רשומון 'האיזור למתחיל' של עולם המערכה מלסטרה

פרק 3: גיאוגרפיה, ישובים ואיזורי משנה בבקעת קיירן

_______________________________________________

חזרה לערך הקודם | עבור לערך הבא | חזרה לתוכן העניינים

דרום מערב הבקעה

שלוש טחנות (דלוסיה)

אוכלוסיה

כ-1,000 תושבים או מעט פחות מזה; כמעט כולם גורג שחיים בכפרים של הקלאנים בומז ויוק על שפת נהר קיירנה (או אי גדול באפיק שלו, סמוך לגדה הדרומית, במקרה של קלאן יוק). פנים האיזור רעיל למחצה ונגוע במפלצות, ולא נחשב כמתאים לבני-אדם או דמויי אדם.

תיאור כללי

האיזור שמדרום-מזרח לעיירה הנטושה לוסטירן ומדרום לאדמות 'הארמון השקוע' של רל'נארן, מדרום לאפיקו השצוף של נהר הקיירנה. "שלוש טחנות" או בשמו הישן יותר דלוסיה[1], זכה לכינויו הנוכחי בשל צורתם של שלושה מבנים גדולים וחרבים למחצה שאפשר לראות בעת הפלגה על נהר הקיירנה, כולם מזכירים במידת-מה צורה של תחנת קמח גדולה (למרות שרק אחד מהם שימש בעבר ליצור חקלאי), כאשר חלקם העליון, על הלבנים השחוקות שלו והשרכים שמטפסים עליו, מבצבץ מעל ל'צמרות' המעוגלות של יער פטריות הענק שצומח כיום בשטח.

נחשב לאחד האיזורים המפחידים והמסוכנים ביותר בבקעת קיירן, וככל הנראה האיזור היחיד שנראה כאילו הושפע במישרין בידי 'ההתנפצות הגדולה'.

במקור, השתרע כאן איזור של גבעות נמוכות שופעות מים, שהשתרע בין אפיק הקיירנה לבין גבעות שאזראד[2] שסוגרות על בקעת קיירן מדרום, היה בעבר אחד האיזורים העשירים יותר בבקעת קיירן, והאיזור היחיד שהוחזק במישרין בידי נאמנות מובהקות של ההשתקפות הצהובה. קשישי הבקעה מסוגלים לזכור עדיין כפרים ציוריים מוקפים בכרמים יפיפיים מזן יחודי שהניב אשכולות בגוון ירוק-זהבהב[3], ממנו רקחו את "תירוש המנצחים[4]" שכמוהו כבר לא ניתן להשיג עוד בכל רחבי בקעת קיירן; מעל הנוף המדהים של הכרמים והגגות האדומים, נישא מגדל מחודד, שניסי ההשתקפות הצהובה התנופפו גבוה מעליו; ואילו שערים חשוכים בין שורשי הגבעות הובילו אל המכרות העמוקים והעשירים ביותר בבקעת קיירן, שהיוו במשך שנים תחרות למתכות שהובאו מרכס קאראנסיל בכבודו ובעצמו – מכרות שהפיקו נחושת וברזל משובח, וחשוב יותר – במעמקיהן התגלו לעיתים קרובות דארנידים - אבני חן המקודשות להשתקפות הצהובה והכוהנות שלה[5].

אלא שכיום, צמח 'יער' של פטריות ענק צפופות ומעוקמות שהתפשטו ככל הנראה מפתח המכרה וכבשו את רובו המוחלט של האיזור; המוני גזעים בשרניים, מטפטפים עסיס דוחה, שמעליהם דפים ירקרקים או לבנים-עכורים וכובעים צהבהבים-חומים גבשושיים; אלפי שרכים בשרניים ומוזרים למראה כרוכים על כובעי הפטריות ועל גבעוליהן, משתפלים כלפי מטה במחרוזות על מחרוזות של עלים עבים ואשכולות של פרי מבאיש; ופה ושם גדלים ביניהם מטפסים מוזרים עוד יותר, בעלי קצה מעוגל, לא אחת תלוי כלפי מטה, שמזכיר מוח סגלגל-כחול או לעיתים שחור-צהבהב, שמאיר חלושות בעלטה ויכול להתיז נוזל קטלני על מי שמתקרב אליו יתר אל המידה. גושי דונג מר, חלקם גדולים מאד, נעוצים פה ושם בתוך הקרקע, וחרקים מעופפים וארסיים מזמזמים סביבם יומם וליל; האגמים הקטנים והנאים הפכו לבריכות גופרתיות מבאישות, ששלדים ושרידי מכונות ישנים עדיין מבצבצים מהן פה ושם, ולטאות מוזרות ותוקפניות משתכשכות בהן.

שרידי הישובים האמידים ובתי המלאכה העתיקים שעמדו בשוליהם, מתפוררים ושקועים כמעט לגמרי בתוך העלווה; הקירות סדוקים ולחים, ולא פעם מהווים משכן למושבות של פטריות אוזן גדולות, שרוטטות ומעבירות צלילים מוזרים. האוויר כבד, מלא בענני טחב מורעלים למחצה, שמקשים על התנועה ומורידים מאד את טווח הראות, בעיקר במקום בו גזעי הפטריות צפופים והכובעים שלהם מכסים כליל את הרקיע.

המגדל הגבוה של דלוסיה, שמסופר שכל מחציתו העליונה התעופפה בענן של אש שכילתה את גבירתו ואת מרבית אנשי משק ביתה, נראה כיום כגדם של עץ נטוי ומפוייח בגוון ירוק-שחור חולני, מוקף ענני טחב בכל שעות היום והלילה; וגם שמו השתנה בהתאם: נוג-ראדגול (בלשון פארליל: מצודת הטחב הארסי). האגמים הפכו לבריכות מצחינות של גופרית, שבתוך רבות מהן מבצבצות עדיין חורבות מתפוררות של בתי מלאכה, גלגלי מים וחפצים דומים... לצד סכנה מתמדת של זוחלים טורפים, דבורים ענקיות בעלות דבש רעיל למחצה, וגרוע יותר – שמועות עקשניות על תת-אנוש רעבים לבשר-אדם; צאצאיהם של אומללים שנוגעו באורח שעיוות אותם בגוף ובנפש.

הגעה ועזיבה

הגם שהאגדות על מעשים מסתוריים ובעיקר אוצרות רבים – כולל דארנידים באיכות גבוהה וחפצים משובצים בהם, מושכים לכאן מפעם לפעם הרפתקנים או שודדים נועזים, הרי עבור יתרת תושבי הבקעה, המגע היחיד של בני תרבות עם האיזור, הוא הפלגה חפוזה על-פניו באחת מהדוברות השטות במורד ובמעל של נהר הקיירנה, כאשר השייטים מנסים להאיץ ולעשות ככל יכולתם לא להפליג בקטע-דרך זה בלילה – בעיקר באותם חלקים בהם הזרם רדוד יחסית ומנומר באבנים, עליהם יכולים לדלג צופים או תוקפים לא רצויים; או לחלופין, השקפה מרחוק על פטריות הענק הצהבהבות, הרחוקות, מעגלה החולפת על דרך המלך המצויה הרחק על גדתו הצפונית והבטוחה יותר של הקיירנה.

שוכני הקבע היחידים של האיזור, שאינן בגדר תפלצים מעוותים, הם שני קלאנים יריבים של גורג, קלאן בומז וקלאן יוק, שמספרים שמקור שניהם בקלאן גדול ועשיר בהרבה, שחי בעבר תחת חסותה של 'האדונית הצהובה', והושפע על-ידה, לא בהכרח לטובה.

אלא שהגורג המקומיים של היום, להבדיל מנתיני אם-הביצים הגדולה של ימים עברו, חיים ליד הנהר, בקצה האיזור, ונזהרים מאד אם וכאשר הם צריכים להעמיק אל תוכו; המחנות שלהם, לעומת זאת, יכולים להוות מקום עגינה בטוח יחסית לשייטי דוברות שלא הספיקו לעבור את קטע הנהר שמתחת ל'שלוש תחנות' במועד.

עבור האמיצים או השוטים שמעוניינים להכנס למעמקי האיזור, ניתן בהחלט להשתמש באחד משני כפרי הגורג כנקודת מוצא; בעד מחיר מפולפל, אפשר לקנות מהגורג ציוד מסע, לרבות שיקויים פשוטים של עמידות לרעל (בעלי טעם טחוב מזעזע) שיכולים להגן לזמן-מה מפני הרעל שבאוויר שבין הפטריות העצומות, אם כי כוחם עשוי להתגלות חלש מדי עבור כמה מהאיזורים העמוקים יותר, בעיקר בעונת הקיץ, אז יער הפטריות מסוכן במיוחד; ובעד סכום נוסף אפשר למצוא שלל מפות מקושקשות, מדוייקות אך למחצה או בכלל, ואפילו מדריך שיסכים ללוות את ההרפתקנים עד לעומק מסויים – אולם רק מעטים מהגורג יעזו להכנס למעמקיהם של בתי המלאכה הנטושים, ובוודאי להתקרב קרוב מדי לשערים הנטושים של החצר הגדולה של מגדל דלוסיה, או קרוב מדי לפתח המכרה – מקומות בהן הפטריות צפופות במיוחד, והטחבים ורבים מהצמחים האחרים רעילים ומסוכנים מאד.

מעבר לכפרי הגורג, קיימות מספר דרכים בוגדניות, שפה ושם ניתן לראות עדיין חלקים מאבני המרצפת שעיטרו אותן בעבר, חומקים וטובעים למחצה בין השרכים שמשתרגים על הגזעים הלחים של פטריות עצומות, שחלקן מגיעות לגובה של שבעה עד עשרה מטרים; קורים על קורים של חזזיות משתרגים מתוך ומתחת לדפים שלהן, ושלל קולות, צקצוקים וריחושים של יצורים מוזרים עולה מתוכן – אלא, שלא כל מה שנראה כדרך הוא אכן דרך; וכמה מהדרכים הישנות אובדות בתוך בוץ טובעני של אגמים מבאישים שהתרחבו עם השנים, או אל תוך קיני דונג מר ורעיל למחצה של דבורי ענק.

במקומות שונים בתוך היער ניתן עדיין למצוא שרידים של כפרים ובתי-מלאכה, טובעים למחצה בתוך השרכים והאיזובים, גגותיהם המרוסקים מלאים מרבדי פטריות אוזן מוזרות, ובין הצמחים מבצבצים עדיין חפצים, כלי עבודה ומכונות שננטשו כאשר המקומיים נהרגו או נמלטו כל עוד נפשם בם, לפני חמישה עשורים; או שרידי כלי נשק ועצמות מרוסקות שיתכן ומעידים על הקרבות בין הפליטים הנגועים ואוכלי-האדם לבין חייליו של הנציב לוסטירן, שקועים כמעט כליל ברקבובית של הקרקע, או במים הרדודים בפאתי שלולית ענק שמעלה אד גופרתי חם, לא פעם אל תוך צורות דונג מבאישות שיצרו דבורי ענק או יצורים דומים.

אי-שם, במעמקי היער, מספרים שאפשר למצוא עדיין את השערים המחוצים למחצה של מגדל דלוסיה, ומעבר להם חצר מלאה סבך חזזיות וטחב רעיל, ששרידי קקונים מעוותים למראה עדיין לפותים בתוכו; או את המעבר האפלולי שקרקעו מרוצפת עדיין במסילת קרוניות, שמוליכה בין שני מצוקים הישר אל אחד או כמה מהפתחים החשוכים של מכרה הדארנידים.

האגדה על האדונית דאר'לוסיה ונתיניה

ברחבי בקעת קיירן, ובעיקר בחלקים הסמוכים ל"שלוש טחנות", מסתובבים סיפורים רבים על הסודות והעושר של גבעות דלוסיה, כפי שהיו לפני שהחרב המתהפכת של המלחמה וההתנפצות הגדולה שאחריה קטלו רבים מתושביה והבריחו את היתר לכל עבר (כמה מצאציהם של תושבי העמק עדיין חיים בפאתי עיר המחוז אנ'מירלור, וכמה גם באיזור 'הארמון השקוע' שמצפון ל"שלוש תחנות"; סיפורים רבים מספרים על בתי החרשים, בהם חושלו נשק ושריון (אגב תחרות עזה ויריבות של ממש עם חשלי המתכת של לוסטירן), כולל מתכונים סודיים ל"פלדה דארנידית", שהופכה באמצעות מסג משובח שעורבב עם רסיסים לוהבים של דארניד מרוסק; ועד היום מספרים על רסיסים של עושר מוזהב שנמקים בחשיכה, או נלקחו והוטמעו בתוך הכוורות המרות, המוזרות למראה, של דבורי הענק ויצורים אחרים.

אלא, שרוב הסיפורים עוסקים בדמותה השנויה במחלוקת של גבירת האיזור; אישה גדולה, מחוספסת ושתומת-עין, שרוב הסיפורים שכחו את שמה, ומכנים אותה בפשטות 'אדונית דאלוסיה' או 'האדונית הצהובה'.

מסופר, שהאדונית הצהובה ובנותיה, לא ראו עצמן כלל ועיקר כחלק ממערכת המסורות של בקעת קיירן, אלא כנאמנות ישירות של ההשתקפות הצהובה עצמה; וככאלו שחיו ונשמו באורח מלא את הערכים הטהורים של המטריארכיה המקורית של האימפריה, בלא פשרות עם מנהגים מקומיים. ככזו, האדונית הצהובה סירבה לכפוף את עצמה לסמכות נציב הבקעה, כשהיא אינה מסתירה את דעתה, שזו חרפה למנות גבר (או אפילו אשה שנאמנה ל"שושלת גברים") לתפקיד בכיר כזה; ובזה בגלוי לבתי האצולה המקומיים, שגם אם חלקם נמשלו חלק מהזמן בידי נשים, הרי שנראו לה כשושלות גברים מקומיות עלובות; קצינותיה של האדונית היו, באורח בלתי מתפשר, נשים בלבד.

אם לא די בכך, הרי שהאדונית הצהובה הכבידה ידה על נתיניה, כולל על שושלות החרשים-האומנים (שראש אחת מהן היה המעמד הגבוה ביותר שגבר יכול היה להשיג תחת שלטונה של האדונית), והקפידה על המנהג האימפריאלי הישן של לחייב את ראשי השושלות לבוא ולענג אותה, כל אימת שעלה בה הרצון לכך – בין היתר, גם בכדי להזכיר להם את מקומם (אם כי, לפי חלק מהסיפורים, האדונית נהגה לדרוש דרישות דומות גם מנשים צעירות שנשאו חן בעיניה).

מנגד, ולמרות הנוקשות לפי מיטב המסורת של ההשתקפות הצהובה, סופר כי "האדונית" ידעה ליטוע בכל אנשיה גאווה על כך שהם משרתים אותה, ותחושה שממרום כסאה, היא דואגת להם כ"אם עליונה, נוקשה אבל גם רחומה בדרכה".

כך אומרים, שלמרות הדרישות הנוקשות והבלתי מתפשרות שלה, ידעה לחלוק את עושרן של נחלותיה עם נתיניה, שנחשבו מהאמידים והמבוססים בבקעת קיירן; להפריד בין דברי הרהב המתייהר שהפריחה כלפי האצילים האחרים של הבקעה לבין הסחר בין נחלותיה לנחלות יריביה, ועוד; ומסופר כי ידה הכבדה היתה משיגה במוקדם או במאוחר כל שודד דרכים שהיה מעז להכנס לאדמותיה או סמוך אליהן, עד לסיום הבלתי-נמנע של גופתו מתנדנדת בכיכר השוק, או ראשו מסומר על החומה שמתחת לשערי המגדל.

מספרים, כי בעוד שבעבר הרחוק קיימה 'האדונית הצהובה' יחסים מורכבים עם הלורד היוצר תלילגלאריון (סבו של לורד אבאריל הנוכחי), למרות שהלה סירב בכל תוקף להכיר בעליונותה, ובאל-כורחה העריכה את כשרונו המיוחד במינו במלאכת אבני החן והתכשיטים, הרי שהיתה אחת הראשונות להצביע – בחושיה החדים – שבנו ויורשו הוא מטורף שמשהו מבחיל קורה במעמקי הטירה שלו; ישנם גם כאלו האומרים שבתו הסוררת של לורד אבאריל האב שהתה זמן-מה במגדל דלוסיה וקיבלה מהאדונית הצהובה עזרה – ואולי גם דארניד ששובץ לחרב שלה – כדי לעזור לה בתוכניתה להמית את אביה ולשים קץ לטירוף 'האומנות' הרצחני שלו.

שברונה של האדונית הצהובה וחורבן דלוסיה

ידו האכזרית של הגורל נחתה על האדונית הצהובה, כפי שמספרים, לאחר פלישת המורדות של ורד אפור לבקעת קיירן – ויש אומרים שהיא עצמה, ביהירותה ובתיעובה כלפי האצילים האחרים של הבקעה, סייעה לכך מבלי דעת.

סביב כסאה של האדונית הצהובה, חיו לא מעט מבנותיה, פרי 'דרישת המסירות' שלה מראשי שושלות החרשים ומגברים אחרים בנחלותיה, ואולי גם מחוצה להן; ומסופר כי לעיתים שמרה לעצמה גם כמה מהצאצאים הזכרים, ובניגוד למקובל, לא החזירה את אלו שנשאו חן בעיניה למשפחת אביהם, אלא שמרה אותם בתור "הכלכלבים הנאמנים שמתחת לכס" – אולי בתור שומרי עילית שאומנו מילדות לשאוף להקריב את חייהם להגנתה.

אלא משכל צאצאיה שנולדו לאורך העשורים הרבים, אהבה יותר מכל את אחת מבנותיה, דאר'ליירה; חרף העובדה כי אותה עלמה צעירה נראתה כמעט כהיפך הגמור מאימה – עדינה, חביבה, חובבת ספרים וסיפורים עתיקים, ומקיימת קשרי ידידות רבים עם צאצאים לבתי אצולה אחרים שאמה בזה להם – כולל נאמנות ההשתקפות האדומה מרל'נארן; ומסופר כי מריבות רבות ניטשו בין האם לבת בעניין זה.

כאשר כוחות המורדים של 'הורד האפור' פרצו לתוך בקעת קיירן ממערב, הרי שלמרבה ההפתעה, דווקא האדונית הצהובה לא מיהרה לצאת עם צבאה כדי לפגוש את אותן 'פסולת בוגדים רכרוכית' בשדה הקרב. לפי גרסה אחת, העריכה מראש כי הקרב אבוד בשלב זה, והעדיפה להסתגר במצודתה ולחכות לכך שהמורדים יותשו ויתחילו לכשול לאחור, בטרם תסתער עליהם; ולפי גרסה אחרת, בזה כל-כך לשושלות האצילים המקומיות, עד שהעדיפה לתת למורדות לחסל כמה שיותר מהן, במחשבה כי לאחר שהמרד יחוסל ויהדף, יהיה אפשר להחליף את כולם ב"שושלות נשים" נוקשות וראויות יותר.

אלא, שבתה האהובה של האדונית הצהובה, שהחלה לגדלות ניצני כוחות מאגיים של כהונה, המרתה את פיה ויצאה בראש כוח קטן לעזרת הגבירה האדומה של רל'נארן.

כפי שהאדונית הצהובה צפתה מראש (ככל הנראה) הרי שהקרב הגדול שניטש בין המורדות לאצילי בקעת קיירן ברל'אנה אנורט, הסתיים בנצחון מוחץ של כוחות הורד האפור; אלא שבין המתים הרבים היתה גם דאר'ליירה הצעירה; גופתה חולצה משדה הקטל בידי חיילת נאמנה, והובאה, בשיריונה המקורע ואפודתה המגואלת בדם, אל המגדל של אמה.

האדונית הצהובה, לפי השמועה, נמחצה בגוף ובנפש; קולה הרועם דעך, והיא הסתגרה במשך ימים על ימים בהיכלה, עם גופה חסר החיים של בתה; נחלותיה ונתיניה נשכחו ממנה, ורצונה הפך לטירוף, כאשר דרשה מבני הגורג ששירתו אותה בתור רוקחים שיקויים ואלכימאים 'שלא לעצום עיין' לפני שירקחו את המרקחת שתחזיר את בתה לחיים; אלא שהדבר היה מעל ומעבר ליכולתו של אי-מי בבקעת קיירן, וכל שעלה בידי האלכימאים היה לשמר את בשר הגוף המת מרקבון – לעת-עתה.

חודשים ספורים לאחר מכן, הגיעה ההתנפצות הגדולה; לפי רסיסי השמועות שהגיעו מהניצולים המעטים ממגדל דלוסיה, הרי שערב ההתנפצות, היתה האדונית הצהובה מדורדרת ומטורפת לגמרי; היו שאמרו, שחשה מראש מה עתיד לקרות, או שרוחה המתה של בתה נגלתה אליה בחלום והזהירה אותה – אלא שהאדונית הצהובה שמחה בטירופה לבוא האסון, כשהיא ממלמלת דברים חסרי פשר על להתאחד עם בתה "לאחר שהעולם ינופץ ויברא מחדש בידי האנ'מירי הנוצצים", או לחלופין כי זה הגורל שיאה גם לה, וגם לכל משרתיה שאכזבו אותה ושבו אליה מובסים – שהמגדל הנישא יהיה מדורת הקבורה שלה, ושל כל בני משק ביתה; ולפי גרסה זו, גם הורתה לנעול את השערים, ולא לתת לאיש להמלט מהמגדל, גם כאשר האדמה החלה לרעוד.

מסופר, כי צחוקה המטורף של האדונית הצהובה אפף את האוויר, כאשר האדמה התהפכה, ואדי להבות נוראים בקעו ממנה; וכי היא עצמה, ברגעיה האחרונים, ליבתה את האש עם שיקויים שהיו ברשותה, ורצה, כשהיא צוחקת בשיער פרוע ועיניים מתגלגות, אל ראש המגדל, כדי לחזות ב"התנפצות העולם ובריאתו מחדש"; כאשר דקות ספורות לאחר מכן, התבקעו הרצפות, וכל ראש המגדל נעלם בענן נורא של אש, ובקולות רעם שנשמעו היטב עד לעיירה לוסטירן, הרחק מצידו האחר של הנהר.

מעטים מאד מיושבי המגדל שרדו את הפיצוץ והתתנפצות; ורובם הורעלו ומתו ביסורים בתוך ימים או שבועות לאחר מעשה; תושבי הכפרים, אלו שלא נקטלו בהתנפצות או בהתקפות של יצורים מעוותים שצצו מהאדמה, נמלטו ונפוצו לכל עבר, כשהם מותירים את רוב רכושם מאחוריהם – כמה מהם, לפי המסורות המקומיות, התגלגלו בסופו של דבר לפאתי אדמות רל'נארן, ובעיקר לאחד מרבעי עיר המחוז ("סמטת הדלוסים").

מספרים כי בין היתר, ליידי טיל'ניס העדינה והאומללה, רעייתו האנ'מירית של אגראנד אנזארט הצעיר (שהפכה תחת חסותו לפסל שיש חיוור וצייתני), היא צאצית של אחת המשפחות האמידות והמיוחסות יותר של דלוסיה, שבבעלותה היו בין היתר בית חרשים מפורסם וזכויות רבות-ערך במכרות.

כך הקיץ הקץ על דלוסיה והכרמים שלה, שאט-אט, הפכו לתופת מוזרה של פטריות ענקיות שנבגיהם עלו ממעמקים – אולי ממעמקי המכרות – וחנקו או עיוותו את הגפנים והעצים הנאים שגדלו כאן בעבר; שרידי הכפרים המתפוררים, על אוצרותיהם העזובים, קבורים מתחת לסבכים של שרכים וצמחים מוזרים, שמלבלבים באוויר הטחוב, הרעיל למחצה; הצורה המעוותת של היערות והצמחים – מתונה יחסית ליד אפיק נהר קיירנה, והולכת ומחמירה ככל שמעמיקים לפנים השטח, ובעיקר לאיזור מסביב לטירה ומסביב לשערם הרשאי של מכרות הדארנידים.

פור'ראטי: השבט חסר צלם האנוש

פרק אחרון ועגום לא פחות בטרגדיה, ארע בשנים הקשות שלאחר ההתנפצות הגדולה, כאשר גלי פליטים מאיזור טילמירלן ואור'גאקה שטפו את בקעת קיירן, ובשלב מסויים נסגרו בפניהם שערי עיר המחוז ורוב האחוזות הגדולות.

מסופר, כי פליטים נואשים שנהדפו אל גדתו הדרומית של הקיירנה, הקימו שם מחנות עלובים וסבלו חרפת רעב, החלו לפתח בהדרגה תאבון לבשר-אדם; תחילה, אכלו גופות אומללים שהמחסור והמחלות הכריעו אותם, ובהמשך החלו לתקוף ולטרוף בני אדם חיים.

הנציב לוסטירן– יריבה הישן-נושן של האדונית הצהובה ששרד אי-כה את התקפת הורד האפור ואת ההתנפצות, דרש לאכוף את החוק האימפריאלי, לפיו עונשו של אוכל בשר-אדם מכל סיבה שהיא הוא מוות מיידי, הורה לכלוא את אחותו הרחומה (ואולי רחומה מדי) שביקשה להגן על הפליטים בכל מחיר, ושלח את צבאותיו לבצע את המלאכה העגומה של המתת הנגועים שהחלו אוכלים בשר אדם – אלא שהנגע שפשה בקרב אותם פליטים הקנה להם כוחות מפתיעים; והתברר כי הם ידעו מראש על בואו של הצבא והפילו אותו במארב קטלני, שעלה לרבים מאנשיו של לוסטירן בחייהם.

אלא, שממש בעיצומו של הקרב, מסופר כי הנגועים שמעו מנגינה מוזרה, שגרמה להם לצרוח ולהתיז ארס, ואז להמלט אל תוך החשיכה; ובעוד אותה התפתחות מפתיעה אפשרה לשארית אנשיו של הנציב לוסטירן להמלט בחזרה אל אדונם (שהוא עצמו, וכל משפחתו, נרצחו ברצח מסתורי ואכזרי, מספר חודשים לאחר מכן, ואף נציב אימפיריאלי אחר לא מונה תחתיו מאז ועד היום), הרי שהאגדה מספרת כי עמוק בחשיכה, המשיכו היצורים האומללים להתעוות, והפכו לראשונים מבני גזע הפור'ראטי המורעלים, המושחתים בלא תקנה בגוף ובנפש.

ומאז, למרות שאותם נגועים נראו אך לעיתים נדירות מחוץ למעמקי היער המורעל והמערות האפלות מתחתיו, הם הפכו לחלק בלתי נפרד מסיפורי האימה של האיזור, כולל ובעיקר סיפורים על נודדים או חבורות קטנות שהותקפו באנקולים אכזריים ונקרעו לגזרים, לעיתים נטרפים כשהם עודם בחיים, כאשר כל האיזור מסביב מתמלא בריח נורא שנראה כתמהיל בין טחב לבשר מרקיב.

בני הגורג של איזור שלוש תחנות

עד ההתנפצות הגדולה ולמעשה זמן-מה לאחריה, היו הגורג של "שלוש טחנות" (אז דלוסיה) שייכים כמעט כולם לקלאן גדול בשם קלאן ברים, כאשר בשבע-עשרה השנים האחרונות טרם האסון, נוהל בידי 'אם הביצים הגדולה' גרו ברים-רוקרוק, לשעבר אלכימאית וזמרת ירח, ובעלת חוש מפותח וערמומי לפוליטיקה.

ככזו, זכתה גרו ברים-רוקרוק להתחבב על 'האדונית הצהובה', שהעניקה לבני הגורג יחס סלחני ומיטיב להפליא יחסית לשיטות השלטון הקשוחות שלה. כפר הגורג של אותם ימים ישב על אי גדול ועל גדתו של אגם חמים, כחול-כהה, ובניו החזיקו בסדנאות וביקב גדול, בו יצרו יינות ומרקחות ממרקחות שונות, שעל חלקם היה להם זכין בלעדי מעם גבירת המגדל. אם הביצים של הקלאן וכמה מהגורג המקורבים לה, זכו לגישה כמעט חופשית למגדל של דלוסיה – בין היתר, כפרס על כך שאם הביצים סיפקה לאדונית הצהובה כמה מרקחות ושיקויי מחזקים שנשאו חן וחסד בפניה[6]; והאדונית הצהובה, על חוש הכבוד המחוספס שלה, ידעה לתגמל תמיד את מי שהשביע את רצונה, נוקשה והפכפך ככל שיהיה[7]; מספרים שגרו-ברים-רוקרוק, בנותיה ובמידה פחותה יותר, רבים מהגורג האחרים, היו בעליהם המאושרים של קמעות מזל יקרים, מחרוזות ירח זהובות, גביעים מעוטרים ממתכת יקרה, ושאר פריטים שרוב הגורג של היום יכולים רק לחלום עליהם; ושמקהלת הירח שלהן היתה הגדולה והמפורסמת בכל רחבי בקעת קיירן ומעבר לה.

עד כדי כך הגיעו דברים, שמסורות של הגורג דהיום מספרות, שביציה של גרו-ברים-רוקרוק היו גדולות ובוהקות במיוחד מבריאות ועוצמה; וכי חלק מקליפות ביצי הסרק, היו כה יפות, עד שניתן היה לעשות מהן תכשיטים כאילו היו אבני חן של ממש.

אלא, שטירופה ההולך ומחמיר של האדונית הצהובה לאחר מות בתה הטיל צל גם על הגורג המקומיים, בעיקר לאחר שהאלכימאים שלהם נאלצו לספוג דרישות מטורפות לשיקויים שהיו מעל ומעבר להישג ידם, תוך איומים בעונשים ואפילו במוות אם לא ישביעו את רצונה של הגבירה המטורפת.

אם לא די בכך, הרי שאם הביצים הגדולה של הקלאן – ככל הנראה מחשש לראשה שלה, ולטענתה מנסיון למנוע גורל נורא מכל הקלאן – גיבתה את הגבירה הצהובה ואכפה את רצונה על הגורג, כולל השתת עונשים מנוגדים לכל מסורת של הקלאן, דבר שהלך והפך את ליבם של הגורג כלפי גבירתם הנערצת לשעבר.

טירופה ומפלתה של אם הביצים הגדולה: גרו-ברים-רוקרק שרדה, בעור שיניה, את ההתנפצות הגדולה ואת החורבן של מגדל דלוסיה, ומסופר שנמלטה מהמגדל בטיפוס על קיר (חרף נעילת השערים בידי האדונית הצהובה), לא לפני שגנבה כמה וכמה אבנים יקרות מהגנזך של גבירתה לשעבר, בטענה שהגבירה אבודה ממילא, ולא היה שום טעם להשאיר חפצים נוצצים יפים כאלו להרקב באפלה.

בעוד שאם הביצים אכן השתמשה בחלק ממה ש"השאילה" מהמגדל טרם החורבן שלו כדי להגן על הכפר מפני התקרבות של יצורים אפלים שהחלו צצים לאחר ההתנפצות, הרי שעל כפר הגורג השתלטה לאט-לאט אפלה מורעלת, ומעמדה של המנהיגה בקרב בני הקלאן שלה, ובסופו של דבר גם בנותיה שלה, הלך והורע.

קטעי סיפורים של הגורג שהגיעו לבני-האדם של בקעת קיירן, לוחשים שגרו-ברים-רוקרק סחבה מהגנזך של דלוסיה, בין היתר, יהלום צהוב שנראה כמו גרסה מכושפת ויקרה במיוחד של דארניד, ושמרה אותו עליה יומם ולילה. אלא שבין אם היהלום היה מקולל (אולי כחלק ממה שקרה לכוחות ההשתקפות הצהובה עצמם לאחר החורבן), ובין אם בשל העובדה שהמתח, העצב והחשדנות, בתוספת לידיעה שבני הקלאן שלה, רבים מהם מבוקעי-הביצים שלה עצמה, מתעבים אותה, הלכו וגרמו לבינתה של גרו-ברים-רוקרוק להסתתר, והיא נאחזה לאט-לאט בגרסה נוראה עוד יותר של הטירוף שאיכל את האדונית הצהובה עצמה.

הגורג אינם אוהבים לספר על מה שקרה לאבותיהם באותם חודשים או שנתיים חשוכות של דמדומי הכפר שלהם, אבל לפי השמועה, גרו-ברים-רוקרוק החלה להמית את הזכרים של הקלאן במהלך טקסי הביצים – כאילו סיגלה מנהגים של חרק רצחני ענק (שזרים לגורג מכל וכל); ציוותה להרחיק ממנה את בנותיה ולנפץ את הביצים שלהן באורח משפיל (או לגרוס אותן לעיסה, שהיא אכלה בתיאבון רב); היא סבלה מסיוטים, ומפעם לפעם הזתה הזיות, כאילו היא האדונית הצהובה החדשה, או שהיא וגבירתה לשעבר התאחדו לישות אחת; היא אסרה על הקלאן שלה לעזוב את הכפר או אף לדבר על הגירה למקום אחר, וכל מי שנתפס בכך, הסתכן בהוצאה להורג – אלא אם כן הסיוטים של אם הביצים גברו עליה עד כדי כך כי שכחה לוודא שגזרי-הדין שלה נאכפים.

בסופו של דבר, קמו שלוש מבנותיה – ריקריק, בומזיר ויוקיוק, קשרו קשר להמית את אימן, לפני שגורל הקלאן כולו יהפוך לגרוע ממוות; העימות האחרון שלהן מול אימן המטורפת הפך לקרב קטלני, שבמהלכו נהרגה בת רביעית, שנותרה נאמנה לאמה (או אף גרועה ממנה, לפי אחת הגרסאות), וריקריק עצמה נפצעה פצעי מוות; ומספרים כי כאשר גרו ברים-רוקרוק הוכרעה בסופו של דבר, בקע מגופה אד נורא, ובנשימתה האחרונה היא קיללה את שתי בנותיה וכל גורג שיתמוך בהן הוא יסכים להפרות אותן.

קלאן בומז וקלאן יוק: שתי הבנות ששרדו – בומזיר ויוקיוק, ניסו לאושש את הכפר או מה שנותר ממנו; אבל העלטה והרעל המתחזקים מסביב, כמו גם יריבות עזה שהחלה מתפתחת ביניהן, בין היתר במאבק על תואר 'אם הביצים הגדולה' החדשה, סיכלו כל סיכוי לכך. בסופו של דבר, לאחר שלהקה משחרת לטרף של פליטים נגועים – חלק מראשוני הפור'ראטי, הצליחה לחדור את ההגנות ולהתנפל על כפר הגורג באישון לילה (יש אומרים, כי גם לריב בין שתי המנהיגות והתומכים שלהם היה יותר מיד ורגל בעניין), הגיעו הכל למסקנה כי הכפר העתיק אבוד – ולאחר עוד תגרה מילולית ברובה, התפצל מה שנותר מקלאן ברים בין שתי המנהיגות החדשות, שכל אחת נטלה את תומכיה ויסדה כפר חדש – שלתוגת הגורג נראה כצל עלוב של מה שאבד, באיזור אחר בגדת הקיירנה, על גבול היערות המקוללים שהחלו מכסים את 'שלוש טחנות'.

במרוצת השנים, תהו לא מעטים מה קרה ליהלום הצהוב המוזר, שהאפיל את דעתה של גרו-ברים-רוקרוק עליה; מקובל לספר, שהוא נשבר במהלך הקרב בו הומתה אם הביצים הגדולה בידי בנותיה, וכי לפחות אחד מחלקיו נגנב בידי כוהנת הפור'ראטי או מטילת לחשים מעוותת אחרת שהובילה את ההתקפה על הכפר של קלאן ברים; וחלק אחר נקבר עם רוקרוק וירד עימה למצולות המדמנה.

עד היום, הן גרו ברים-בומזיר והן גרו ברים-יוקיוק מכחישות כי הן מחזיקות כל אחד בשבר אחר של היהלום הצהוב, או כי קברו משהו ממנו על חזה של אחותן ריקרק שנהרגה בקרב מול אימן המטורפת – אבל מבצע נועז ורצחני של שודדי קברים שחפרו את הקבר ההוא (לפני כשני עשורים), העיד על כך שלא כולם מאמינים לגרסה הזו.

כך או אחרת, הקלאן של בומזיר (או "מחנה בומז" כפי שהוא מכונה בידי בני האדם), ששוכן על חצי אי לאורך אפיק הקיירנה, לא הרחק מהאיזור הרדוד והמסוכן יחסית שמפריד בין שלוש טחנות לחורבות של העיירה הנטושה לוסטירן, נחשב למוצלח והעשיר בין שני הקלאנים המתחרים.

אם הביצים גרו ברים-בומזיר, שומרת על הקלאן שלה עצמאי פחות או יותר, ורבים מאנשיה נחשבים סיירים טובים, שמכירים לפחות את החלקים החיצוניים של שלוש תחנות, ויודעים הן להוציא כסף מהרפתקנים שרוצים לשוטט שם, והן למצוא עשבים מיוחדים ונדירים עבור המרקחות של הקלאן, שנמכרות גם הן – בעיקר לאנשי בית אנזאריון – במחיר מפולפל; אנשיה של בומזיר גם מתמחים בחילוץ סירות ודוברות שנקלעו למצוקה ליד 'האבנים הבולטות' של מעברות הנהר, ולא פעם הצילו שייטים שהתהפכו מלטאות טורפות ודבורי ענק מורעלות שעטו עליהם במים הרדודים ולאורך הנהר.

הקלאן של גרו-ברים-יוקיוק, לעומת זאת, חי על אי בוצי מצפון-מערב לשלוש תחנות, ונחשב עני יותר, ונדרש או למצער נהנה במידה מסויימת מחסותה של הגבירה האדומה של הארמון השוקע – הליידי קרניליאן לבית רילארן; בני "מחנה יוק" נחשבים לוחמים טובים פחות מאחיהם מ"מחנה בומז", ועוסקים בעיקר בדייג, כולל של רכיכות וסרטנים; מעט חקלאות של גידול עשבים, ועיצוב דברי אומנות זולים מקונכיות וחפצים אחרים שמביא אליהם הנהר; כמה מהם נאלצו, בין היתר בשל חסרון כיס, לעקור לפנים היבשה מצפון לנהר, ולשרת בתפקידים שונים באדמותיה של הליידי רלארן, או להפוך לשייטי דוברות.

מאיפה באה הדמות?

'שלוש טחנות' הוא ברובו המוחלט יער פטריות רעיל למחצה; הכפרים והעיירות שישבו בו פעם, הפכו לחורבות מתפוררות שחבויות בין הצמחים המוזרים ושורצות יצורים מסוכנים; לכן, הדמויות היחידות שניתן לומר שמוצאן מהאיזור, הן גורג משני הקלאנים שהתפצלו מקלאן ברים.

דמות גורג שכזו נולדה על שפת נהר הקיירנה השוצף; בחצי האי המוגן היטב של קלאן בומז, או באי המרופש בין שדות הגידולים המוזרים של קלאן יוק, ובילתה את חייה, מאז שבקעה מהביצה, על סף היער המורעל, המסוכן תמיד, תוך יראה משוכניו המפלצתיים ושמיעת סיפורים על הבית הישן על שפת האגם היפיפה, לפני שחולל והחל להצחין מגופרית; נעוריה של הדמות עברו בין ההמולה של שיירות הדוברות שעוצרות בכפרי הגורג במהלך מסען במעלה או במורד הנהר הגדול; ופגישה בהרפתקנים שהזדמנו אל בין בקתות הגורג לפני שחירפו נפשן ונכנסו לתוך היער - ולא כולם חזרו ממנו.

בני האדם שנולדו בדולוסיה ושרדו את האסון הגדול, הם בני למעלה מ-50 (בהנחה שהיו עוללים או פעוטות) או קשישים, אם הגיעו לפרקם לפני ההתנפצות; כמה מהם חיים עדיין באדמות 'הארמון השוקע' או באיזור 'סמטת הדלוסים' בעיר המחוז. הדמות, לעומת זאת, יכולה להיות נכד או נין של אחד מהם, שגדל בפאתי הסמטאות הקודרות או בתי החווה בפאתי רלארן, ושמע סיפורים או ראה חפצים מוזרים שנלקחו מהבית הישן והאבוד - או אולי, אם מדובר בצאצא לאחת ממשפחות החרשים הישנות, ראה כלי עבודה מוזרים ושמע דבר או שניים על שיטות עבודה ישנות עם פלדה דארנידית.

הרפתקאות מוצעות

מכת מנע: התקפות חוזרות ונשנות של דבורים ענקיות על דוברות-נהר שנאלצו להאט את המהירות כאשר עברו את איזור האבנים הבולטות שנפרש מהגדה הדרומית של הקיירנה, לא רחוק מכפר קלאן בומז, גורם לקציניה של הליידי קרניליאן א-רילארן ("הגבירה האדומה") מהארמון השוקע, לארגן מבצע גדול של התקפת נגד וביעור צמחים רעילים, אליו - מלבד החיילים והמהנדסים של רילאן, מחפשים גם הרפתקנים בעד תשלום הגון.

מטרת ההתקפה, היא מה שנראה כסדרה של גושי דונג ענקיים מעוצבים כחלות גסות מתחת לאוסף פטריות גדולות לא הרחק מהגדה, שנראה כמו כוורת שממנה בוקעים התוקפים החצופים, שנבנתה באורח מחוצף במיוחד, סמוך מדי לגדת הנהר. התוכנית, שנערכת חרף אזהרה של הגורג המקומיים כי היא מסוכנת בהרבה מכפי שנראה, כוללת הפגזה של המקום בקליעים בוערים של בליסטרה, ואז פשיטה רגלית כדי לברא חלק מהיער ולחסל את מה שנותר.

אלא, שמלרבה ההפתעה מתגלה כי מתחת לדונג שוכנות חורבות של מגדל מוזר, שלא מופיע במפות הישנות של האיזור. מה שנמצא במעמקיו הוא אולי המפתח להתקפות... אלא אם כן הוא דווקא מצפה לאורחים ומוכן להעניק לחלקם 'טיפול מיוחד' שיהפוך אותם לסכנה נוראית לחבריהם, כאשר יחזרו אל הספינות שמשמשות לבסיס ההתקפה. יתכן שלגורג המקומיים יש שיקויים שיוכלו לעזור להאבק בתרגיל המרושע הזה... אם ירכשו ויופעלו באורח נכון, ולפני שיהיה מאוחר מדי.

פגישה בעלטה: לא רבים מהגורג מהקלאנים של גרו-ברים-בומזיר וגרו-ברים-יוקיוק יודעים זאת, אבל שתי 'אמהות הביצים', עד כמה שהן מתעבות זו את זו, נוהגות להפגש בחשאי מדי כמה שנים, ועושות זאת בלב החשיכה והסכנה שסמוך לכפר הגורג הנטוש בלב היער, במקום בו נאלצו להלחם ולהרוג את אמן; בתחילת כל פגישה כזו, הן מניחות מנחה על תל הקבר של אחותן המנוחה, שלחמה לצידן ונהרגה באותו קרב.

אלא שהפעם, אולי עקב אותות מבשרי רע, אחת מאמהות הביצים מעוניינת להשתמש בהרפתקנים (כולל בני אנוש) כדי לאבטח אותה בדרך לפגישה; ואכן, היער מסוכן יותר מאי-פעם; ויצורים מעוותים מכינים מספר מארבים בדרך. האם מישהו יודע על מהלכיהן של מנהיגות שבטי הגורג, יותר מאשר רצוי להן? והאם אכן יש משהו ברמזים לפיהם הוא או היא נעזרים במידע מבפנים?

ואם לא די בכך, כאשר המשלחות מגיעות סוף-סוף ליעדן, הן מגלות שהקברים הישנים נחפרו ונותרו ריקים, ועקבות מוזרים מוליכים לחורבות של מפחת שיריונות סמוכה, עמוק מתחת לכמה מהפטריות הגדולות והארסיות ביותר ביער... קולות מוזרים עולים לשם, כאילו פועלים שאינם יגעים מפעילים את המכונות הישנות; והמתח בין שתי המנהיגות ואנשיהן הולך ועולה, כאשר חשדות ישנים מתעוררים...

הפרי האסור: התקפה של שודדים מזוהמים על פונדק בקצה האדמות שמצפון לקיירנה, נהדפה, לא לפני שהשודדים - שכמה מהם נראו כאילו הפנים שלהם חולניות ונגועות בכתמים מוזרים - הסבו אבדות ונזק לרכוש. אלא שגרוע מכך - אנשים שנפצעו מכמה מכלי הנשק של השודדים, מפתחים מחלה זיהומית שהמרפאים המקומיים אינם יודעים כיצד לרפא.

מתכון ישן של יינאי קשיש מפליטי דולוסיה, יכול לרפא את הנגע, אולם הוא דורש רכיבים שלפחות אחד מהם גדל רק בלב היער המורעל; חבורה אמיצה של הרפתקנים נשלחת כדי לנסות ולמצוא עץ בלתי נגוע בתוך הצחנה של שלוש טחנות, כדי לקחת ממנו פרי נדיר, או לחלופין למצוא פטריית אוזן זהובה נדירה בעלת סגולות מרפא בלב פטריות הרעל והאדים המצחינים.

אלא, שגם אוזניים לא רצויות נחשפות למידע; קבוצה יריבה של הרפתקנים או שודדי אוצרות מעוניינת במידע ובמפה שהוענקה לדמויות, כדי למצוא משהו מתוך גנזך ישן באותו מקום ולמכור אותו לאחד הלורדים במחיר מפולפל; או שאולי דווקא היינא הזקן עצמו לא סיפר את כל האמת?

חזרה לערך הקודם | עבור לערך הבא | חזרה לתוכן העניינים

_______________________________________________

חזרה אל האינדקס של קלדאריה

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.

[1]כנראה שיבוש של Der’lossia– שם שהתחילית הטיפוסית שלו הולמת איזור שקשור או שייך לנאמניה של ההשתקפות הצהובה.

[2]בלשון פארליל: שדרית טחובה / בצבע ירוק-טחב.

[3]וכנראה ניזון מהשילוב היחודי של מינרלים מן המעמקים שהועלו למעלה בידי המבועים של המים החמים.

[5]מה שיתכן מאד שהוא הסיבה לכך שהשטח הופקד, באורח חריג לבקעת קיירן (שהאימפריה הותירה חלקים רבים ממנה בידי שושלות מקומיות שהצהירו נאמנות לאימפריה), במישרין בידי נאמנות של ההשתקפות הצהובה.

[6]גרסה אפלולית יותר אומרת שגרו-ברים-רוקרוק סייעה לאדונית הצהובה להשיג נערים ונערות עבור התענוגות שלה, כולל השקייתם בשיקוי אהבה או למצער שיקוי מסמם רב עוצמה.

[7]תכונה שלא פעם מושווה ללורד אבאריל הנוכחי.