kiern vale sig2.png

רשומון 'האיזור למתחיל' של עולם המערכה מלסטרה

פרק 4: עיר המחוז אנ'מירלור

 

_______________________________________________

חזרה לערך הקודם | עבור לערך הבא | חזרה לתוכן העניינים

 

 

סיפורים חשובים ודמויות מפתח באנ'מירלור

 

 

 

'כוהנת השחר': המראה הזהובה דאר'נאלריס סילן-הירלאריון וחורבן בית קור-פרניל

 

הקדמה: דמותה של הכוהנת הבכירה דאר'נאלריס סילן-הירלאריון, הפכה לאגדה עוד בחייה; וזכרה משחק עד היום תפקיד מסויים לא רק במסורת העירונית, אלא גם בפוליטיקה של השנים האחרונות, כמעט חמישים שנה לאחר מותה או היעלמותה, זמן קצר לאחר ההתנפצות הגדולה. דיוקנה של הכוהנת היפיפיה, על שערה הזהוב-בהיר, שלפי הסיפורים התנוצץ כמו שמש שנשברת על זהב טהור, ועיניה הכחולות הצלולות כמו שמי הקיץ, נארג עד היום על שלל חפצי נוי - משטיחי קיר וניסים, ועד גביעים, כלי אוכל, תכשיטים וחליפות שיריון, כאשר לעיתים הוא מוקף בלהבה עגולה, שנראית כמו תבנית מרומזת של שמש עולה.

 

תולדות חייה ומעמדה של 'כוהנת השחר': דאר'נאלריס, ככל הנראה נצר לאחת משושלות הנשים המרוממות ביותר באימפריה (ויש אומרים כי הללו התגאו כי דם ההשתקפות הצהובה עצמה נמהל בעורקיהם), נשלחה ככל הנראה לבקעת קיירן כדי להתנסות במעמד של כוהנת ראשית ולצבור עוצמה במשך מספר עשורים, בדרכה להפוך לאחת ה'מראות הנוצצות' הבכירות ביותר מבין משרתות ההשתקפות הצהובה. גרסה אחרת, לעומת זאת, טוענת כי כשרונה, כמו גם מזגה הטוב, היו לצנינים בעיני כוהנות מושחתות שהצטופפו בחצר המקדש הגדול בסלנטיר, ומכאן שילוחה למחוז ספר, הרחק מיכולת לראות את פני ההשתקפות הצהובה עצמה ולהשפיע על מזגה שהלך והאפיל.

סיפורים רבים מסופרים על התקופה בה משלה ביד רמה ב'מקדש ארבע ההשתקפויות', כשהיא מאפילה במעמדה ובכוחה על כוהנות ההשתקפות הכחולה, שהיו מורגלות לשלטון במקדש בתקופות מוקדמות יותר. לפי רוב המסורות, דאר'נלריס היתה אישה רחומה ואצילית, שדאגה לעם הפשוט ונהגה בנשים וגברים כאחד כבוד וחביבות - באורח חריג לכוהנות הצהובות, שהיו ידועות במזג סוער וקשה, בבוז שלהן לפשוטי העם (ולעיתים לגברים בכלל), ולא פעם באכזריות חסרת מעצורים; ולא בכדי, אלו שהוקירו את זכרה יותר מכולם הם שוכני העיר התחתית - בני העם הפשוט דאז.

עם זאת, ישנן סיפורים שטוענים כי למרות חביבותה ונטייתה לרחמים, הרי שכאשר התעורר זעמה בכל-זאת, היא היתה הופכת למסוכנת ונקמנית לא פחות מכוהנות צהובות אחרות; ואולי אף יותר מרובן - כאשר הדרך בה מעכה את יריבתה הזוטרה בתוך המסדר, סרילינה קור-פרניל ובמשפחתה, תוכיח.

מסופר, כי דאר'נאלריס היתה רבת עוצמה, דבר שאינו בגדר מה בכך, בעידן בו כהונת האימפריה הסתאבה, ורבות מכוהנות, עוד שנים לפני ההתנפצות, היו למעשה 'מראות כבויות' שירשו את אבן החן המכושפת שלהן מאימותיהן, ומעולם לא ידעו להדליק אותה באור פנימי. יכולתה לשלוט באש - לא רק להתקפה אלא גם לעצב אותה לצרכיה בשלל דרכים אחרות - היתה מדהימה; וכאשר רצתה בכך, יכלה לברך שכיות חמדה שהכינו עבור בני-בריתה כפי שאף כוהנת אחרת בבקעה - וודאי לינטוריאל הצעירה - לא היתה מסוגלת. עוד מסופר, כי היא העמיקה לחקור בסודות שבעלטה הלוהטת עמוק מתחת לעיר הבירה, ותרה שם אחרי שרידים שהותירו הבנאים המקוריים של מגדל שחור - כולל קשקשים עתיקים שחושלו באש מעמקים להיות בוהקים כמו השמש וקשים יותר מכל מתכת. לפי השמועה, כמה וכמה משלוחים חתומים בחותמתה יצאו מערבה, אל החשלים של דלוסיה - ולא ברור מה עלה בגורלם.

 

מפלתו של בית קור-פרניל: סרילינה קור-פרניל היתה כוהנת צהובה צעירה, נאה (הגם שמעריצי דאר'נאלריס מקפידים להוסיף, שבשערה הצהוב 'הפשוט' לא היתה בת תחרות לגבירה הנשגבת על יופיה הכמעט אלוהי) ושאפתנית, שמסיבה כזו או אחרת, הפכה לצנינים בעיני דאר'נאלריס כמעט מיד לאחר שזכתה באבן הבוהקת שלה והחלה לשרת כמראה צעירה במקדש ארבע ההשתקפויות.

בניגוד מוחלט ליריבתה המרוממת, הרי שסרילינה היתה נצר ל'שושלת גברים' מקומית, שחרף מעמדה ועושרה לא נמנתה על המכובדות ביותר בבקעת קיירן; מסופר, כי סבה לא היה אלא רב-אומן בגילדת הצורפים, שנטש את טירת אבאריל ונישא מעל למעמדו, ויש אומרים כי עשה חלק נכבד מהונו לא רק מיצירות שיצר בעמל-כפיו, אלא גם באמצעות הלוואות בריבית קצוצה ושיטות דומות, לפני שקנה לעצמו מעמד באחת הגילדות המקומיות. כך או אחרת, נכדתו השאפתנית היתה הכוהנת הראשונה במשפחתה, עניין שאמור היה לסלול את דרכם של בני קור-פרניל כלפי מעלה.

לא ברור, מה בדיוק גרם לכוהנת הבכירה לשטום את הצעירה השאפתנית, שעברה לשרת תחתיתה במקדש ארבע ההשתקפויות לאחר ששבה ממסע המלחמה העקוב מדם של 'רסיס הקרח'; מעריצי 'כוהנת השחר', מצידם, טוענים כי הגבירה הנשגבת זיהתה את אופיה הרקוב של הכוהנת הצעירה, וניבאה כי תנסה לעלות בדרגות בלא לברור באמצעים, וכי לא תביא להשתקפות הדגולה אלא חרפה; ואולי, זיהתה כי הכוהנת הצעירה אינה מכבדת אותה, או מתכננת לקרוא עליה תגר ביום מהימים.

כך או אחרת, דאר'נאלריס היתה זו שארגנה - בצעד חריג ביותר (ויש אומרים שערורייתי ממש), את הצו המקודש שהוציא את סרילינה ל'פסק זמן' בן שני עשורים מהכהונה, כשהיא נותנת את ידה, פשוטו כמשמעו, לאחיה של האצילה המקומית מבית א-רלארן- בניגוד נחרץ לרצונה של הכוהנת, שהורדה בבת-אחת למעמד של כלה; ואם לא די בכך, הרי שלפחות לפי אחת הגרסאות, הציגה דאר'נאלריס את הדבר כ"שיעור בענווה", באורח שהפך אותה לאהובה עוד יותר על העם הפשוט.

גרסה אחרת לסיפור אומרת, כי ראת'ארון א-ראלנרן האמיץ וחם המזג, שהתאהב בסרילינה עוד כאשר שירת לצידה ולצד ארת'יריון קור-אומת'ל בצבאה של 'רסיס הקרח', הרשים את הכוהנת הבכירה, או לחלופין (כפי שאומרים הציניקנים), ניצח אותה בהתערבות באחד מבתי המרחץ של העיר, בעת ששניהם היו שתויים כלוט[1].

כך או אחרת, לאחר שנישואיהם של סרילינה וראת'ארון הפכו לגהינום, שבסופו סייעה הכוהנת לשעבר לארגן את מותו של בעלה, השלימה "כוהנת השחר" את המלאכה בכך שדחתה את תחנוניהם של הנאשמת ומשפחתה, והצהירה שלכהונה הצהובה אין כל חלק או עניין במי שהינה נואפת, שקרנית ורוצחת - ועליה להשפט כאישה נטולת מעמד. נראה, שדאר'נאלריס היתה בטוחה למדי, כמו רבים אחרים, שהמשפט יסתיים עד מהרה בפסק דין מוות; אלא שבאורח מפתיע, מי שנטל את השיפוט לידו היה ידידם המשותף של הנאשמת והנרצח גם יחד - ארת'יריון קור-אומת'ל; ובמהלך שזיכה אותו בשנאה נצחית של משפחת א-רלארן, הקשיב לכמה מטענותיה של סרילינה על הדרך בה נהג בה בעלה האלים והשתוי, ובסופו של דבר המיר את גזר דין המוות בשילוחה של סרילינה לגלות נצח - לחיות עד יומה האחרון כשהיא במגדל מבודד בצפון יער וארת'ארון - כלא נוח ומכובד, אמנם; אולם כלא בכל זאת.

לפי המסופר, 'כוהנת השחר' לא רוותה נחת מכך שיריבתה השנואה נותרה בחיים, ובזעמה המשתולל, קיללה את לורד ארת'יריון נשוא הפנים, ואיחלה לו שאם יבוא יום ואותה נואפת מושחתת תצא מכאלה, היא תשוב ותמיט שואה על כל שושלת קור-אומת'ל, מזקן ועד עולל; ולאחר מכן, בהתקף זעם אופייני למדי לכוהנת צהובה מן המניין, צרחה על ארת'יריון להסתלק מעיר הבירה, ולהעלם בחזרה אל ההרים הקפואים מהם בא, לפני שתפעיל את הפריבילגיות שלא הפעילה מעולם, ותשרוף אותו לאפר כאן ועכשיו; הלורד הנוקשה, כך מסופר, הקשיב לצרחותיה בדממה; ואז קד קידה צוננת ועזב את מקדש ארבע ההשתקפויות, אליו לא חזר עוד מעולם עד להתנפצות הגדולה.

כך, הוצאה סרילינה קור-פרניל מהעיר בחרפה, ומסופר כי היא חיה עד היום בגפה, בכלא המהודר שארגן עבורה הלורד הנוקשה מחצרות הגרניט[2].

גורלם של בני משפחתה, לעומת זאת, היה גרוע בהרבה, ויש הטוענים כי יד נקמנית אחת עמדה מאחורי כל אותם מאורעות - אביה, שניסה להמלט מהעיר, נעצר, הואשם בפשע שקשור בזיוף מטבעות או גניבת מתכת יקרה וחלקי אבני חן מהמטבעה האימפריאלית - ומת בצינוק בעודו מחכה למשפט; אמה של סרילינה, שנותרה חסרת כל ועומדת בפני רשימה ארוכה של חובות והשפלות, שלחה יד בנפשה; ואחיה הצעיר, שהודחה ממעמדו כאביר בתואנות כאלו ואחרות, נותר לחיות חיים עלובים במשך עשרות שנים - מסופר, כי הוא איבד את שארית הון המשפחתי בהימורים, שתיה ועסקאות כושלות, ובסופו של דבר נאלץ, שנים לאחר ההתנפצות הגדולה, למכור את בית המשפחה בעיר המחוז למשפחה צייקנית וקפוצת-יד, שהקימה במקום חנויות וסדנאות, אולם הותירה אותו - סמוק, נפוח וכעור משתיה וזלילה של בשר מטונף, לחיות במרתף כשהוא מטורף למחצה, וכל העת ממלמל על כך כי הוא מחכה לשובה של אחותו האהובה, ושניהם ביחד ינקמו בכולם; בכל מי שאימלל והרס את המשפחה שלהם. בעלת הבית החדשה, לעומת זאת, נהנתה לטעון בפני כולם, כי היא מחזיקה את השיכור העלוב במרתף 'מתוך רחמים, בהיותה אישה חסודה, מסורה לזכר כוהנת השחר הנשגבת' - אם כי רבים טוענים כי היפוכו של דבר הוא הנכון, והיא הפיקה הנאה חולנית לראות את האביר לשעבר גוסס לאיטו ומתבהם בהדרגה, ואפילו קראה לידידים כדי שיצפו בו, כאילו היה חיה בכלוב.

כאשר בסופו של דבר נפח את נשמתו, לאחר מחלה ארוכה ואיטית שגרמה לרגליו להרקב ולשיניו לנשור בעודו בחיים, נקבר בקבר לא מסומן על שפת אחת מבריכות הבוץ העכורות שהציפו את רובע בתי המרחץ לשעבר; ורק משרת זקן אחד עמל בסתר בלילות לחקוק על האבן העלובה שכיסתה את הקבר אותיות פשוטות, עם שם הנפטר, והעובדה שמת כשהוא מחכה לשובה של אחותו מן הגלות.

 

סופה של כוהנת השחר: כוהנת השחר האהובה והיפיפיה, דאר'נלריס סילן-הירלאריון, נעלמה ממקדש ארבע ההשתקפויות זמן קצר לאחר שאדמה רעדה, והכוהנות מסביבה החלו לזחול על הארץ, להתייפח ולצרוח ביסורים ממה שהיה תחילתה של ההרעלה המכושפת שהביאה אותן, אחת-אחת, ליטול את חייהן בידיהן או למות מוות איטי ומיוסר תוך אובדן מוחלט של צלם אנוש.

מכאן, ומאחר וגופתה לא נמצאה מעולם, הדעות חלוקות; רוב יודעי הדבר סבורים, כי גורלה לא היה טוב משל אחיותיה למסדר הצהוב, וכי היא ברחה כנראה דרומה, הוזה הזיות על מנגינה מכושפת שהוליכה אותה אל מוות או גרוע ממנו, או לחלופין היתה אחת מאלו שנכלאו, בהוראתה של לינטוריאל, במרתפים מתחת ל'מעון טרם שחר', צורחות ביסורים והופכות בהדרגה ליצורים חסרי שם, עד שמתו או הומתו בהוראת לינטוריאל או הנציב לוסטירן. לינטוריאל עצמה סירבה בתוקף לענות על שאלות בעניין, אולם מסופר כי פעם אחת סיננה בכעס לעבר כמה מחסידיה הקנאים של דאר'נאלריס משהו כגון "אינכם רוצים לדעת, באמת שאינכם רוצים לדעת" - מה שתומך בהחלט בכיוון הזה.

 

מאמיניה של כוהנת השחר כיום: רבים ממעריציה של דאר'נאלריס, בעיקר אך לא רק מהעם הפשוט (תחילה, תושבי העיר התחתית שהכירו אותה, ולאחר מכן, עבר הסיפור גם אל הפליטים ברבעים מחוץ לעיר, שהגיעו לשם שנים לאחר העלמותה של כוהנת השחר אותה לא הכירו מעולם), מסרבים להאמין כי הגבירה היפיפיה, הרחומה ורבת העוצמה, היחידה בכוהנות שהבינה למצוקתם של עלובים ורעבים ונהגה חביבות 'גם בשוליית סתתים עילג', סיימה בסוף עלוב ומפלצתי - שהולם אולי את הכוהנות הצהובות האחרות, היהירות והאכזריות, אולם לא אותה.

אט-אט, התפתחה האמונה כי הכוהנת האהובה נסעה לארצות רחוקות, כדי להלחם ברוע שפושה בעולם, ללמוד תורות עתיקות ולצבור עוצמה כדי להתמודד איתו - וגם עם האצילים המושחתים והגבירים קפוצי-היד; וכי ביום מהימים יזהר הרקיע בלהבות זהובות, והגבירה היפיפיה תשוב לעיר, רכובה על חיה מכונפת אדירה, ותושיע את חסידיה, תלמידיה, בניהם ובני-בניהם, אותם תביא מחושך לאור - ומי יודע, אולי בשובה, תהיה השתקפות צהובה חדשה, טהורה ואדירה, כפי שנועדה להיות בראשית הימים.

במרוצת השנים, פיתחו כמה ממאמיני 'כוהנת השחר' טקסים משל עצמם, לסגוד לה ולפלל לשובה; במרכז רבות מהקבוצות שסוגדות לה, עומדות נערות צעירות שנושאות שבועה להיות תלמידותיה, כשכמה מהן - אלו שידן משגת - מתהדרות בפאות ארוכות בגוון זהב בהיר או דומה לו ככל שיכלו למצוא, והתאמנו בחרבות מוזהבות קצה, שנועדו להיות חיקוי לנשק המכושף שנשאה הגבירה לפי המסורת.

על-פניו, לקבוצות השונות של 'מאמיני השחר' אין השפעה פוליטית ממשית, מה גם שרבות מהן מורכבות מבנות המעמדות התחתונים, ולדעת המשמר ולא מעטים משועי העיר, אינן טובות בהרבה מכנופיות פושעים ועושי צרות גרידא, השקפה שאינה מחוסרת יסוד לגמרי: חלק מהקבוצות הללו נוהגות להשתכר במהלך או לאחר הטקסים שלהן, עשויות להתנהג באורח מיליטנטי מאד, ולקחת חלק במאבקים אלימים בעיר התחתית - בין היתר, במסגרת סכסוך אלים שיש לכמה מהן עם חלק מחברי גילדת הבנאים העירונית.

רוב 'חבורות השחר', אם וכאשר הן נשאלות בכל-זאת לדעתן בענייני היום, מחשיבות את עצמן כתומכות קולניות באימפריה הישנה, אלא שהן עושות זאת בגרסה משלהן, לא מוכנות לקבל אף מנהיג שאינו כוהנת השחר ששבה מהאפלה, וסולדות מלורד אבאריל ותומכיו בגילדת האורגים, שנוטים להתייחס אליהן כאספסוף מזוהם. לכן, יתכן מאד שלמרות החשדות ההדדים, כמה מהקבוצות עשויות להשתכנע לתמוך דווקא בגילדת חרשי-המתכת (למרות תמיכת האחרונה בעוצרת הורד האפור), שרבים מחבריה חולקים עמן עויינות כלפי האצולה והמעמדות הגבוהים.

רבות מ'מאמינות השחר' גורסות שדווקא האצילים והסוחרים העשירים - שחלקם המשיך לסגוד בסתר לבאבוס "שהוא-הוא אביהם האמיתי", הם אלו שהרעילו את הכוהנות הנשגבות וניגעו את האימפריה בשחיתות ובסחר עבדים; וגם אם אכן בסופו של דבר עלה בידיהם לזהם את ההשתקפות הצהובה עצמה, הרי סופם של כוחות האבן הצהובה הנצחית להשתקף מחדש - הפעם במועמדת ראויה יותר, שהם יודעים היטב מי היא - והיא שוב תשוב, ביום מהימים, ותגמול להן גמול על נאמנותן ואמונתן הבלתי מתפשרת.

 

 

 

חזרה לערך הקודם | עבור לערך הבא | חזרה לתוכן העניינים


_______________________________________________

??????? - ????

חזרה אל האינדקס של קלדאריה


כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.

 

 

 

 



[1] סיפור לעגני, שמעלה את חמתם של מעריצי כוהנת השחר הדגולה, מרחיק לכת ומספר כי ראת'ארון מילא את חלקו בהתערבות שיכורים, כאשר סיים לשתות חמת שלמה של משקה לוהט וידוע לשמצה שכונה 'דם הדרקון', ולאחר מכן תמרן את הכוהנת הבכירה, שהיתה מבושמת לחלוטין, לשאת התערבות פזיזה לפיה כוח הקסמים שלה יכול להשפיע על חפץ נוי מאבן שעוצב כביצה של סלמנדרת מעמקים, ולהבקיע ממנו לטאת אש חיה. לאחר שהכוהנת, באורח צפוי למדי, נכשלה באתגר, היה ראת'ארון, לפי כללי קרב השיכורים, זכאי לבקש ממנה בקשה אחת - ובמקום לבקש, כפי שרבים אחרים בעיר היו חולמים לעשות, כי תקרא לו להיות זה שיענג אותה באותו לילה, ביקש כי תארגן לו את ידה של סרילינה הצעירה והנאווה - משאלה שעלתה לו בסופו של דבר בחייו. מעריצי כוהנת השחר, מטיבם של דברים, טוענים שמדובר בשקר מטונף שהפיצו בני קור-פרניל ו"נחשים ושרצים" אחרים שתמכו בהם.

[2] כאשר מסופר שבאורח מוזר, לא סבלה מההרעלה והמוות הנורא שהיה מנת חלקן של כמעט כל הכוהנות של ההשתקפות הצהובה לאחר ההתנפצות הגדולה; יש המשערים, כי הדרך בה הודחה מהכהונה ואבן החן הבוהקת שלה נלקחה ממנה ורוסקה, הצילה בסופו של דבר דווקא את הנואפת והרוצחת מגורל גרוע ממוות.