http://members.pundak.co.il/world/keldaria3/melestra/m_intro.files/image008.jpg

 

 

גאוגרפיה | גזעים | אלים ודתות | המערכה | אסופת מפלצות

 

נוק ז'אלאב (משליכנים)

 

 

בשנים לפני ההתנפצות הגדולה, כאשר ערי הנמל ברחבי האימפריה האנ'מירית המו ספינות, כולל רבות שנשאו מטען מראמאז'ון-באל ושאר הנמלים העצומים במחוזות הדרום, היה ניתן להתקל לעיתים קרובות באנושואידים מעוותי צורה, הולכים לעיתים על שתיים ולעיתים על ארבע, ששרצו בפאתי האיזורים המוזנחים והמוצללים של ערי הנמל - מסוכות דלות מקושטות באורח מוזר ליד בורות ומערומי אשפה; חורבות של בתים ישנים או תעלות בהם התערבבו ביוב ומי-ים; הלהקות שלהם חיבבו מאד פירות רקובים, אבל ניזונו גם משרידי בשר וכל דבר שיכלו לשים עליו את הטלפיים, כשהן אורבות לקורבנות לא זהירים - היצורים התמחו בעיקר בהשלכת אבנים, שהפכו בידיהם לנשק קטלני. אחדים מהם, לעומת זאת, אולפו בידי ספנים ראמג'ירים, בעיקר כאלו שידעו לעקוף את האיסור הרשמי על סחר עבדים, ושירתו כמשגיחים בספינות שלהם, ולעיתים גם כמרגלים.

אלו הם הנוק-ז'אלאב ("שדונים משליכי אבנים" בשפת ראמג'יר); יצורים נתעבים שחיו בפאתי ערי נמל, עד שהד הקולות הצווחניים והנהמות שלהם הפך לחלק כמעט קבוע באווירה במקומות מסויימים, בעיקר בדרום. אולם לפי חלק מהמסורות - מאחוריהם מסתתר סיפור עגום על מעלליו של האדמירל הקוסם שנחשב ל"אבי האומה" הראמג'ירי, והדרך בה הפך חלק מיריביו מבית ל'דוגמא ומופת' לגורל גרוע ממוות שמצפה למי שיעלה את חמתו.

 

תיאור חיצוני: נוק-ז'אלאב (או בקיצור: נוק), הוא דמוי-אדם בעל מבנה גוף כחוש; גובהו הממוצע, כשהוא עומד זקוף, מגיע ל-1.4 מטרים לערך, הגם שלעיתים אפשר להתקל בפרטים גדולים יותר, שמגיעים לגודל של אדם ממוצע. ידיו ארוכות יחסית לגודלו, ומסתיימות באצבעות גמישות ומעט דביקות; רגליו חזקות, והוא מסוגל לרוץ במהירות על ארבע, כמו גם ללכת על שתיים לפי רצונו, אגב שימוש בידיים לליקוט, אכילה או מלחמה - כולל ובעיקר השלכת האבנים שהקנתה להם מוניטין קטלני.

גוון העור נע מחום-צהבהב חולני עד לחום-אפרפר בהיר; שער הגוף מועט וזיפי, ורובו מרוכז על הידיים; שער הראש קצר ומדובלל, בדרך-כלל בגוון אפור מלוכלך; לעיתים אפשר לראות גם מעין שפמים או זקנים קצרים אצל חלק מהזכרים הגדולים יותר; הראש עצמו ארוך ופחוס, עם עיניים קטנות, שחורות וחרוזיות שנראות מקרוב כבויות מאד; מפתח לוע גדול וניבים חומים בולטים וזבי ריר; במרומי הפדחת ישנן בליטות עצם גדולות, שאצל חלקם (בדרך-כלל זכרים) גדל והופך למעין קרניים בשרניות קטנות, מצופות בעור גס. האוזניים מחודדות, בשרניות ומעט שמוטות בחלקן העליון.

הגם שידוע שלנוק-ז'אלאב יש זכרים ונקבות, והם מתרבים בדרך שמזכירה בני-אדם ודמויי אדם אחרים, קשה מאד להבחין בין הזכרים לנקבות מרחוק; מלבד אולי העובדה שהאחרונות שעירות פחות, בליטות הראש שלהן קטנות יותר, וישנם מספר הבדלים קטנים נוספים בצורת הפה, האוזניים והחזה.

הפרטים הקטנים והחלשים בלהקה של נוק-ז'אלאב יסתובב בדרך-כלל ערומים, או לכל היותר עם איזור חלציים; אולם רבים מהם מחבבים, ככל שידם ומעמדם בלהקה מספק, תוספות ללבוש בצורת סרטיים וקרעי בדים, שהם אוהבים ללפף על ומעל המצח (המקום הראשון שיכסו אם הם יכולים, לאחר איזור החלציים), ולעיתים גם סביב הגוף.

 

מקור השם: התרגום המקובל של נוק-ז'אלאב בשפת אומת הספנים של ראמג'יר הוא "שדון משליך אבנים"; כאשר המילה 'נוק' כוללת בתוכה גם הקטנה מבזה (כלומר: לא רק 'שדון' או 'שטן', אלא גם במובן חלוש ובזוי מאד). הפירוש המילולי של המילה ז'אלאב, הוא 'זה שהתמחותו באבני קליעה' או 'זה שהתמחותו בהשלכת אבנים (ז'אל = אבן הטלה או קליע אבן בשפת ראמג'יר). במקומות רבים מחוץ לראמג'יר, קיצרו את השם ומכנים את היצורים פשוט "משליכנים".

 

שפה: לא ברור אם לנוק-ז'אלאב יש שפה משל עצמם. ככל הנראה, הם יודעים לתקשר בשילוב בין מילים מראמג'ירית עממית וגסה של מלחים שעוותו על-ידיהם, נהמות, פטפוטים וצווחות עם חלקי הברות בתוכם. פרטים שאולפו בידי ספנים ראמג'ירים מסוגלים לתקשר עם האדונים שלהם בהגיה עילגת ומתרפסת של ראמג'ירית נמוכה - עד הרגע בו הם מחליטים לבגוד. ישנן טענות, שחלק מהתקשורת בין היצורים לבין עצמם נעשה בתדרי קול שבני אדם, בעיקר מבוגרים, מתקשים מאד לשמוע.

 

 

האגדה על זעמו של האדמירל מאלאז'אר:

במשך מאות שנים, כל ילד באומת הספנים של ראמג'יר הכיר היטב את שמו של האדמירל הגדול מאלאז'אר; ספן-מכשף שאין שני לגאונות ולתעוזה שלו, ובמידה רבה נחשב בעיני כל ל"אבי האומה הראמג'ירית"; פסל ענק שלו התנוסס במשך דורות מתוך מי הים, בכניסה לנמל האדיר של ראמאז'ון-באל - עד שההתנפצות הגדולה החריבה את העיר והפסל גם יחד.

מאלאז'אר היה יורד ים ומצביע נועז שאין שני לו, וגם קוסם בעל עוצמה אדירה. הוא היה זה, שהנחיל תבוסה משפילה ליריביהם השנואים של הראמג'ירים, אותם צהובי-שיער גסים מגזע הוארת'ארי, הטביע את הצי שלהם והניס את שרידיהם עמוק לתוך היבשה; הוא זה שאיחד, בשילוב מופלא של דיפלומטיה ערמומית, קסם אישי וכוח ברוטאלי, את שלושת הקלאנים הראמג'ירים הגדולים, שהתקוטטו זה עם זה במשך דורות על דורות; ובאותם ימים, למעלה ממאתיים שנים לפני בואם של האנ'מירים והאיסור שהחילו על סחר עבדים, העביד וסחר באלפים על אלפים של עבדים ושפחות, מכל הסוגים והמינים.

אחת האגדות מספרת, כי בני אמאנוק - קלאן ראמג'ירי אחד, קטן יחסית (אבל אולי בעל מסורת וגאווה מקומית מפותחת משל עצמו), שלא נטה במיוחד אחרי ספנות וקרבות ים, הציתו את חמתו של מאלאז'אר, באורח חריג ואישי מאד; לא ברור מה ארע בין הצדדים, שהביא את האדמירל להשבע באל הקוף הגדול של הקיץ, לא רק למחוץ את אותו יריב קטן יחסית, אלא גם להפוך אותו לדוגמא ומופת כזה לחרון אפו, שלא ישכח 'גם אחרי מאה דורות'.

אם המנהג הנפוץ בקרבות הברוטאליים בין הקלאנים דאז, היה להרוג את מנהיגי הקלאן היריב ואת הלוחמים הבכירים, ולקחת את יתר בני הקלאן המובס לעבדות, הרי שלפי הגרסה הרשמית, מאלאז'אר מחה את קלאן אמאנוק לחלוטין מעל פני האדמה... עד ששנים לאחר מכן, החלו להתפשט שמועות שהגורל שחרץ עליהם היה גרוע עוד יותר ממוות; בין אם האדמירל מאלאז'אר (שנחשב לאחד הקוסמים ההרמטים האדירים ביותר שקמו בין גזעי בני-האנוש) שמע משהו מהאגדות של העוגים, על יצורים שאלי הכישוף הקדומים ריסקו בגוף ובנפש בתור עונש, בין אם לא, נראה שהוא תכנן גרסה משלו לאותם סיפורי אגדה.

האגדה מספרת, ששרידיהם של בני אמאנוק נלקחו אל האפלה שמתת למגדל של הקוסם האדיר, שם נעשו בהם זוועות שלא יתוארו במילים; החל מעינויים מזעזעים שניפצו לגמרי את נפשותיהם, וכלה בהרבעה שלהם עם יצורים טמאים - אולי בהמות מעוותות ואולי רוחות רעות ממימד אחר, שקסמיו של האדמירל הגדול אילצו אותם ללבוש צורה מעוותת של ספק אדם וספק חיה.

כך, מספרת האגדה, נוצרו הנוק-ז'אלאב; יצורים מעוותים, נלעגים וצווחניים בעלי נפש מרוסקת; וכך, כאילו בטעות, הותר להם בסופו של דבר 'להמלט' ממרתפי המגדל - משום שהאדמירל הגדול רצה שימלטו; שבני עמו הראמג'ירים, "ילדיו האהובים", יראו ויגעלו מהיצורים האלו, שהחלו לשרוץ בפאתי ערי הנמל בדרום - וכך ידעו מה גורלו של כל מי שיעלה את חמתו של אבי האומה הדגול: חיי עבד מוצלף יראו כגן-עדן לעומת מה שארע לאותם אומללים, ולכל צאצאיהם מושחתי התואר, מכאן ועד עולם.

 

משכן, חברה ואופי:

נוק-ז'אלאב הם אוכלי כל אכזריים שחיים בלהקות, בדרך-כלל בפאתי ערי נמל, חורבות קרובות לחוף ושאר איזורים בפאתי ישובים גדולים ליד הים; הגם שהם מעדיפים איזורים חמימים יותר, הם שורדים היטב גם בתנאים טובים פחות, ובתקופה בה היו הספנים הראמג'ירים כפופים לאימפריה האנ'מירית, נוק-ז'אלאב שברחו או הושלכו מספינות דרומיות התפשטו כמעט לכל ערי הנמל באימפריה ואף מעבר לה. הם מחבבים במיוחד פירות רקובים למחצה, בעיקר פירות קיץ דרומיים, אבל ניזונים גם מבשר רקוב, מיצורים קטנים  יותר ופחות - מעכברים ועד חיות משק שלכדו, או ליקטו את הפגרים שלהם מתעלות ליד בתי מטבחיים - ובקיצור, נראה שהם אוכלים כמעט הכל.

למרות שמועות עקשניות על חטיפת תינוקות, נראה שהם אינם אוכלי בני-אדם, לפחות בדרך-כלל; אבל הם שונאים אותם ויהנו להמית אותם באכזריות, ככל שיזדמן להם; לא פעם הם יהנו מנסיונו של הקורבן להמלט בריצה, ואז בזחילה, כשהם מקיפים אותו, לא פעם מגבוה, ומיידים בו אבנים עד שהוא נופח את נשמתו; לאחר שימות, הם יקרעו מעליו את בגדיו כדי להפוך אותם לסרטים שהם יעטו על עצמם, ולעיתים גם יקחו כמה מזכרות מגונות עוד יותר, כדי לקשט את הסוכות או המשכן האחר שלהם.

הלהקות שוכנות בבתים חרבים, ליד בורות אשפה או תעלות מזוהמות שבהם מתערבבים ביוב של עיר הנמל עם מי ים, סמוך לבני-אדם אבל ככל שניתן, במקום חסוי ובטוח יחסית מפעולות תגמול של משמר העיר ובני אנוש (או דמויי אנוש) זועמים נוספים; שם, הם מקימים סוכות מוזרות מבדים גסים שעלה בידיהם למצוא, זרדים וקורות עץ, מקושטות בקונכיות, קליפות וגרעיני פרי, ולעיתים שרידים בעלי צורה מטרידה יותר של קורבנות קודמים.

הלהקה היא רועשת, כאוטית יחסית; ונראה שרוב הלהקות מונהגות בידי חבורה של היצורים הגדולים, המנוסים והערמומיים יותר - ופחות בידי זכר אלפא כל-יכול; היצורים מתקוטטים לא מעט בקרבות מכאיבים עד ומעבר לזוב-דם, אבל לעיתים רחוקות בלבד מסיימים אותם במוות של אחד הצדדים; המפסיד נכנע בדרך-כלל ומילל בקול מתרפס הרבה לפני שקרב הופך להיות קטלני.

נוק-ז'אלאב אינם מכירים כמעט בחיזור או זוגיות; ונראה שהזיווג שלהם הוא המוני וכאוטי לגמרי; ההריון אורך כ-4 חודשים, בסופו הנקבה ממליטה כ-4-14 ולדות קטנים ועיוורים, שרבים מהם נטרפים בידי חברים בלהקה, או אחד על-ידי השני, ובממוצע רק אחד או שניים מהם שורדים את החודש הראשון לחייהם והופכים לחברים צעירים בלהקה; הם מגיעים לבגרות מינית בגיל שנה עד שנתיים, ויכולים לחיות כ 12-15 שנים; הגם שרוב הפרטים נהרגים או מתים בצורות שונות הרבה קודם לכן. בשבי, אגב תזונה טובה יותר וגישה למרפא, ישנם פרטים שיכולים להגיע ל-18-20 שנים או אף מעבר לזה.

 

אילוף בידי ספנים וסוחרי עבדים: הגם שהראמג'ירים התייחסו ל'שארי בשרם' לשעבר (או ליתר דיוק, לעדות החיה לזעמו של אבי האומה שלהם) כמזיקים דוחים שלעיתים סובלים איכשהו או נוכחותם בשולי הנמל ובביוב, ולעיתים פושטים עליהם והורגים אותם כדי לדלל את מספרם - בעיקר לאחר שהיצורים הפכו מרובים ונועזים מדי, הרי במרוצת הדורות, קוסמים וספנים ראמג'ירים למדו כיצד 'לאלף' את היצורים האלו, בעיקר אך לא רק גורים שנלכדו בגיל צעיר. פרטים כאלו, הוחזקו בדרך-כלל בלא להקה או כמעט בלא להקה, הולבשו בסוג של כותונת עם כובע שנראתה לראמג'ירים הולמת ונלעגת גם יחד, ואולפו לדבר באורח חלקי ובלשון עילגת, ולשרת את אדוניהם בתור בריונים, מרגלים שיודעים היטב להתגנב בסמטאות ולטפס על גגות וקירות, ולא פעם - שומרים שתיעלו את האכזריות והאומללות שלהם עצמם להתעללות בעבדים אחרים.

עם זאת, ולמרות האורח המתרפס שנוק-ז'אלאב מאולף פונה בו לאדונו הראמג'ירי, כשהוא משליך את עצמו מתחת לרגליו; הרי שרק ספן או סוחר עבדים שוטה יסמוך על היצור המאולף שלו או ימהר להפנות אליו גב בלתי מוגן - בסתר ליבם האפל ונשמתם המרוסקת, הנוק-ז'אלאב שונאים בשנאה יוקדת את הראמג'ירים (ולא מפרידים בינם לבין בני-אנוש אחרים), אולי מתוך זכרון עמום שפעם, הם היו אחרים ושלמים - ואותם בני-אדם היו מי שריסקו את נשמתם של אבות-אבותיהם, שללו מהם צלם אנוש ודרדרו אותם ואת צאצאיהם עד לקץ הדורות לחיים של דלות, טירוף ובזיון; ובמקרים רבים, היצור המאולף והמתרפס ביותר, הוא הראשון שיבגוד באדון לא זהיר או מוכה, ויהנה מאד לקרוע אותו לגזרים.

 

נוק בוער: שמועות מספרות על ריטואל מרושע של קסם אש שאפשר לערוך בנוק-ז'אלאב בוגר, שבו קוסם או כוהן אכזרי מחדיר רוח אש, כנראה ממימד אחר, אל תוך נוק בוגר צורח מכאבים, ומסיים את הריטואל בסגירתו של צמיד ממתכת קסומה, חרוטים ברונות מתאימות, על ידיו של היצור.

הריטואל לא רק אכזרי מאד והולם רק מטילי לחשים מרושעים וחסרי רחמים לגמרי (מספרים שאת הצווחות של היצור האומלל אפשר לשמוע למרחק עצום), אלא גם מסוכן - כל טעות תמית את היצור ביסורים, לא פעם אגב שהוא נשרף מבפנים, ולעיתים גם תיצור פיצוץ שיסכן את הקוסם, או תוצר פראי ולא יציב שביסורי גסיסתו יתקיף את מטיל הלחש בעוצמה.

אם הריטואל מצליח בכל-זאת, העיניים של היצור נדלקות באדום, כאילו קיבלו צבע של אש נוזלית; וגם הפה שלו יבליח באדום עמום; נוק בוער הוא משרת מכושף, נאמן עד המוות לאדוניו (גם אם הוא שונא אותו בסתר ליבו) מעצם עוצמתו של כישוף הכבילה שיצר אותו וקשר אותו לנצח למכשף, עד שאחד מהם ימות - מה גם שמסופר שאם האדון המכשף ימות, היצור יחזור וידרדר למצב של נוק-ז'אלאב מרוסק ועלוב, שלא יחיה יותר מכמה שבועות או לכל היותר חודשים לאחר אדונו. האדון, לעומת זאת, מסוגל להקריב את המשרת שלו בפיצוץ עוצמתי של אש, ויסבול לכל היותר ממחלה או חולשה קסומה קלה שניתן לרפא לאחר מספר חודשים.

נוק בוער מדבר באורח עילג כמו בן-מינו הרגיל, אבל הוא תבוני בהרבה, ומסוגל למגוון יכולות דמויות לחש (דירוגים 1 ו-2 בדרך-כלל) שקשורות באש, החל מקליעי אש פשוטים, יצירת מעגל להבות, לחשי חימום מתכת, ועוד; החזקים ביותר ביניהם מסוגלים ליכולת ריצוד פשוטה, אגב שהם מותירים זיקים של אש אחריהם. הם מחבבים מאד אבני חן קסומות, בעיקר צהובות, כתומות ואדומות, ויודעים להשתמש בפוטנציאל המאגי שלהן כדי להעצים את היכולות דמויות הלחש שלהם.

באגדות של ראמג'יר, סופר לא פעם על מכשפים או כוהנים שהחזיקו נוק בוער בתור משרת רב-עוצמה, בין אם לפגיעה ביריבים שלהם, הצגה לראווה של עוצמתם, או גם וגם; משרת, שהיה צורך להתגבר עליו לפני שניתן היה להגיע או לפגוע באדון שלו - והמשימה לא היתה קלה אפילו עבור מלח נועז וערמומי שהיטיב להשתמש בחרב המעוקלת שלו.

 

נוק-זאלאב וההתנפצות הגדולה: ההתנפצות הגדולה, שזעזעה את כל העולם של מלסטרה והכתה מכה קשה במיוחד במחוזות הדרום, שיקעה רבות מערי הנמל אל תוך הים, והציפה אחרות בנחשולים רעילים. בין היתר, נהרס עד היסוד גם הנמל הגדול של ראמאז'ון באל, ופסלו העצום של מאלאז'אר נשבר לשניים והתמוטט לתוך המצולות - הגם שיש סיפור לפניו ניתן לראות עדיין את חלקיו - כולל פניו - משתקפים מתוך המים הרעילים במפרץ שנוצר במקום בו עמדה פעם הבירה הראמג'ירית.

רבות מלהקות הנוק-ז'אלאב חלקו עם בני האדם את גורלם כאשר ערי הנמל נחרבו; אחרים, בעיקר במחוזות צפוניים יותר, שרדו, והם עדיין שורצים, מורעבים ובמצב מעורר רחמים, בחורבות על החופים או בפאתי הערים ששרדו, גם אם בצורה עלובה, צל חיוור ומוכה של מה שהיו לפני ההתנפצות; בין היתר, יצורים כאלו מוכרים היטב עד היום באיזור מה ששרד מעיר הנמל טיל'מירלן, מעט ממערב לבקעת קיירן; מסופר גם ש'המוכס הגדול' קאסארול (שנישא לרעיה ראמג'ירית ומשל ביחד עמה במגדל מעל העיר זאר-טאלמורה) הביא לבקעת קיירן כמה נוק-ז'אלאב שבויים או מאולפים למחצה עבור 'האוסף' המוזר שלו ושל רעייתו.

מעבר לאותו סיפור, ואולי לכמה שמועות לא מבוססות על צאצאים של היצורים האלו, מטורפים למחצה ואומללים בגלל העדר קרבה לים, שמשוטטים עדיין בין החורבות של זאר-טאלמורה או בגבעות שמעליהן (ואולי מסביב למאגרי מים תת-קרקעיים מתחת להן?), נוק-ז'אלאב אינם שוכנים בבקעת קיירן; אבל אנשים זקנים שסחרו בנעוריהם עם נמל טילמירלן, עוד זוכרים סיפורים ששמעו על הנוק-זאלאב בפונדקים של עיר הנמל, מפי ספנים שנתקלו בהם (זכור סיפור אחד עם ספן ראמג'ירי שהפך לבעל פונדק, ו'לימד' את היצורים המאולפים שלו לרקוד - וכנראה גם סיים במוות אלים במיוחד), ופה ושם אפילו התקלויות ליליות עם היצורים.

שמועות אחרות, עדכניות ומטרידות יותר, שמגיעות דווקא מיער וארת'ארון, מספרות שכמו רבים מבני-האדם ששכנו בערי החוף שמתחת לרמה הוארת'ארית, כך גם נוק-ז'אלאב שטבעו בנחשולים רעילים קמו לאחר מכן בתור גרסאות אל-מתות או ספק אל-מתות; מפיצי מחלות, נגועים באצות רעילות שחדרו אל תוך המוח שלהם וגדלו בתוכו, ועוד - כאשר הם יודעים להשתמש, באורח מחריד בהרבה, בכמה מהכוחות שהיו להם כאשר היו עדיין יצורים חיים, לרבות טיפוס והתגנבות - דברים שפירושם ששומרי החומה הוארת'ארית הגדולה יטיבו לעשות, אם ישמרו על הגב, ככל שהצללים והאד הרעיל מהדרום יעשו את דרכם צפונה, ויתקרבו לגבולות יער וארת'ארון עצמו.

 

קרב: נוק-ז'אלאב הם אויבים אכזרים ופחדנים בו-זמנית. אם אינם לחוצים אל הקיר, הם מעדיפים להתקיף כשהם נהנים מיתרון מספרי מוחץ, ואם אפשר, תוך שימוש במחסות או קירות גבוהים, עליהם הם מטפסים בזריזות. הנשק המועדף עליהם הוא אבנים, שבידיהם הן נשק מסוכן בהרבה מכל אבן שמושלכת בידי אדם או דמוי אדם - נוק ז'אלאב יודעים להשליך אבנים באורח שלא פעם גורם לדימום או להלם חלקי בגלל פגיעה במצח או במקומות רגישים עוד יותר, בעיקר עם המטרה אינה משוריינת (ומעטים בערי הנמל החמות בדרום נהגו להתהלך עם שיריון מלא).

לעומת זאת,נוק-ז'אלאב לא להוטים אף-פעם לההרג או להסתכן; וכמעט תמיד, הם ינסו להמלט כאשר הם יורדים אל מתחת לחצי הנק"פ שלהם; במצב כזה, הם ירדו על ארבע וינסו להמלט בשילוב בין שעטה פראית וקפיצות לאחור, בלי מחשבה רבה על בני-הברית שלהם שהותירו מאחור. כמה מהפרטים הגדולים יותר יכולים להשתמש בכלי נשק גנובים כשהם עומדים על שתיים, בדרך-כלל כדי למנוע מהיריב להסתער על קלעי האבנים; אבל גם אלו ימלטו, ולעיתים אפילו ינסו להכנע ולהתרפס, אם הם סובלים פגיעה של יותר ממחצית הנק"פ או אם יחסי הכוחות מתחילים ליטות לרעתם.

נוק בוער, לעומת זאת, יעדיף גם הוא לתקוף מרחוק - אולם לא באבנים, אלא בקליעי אש, או לכל היותר אבנים שכושפו על-ידיו כך שהן נדלקות באש ומסבות נזק עצום. אם היצור מסוגל, הוא ישתמש שוב ושוב ביכולת הריצוד שלו, כדי להתעתק אל מאחורי היריבים, ולמנוע מהם ככל האפשר מלסגור עליו לקרב פנים אל פנים. לא פעם, נוכחותו מרמזת על כך כי באיזור יש גם מלכודות קסומות אכזריות - והוא ישתדל להשתמש ביכולת הריצוד כדי להוליך את התוקפים שלו הישר אליהן; או לפחות למארב של שומרים ומשרתים אחרים של האדון שלו.

כמו נוק רגיל, גם נוק בוער יעדיף שלא לההרג, ואם יוכל ירצד מהקרב לאחר שאיבד שני-שליש ומעלה מנקודות הפגיעה שלו - אלא אם כן גם אדונו מותקף באותה עת ומצוי בסכנה, ואז היצור ילחם עד המוות.

 

ערך למערכה: במערכות שמבוססות על ערי נמל או איזורים קרובים להם, נוק-ז'אלאב טובים לשימוש כהתקלויות רקע או כחלק מקמפיינים לדרגה נמוכה יחסית - בין אם בשיטוט בתעלות עתיקות בנסיון לחפש חפצים או דברים אחרים שאבדו בהתנפצות הגדולה; ובין אם במאבק מול סוחרי עבדים שחזרו לפעול, ו'מעסיקים' יצורים כאלו בתור שומרים ובריונים. לא פעם, אפשר למצוא דברים מעניינים בין 'המזכרות' שהיצורים נוטלים לעצמם; או לחלופין, להתמודד עם מצב בו רעל או משהו אחר במים המזוהמים גרם ליצורים לצאת מדעתם וללקות בטירוף.

נוק בוער, לעומת זאת, יכול לשמש כהתקלות מאתגרת לרמות גבוהות מעט יותר, בעיקר אם הן חודרות למגדל של מטיל לחשים מפוקפק או אולי לשרידים שלו (במצב הזה, המנחה יכול לשנות את הכלל שנוק בוער מת זמן קצר לאחר האדון שלו, וליצור משהו שהשאיר את היצור - מיוסר ומעונה לגמרי - בחיים למשך שנים ארוכות); אלא אם כן האדון אינו בין החיים, אבל עדיין חי ופועל... כך או כך, כאשר יצור בוער כזה נקטל, רובו מתכלה באש, אבל לא פעם אפשר למצוא בין שרידיו אבקות ורסק של אבנים יקרות, שיש לו ערך לא מועט כרכיב לשיקויים או לשימוש במהלך יצירת חפצים קסומים מסוימים.

 

 


כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.