרות; מצמיחות שיער דקיק ודביק הן בגב כף היד והן (גם אם פחות) בתוכה; אבל מסוגלות עדיין להשתמש בכלים (וכלי נשק) באורח יעיל.

פנים: הפנים שטוחות יותר מפנים של אדם, לא פעם עם קפלי עור נפולים סביב הסנטר ומסביב לפנים[1], לעיתים עם יבלות נוקשות או גושים דמויי אבן שיוצרים סימנים שחורים-חומים על הפנים; הלוע גדול יותר מלוע אנושי, ובעל מפתח רחב יותר, מתוכו משתרבבות שתי לשונות (או ליתר דיוק, לשון אחת שכאילו נחתכה לשני פסים ארוכים סמוך לבסיס) בגוון ירוק עכור; השיניים מחודדות ושחורות, מדיפות צחנת אימים. העיניים יכולות להיות בכל גוון אנושי מוכר, אולם הן זגוגות ומימיות, והגוונים שלהם מתערבבים ומתערפלים כך שקשה מאד להבחין בין האישון לחלקים האחרים.

סימן ההיכר המובהק של הפור'ראטי, הוא 'פאות הלחיים' המפותחות שלהם, שנראות כעשויות ממשהו שבין שיער אנושי לח לחומר צמחי, שנובט מתוך שורה של 'אבנים' שגדלות מן הבשר בשני צידי הראש; מרחוק, הדבר נראה אכן כמו פאות לחיים ארוכות ומגודלות, מהסוג שהיה מאפיין אדונים כפריים בכמה וכמה מחוזות של האימפריה – או אולי חיקוי לעגני של אותה אופנה ישנה-נושנה.

בגדים: בדרך-כלל, היצורים אינם נוטים ללבוש בגדים, הגם שניתן למצוא אותם משתמשים לעיתים בשריונות עור גסים, שמתמזגים עם שיער הגוף העשבי שלהם; לעיתים הם נושאים תכשיטים גסים, עשויים מעצמות לעוסות שנמרחו בחומר מוזר; הם יודעים להשתמש בכלים, וסוחבים עליהם לא אחת כלי עבודה גסים או כלי נשק, כאשר ידוע מנהגם ללקק את הלהבים שלהם בלשונם הארוכה והכפולה, כדי לנגע אותם ברעל.

 

זכרים ונקבות: מאחר ומדובר ביצורים שנחשבים צאצאים של בני-אנוש שהתעוותו, אפשר עדיין להבחין בין זכרים ונקבות – אולם נהוג להאמין, שההבדלים הגופניים האלו הולכים ומטשטשים ככל שעובר הזמן, כאשר התצורה המינית האנושית אצל שני המינים הולכת ומצטמקת (יש אומרים, ממש מרקיבה) – כאשר לפחות לפי מה שנהוג להאמין, היצורים אינם זקוקים לה עוד, מאחר והעיוות ששלל מאבותיהם צלם אנוש, גרם להם להתחיל להתרבות בצורה אחרת, אולי א-מינית לגמרי, שכוללת השרצה של ביצים קרומיות ופועמות, שמודבקות על קירות של מערות לחות ומזוהמות, הרחק מתחת לפני הקרקע.

 

מוצא: הסיפור על הפור'ראטי של בקעת קיירן, מקורו בשנים הכאוטיות והנוראות שעברו על הבקעה ממש לאחר ההתנפצות, ועוד לפני הרצח המסתורי והמזעזע של הנציב האימפריאלי האחרון וכל בני משפחתו. באותה תקופה, לאחר שהאדמה רעדה, המסחר נפסק, ושמועות נוראות על חורבן המחוזות השכנים חלחלו לבקעת קיירן, הוצפה הבקעה בגל אחרי גל של פליטים מבועתים, רובם חסרי כל – חלקם באו מאיזור עיר הנמל העשירה לשעבר טיל'מארן, שחציה גלש לתוך מצולות הים, ומהאיזורים החקלאיים סביבה, שהפכו עקרים יותר ויותר; אחרים הגיעו מהמישורים של אור'גאקה בצפון, שהפכה ממחוז חקלאי פורה לביצה מלוחה (ומאוחר יותר, הפכו גם יעד לפלישה של שבטי עוגים), ועוד; בעוד שהפליטים הראשונים, בעיקר כאלו שהגיעו מהמעמדות הגבוהים יותר של טיל'מארן, התקבלו בברכה יחסית, הרי שהמקומיים שינו את טעמם ככל שהזמן חלף וגלי האנשים הנואשים המשיכו להגיע – עד שבסופו של דבר, סגרו בפניהם את שערי אנ'מירל והאחוזות הגדולות.

מסופר, שבחלק מהמקומות בהם הצטופפו אותם אנשים נואשים, כשהם סובלים מקור, תת-תזונה, וזכרונות נוראים מהחורבן שעברו המקומות מהם ברחו, החלו להתפתח בהדרגה תופעות נוראות – ביניהן אכילת אדם; בהתחלה של גוויות, ולאחר מכן גם רצח ואכילה של בני-אנוש חיים.

 

הנציב הקיסרי לוסטירן, שראה תופעות כאלו בחומרה יתרה, ביקש לישם את החוק האנ'מירי, שגוזר עונש מוות מיידי על מעשים שכאלו; אולם בין אם היסס ופעל לאט מדי, ובין אם מסיבה אחרת, הרי שכמה מאותם פליטים שהחלו לסגל מנהגים קניבליים, החלה להתפשט מחלה נוראית מסוג לא מוכר, שהלכה ושללה מהם צלם אנוש, כשהיא ממלאת אותם בנגעים בעלי ריח מזעזע, והופכת אותם 'גרועים ואכזריים מחיות' – ובין היתר, מקנה להם נשיכה רעילה, שיכלה לנגע את הקורבן בהתקף מיידי של חולשה, שאחריה בא חום גבוה ושלל מחלות זיהומיות (הגם שמעולם לא הוכח, כי היא יכולה להפוך את הקורבן עצמו לפור'ראטי).

הסיפורים שהשתמרו מאותם ימים אפלים – כולל זכרונות של כמה מחיילי הנציב ששרדו את התופת כדי לספר עליה, גורסים כי כאשר החלו החיילים המקומיים לבצע את המשימה העגומה שהוטלה עליה - לבער את הפליטים הנגועים, נתקלו בהתנגדות בעוצמה שלא ציפו לה – היצורים ידעו על בואם וארבו להם, כשהם לוחמים בפראות ובעוצמה שאיש לא ציפה לה; אולם לפי חלק מהגרסאות, ממש בעיצומו של הקרב, ודווקא כאשר מצבם של חיילי הבקעה הפך להיות נואש, נדמה היה שאוכלי האדם הנגועים קולטים אות מוזר (היו חיילים שנשבעו ששמעו סוג מוזר של מנגינה, שעצם התחושה שלה מילא אותם בפלצות, באורח שגרם לחלקם להשתגע, כשהם לוקים בסיוטים נוראים שרדפו אותם במשך חודשים על חודשים עד שנרפאו). מיד לאחר האות המוזר, היצורים ניתקו מגע ונמלטו, כשהם מטלטלים את ראשיהם, צורחים ומתיזים נוזל מצחין – נסים ככל הנראה לתוך מנהרות עמוקות בסמוך, ולא נראו עוד.

 

שנים מעטות לאחר מכן, החלו להתפשט צורות, על גרסאות מעוותות עוד יותר של אותם אוכלי-אדם, שהחלו משוטטים במקומות מסויימים (בעיקר באיזור הנגוע בפטריות של 'שלוש תחנות' ובסביבתו, אבל גם במקומות אחרים), לוכדים וטורפים חיות משק בצורה מחרידה, ולעיתים גם על נוסעים או חבורות קטנות של אנשים שנעלמו, ולאחר מכן נמצאו – לכל היותר – שרידים מכורסמים שלהם, כאשר העצמות עצמן מלאות בהפרשות מגעילות ומגדלות טחב מצחין.

עד כה, הפור'ראטי נותרו רוב-הזמן בתוך אגדה מקומית אפלה מן הסוג שמספרים ליד המדורה – או מסופרות בעיקר בידי הרפתקנים שהעמיקו לתוך מערות נגועות באיזוב רעיל, ושרדו כדי לספר על התקלויות ביצורים הנוראים ההם, כולל הסיפור על כך שהם החלו להטיל ביצים קרומיות, פועמות ומכוסות יבלות שעירות, שהודבקו עמוק על קירות המערות העמוקות והמטונפות ביותר; אלא שיתכן כי לא לעולם חוסן... וכאשר העולם סביב משתנה, רוחות רעות נושבות מדרום, והלילות מאפילים והולכים, עשויים גם היצורים הללו לחזור ולהופיע, במספר ובעוצמה רבים יותר מכפי שתושבי קיירן מסוגלים להעלות על דעתם.

 

התנהגות ומבנה חברתי: השמועות המקוטעות על הפור'ראטי מספרות, כי בשני הדורות שחלפו מאז שמעו אבותיהם הספק-אנושיים את האות המוזר ונמלטו אל תוך החשיכה הטחובה, חלו בהדרגה שינויים מסיביים בצורת החשיבה וההתנהגות של היצורים – שבמקביל למעבר להתרבות באמצעות ביצים קרומיות – הפך אותם רחוקים יותר ויותר מאבותיהם האנושיים.

רבים מהתיאורים של התקלויות ביצורים, מספרות כי היכולת שלהם לשתף פעולה זה עם זה, לא רק שלא התנוונה (כמו שקרה במידה לרבה ליכולת הדיבור שלהם, שהפכה ברובה לבליל של צווחות ונהמות לחות, שנשמעים לעיתים כמו סוג של מנגינה מעוותת), אלא התחזקה – כאילו הם אינם צריכים עוד מילים או דרכים דומות כדי לשלוח אותות מסובכים אחד לשני, לחלק תפקידים בעת קרב – גם כאשר הזירה משתנה במהירות, ועוד. ישנה טענה, כי הפור'ראטי פיתחו דרך לחלוק מחשבות או אותות זה עם זה, באורח שמקנה להם יתרון במאבק מול בני-אנוש או דמויי-אנוש, אפילו מדובר בחבורה או ביחידה צבאית מאורגנת ומיומנת.

לא ברור, איזה מבנה חברתי נותר להם, אם בכלל, ואיך הם יוצרים לעצמם חפצים וציוד, אם בכלל; והשמועות רבות וסותרות זו את זו, אחת השמועות גורסת שהשבטים שלהם מונהגים בידי 'אם מדגרה' או 'אב מדגרה' גדול ורעבתני יותר מהשאר, עם יכולת כשפים כזו או אחרת; גרסאות אחרות טוענות, שיש להן כוהנות, שנראות ומטילות לחשים כמו גרסאות מעוותות של השתקפויות צהובות או כחולות מדרגה נמוכה; אבל אין הוכחה ממשית לאף אחת מהן – מה גם, שהיצורים הללו כמעט לעולם אינם נופלים חיים בשבי, וגם אז לא יאריכו ימים, ולא ינסו להדבר עם השובים שלהם בשום דרך, מלבד להסתער על דפנות הכלוב בנסיונות נואשים לנשוך את הסוהרים שלהם.

מסופר, שקיומו של הפור'ראטי מונע בידי רעב מקולל ובלתי פוסק, שהופך ליסורים כאשר נמנעת ממנו זלילה פראית לאורך זמן רב מדי – כאילו הוא נאכל בעצמו; זאת, לצד שנאה לבני-האדם, שהפקירו את אבותיהם לרעב ולאחר מכן ניסו להשמיד אותם (הגם שלא ברור אם הפרשנות הזו מדוייקת, ואם ליצורים – להבדיל ממספרי סיפורים אנושיים שמספרים עליהם בלילות ליד המדורה - יש בכלל יכולת לזכרונות היסטוריים מורכבים מהסוג הזה).

כאשר אין בנמצא אדם או יצור דומה כדי לקרוע אותו לגזרים, ולהתחיל לטרוף אותו בעודו חי ומפרפר (אם כי ישנן כמה גרסאות שמספרות שלעיתים קול בלתי ברור, חזק יותר, יכול לאלץ את היצורים לשמור את הקורבן בחיים למספר ימים, אולי עבור טקס מפלצתי ואכזרי עוד יותר), היצורים אוהבים מאד מזון צמחי תוסס ומרקיב, כולל פטריות מערה וטחבים עסיסיים מסוג מסויים.

מסופר, שהפור'ראטי מקבלים התקף זללנות פראי במיוחד, כאשר הם נחשפים לסוגים מסויימים של אבני חן בדרגה נמוכה, שהם מסוגלים לשבור לרסיסים ולערבב אותם בבלילה של טחב, שרידי בשר של קורבנות קודמים, חול נגוע ועוד – או שהם פשוט מתנפלים עליהם וזוללים אותם בלא הקדמות. במיוחד, הם מחבבים סוג נחות של דארניט, שמכונה "דארניט מערה" או "דארניט בוץ"; נראה שהיצורים פשוט מסוגלים להריח אבנים כאלו, בעיקר את דארניט המערה, ופשוט משתגעים מתאווה ורעב כאשר הם חשים בו.

זאת, כאשר לפי אחת הגרסאות, לאחר הילולת זלילה של בשר משולב ברסק של אחת האבנים האלו, בעיקר דארניטי בוץ, הם מתגוללים על הרצפה בבטנים תפוחות, באורח שמסתיים עד מהרה בהטלת ביצים מסוגים שונים (קשור אולי בסוג האבן שזללו) שמודבקות על האיזובים בקירות מערה סמוכים.

מנגד, האגדה המקומית מספרת, שדארניט אמיתי, בעיקר כזה מרמה גבוהה, שכושף ובורך על-ידי כוהנת צהובה אמיתית, ולאחר מכן טופל ושובץ בכלי נשק או כלי מתאים אחר בידי רב-אומן בעל כשרון הולם, יכול להמיט על היצורים אימה, ואם מדובר בנשק – לעשות בהם שמות; אלא אם כן יש להם כוהנת מעוותת בעוצמה מספיקה כדי לסתור את ההשפעה.

אולם, למרבה צערם של מספרי הסיפורים, הכוהנות הצהובות נכחדו כמעט לגמרי מאז ההתנפצות הגדולה, וגם רבי-אומן דגולים הפכו לחזיון לא נפרץ; כך שהדברים נותרים, עדיין בגדר אגדה מעורפלת.

 

קרב: פור'ראטי תוקפים כמעט תמיד בקבוצה, עדיף מכיוונים שונים; כאשר פוגשים יצור בודד, קיימת סבירות גבוהה שהוא סייר, שמסוגל להזעיק את חבריו במהירות גם בלא להשמיע קול אזעקה גלוי.

הפור'ראטי ינסו, ככל שהם מסוגלים, להתחיל את הקרב בהתקפת פתע, בדרך-כלל משניים או שלושה צדדים בבת-אחת; לעיתים, כמה מהיצורים אורבים לקורבנות כשהם זרוקים בשכיבה בתוך הטחב או הסחי, באורח שמזכיר לעיתים גופות נרקבות – מוכנים להסתער או להתגנב אל מאחורי האויבים שהותקפו על-ידי חברים אחרים בלהקה; רבים מהיצורים פיתחו תכונות הסוואה מעולות במקומות מלאים באיזוב, ומסוגלים לנוע באורח חרישי וקשה לגילוי ליד קירות לחים של מערות טחובות. עם זאת, קיימים מספר כוהנים - בעיקר כוהני טבע של פאר-אגול, שמסוגלים לחוש ביצורים האלו ממרחק גדול, כמו כתמים שחורים ומבאישים במארג האינסופי של אבי האדמה והשמיים, ובכך לסכל את רוב יכולות ההסתתרות והמארב שלהם.

התקפה של פור'ראטי מתכוננת להיות קצרה, ולהפיל את היריבים או רובם מהרגליים כדי להתחיל לקרוע אותם לגזרים לפני שיוכלו להתארגן ולהשיב מלחמה רצינית; היצורים יודעים היטב להשתמש במספר כלי נשק אכזריים, שהמפורסמים בהם הם להבים או חניתות שהם מלקקים בלשון המעוותת שלהם כדי לשמור על הלהבים מורעלים; אולם לצידם, הם מכירים היטב את השימוש בחבלים ממעידים, כולל חבלי הטלה שבראשיהם אנקולים אכזריים, במטרה להפיל קורבנות משוריינים מהרגליים. אלא, שבשלב מסויים, ככל שהקרב מתמשך, רבים מהפור'ראטי נמלאים ברעב מקולל ובתאוות דם, עד שהם נוטשים את הנשק, ועוברים להלחם בשיסופים מהירים של הטלפיים הענקיות שלהם, שהופכים מהירים ופראיים יותר ככל שהם נפצעים או מריחים דם ובשר פגוע - כאשר חלק ניכר מההתקפות מיועד לגרור קורבנות אל הפה שנפער לרווחה, חושף את השיניים השחורות ומדיף ריח כזה שיכול להכות יריבים בחולשה קריטית מטווח קרוב. הנשיכה רעילה מאד, אף יותר מלהב שנמרח בריר, ויכולה לנגע במחלת ריקבון שמתבטאת בהתקף מיידי של חום גבוה וסחרחורת חריפה, וגם בירידה דרסטית באפקטיביות של לחשי כהונה (למעט לחשי כהונה של פאר'ליל שמבוססים על טבע), ובעיקר לחשי מרפא.

מטילי לחשים (בד"כ מטילות לחשים) הם נדירים וקטלניים, ואפשר להתייחס אליהם כגרסה הפוכה או מעוותת של כוהנות ההשתקפות הצהובה או הכחולה; העיוותים הצהובים מסוגלים להטיל לחשים של אש נוזלית מזוהמת, לחשי עיוורון ובוץ רעיל, וכן קללות נוגדות מרפא; העיוותים הכחולים מסוגלים לתעתע ביריבים, למלא אותם בפראות בהמית, שלא פעם גורמת להם לפנות כנגד בעלי הברית שלהם עצמם; לאפשר לבני-הברית שלהם להתרפא מקריעת הבשר והדם של היריב, ועוד.

 

ערך למערכה (בקעת קיירן): הפור'ראטי הם אחד מגזעי האנושואידים המרושעים שמוכרים בסיפורים המקומיים, אבל עד כה לא נחשבו לסכנה ממשית, כך שהיו בעיקר עניין למספרי סיפורים ולהרפתקנים שירדו אל תוך האפלה, בעיקר באיזור נגוע הפטריות של "שלוש תחנות" וסביבתו, כדי למצוא ולהתמודד עם היצורים האלו; סיפור שהוא מזכרת מהימים האפלים ביותר של הבקעה, קשור לאחד האחרונים במעלליו ופקודותיו של הנציב האימפריאלי לוסטירן, לפני שנרצח באכזריות ביחד עם כל בני משפחתו בנסיבות שלא התבהרו מעולם עד תום.

עד כה, ומאז אותו קרב טראגי שבסיומו ברחו אבותיהם של הפור'ראתי אל תוך החשיכה, לא ידעה הבקעה אלא מספר התקפות ופשיטות קטנות יחסית שמקושרות ליצורים האלו - בעיקר כמה פשיטות על חוות בפאתי האדמות של ארמון רל'נארן, אבל מפעם לפעם, גם העלמות של אנשים שהתקרבו ונכנסו עמוק מדי אל תוך איזור 'שלוש תחנות' (יש העושים זאת, כדי לקטוף פטריות מאכל בשולי האיזור, או כדי לחפש אבני בניה ישנות ומשובחות בחלקים היותר מרכזיים שלו).

עם זאת, כמה מהמלומדים המקומיים חוששים, כי כאשר כוח חזק די הצורך יניע אותם, היצורים מסוגלים להפוך לסכנה קטלנית - בעיקר נוכח היכולת המדהימה שלהם לשתף פעולה ולפעול בקבוצה, שעולה על זו של בני-אדם; וגם הקרבה בין הקסם של הנקבות מטילות הלחשים שלהם לבין קסמי הכוהנות האנ'מיריות, עשוי לעורר דאגה רבה (או אולי שמחה לאיד, אצל תומכיו הקנאיים יותר של פאר אגול).

 

מסופר, שעקבות של היצורים האלו במבוכים, יכולים להוליך הרפתקן נועז וחזק די הצורך למרבצים של אבנים יקרות, ושדם או הפרשות של היצורים האלו, ועוד יותר מכך, טחב שצמח עליהם, משמשים כחומר בסיס חזק מאד לאלכימאים, בעיקר המפוקפקים יותר שביניהם. כמו כן, המסורת המקומית מספרת, שהציוד המעוות שמשמש את מטילות הלחשים שלהם, יכול להיות מטוהר בידי רב-אומן שיעזר ב'מראה' אנ'מירית שטרם כבתה, כדי ליצור ציוד יקר ערך, שלא רק שיהיה אוצר עבור כל כוהנת אנ'מירית, אלא מסוגל גם לסמן את מי שמסוגלת להפוך לאחת. מסופר שלורד אבאריל הבטיח בזמנו לשלם כסף רב להרפתקנים שיביאו לו חפצים כאלו; אולם כאשר, לאחר כמה שנים, חבורה נועזת שהגיעה מיער וארת'ארון אכן הביאה לו שרביט מושחת ומעוות למראה שדלף עסיס צמחי צהוב-ירקרק, לא עלה בידי 'הלורד היוצר' ת'ילסאריון אבאריל לעשות עימו דבר - בין אם משום שהשמועה אינה מדוייקת, ובין אם משום שהלורד-היוצר היהיר, הינו מוכשר פחות באומנות של אבותיו מאשר הוא מוכן להודות. כך או כך, העניין הסתיים בסכסוך גדול, שבסופו שהלורד גירש את אותם הרפתקנים מאדמותיו, בלא לשלם להם את שכרם, ואף ניסה (ונכשל) לדרוש ממועצת הנכבדים להורות על סילוקם מבקעת קיירן; יש המספרים, שהלורד הורה על שימור שרידיה של אותה כוהנת מעוותת, כדי להפוך אותם למזכרת שהוא שומר היכנשהו בטירה המהודרת שלו - אולם לא ברור אם הדבר נכון.

 

 


חזרה אל אינדקס אסופת המפלצות של מלסטרה

 

 

 

 

??????? - ????

חזרה אל האינדקס של קלדאריה


כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.

 

 

 

 

 

 



[1]לעיתים זה מזכיר גרסה מוקצנת של אדם שמן שהורעב ואיבד את רוב משקלו בתוך תקופה קצרה.