שעריה
של הנסיכות האפורה: בקעת מיל'דירלן
מבוא
מיל'דירלן,
חלקה הדרומי של הנסיכות האפורה הינו בדרך-כלל האיזור הראשון בו יתקל נוסע אשר אתרע
מזלו לחצות את דרכי ההרים המפותלות (וכיום מסוכנות הרבה יותר מבעבר) של רכס
קאראנסיל, וירד מהם צפונה לעבר עיר המסחר הגדולה והשוקקת לשעבר מיל'דוריל. עוד מעל
ברכו של ההר, כאשר הדרך הסלעית מתפתלת ופונה דרומה, יכול הנוסע לראות (לפחות בימים
בהירים) את העמק העצום, על גוני החום-ירקרק דהוי שלו, נפרש לנגד עיניו, מחומותיה
ומגדליה של העיר הגדולה מיל'דוריל הנפרשת מתחתיו ממש, כמעין "השער
לאורמ'תריל), ועד הבקעים השחורים האדירים שחורצים את האופק בצפון, במקום בו שבה
הקרקע לעלות לעבר רכס הגבעות של עיר הבירה.
מיל'דירלן,
ממש כפי שהוא נראה הינו למעשה עמק עצום שמתשרע בין ההרים הגבוהים שסוגרים על
אורמ'תריל מדרום, לבין רכס הגבעות הירוק והפורה במיוחד מצפון, עליו יושבת עיר
הבירה של הנסיכות; כאשר כיום, ולמעשה מאז ההתנפצות הגדולה, מפריד ביניהם בקע עצום
ושחור בקרקע, שעומקו כמעט בלתי נתפס, ורוחבו נע בין עשרות למאות מטרים (ורק גשר
גדול אחד חוצה אותו, ליד עיר המבצר מלרידג') במערב, הארץ משתפלת בהדרגה לעבר מעבר
ההרים הנמוך שמוליך לביצות אורגאקה; ואילו במזרח, משתרעים שדות קרב עתיקים, שעודם
מקושטים בפסלי ענק של גיבורים שנויים במחלוקת, אשר מעבר להם מסתיים המחוז בירידה
תלולה יחסית אל ים הצמחים המואדמים והמסוכנים של עמק בלאדווינג.
בעוד
האגדות העתיקות תיארו את מיל'דירלן כגן-עדן עלי אדמות בגוון ירוק עמוק, ויערות עם
עצי-ענק, כמה מהם עתיקים ומכושפים (כגון "עץ הסדן" או בשמו האחר
"עץ האבות", ששיחק תפקיד משמעותי באגדות העתיקות על בתי האצולה של
קארת'ריל, כולל בטקסי הקבורה שלהם), מה שנשקף אל הנוסע המתקרב לעמק כיום הוא ארץ
שרוב יערותיה אבדו מזמן, והירוק הדהוי והחיוור שלה נאבק עם החום שפושט לתוכו,
בעיקר מצפון-מערב; זוהי ארץ של כפרים קטנים ודלים ושל אחוזות אבן שוקעות, שניכר
בצורתן שהן מתרפקות על זכרונות ימים עבר ומתקוטטות זו עם זו על השאריות של האדמות
הפוריות והיבולים המסורתיים שעוד ניתן לגדל בעמק; פה ושם, מתנשאים פסלים חדשים
ועשויים בחפזון, שמחזיקים בידיהם שרשראות עם גולות בתוכן רסק נוצץ חלושות של אבנים
זולות וחומרים אחרים - חיקוי זול ופחות בהרבה בעוצמה של גבישי ההגנה האפורים
המגינים על האדמות הפוריות האחרונות של הנסיכות,
במחוז הצפוני יותר שמתחת למרגלות עיר הבירה.
כניסה
לנסיכות
הנוסע
שיורד אל העמק, בעיקר עם החל מסעו באקלים הנוח והבהיר יחסית של בקעת קיירן, ימצא
עצמו תחת השמים האפורים והרוחות הצולפניות, הקרות בהרבה, של אורמ'תריל, שלעיתים
קרובות מוכה בידי גשמים צולפניים שעשויים להמשך במשך ימים; שינוי מהותי לא פחות
מכך הינו הדרך בו מי שהתרגל לסדר הרופף מאד של קיירן ורוב איזורי ההר שמעליה, ימצא
את עצמו, מרגע שירד מהדרך ההררית ויתקרב לשערי האדירים של מיל'דוריל, נבחן ונבדק
בידי שומרים מסוגים שונים - מאנשיו של הדוכס המקומי, ושומרים עוטי-ברדסים מפחידים
בהרבה העובדים ישירות עבור הנסיך, או ליתר דיוק, עבור מסדר "אבירי השמש
והערפל" של המיסטיקן ת'ירנפל, הנחשב לאיש החזק בממלכה. לעיתים, עשויים זרים
שזה עתה הגיעו להתקל בצעקה המורה להם, כמעט בנביחה, לעצור, בכדי שמיסטיקן מתלמד
יעיף בהם מבט או יטלטל מולם חפץ מוזר הנראה כגביש אפור-אדמדם קשור בשרשרת רונית
מוזרה, עם ליבה שנראית כאילו היא מהבהבת באש פנימית חלושה.
אותם
מכשירים, שקרויים בפי חסידי המיסטיקן "קוראי-נשמה", מיועדים באורח רשמי
לאבחן אנשים חשודים ש"כמות גבוהה במיוחד של דם גאבוטו זורמת בעורקיהם";
ואילו יגורשו בחזרה אל ההרים כלעומת שבאו, לעיתים תוך איומים באלימות (שיהפכו
במהירות לאלימות מסוכנת היה ויתנגדו), כאשר אומרים שרק בזכות הסמכות שעוד נותרה
לדוכס המקומי, נמנעים 'אבירי השמש והערפל' (או ליתר דיוק, המיליציות הנספחות אליהן
מלמטה) מלנקוט צעדים קשים עוד יותר - כגון גרירת 'נושא הדם האפל' לאחד ממרתפיהם,
שם יופקד לחסדי אחד המיסטיקנים הבכירים יותר[1].
כך
או כך; אותה קבלת פנים 'ידידותית' ידועה לשמצה, של בדיקת דם גאבוטו ונשאיו, כבר
נודעה לשמצה, ורבים טוענים כי היא אחד הגורמים האחראיים להידלדלות המתמדת של
הסוחרים והנוסעים הנכנסים אל הנסיכות דרך השער הדרומי (ולמעשה השער הבטוח היחיד)
שלה. זאת, לצד התדלדלות הנסיכות עצמה, והיחסים ההולכים ורעים בין חצר הנסיך לבין
מסדריהם של נאמני ההשתקפות הכחולה של רכס קאראנסיל, אשר כתוצאה ממנה הפכה דרך
ההרים למוזנחת יותר ובטוחה הרבה פחות בשנים האחרונות.
מי
שיצליח להמנע מהבדיקה או לעבור אותה (או למצער לשלם 'תרומה' כדי שיניחו לו), יוכל
להכנס דרך השער בחומות העצומות, ולמצוא לעצמו פונדק ברובע הסוחרים של מיל'דוריל;
האחרים יושבו על עקבותיהם, או יאלצו להסתפק במאהל סוחרים מאולתר על צלעות
המדרונות, במרחק של כמה מיילים מהשער, ואת הסחורה שלו יצטרך למכור - אם בכלל - דרך
מתווכים מקומיים הבאים ויוצאים מהשער.
העיר
מיל'דוריל ודוכסי שושלת סל'נירתיל (Sel'Nirthyl):
מיל'דריל
המעטירה (לשעבר) הינה העיר השניה בגודלה בנסיכות (לאחר עיר הבירה). היא יושבת
בפתחו של מעבר ההרים ועל הרכס שמעליו, וניכר בה כי נבנתה עבור מספר תושבים גדול
בהרבה ומסחר שוקק בהרבה מכפי שיש בה כיום. זו עיר עתיקה, בנויה ברובה אבן, שמעליה
מתנוססים טירה מבוצרת היטב שממגדליה מתנופפים דגלים עם סמל העיר ובית הדוכסים -
נשר פורש כנפיים בצבע סגול כהה, עשוי מהאבן היקרה טורמלין (ומכאן גם הכינוי השגור
של דוכס העיר "נשר הטורמלין"). לעיר במקור אחד-עשר רבעים, שלכל אחד היו
בעבר סמלים ושערים פנימיים משל עצמו; וכיום חלקם נטושים למחצה, ורק שישה משמרים
משהו מן המסורות העתיקות יותר. כיכרות השוק הענקיות, בהן מכרו פעם סחורות מארצות
זרות לצד כלי כסף מקומיים, כלי נשק ושלל סחורות אחרות, מדולדלות מאד, והדבר ניכר
לעין.
העיר
נבנתה במקור בשלושה מפלסים, נחצית בידי רחוב ראשי מעוטר בפסלים רבי-רושם, המקשר
בין שער ההר לכיכר השוק המרכזית, שם הוא מתפצל לארבעה רחובות אחרים – שלושה מהם
מוליכים לשעריה האחרים של העיר, והאחרון עולה במעגלים חצובים היטב בסלע לעבר הטירה
המפוארת והמקדשים הגדולים הנישאים גבוה מעל קו הרקיע של העיר עצמה.
ההתנפצות
הגדולה אמנם לא פגעה במישרין במרכז העיר ובטירה, אולם לא רק שהקרקע זעה וגרמה
לבתים ישנים להתמוטט, אלא שגוש סלע מלוהט נפל מהרקיע ופגע ברובע החרשים שבפאתיה
המזרחיים של העיר, הופך את רובו למכתש לוהט, שלהבות בערו בו במשך חודשים ארוכים
לאחר מעשה; גלי הדף וענן עצום של אבק לוהט עלה למעלה כתוצאה מכך,מסתיר את השמש
לשבועות ארוכים, ונושר באיטיות על העיר עצמה, ובעיקר על האיזורים שסמוכים
ל"מכתש החרשים", כפי שהמקום נקרא כיום. בהמשך, חלחלו לשם מים חמים
מהעולם התחתי, הציפו חלק מהמכתש באגם אפור עכור, שבהמשך חיפש לעצמו מוצא וככל
הנראה הציף אחד אחד מאגפי המכרה הישן שליד העיר.
העיר
המרכזית שבה אט-אט לעצמה, גם אם כיום ישנם זקנים האומרים שהיא איננה אלא צל חיוור
של ימי גדולתה, אז לפני ההתנפצות הגדולה. מלבד הטירה, מתנוססים מעל העיר שני
מקדשים גדולים, אחד להשתקפות האפורה ואחד קטן יותר להשתקפות הכחולה, שחצרותיו
הגבוהות שימשו בעבר להכשרה ולבחינה של מועמדים שרצו לזכות בהכשרה מתקדמת יותר
במקדשים הכחולים שעל הר קאראנסיל (כיום הוא שומם למחצה ורבות מדלתות מוגפות, נוכח
הקרע בין המאמינים הכחולים לבין עצמם, ע"ע). לעיר ארבעה שערים: שער ההר,
שמוליך אל מחוץ לגבולות הנסיכות - אל מרומי רכס קאראנסיל ומשם לבקעת קיירן; שני
שערים שנפתחים לתוך עמק מיל'דוריל - האחד אל דרך המלך העולה אל עיר המבצר מלדירג'
וממנה אל עיר הבירה, ואחד פונה מערבה, לעבר מעבר אורגאקה; שער אחרון, צפון מזרחי,
שהדרך שיוצאת ממנו עוקפת את מכתש החרשים, ופונה לעבר מכרות הכסף והברזל שליד העיר.
אחד
מרבעי העיר, שמשתרע במעין חצי ירח מסביב לחומות המקדש הכחול, שייך באורח מסורתי
למאמיני ההשתקפות הכחולה, ובמהלך השנים הקודמות היה מוקד לתסיסה, בעיקר כאשר הנסיך
הנוכחי הכריז על הסכם השלם בין המסדרים של ההשתקפות הכחולה למורדות של ורד שחור
כבגידה, ויותר מרמז כי אלו שחתמו עליו הם בוגדים בעצמם; אלא, שבעוד הדוכס מנסה
לפשר בין הצדדים ולמנוע עימותים שיבריחו את המאמינים הכחולים מהעיר ויסגרו את
המסחר עם ההרריים של קאראסיל (ולמעשה עם העולם החיצון), התחוללה הפיכה אלימה ברובע
הכחול עצמו, ואת השלטון תפסה ברית בין הרפתקן מפוקפק וכריזמטי לבין חבורה של
כוהנות כחולות צעירות מהסוג הקנאי והשאפתני ביותר, שממש כמו הנסיך האמינו כי הסכם
השלום הוא בגידה; הדוכס המקומי נותר מלא ספקות, אולם לא יכול היה להתיר לעצמו
להראות פשרני יותר ממאמיני ההשתקפות הכחולה עצמם.
מאז,
היחסים בין הרובע הכחול לבין ההררים מאמיני ההשתקפות הכחולה על קרסניל הורעו מאד
ונעשו מתוחים מאד, גם אם הדבר לא הגיע לניתוק מגע של ממש - והדבר תרם מאד, כפי
שהדוכס חשש, לדלדול המסחר, וגם להזנחת דרך ההרים, באורח שאפשר לאנושואודים עויינים
להתקרב אליה (ובתורו, היווה מקור לאמונה בקרב הקנאים המקומיים, כי מדובר במהלך של
הגאבוטו - גם שלפי כל הראיות, האנושואודים על ההר אינם אנשי קוף אלא שייכים לגזע
אחר לגמרי).
בית הדוכסים והפוליטיקה הפנימית כיום:
השושלת
הדוכסית של העיר, או "נשרי הטורמלין" היו במקור נטע זר באצולה המקומית -
באשר מוצאם במפקד לגיון אנ'מירי שלקח תפקיד מפתח בדיכוי המרד הגדול שפרץ בנסיכות
לפני מאות שנים, ולאחר מכן הושאר בתור נציב היושב בעיר השניה בגודלה בנסיכות
(שהינה גם עיר המכרות והמסחר הגדולה) כדי לפקח מכאן על הנסיכים של אורמ'תריל
ולמנוע מרידות נוספות. אלא, שעם הזמן השושלת התערבבה לגמרי באצולה המקומית, ובסופו
של דבר גם שינתה את תאריה מ"נציב" ל"דוכס"; ורק השם הישן
(שמרמז שמוצאם מסלנטיר או סביבותיה) נותר, כמו גם נשר הטורמלין שעודו מתנוסס על
דגלי הטירה, ועל שיריון החזה של אנשי המשמר שלה.
מיל'דוריל
נשלטה במשך כמעט חצי-מאה בידי הדוכס רב העוצמה טורלירד (Turlyrd) השני, ששרד את
ההתנפצות, והיה אחת הדמויות שעיצבו את נסיכות אורמ'תריל במשך העשורים שלאחריה; בין
היתר, הוא לחם לצד הנסיך הקודם של אורמ'תריל כנגד הפלישה הראשונה של מאמיני הנביא
מהמזרח, והיה אחת הדמויות שתרמו מאד להכרעת המערכה; הוא גם נודע כבעל יד תקיפה
שידעה 'לעשות סדר' עם בעלי אדמות סוררים, ולהנחית עליהם במידת הצורך ענישה קשה, שלא
נרתעה מהיחוס המפואר או הקשרים שלהם בחצר הנסיך או בחצר שלו עצמו.
מלבד
שלטונו התקיף, הדוכס נודע גם בנישואיו הארוכים והלא מאושרים עם הגבירה ויר'קאריה,
כוהנת לשעבר של ההשתקפות האפורה שאיבדה את מרבית כוחותיה בהתנפצות הגדולה, ולאחר
מכן ביצירת קריסטלי המגן האפורים של עיר הבירה. מספרים, כי בני הזוג היו דומים מדי
זה לזה בתכונות האופי, ובעיקר בתקיפות ובדרך בה התרגלו לצוות על אחרים; ומעבר לזה,
מסופר שהיכנשהו בנפשה, ויר'קאריה לא השלימה מעולם עם אובדן העולם שהכירה בנעוריה,
אובדן רוב כוחותיה והדרך בה תומרנה, או תימרנה את עצמה, לנישואים פחותי-ערך עם
גבר, אציל מקומי שבימים כתיקונם כוהנות מסוגה היו רואות בהם כפחותים מהן בהרבה.
במשך
שנים, הצינה ההדדית בין בני הזוג לא מנעה מהם למשול ביחד באורח יעיל ולחלק ביניהם
את הסמכויות והחובות השונות הדרושות לניהול העיר הדוכסית והמחוז סביבה, תוך מאבק
מתמיד בכמישה של הארץ שנאבקת כל העת לחדור אל המחוזות האחרונים שעודם ירוקים. אלא,
שנראה כי העבירו את היריבות ביניהם לצאצאיהם, ובסופו של דבר- בשנותיו האחרונות של
הדוכס טורלירד, האיבה בינו לבין בת-זוגו (ששארית כוחה מאפשרת לה ככל הנראה לחיות
לתקופת זמן ארוכה יותר), הפכה לנתק כמעט מוחלט, מהול בקנאה ותככים הדדיים.
כך
או כך, השילוב בין הגיל המתקדם, האיבה והתככים מול אישתו, וחילופי השלטון בעיר
הבירה, גרמו לדעיכת כוכבו של טורלירד; בין השאר, הוא לא הסתיר את ההתנשאות שלו
כלפי הנסיך הנוכחי של אורמ'תריל, כאשר ירש את אביו המנוח (הנסיך הקודם, שהיה ידיד
קרוב של טורלירד). הדוכס הזקן והחולה ולא הסתיר את דעתו כי המיסטיקן ת'ירנפל אינו
יותר מנוכל חסר-תועלת, שראוי להבעט לעיסוק שהולם את מידותיו יותר - כגון נוכלויות
קטנות בירקות הנמכרים בשוק האיכרים של מלרידג'. בין אם היתה זו רעייתו שהלשינה
עליו, ובין אם הוא עצמו היה קולני די הצורך בכדי שהדברים יגיעו לנסיך גם בלא עזרתה
של ויר'קאריה, הרי בשנים האחרונות של חייו הפך לאישיות בלתי רצויה בעיר הבירה -
מקום בו היה בן-בית במשך עשורים.
הזוג
הדוכסי העמיד ארבעה צאצאים, שני בנים ושתי בנות:
לורד
מלנגיל (Mel'engil) - כיום בן 44.
הדוכס
הנוכחי, ראלמיריון (Ral'mirion) - כיום בן 41
הגבירה
מאל'קלירי (Mal'Klyrie) - כיום בת 41: תאומה לא זהה של ראלמיריון, כיום משמשת כוהנת
אפורה בכירה בחצר הנסיך.
אסטירדרי
(Estyrdrie)
- כיום ככל הנראה בת 38 - נודתה מהחצר הדוכסית וגורלה כיום לא ידוע.
בנו
בכורו של הדוכס, שנחשב מאז ומעולם כיורש טבעי לכס, גדל להיום אדם קודר ולוחם מעולה
וחסר רחמים; אלא שלמרות כשרונו והישגיו, אביו מעולם לא רווה ממנו נחת - ולא רק
משום שהיה מאז ומעולם מקורב לויר'קאריה; מעטים הופתעו, כאשר הפך לחסיד קנאי של
המיסטיקן ת'ירנפל, הצטרף למסדר 'אבירי השמש והמערפל' והפך לאחד הבכירים בו. אלא
שאביו, שבז בכל ליבו למיסטיקן ולמסדר שלו, ראה את הדברים ככניעה של בנו לטמטום
אווילי, וממש על ערש דווי, מאחורי גבה של רעייתו, ניצל טורלירד הזדמנות ונקט בצעד
מהיר וחסר תקדים של נישול בכורו מירושת הכס;
תחת
זאת, מינה ליורשו את בנו השני ראלמיריון, שבמשך שנים נחשב הולל לא יוצלח, אדיש
לפוליטיקה ומחבב בעיקר ארוחות טובות ויין משובח, מה שניכר בכרסו המטופחת למדי
ובפניו הסמוקות. היו רבים - כולל אחיו הבכור - שהחשיבו אותו לשוטה גמור, ומסופר כי
מלנגיל העיר ביותר מהזדמנות אחת, כי ברגע שהוא ישב על הכס, הרי שאחיו יצטרך למצוא
דרך להביא תועלת - או שיהפוך למפקד צבאי בספר, או (היה וישאר בטירת הדוכסים) ימצא
לו תפקיד הולם יותר בתור שוטה החצר.
מלנגיל,
שנעלב עד עמקי נשמתו, מדיר רגליו מאז ועד היום מהעיר מיל'דוריל ומהארמון הדוכסי
בפרט, ונשבע כי עד שהוד נסיכותו לא יתקן את החרפה, רגלו לא תדרוך שם והוא ישקיע את
כל-כולו במסדר האבירים של 'ילדי השמש והצל; אלא שהנסיך, חרף תיעובו לטורלירד, היסס
האם למתוח את חוקי הנסיכות ולהתערב באורח בוטה בירושת הדוכס של המחוז הדרומי;
ות'ירנפל, למרבה הפלא, מלבד כמה מליצות ונסיונות שכנוע פושרים יחסית, נמנע מסיבה
כזו או אחרת מלהטיל את מלוא כובד משקלו לעניין.
כך,
בילה מלנגיל במשך שנים בעיר הגבול מלרדיג', כשהוא משקיע את עצמו בטיפוח המסדר,
מילוי הוראותיו של ת'ירנפל ורדיפת "דם גאבוטו" בכל מקום שמצא אותו;
אט-אט הפך, ולא במקרה, לאחד הקולות הקיצוניים ביותר, אפילו בקרב חסידיו הבכירים של
ת'ירנפל. בשנה האחרונה, עבר מלנגיל ממלרידג' לעיר הספר מור'גליין, ככל הנראה כדי
להכין ולקדם את תוכניותיו של הוד-נסיכותו למסע מלחמה קדוש דרומה, אל עבר העיר
הקדומה המכושפת הקבורה אי-שם במעמקי עמק בלאדווינג. ישנם האומרים, כי ת'ירנפל
הבטיח לחסידו הקנאי והנאמן כי לאחר שהמסע יסתיים בנצחון מפואר, והוד-נסיכותו ישיג
את העתק המקודש שהם זקוקים לו לקדם את הטיהור של הנסיכות, הוא ידאג לסלק את 'השוטה
השיכור' מכס הדוכס של מל'דוריל, ולמנות תחתיו את אחיו הבכור והטוב ממנו.
ראלמיריון,
לעומת זאת, חרף המוניטין המפוקפק שלו, התגלה כשליט טוב יותר משציפו; המזג הפשרני
שלו, חוסר אהבתו המופגן לעימותים ולמעשי אכזריות, וההבנה שלו שהחרפת הסכסוך עם
מאמיני ההשתקפות הכחולה בקאראנסיל וסגירת הדרך ההררית תנתק את הנסיכות לחלוטין
מהעולם ותחריב לגמרי את המסחר, גרמו לו לנקוט במדיניות מתונה, שמתנגשת שוב ושוב עם
הקנאים הסובבים את המיסטיקן ת'ירנפל, ובנסיון תמידי לפשר בין חצר הנסיך לכוחות
אחרים - בעיקר המסדרים הכחולים ובמידה מסויימת גם אצילים מבקעת קיירן; אלא, שמאז
ומעולם, לקה במידת מרץ שאינה מן הגבוהות, ובסופו של דבר, לא הוא האיש שיוכל למתן
את הנסיך הנלהב והקנאי ואת ת'ירנפל לאורך זמן.
הגבירה
ויר'קאריה נשואת הפנים נותרה בחצרה של בנה, חרף הבוז הכמעט גלוי שהיא חשה כלפיו,
ותמיכתה לכל אורך הדרך באחיו הבכור.
באורח
רשמי, היא מסתגרת כמעט תמיד באגף המפואר שלה בארמון הדוכסי ו"עסוקה בלימוד
תורות עתיקות", כשהיא אינה עוסקת עוד בענייני דיומא, ופחות מכל בפוליטיקה
קטנה; אולם כל מי שמכיר אותה, נוטה להתייחס לכך בפקפוק רב מאד, וגורס כי ראוי
לראלמיריון כי ישמור היטב על הגב מפני הגבירה אימו הנכבדה מאד.... וגם מפני אחותו,
הכוהנת מאל'קלירי היושבת בחצר הנסיך, ומהווה ככל הנראה עיניה ואוזניה, וגם שלוחתה
של אמה.
מספרים
גם כי בזמן האחרון, לאחר שנים בהן גילה עניין מועט בנישואין (הגם שנחשב תמיד לגבר
תאוותן למדי), הרי שהדוכס מבין כי הוא זקוק ליורשים רשמיים, וחוכך בדעתו בעניין -
ואין ספק, כי הגבירה ויר'קאריה, וגם חצר הנסיך, עוקבים אחרי הדברים בעניין רב.
יציאה
ממיל'דירלן אל פנים נסיכות אורמ'תריל
נוסע
שסיים את עסקיו בעיר המסחר ומעוניין להמשיך אל פנים אורמ'תריל, יכול לעשות את דרכו
צפונה, בדרך המלך הישנה המוליכה לעבר רכס הגבעות של עיר הבירה; שם, במרחק של שבוע
עד עשרה ימי מסע לאורך הדרך, במהלכו יעבור הנוסע ליד אחוזות קטנות ולצד חורבותיה
מעוררות הרחמים של אקדמיה עתיקה שרק חציה נותר עומד (ושנבנתה בעצמה על אתר מקודש
הקשור לאחד המיתוסים הטרגיים-רומנטיים הידועים של נסיכות קאהר'תריל העתיקה), תגיע
הדרך לאיזור הגבול הסלעי והמשונן שבין מיל'דירלן למרכז הנסיכות, במקום בו ההתנפצות
הגדולה הותירה בקעים עצומים ועמוקים מאד בקרקע.
ואכן,
מחוז מיל'דירלן מסתיים בבקע עצום ומשונן, שעומקו מתקרב במקומות מסויימים לקילומטר
וחצי ומעל; ורוחבו נע בין שלוש-מאות לארבעים- מטרים; הקרע העצום מהווה כיום גבול
ברור בין העמק הדרומי לבין הגבעות היפיפיות של איזור עיר הבירה שנישאות מצפון,
מוגנות בידי שורה של קריסטלים אפורים מכושפים מהכמישה של הארץ, מה שהותיר אותם
גן-עדן מלבלב (ורווי תככים ומזימות); מסביב לבקעים, הקרקע עצמה יוצרת שורה של
חיתוכי סלע אכזריים למראה, שהרוחות שורקות סביבם, ומיני יצורים אפלים מהמעמקים -
כולל בזיליסקים, חיות מערה שעירות וטורפות וצרעות מעמקים, עלו כלפי מעלה בחסות הערפל,
ושורצים בין הסלעים והנקיקים.
העיר
מלרידג': המעבר היחיד דרכו יכולים אנשים רגילים,
קרונות וסחורות לעבור צפונה, היא דרך הגשר הגדול שהוקם ליד עיר המבצר מלרידג',
השעונה ממש על התהומות וחולשת עליהן, במקום בו הפער בין המחוז הדרומי למחוז הבירה
הוא הצר ביותר. אלא, שאותה עיר הינה עיר צבאית קודרת הנשלטת
כליל בידי האבירים הקנאים של המיסטיקן ת'ירנפל; ואלו מקפידים היטב, שרק אנשים
נאמנים לנסיך המחזיקים ברשיונות תקפים וקשים להשגה יוכלו לעבור באורח חופשי (ובכדי
לסחור באורח חופשי, נדרשים אישורים יקרי-מציאות עוד יותר); זרים, לעומת זאת, כמעט
לעולם אינם מקבלים אישורים, או למצער - עליהם להוכיח את עצמם בעיני ת'ירנפל
וחסידיו מעל ומעבר, בטרם יוכלו אף לחשוב לבקש מסמכי מעבר שכאלו.
הדרך
המזרחית: אנשים בעלי מזג הרפתקני או עיסוקים
מתאימים (ואשר מעדיפים לעבור בדרכים שמורות פחות, שאינן דורשות ניירות מוקפדים),
עשויים לעומת זאת לבחור בדרך המזרחית, המוליכה אל התהומות המעשנים שבגבולות יער
נירמאלג המוזר, ואל שדות הקרב העתיקים בדרום-מזרח מיל'דירלן, שהפסלים הענקיים
והשנויים במחלוקת של קוראדאן האפור והגנרלים שלו עדיין מתנוססים מעל התילים מוצלפי
הרוח שלהם; בסופו של דבר, תסתיים הדרך בשעריה של העיירה הפרועה מורגליין, שהפכה
ממבצר גבול ועיירת ציידים נידחת, לבליל צפוף יחסית, רוחש ואלים שמיועד לשמש כנקודת
המוצא העתידי של 'המסע הקדוש' שמתכנן הנסיך אל העיר האבודה שבמעמקי עמק בלאדווינג;
בינתיים, הפכה העיר למקום פרוע ומסוכן למדי, שמאחסן כוחות חלוץ שנויים במחלוקת
שממלאים בקושי רב את תפקידם להתחיל ולחקור את הדרך המיועדת של המסע ולטהר אותה,
הרפתקנים ומחפשי מזל מפוקפקים ולעיתים אלימים, סוחרים נועזים ועוד כהנה וכהנה.
הדרך
המערבית: הדרך המערבית, לעומת זאת, חוצה את המחוז
לכל אורכו, ובסופו של דבר היא מתפצלת - אחת משלוחותיה יורדת בהדרגה אל הקרקעות
הנמוכות, הלחות והרעות של מעבר ההרים המשתפל לעבר ביצות אור'גאקה; ואילו הדרך
האחרת חומקת צפונה ומערבה, כשהיא עוקפת את גן העדן השמור היטב של איזור עיר הבירה,
בדרכה על היערות המתים ומוצלפי הרוח של המחוז המערבי של הנסיכות.
בחזרה
אל האינדקס של נסיכות אורמ'תריל
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.