http://members.pundak.co.il/world/keldaria3/melestra/m_intro.files/image008.jpg

 

 

גאוגרפיה | גזעים | אלים ודתות | המערכה | אסופת מפלצות

 

דארא'גום (פרת בועות)

 

 

הדארא'גום (Dere’gom) או דאז-אגליל (Dez-eglil) בלשון בני פאר'ליל, הוא בהמה מעוותת ונגועה בפטריות וחרקים ארסיים, בעלת דמיון מסויים לזנים מסויימים של בקר שהיו בשימוש בחלקים הדרומיים יותר מלסטרה. משערים, כי מדובר באחד התוצרים של ההתנפצות הגדולה ושל התרעלה הגדולה שבאה בעקבותיה, שתחילתה אכן במחוז הדרומי דארנאת'ון.

פירוש שמו של היצור בלשון האימפריה האנ'מירית הוא "פרה דארנאת'ית"; ואילו בלשון בני פאר'ליל, המשמעות הלשונית היא "בקר בגוון טופז", על שם אחד הגוונים המוכרים של היצור[1]

 

 

תיאור חיצוני

הדארא'גום הוא בהמה הולכת על ארבע, בעלת מימדים דומים ולעיתים גדולים מעט יותר משל פרה גדולה, מהזנים הפראיים יותר ובעלי הקרניים הארוכות שהיו ועודם מקובלים בחלקים נרחבים של דרום מלסטרה; כמו פרה. לדארא'גום מבנה כללי פרה, כולל פרסות וזוג קרניים, אבל כאן פחות או יותר נגמר הדמיון, באשר הדארא'גום הוא חיה מעוותת מכף רגל עד-ראש; לאנשים מסויימים, היצור עשוי להזכיר "נבלה של פרה טבועה, ששקעה והתנפחה במשך שבועות בבוץ".

אלא שלמרות זאת, הדארא'גום אינו אל-מת, אלא יצור חי, שמתקיים בסימביוזה מוזרה (אם לא מעוותת) עם הפטריות והזבובים הארסיים שחיים עליו.

 

ראשו של הדארא'גום הוא משולש גרמי, בעל מימדים יחסיים גדולים יותר מראשה של פרה; העור מגויד, לח ומרושת בורידים בולטים, כאשר מה שנראה מרחוק כמעין 'פאות לחיים' בצידי הראש, מתחת לבסיס הקרניים, הוא למעשה סוג של איזוב פטרייתי; השיניים מחודדות יותר משל בקר, מתאימות הן לטחינת קליפות עצים קשות ורגבי עפר, והן לקריעת בשר מיצורים חיים; ומבין השיניים, משתלשלת לשון ארוכה, מעובה ובגוון זרחני מעט של צהוב, כתום, ירקרק או שילוב כזה או אחר ביניהם[2].

אלא, שסממן ההיכר המובהק ביותר של היצור הוא שלוש העיניים שלו; שתיים בצידי הראש באורח המזכיר פרה רגילה (אם כי עדיין נוטות יותר לקדמה מאשר עיני בקר), ואילו השלישית גדולה יותר, ונמצאת ממש בקדמת הגולגולת, מעל החוטם המאורך, המגוייד ומדיף הצחנה של היצור.

כל שלוש העיניים של היצור נראות מוגלתיות, עמומות ובולטות, כאילו הן מתפקדות אך בקושי; ומסופר כי ראייתו של היצור אכן חלשה ועמומה מאד, והוא נעזר בעיקר בחוש הריח ואולי גם בסוג של תחושה אל-טבעית (ולפי גרסאות אחרות, 'ראיית' חום).

העיין השלישית, בעיקר, תפוחה ובולטת מאד, רוטטת בחורה כמחשבת להתפקע – במידה שמשתנה לפי מחזור החיים של היצור.

עור הגוף של הדארא'גום נוקשה, מבולק ומגוייד, פה ושם מנומר בנגע או בבליטה קרנית, בעיקר לאורך הגב, כאשר שני צידי הגוף מכוסים בפס בולט, בעל גוון שנע בין כתום-כהה עכור, צהוב מזוהם, או צהוב-ירקרק חולני (ותואם במידת מה את גוון הלשון והקרניים); הפסים הללו, במבט מקרוב, הם משטח רוחש של איזוב פטרייתי, רוחש בדרך-כלל גם חרקים עוקצניים וביצי חרקים.

 

גם לזכר וגם לנקבה יש זוג קרניים גדולות ואכזריות למראה, בגוון תואם לזה של הפסים בצד הגוף; משערים כי הזכר גדול מעט יותר, וכי ניביו מחודדים וארוכים יותר; אבל קשה למדי להסתמך על כך, בוודאי לא ממבט ראשון וממרחק בטוח.

אלא, שהדרך האמיתית להבחין בין זכר לנקבה, הוא באמצעות שקי העטיניים הקרומיים של הנקבה, שנראים לעיתים כאילו הם מבעבעים חלושות; מהם, נמשכים פסים של גידולים בשרניים, עירומים מפרווה, קדימה ומעלה, אל עבר מה שנראה כמו זפק בשרני מתחת לגרון, כולו תפיחה נגועה באיזוב בולט שנשפך לצדדים, ומלא בחרקים רוחשים – לא פעם, זבובי זהב ארסיים.

הקול שמשמיע היצור הוא מעין געיה עמוקה ונשנקת, שהופכת כמעט מיד לקול בעבוע שמנוני, בעיקר אצל הנקבות; היצור מטה את ראשו לאחור, באורח שמזכיר לעיתים צבוע או זאב, ומשמיע את קולו, במה שמתפרש אצל חלק מהמלומדים כיבבת יסורים, מלווה לא אחת בפעפוע שגורם להזלה של קיתונות ריר צמיג ובועות סמיכות, שככל הנראה הקנו ליצור את אחד משמותיו – פרת בועות.

 

 

מחזור חיים

מחזור החיים והרביה של היצור לא ברורים לגמרי, למרות ההנחה של רוב המלומדים כי מדובר בבקר דרומי שהתעוות לאחר ההתנפצות הגדולה; משערים, כי מדובר בצורת קיום מעוותת ואכולה במחלה, אשר במקום לקטול את היצורים, שינתה אותם והתאימה אותם לשמש פונדקאי לפטריות מחלה דארנאת'יות ולהפיץ אותן – בשיתוף עם זבוב הזהב המפלצתי. אין ספק, שהקיום של היצור הוא מיוסר מראשיתו ועד סופו; הוא לוקה בכאבים, מוחו עמום ומצועף – וחרף זאת, הוא בעל דחף סדיסטי וצורך להסב כאב, באורח שחורג לחלוטין מכל מטרה של תזונה או התגוננות.

אי לכך, מדובר ביצור שהגם שרוב תזונתו היא מקליפות עצים, פטריות ומינרלים שהוא מפיק מגושי עפר שהוא לועס אותם ומערבל אותם עם יתר האוכל, ניזון גם מבשר נבלות, ובכל מקרה יתקוף בדרך-כלל בזעם ובכוח רב, בלא צורך בהתגרות, ובלא קשר לרעב. ישנן עדויות שהיצורים יודעים לשתף פעולה זה עם זה, להקיף קורבן מדמם ולהריץ אותו, כשהם מפיקים עונג סדיסטי מהדרך בה הקורבן מנסה להמלט שוב ושוב, עד שהדימום והזיהום מכריעים אותו; מאחר והדארא'גום אינו אוכל בשר 'חם', הוא נוהג בדרך כלל לבטוש בפרסותיו, לכסות בבוץ ולהטיל גללים על הקורבנות שקטל, ולחזור ללעוס אותם מאוחר יותר, כאשר הם מתקררים ונרקבים, ורקבובית מזוהמת כבר אחזה בהם; כאשר היצור מורעב, הוא עשוי להשתמש בנשיפתו (ע"ע) כדי להחיש את התהליך.

מוסכם, כי היצורים חיים בסימביוזה עם זבוב הזהב הארסי – יצור מעוות נוסף בפני עצמו, שנראה לעיתים כהכלאה בין זבוב ענקי לנדל, וכי עורו נגוע בבביצים ובפרטים צעירים של הזבוב; עם זאת, לפי חלק מהגרסאות, זבובי זהב שגדלו על דארא'גום ממשיכים לקיים איתו קשר טלפתי ראשוני ומוזר, בדרך שמאפשר לדארא'גום – שראייתו חלשה יחסית, לראות דברים (למשל, קורבנות אפשריים) דרך עיניהם של הזבובים, גם כאשר הם מרחפים במרחק מאות מטרים ממנו.

 

לא ברור האם הדארא'גום ממשיכים בהזדווגות 'רגילה' כמו שארי-בשרם הרחוקים בני-הבקר, אבל רוב המלומדים טוענים שהתשובה שלילית, ותחת זאת, הקשר בין הזכרים לנקבות נעשה דרך הזבובים הזהובים ואולי אבקני הפטריות שהם נושאים.

כך או אחרת, החלק המוזר והידוע לשמצה ביותר בהליך הרביה, הוא תפיחה של העיין השלישית, בהדרגה, לגודל כמעט כפול מגודלה המקורי, כאשר היצור המיוסר מחכך את עצמו על עצים או סלעים ולמעשה מסייע לעיין להתפוצץ ולהעקר ממקומה, כאשר היצור בוטש את העין המרוסקת בקרקע ונושף עליה את נשיפת האבקנים הרעילה שלו.

לאחר כמה ימים, גדל מתוך הקרקע מעין 'מעגל פטריות' חולני בצבע ירקרק-צהבהב, כאשר הפטריות הן גושיות, לחות, ובחלקה העליון של כל אחד מהם מעין 'עיין' מוזרה; לאחר עוד כשבועיים, אלו מהזקיקים המעופשים ששרדו, מתחילים לזחול על גבי הקרקע כדי לחפש עץ נגוע (ואם אין, סלע או חורבות), להאחז בו בעזרת ריר דביק ולטפס כלפי מעלה, עד שהם נתלים מענף גבוה או מחלקים של הגזע בצורת 'קקונים' בשרניים, כאשר סביבתם שורצת זבובים, שמסייעים אי-כה הן בהזנה והן ביכולת של היצורים (לפי חלק מהשמועות) לשדר 'תדר מצוקה' בלתי ניתן לשמיעה בידי בני-אדם, שיזעיק לעזרתם כל פרט בוגר של דארא'גום ממרחק גדול למדי, היה והם מותקפים.

מהקקונים, אם שרדו, יבקעו לאחר מספר שבועות 'עגלים' של היצורים, כאשר הקקון עצמו מתעבה, הופך ספוגי ובסופו של דבר נושר לקרקע ומתבקע שם, כאשר שרידיו יהפכו למזונו הראשון של "העגל".

 

 

ערך למערכה

הדארא'גום נחשב ליצור מסוכן ומזיק, הן בכוחות עצמו (בעיקר, זיהום והפצת פטריות רעילות בצמחיה ובעיקר בעצים סביבו), והן כמבשר של התפשטות התרעלה הגדולה ממחוז הדרום דארנאת'ון לכיוון צפון; ולא בכדי, שמועות ראשונות על פרטים שניצפו ביער ואר'תארון ובמעבר ההרים המוליך מהיער אל בקעת קיירן, התקבלו בדאגה רבה – בעיקר בקרב הרועים המקומיים, שרבים מהם מאמינים שהיצורים יכולים לנגע את הבקר ואפילו את העיזים שלהם.

אומרים, כי בשרו של היצור רעיל, ועשוי לנגע את מי שאכל ממנו במחלה פטרייתית שלא תתגלה או תכריע אותו במהירות, אלא נהפוך הוא – תאפשר לו ואפילו תדחף אותו להמלט ולעבור מרחק רב בטרם תגיע המחלה לשלב הקריטי, בכדי שיוכל להפיץ את הנגע; הן בבני אדם, ועוד יותר מכך בחיות משק שבאו עימו במגע. מנגד, מספרים כי כמה מאיבריו הפנימיים, רעילים ונגועים כאשר יהיו, הם חומר מבוקש מאד אצל מכשפים אפלוליים, בהיותו רכיב מצויין לקסמי התמרה מסובכים.

שמועות פרועות ומוזרות עוד יותר, קשורות בחלב של נקבת הדארא'גום – ואלו מוזרות במיוחד, לא רק נוכח הסיכוי הנמוך שמישהו יוכל לחלוב את היצור ולהשאר בחיים כדי לספר את הסיפור, אלא נוכח העובדה כי נקבות הדארא'גום לא מניקות את ה"עגלים" שלהם בכל מקרה. אלא, שחרף זאת סיפורים ושמועות עקשניות מספרות על נוזל סמיך ונוצץ בצבע כתום-זהוב, שיש לו סגולות מכושפות רבות עוצמה, מעולות לשימוש בשיקויים פולחניים אפלים, ובערבוב במיני משקאות מכושפים שיכולים לחרוץ מוות נורא על מי שאינו יודע או אינו חזק מספיק כדי להשתמש בהם.

 

לעוגים, בכל מקרה, יש גרסה משלהם, שקשורה לבהמה מעוותת קדמונית ודומה במקצת בתיאור שמופיעה בכמה מהמיתוסים של אור-נארום, ובהם מופיעות שיטות לבשל את היצורים האלו או חלקים נבחרים מהם ל"נזיד מכושף", ששימש בין היתר לחגיגות לכבוד אחד מאלי הכישוף הקדומים (ככל הנראה, הנחשה המכונפת שאר'אנגור).

מכאן, שמכשפים עוגים עשויים לגלות עניין ביצורים ובחלקים מהם, גם אם לא ברור האם מדובר באותו יצור שאותם כשפים ושיטות הכנה קדומות של אור-נארום עובדות עליהן (או שמא, העוגים מעצם טבעם רגישים פחות לפטריות רעילות, שיכולות לגזור על אדם מחלה ומוות נורא, למצער לאחר שהם מספיגים אותם באנרגיה מאגית כזו או אחרת).

 

רסיסי אבני-חן מכושפות: מעבר לסיפורים על הבשר והאיברים הפנימיים, הרי שהערך האפשרי הגדול ביותר של היצורים, קשור ליכולת המוזרה שלהם לינוק שרידי מינרלים מהקרקע, בעיקר כאלו שקשורים לאבני-חן צהובות, ירוקות וזהובות, לערבל אותם ו"לגדל" אותם בתוך הקיבה המעוותת שלהם – כאשר לפי השמועות, הדבר קשור הן לאורח בו הם מושכים את הזבוב הזהוב וחסינים מהארס שלו; והן לחומרים שהיצור מקיא סביב המקומות בהן ערך טקסי רביה. ישנם הטוענים, כי לרסיסים כאלו כוחות מכושפים משל עצמם, הרבה מעל ומעבר לרסיסי אבן-חן רגילים... כמעט כמעין לעג אפלולי לאגדות על כוחותיהן של האנ'מירי.

מסופר, כי יש קשר מסויים או למצער אפשרי בין גוון הפסים של כל יצור לבין סוג רסיסי אבן-החן שהוא יכול לערבל ולגדל, וקשר מסויים בין שניהם לבין היכולות שלו; הגם שהיצורים שנתפסו עד כה בגבול בקעת קיירן ניחנו – לעת-עתה בצבעים עמומים מאד של חום-כתום, ובכוחות צנועים למדי יחסית לשמועות.

כך או כך, השמועות על הרסיסים הללו יכולות להוות אבן מושכת להרפתקנים חמדנים... לא פעם, כזו שמביאה אותם הישר אל קיצם, ומותירה את שרידיהם בתילי הזוהמה המעופשים שמותירים היצורים אחריהם.

 

 

קרב

הדארא'גום הוא יריב מסוכן, בעיקר מול לוחמים בלתי מנוסים (למשל, מיליציה מקומית או רועים חמושים); הוא חזק ומסוכן הרבה יותר משור בר פראי רגיל, גם כאשר הוא בודד ומכותר, קל וחומר כאשר כמה פרטים או עדר קטן פועל ביחד כנגד בני-אדם או דמויי אדם שחדרו לשטחם ואינם מכירים אותו. במצב כזה, עדר יכול להפעיל טקטיקה של ממש, כאשר כמה פרטים מסיחים את דעת היריב כדי לאפשר לאחרים לבוא מאחור ולהתקיף את הקורבנות המוגנים פחות – בעיקר מטילי הלחשים והמרפאים. זאת, כאשר זבובי הזהב משמשים, כמעט לכל דבר ועניין, כסיירים שמספקים לחיות המעוותות מידע מוקדם לגבי היריב ומתי אפשר לנחות עליו מכמה כיוונים ובלי התראה.

כך או כך, בלי להטעות את הזבובים, הסיכוי לתפוס עדר דארא'גום בהפתעה הוא פחות או יותר שואף לאפס.


ראשית, היצור מסוגל לכל ההתקפות של פר במשקל וגודל דומה, ובעיקר הסתערות, נגיחה רבת עוצמה ודריסה בהתקפה הראשונית; אלא שמעבר לכך, הרי גם הפרטים 'הפשוטים' והדהויים ביותר הינם בעלי כמה וכמה כוחות שהופכים את ההתקלות איתם למסוכנת בהרבה.

הילת צחנה: עצם הקרבה ליצור מכה בני-אדם ודמויי אדם בריח מעופש שגורם לחולשה (2- לכל הגלגולים), וכל מי שאינו עוטה שיריון כבד או מוגן בלחש מתאים, יספוג גם נזק איזורי נמשך מהנבגים הצורבים והחרקים הארסיים שמזמזמים סביב היצור.

זימון זבובי זהב: לעיתים קרובות, בעיקר בשטח 'שלו', כל יצור יכול לזמן להגנתו 0-3 זבובי זהב בוגרים (כאשר פרטים נדירים וחזקים יכולים לזמן יותר). כמו כן, זבובי הזהב מסוגלים לראות עבור היצור, ולכן הסיכוי להפתיע דארא'גום הוא קטן ב-50% לפחות מהרגיל, אפילו עבור גנבים ומתנקשים.

זבובי הזהב נראים כמו הכלאה גועלית בין זבוב בעל כנפיים זהובות עם בוהק מחליא, לבין נדל בגוון חום-כתום; היצורים ארסיים, יכולים לנגע קורבנות ברעל מבעיר-עורקים וכואב מאד, שגם יגרום לקורבן לזהור באור חולני שיקשה עליו להסתתר או להעלם בצללים, ועוד. כמו כן, כאשר הזבובים נקטלים הם עשויים להתפוצץ באורח שיסב נזק קל עד בינוני למי שלידם, ועלול גם לסנוור ולהרעיל אותו.

נשיכה: השיניים החדות של היצור, בעיקר של הזכרים, מסוגלים לקרוע את בשר היריב, למחוץ שיריונות ברזל קלים (או מעבר לזה) ולגרום לדימום כבד, כאשר הקורבן נאלץ לא אחת לגלגול הצלה לא קל, אחרת ילקה גם בזיהום, שיכול להביא לסוגים שונים של מחלה פטרייתית או מחלת רקבון.

גרסאות חזקות יותר של היצור יכולות לנגע בסוגים שונים של זיהום מקולל – בין היתר, פצעים שיפתחו שוב ושוב במהלך הזמן וקרבות אחרים; זיהומים שיכולים להתפשט מאוחר יותר מהקורבן לבני החבורה האחרים או אנשים בהם הוא נתקל, למשוך אליו חרקים ארסיים ונבגים של פטריות אגב הקניית עונשין כבד נגד ההתקפות האלו, ועוד.

נשיפה: הנשק הקטלני ביותר של היצור הוא הנשיפה שלו; דארא'גום מסוגל לנשוף, בד"כ פעם אחת או פעמיים בקרב, קונוס של נבגים רעילים ומלוהטים, נגועים באנרגיה מאגית. הנשיפה עשויה לגרום נזק כבד לכל מי שבטווח, להרעיל אותו בנבגים, ולהקנות לו עונשין כבד בדמות חולשה ושיעולים כבדים במשך שעות. במקרים קשים, עשויים להופיע גם נגעים פטרייתיים.

הפסים שעל גוף הדאראגום זוהרים כאשר הוא נושף או עומד לנשוף, והפרטים החזקים יותר יכולים להוסיף לנשיפה אפקט קסום שמשתנה לפי הגוון: נבגים בוערים שגורמים לנזק אש מתמשך (כתום), לאפקט של פחד קסום (צהוב), או לצמיחת פטריה מכושפת מתוך גוף הקורבן, שיכולה לינוק ממנו חיים ולרפא את היצור עצמו (ירוק).לעת עתה, לפחות, מדובר בשמועות רחוקות מנול דאראת', הרחק בדרום-מזרח, באשר הפרטים שנראו עד כה בגבולות בקעת קיירן הם קטנים יותר ובעלי יכולות בסיסיות בהרבה.

שנאה לכוחות ריפוי/אור:היצורים מסוגלים לחוש, באורח כזה או אחרת, כוחות מאגיים של היריבים שלהם, ולא פעם לנסות להתמקד ביריבים בעלי כוחות כאלו, תוך השקעת כל מאמץ לעקוף לוחמים משוריינים יותר שמגינים עליהם. בעיקר, הם נאחזים בשנאה בהמית לוהטת ל"ריח" של כוחות מרפא, ועשויים להשתולל ולעשות כל מאמץ כדי להגיע אל המרפא, גם במחיר של ספיגת התקפות חופשיות מהאנשים המגינים עליו.

 

 

 

 

 

 

??????? - ????

חזרה אל האינדקס של קלדאריה


כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.

 

 

 

 

 

 



[1] וממילא, מחוז דארנאת'ון קרוי בשפת הפאר'ליל: דאז'ארון, על שם אבני החן בעלות הגוון הצהוב-כתום-ירקרק שהיו נפוצות בו מאד.

[2] באורח שתואם את הפסים בצידי הגוף, אבל זרחני יותר מהם.