kiern vale sig2.png

רשומון 'האיזור למתחיל' של עולם המערכה מלסטרה

פרק 3: גיאוגרפיה, ישובים ואיזורי משנה בבקעת קיירן

 

_______________________________________________

חזרה לערך הקודם | עבור לערך הבא | חזרה לתוכן העניינים

 

דרום הבקעה

טירת אבאריל ומעבר וירת'

 

 

 

אוכלוסיה: כ-6,000 תושבים (7.5% מאוכלוסיית הבקעה):מהם כ-2,500 איש בטירת אבאריל וסביבותיה, בעיקר העיירה ולקוריל תחתית שיושבת למרגלות רכס הטירה, על מעבר וירת'; 1,000 איש בעיירה הדרומית מארווירת' ו-1,000 (רבים מהם אורגי ערפל גולים) ב"קלסוריל החדשה" שבפתח הגיא המזרחי; היתר מפוזרים בפונדקים, חוות וכפרים קטנים יותר.

 

תיאור כללי

חלקה הדרומי של הבקעה הינו האיזור שמשתרע הרחק מדרום לצומת הדרכים הגדולה ואפיק נהר קאראנדון. באיזור זה, הבקעה הולכת וצרה, הופכת בהדרגה למעבר רחב שמשתפל דרומה, עושה את דרכו בין גבעות גבוהות שמשקיפות עליו ממרחק-מה במערב, וצוקים תלולים שחולשים עליו מגבוה במזרח.

המעבר עצמו, הוא למעשה המוצא הנוח היחיד של בקעת קיירן כלפי דרום, בואכה יער וארת'ארון והעיירות ששוכנות מתחת לעצי הענק המצהיבים ומוכי הרוח שלו (ובעבר הסתיימה הרחק-הרחק דרומה משם, בעיר הנמל רור'פורל, לפני שחרבה בהתנפצות הגדולה והפכה למקום אימתני של רעל ומתים מהלכים).

ככל שמתקדמים דרומה במעבר, כך הארץ הופכת ירוקה פחות, כאשר הנוף הפתוח של בקעת קיירן מפנה את מקומו לעצים צהבהבי הגזע ודמויי החנית של יער וארת'ארון: גזעים שעירים, מנומרים בכתמי חזזיות ובמטפסים דמויי נטפים צהבהבים ש'זולגים' מן הענפים הדקיקים שלהם.

מערבה מן המעבר, בין העצים המצטופפים והולכים, מבאישות בריכות בוץ שחור שזלג מהמערות העמוקות שמתחת לגבעות עיר המחוז; מדי פעם, בעיקר בעונות הגשמים, עשויים מאגרי הבוץ לגלוש מזרחה, להתקרב לדרך עצמה ולאיים על נוסעים בלתי זהירים בדרכים מדרכים שונות.

 

 

הגעה ועזיבה

 

מסע במעבר וירת': רוב הנוסעים דרך מעבר וירת' עוברים בגבול אדמותיו של לורד אבאריל, וחונים לעיתים קרובות ללילה בפאתי העיירה ולקוריל תחתית או באחד הפונדקים שלה, בלא להעמיק יותר אל תוך נחלותיו המסוגרות ולעיתים עוינות (בעיקר לפאר'ליל) של הלורד.

באורח רשמי, כל האיזור של מעבר וירת' מופקד בידי לורד אבאריל ונתון להגנתו, כולל העיירה הדרומית הנמשלת בפועל בידי יריביו; במציאות, המצב מורכב בהרבה, והגם שאנשיו של לורד אבאריל סמכות לפטרל במעבר ולהגן עליו, כמו גם לגבות מס משיירות, בעיקר כאלו החונות בעיירה ולקוריל, הרי שמארווירת' נחשבת בעיירה חופשית, וללורד אבאריל אין זכות חוקית לעצור שיירות או להחרים סחורות. לעת-עתה, האיזון נשמר בדרך-כלל, הגם שמספר פעמים בעבר, אנשיו ניסו להטריד שיירות השייכות ליריביו בטענות מטענות שונות.

כיום, אנשיו של אבאריל מקפידים בדרך-כלל שלא להטריד את השיירות (גם אלו של יריביהם) יתר על המידה, לפחות מחוץ לגבולות העיירה ולקוריל (ולכן, השיירות של בית אנזאריון מנסות לא פעם שלא לעצור שם, או אף לעקוף את העיירה במידת האפשר).

מנגד, העובר בדרך, בעיקר אם אינו מחסידי הלורד, עשוי לקבל בהחלט את התחושה, כי "לגבעות יש עיניים", באורח שגורם ללא מעטים לחוש אי-נוחות. השיירות שחולפות בנתיב המשתפל דרומה, בנוף שהולך והופך לנוף של עצים מצהיבים ומוכי רוח, יכולות לראות היטב את טירת אבאריל, משקיפה עליהן ממרומים, ולחזות בפטרולים לא ידידותיים של רוכבים עם נס הנחש הכחול שועטים לאורך הדרך הדרומית.

אלא שלמרות כל-זאת, ולמרות הגישה המתנשאת והלא ידידותית של חלק מתושבי ולקוריל וישובים סמוכים וקטנים יותר, המסע במעבר וירת' הוא נוח יחסית, והסכנות – ככל שאורבות לשיירות בחלק מעונות השנה, נוגעות יותר לאיתני הטבע – גשמים עזים וסכנה של אגמי בוץ שיתפשטו ממזרח ויציפו חלקים מהדרך; או למפלצות שעלולות לבקוע מבין העצים החלקים הנידחים והחשוכים יותר של הדרך; ולמרות זאת, השיירות של בית אנזאריון נוהגות כאן חשדנות ודריכות, ולא פעם יעדיפו לעקוף את ולקוריל ולחנות בשדה הפתוח, וטעמן איתן.

 

דרומה מולקוריל, מעבר וירת' ממשיך להשתפל בין העצים, ונעשה בהדרגה צר יותר ותלול מעט יותר, כאשר העצים הופכים צפופים, חדים וגבוהים יותר; הנוסעים באיזור זה, לאחר שהטירה נעלמת מאחורי גבם, יכולים למצוא מפעם לפעם מקלט או עצירה בטוחה יחסית בשניים או שלושה כפרים קטנים (הגם שאלו נמצאים מרחק מה מעל הדרך), ובעיקר בשני פונדקים מפורסמים שיריבות ישנה-נושנה שורה ביניהם: "הבואש השחור" ו"הזקן והעייט"– ומסופר כי מי שמרבה מדי לחנות באחד מהם, הופך בלתי רצוי באחר.

בסופו של דבר, לאחר גשר אבן ישן מעל חריץ עמוק ומעלה אדים באדמה, נשקף מול עיניהם של הנוסעים עץ ענקי עם עלווה צהובה-אדמדמה, נישא עשרות מטרים רבות מעל האחרים, ששורשיו מתקמרים כלפי מעלה כמו ברכיים, ועשן עולה מבעד לכמה מהם; כאן, במנהרות הטבעיות שיצרו השורשים הענקיים, חפורים בתיה של העיירה מארווירת' – מקום כאוטי למדי שנחשב לגבול שבין בקעת קיירן ליער וארת'ארון, ונמשל באורח רופף בידי שכירת-חרב בדימוס בשם מאר'ליסיה – חברת ילדות של לידי ארת'ירלין אבאריל המנוחה, שהפכה ליריבה מרה של אחיה הצעיר המפורסם, לורד ת'ילסאריון אבאריל. מספרים כי מזה שנים, לורד אבאריל מנסה למצוא דרך להדיח את ראשת העיר ("התל העקום" כפי שהוא קורא לה בלעג), או לפחות להצר את צעדיה, בין היתר בעזרת קשריו עם גורמים מסויימים בוארת'ארון – אולם עד עתה ללא הצלחה. 

 

ולקוריל עילית והדרך אל הטירה: הדרך היחידה להגיע אל הטירה, הינה שביל עגלות מתעקל ושמור היטב, שעולה מפאתיה המזרחיים של ולקוריל תחתית, מפלס את דרכו בנתיב מתעגל לאורך המצוק הכמעט מאונך; לאחר כשש שעות של נסיעה איטית, ניתן להגיע אל עמדת משמר שמאחוריה כיכר סלעית עם פסל של אציל שבידו האחת חרב, ובשניה מלטשת; ומספר בתי מידות מאבן, שנראים כאילו הם בוקעים מבשרה של מחגורת הסלע הרם שהם יושבים עליה.

המעבר בשער הזה אינו חופשי, והזקיפים נחרצים ובודקים בקפידה כל מי שנכנס ואת מטרת ביקורו, והאם יש לו רשות להמשיך הלאה, אל העיירה הגבוהה וסביבת הטירה; מיסי המעבר והסחר, למי שאינו נמנה על אנשיו של אבאריל או אוחז ברשיון מתאים, הם רצחניים – וכל מי שינסה להתגנב, להבריח סחורה או גם להתווכח יתר על המידה, עשוי להכיר את בית הכלא המקומי מהר והיטב הרבה יותר מכפי שרצה.

מקום קטן, מסוגר ולא ידידותי זה נקרא 'ולקוריל עילית', ומשמש למשכנם של אנשים אמידים שנהנים מחסדו של הלורד; הוא כולל, בין היתר, מספר חנויות מהודרות, מהן שתיים לאבנים יקרות, אבקות וחומרים דומים; פונדק מהודר יחסית בשם 'עין הנחש', שם ניתן למצוא לא אחת כמה וכמה מקציניו של לורד אבאריל מסבים ליבם באוכל ושתיה; בית מכס, בית כלא ובית משמר מבוצר היטב.

מולקוריל עילית ניתן להמשיך בנתיב משובש וצר יותר מזרחה, לעבר הגאיות המוזרים ומוכי הרוח שבין הגבעות, או לחלופין, בדרך המהודרת והמתפתלת צפונה ומעלה, שמסתיימת בסופו של דבר בשערים אדירים של פלדה מרוקעת בעיטורי כסף כחלחל.

 

 

טירת אבאריל

המונומנט הגדול והמפורסם ביותר של האיזור, היא הטירה האדירה שנישאת גבוה ממזרח לרכס, חולשת עליו מגובה של מאות מטרים בחצי מעגל של צריחים עשויים לבנים אדירות, שחלקן נראות כאילו הן ממש חלק מבשרו של הסלע. מתחת להן, נופלת מדרגה אחר מדרגה של 'גנים תלויים' יפיפיים ומסוגרים; המביט בהם מלמטה, יראה אותם בדרך-כלל מצועפים למחצה בערפילים אפורים כסופים, אבל יוכל לשמוע ולראות כמה מהצמרות היפיפיות של העצים הנדירים שגדלים שם,וגם שמץ ממפלי המים הצלולים שנופלים לתוכם ומתוכם, מקנים לגנים הגבוהים חזות של אגדה מסתורית.

 

שם, גבוה מעל המעבר,מתנופפים במאה ועשרים השנים האחרונות דגלי הנחש הכחול של בית אבאריל, באורח אשר מיטב להלום את מימרת הבית: "נשגב, טהור, נצחי".

משם, מאותם צריחים והיכלות גבוהים ואפופי ערפל שאדונם יכול במידה רבה להרגיש כאילו הוא 'מושל וצופה מגג העולם'[1], מנהל כיום 'הלורד היוצר' ת'ילסאריון לבית אבאריל, את מאבקו הבלתי מתפשר כנגד שנואי נפשו, בן הפאר'ליל שעלה לגדולה והפך ללורד אנזאריון ורעייתו הכוהנת לשעבר שבגדה בעמה ובשבועותיה (כך לפי לורד אבאריל) כדי 'לטנף את עצמה עם הסוחר הגוץ'; ועוד יותר מכך, כנגד כל הסכם בין בקעת קיירן לבין העוצרת מהמערב ושרידי המורדות של ורד אפור, כלפיהן חש 'הלורד היוצר' תיעוב גדול עוד יותר מאשר כלפי פאר'ליל ששכחו את מקומם.

מהיכלות האבן הרמים העטורים תמונות שמן יפיפיות, בין אותם מגדלים אדירים החולשים על הדרך מגבוה, משלח הלורד את משרתיו השונים, לרגל ברחבי הבקעה, לקדם את התככים הדיפלומטיים בעזרתם הוא מתכוון 'להפוך את המועצה' על יריביו, או לבצע משימות אחרות, אפלוליות עוד יותר; מכאן גם שלח הלורד את בתו היפיפיה אלאנדרין בתור 'חניכה' אל החצר הכחולה של יריבתו לינטוריאל, בכוונה כמעט מוצהרת כי תהיה 'אוזניו ועיניו'; ובשלב מאוחר יותר, אולי תהפוך לכוהנת הכחולה הראשית של העמק.

 

הגיא המזרחי

הצללים והסיפורים המוזרים על טירת אבאריל וסביבותיה, אינם מסתכמים אך ורק בפועלו של הלורד הנוכחי; רבים מהם נסבים גם על סמלים מוזרים בטירה ובסביבותיה, ועוד יותר מכך, על בית הקברות העתיק והחורבות המוזרות המנמרות גיא הררי תלול מדרום-מזרח לטירה, הרחק מן המעבר הנוח יחסית של וירת' -חבוי עמוק בתוך נוף חום, תלול ומוצלף-רוחות.

 

מתחת למצוקים הסדוקים ומוכי הרוחות המיללות, מבצבצים בתי מידות נטושים וצריחים מטים לנפול, בנויים בסגנון מוזר; חלקם כמעט שלמים וחלקם מתפוררים ושקועים למחצה בתוך אבני חול שנצברו במשך מאות שנים.

מתוך מעמדי אבן שבורים, מזדקרים פה ושם עצים עתיקים מתים שנושאים ענפים מושחרים אל ערפילי הרקיע; ובפינות רחוב מתנוססים פסלים לא אנושיים לגמרי שרק רגליים

ושרידים מוזרים נותרו מהם, חולשים על סמטאות מתפתלות שהחיים נעלמו מהן לפני דורות על דורות, ואשר החלקים הנמוכים יותר שלהם מוצפים במי גופרית רותחים.

שמועות מספרות כי לפני מאות על מאות שנים, הרבה לפני שהאבאריל הראשון היגר או נשלח מעיר הבירה של האימפריה אל מחוז הספר של קיירן, ישבה כאן בירתה של ממלכה מקומית שכוחה, לא ברור מאיזה סוג, והאם הפולשים האנ'מירים, או אולי דווקא משהו אחר ומוצלל יותר, היו אלו שהביאו לסופה.

אם לא די בכך, השמועות מספרות על פתח של מכרה נסתר, נעול באמצעות כשפים (או אולי סתם קבור מתחת לטונות של אבני מפולת), שהיה חלק מהסיבה בגללה נשלח לכאן, כמאה-ועשרים שנים לפני תחילת המערכה (ושבעים שנים לערך לפני ההתנפצות הגדולה), רב-אומן אנ'מירי טהור-דם ורם-יחש מעיר הבירה סלנטיר, משושלת עתיקה של יוצרי תכשיטים ומשייפי אבני-חן קסומות, והפך בצו של המועצה ללורד מקומי, האדון למצודה הרמה של מעבר וירת'; ואולי כזה שהופקדו בידו מפתחות עתיקים למקומות שצופנים דברים שהשתיקה יפה להם, וניתנה בידו משימה שלא ברור האם הצליח בה, קודם שנאסף אל אבותיו, והוריש את הכס ואת המפתחתות לבנו ובתו, שהוחלפו בהמשך, לאחר ההתנפצות הגדולה, ב'לורד היוצר' הנוכחי - ת'ילסאריון אבאריל.

 

 

סארק'ראקט: סיפורים מקומיים מתארים מתחם מבודד ומזרה אימים, ככל הנראה בקצה של שלוחה צדדית של הגיא המזרחי; המקום מתואר כשרידים של ספק טירה וספק כוך קברים מהודר, שקוע למחצה בתוך מי גופרית רותחים ורעילים למחצה.

האגדה, שרק מעטים בחנו אותה וחזרו לספר את הסיפור, מספרת על קטקומבות מוצפות למחצה, שחלקים מהן הפכו למבוך בוגדני של מנהרות מלח לוהט ורעיל;מסופר, שסארק'ראט היה מקום מחבואה האחרון או קבורתה (או גם וגם) של שושלת אדונים ששמה נשכח מלב; ועל סודות וחפצים עתיקים שחושלו בשיטות מוזרות שכוללות התזה של שבבי גופרית רותחת, קבורים במפחות שננעלו בעומק המנהרות.

הגם שמרחוק, המקום או לפחות חלקו העליון נראה ריק; חצרות ובריכות אדים שמונומנטים מוזרים עולים מהם, מוצלפים ברוח מיללת שיורדת מההרים, מסופר כי המפלסים החשוכים מתחת לאדמה שורצים בלטאות ענק, חלקן בעלות שריון גופריתי ואפילו יכולת לירוק גופרית רותחת; חלזונות ענק רעילים ואצות טורפות (יש אומרים, תבוניות למחצה) שגדלות במי הרעל הרותחים – ואולי גם דברים איומים עוד יותר, חבויים אי-שם במעמקים.

המקומיים, ואפילו הרפקנים לא מעטים מעדיפים להתרחק מהמקום; אולם מנגד, מסופר שצמחים נדירים, כולל אצות שניתן להפיק מהן חומרי-גלם יקרים לאריגה, גדלים אך ורק סביב בריכות הגופרית של סארק'ראקט ומתחת למונומונטים הקודרים שלה – והחיפוש אחריהם עלה בחייהם של לא מעט אנשים, כולל – לפני שנים בודדות - כמה אורגי ערפל נועזים מדי מקלסוריל החדש שיצאו חמושים עד צוואר לתור אחר פרח נדיר במיוחד, ואיש מהם לא שב.

 

 

קלסוריל החדשה: ממש בפתחת הגיא המזרחי, לפני הכניסה אל לב החורבות, מתנוסס מתחם מבוצר ומשופץ למחצה, שאויש מחדש לפני כעשרים שנים.

הדרך המזרחית שיוצאת מולקוריל עילית, מובילה למה שהיה עד זה לא מכבר אגף מבודל של החורבות, יושב על מדרון משופע ונראה כמו מעין צורת חצר ענקית מבוצרת ומדורגת (עם עץ מת עצום שנישא במרכזה, בלב מעגל של פסלי יצורים מוזרים רובצים). סביב החצר נישאים מבנים ישנים ושמורים יחסית, חולשים על המתלול ועל הדרך מגבוה, ומהווים נקודת תצפית מצויינת החולשת על הדרך מהטירה אל לב החורבות בגיא המזרחי.

לכאן, משך לורד אבאריל לפני למעלה משני עשורים קבוצה גדולה של אורגי ערפל גולים, בהבטחות מהבטחות שונות, שכללו בין היתר הצעה כי יקימו ישוב אוטונומי תחת חסותו, והוא "יעזור להם לשייף מהמקום פנינה יפיפיה" שתשחזר מעט מההוד-וההדר האבוד של ממלכת הערפל החרבה שמעבר לים. אורגי הערפל, מצידם, עשו מאמצים, בעיקר בשנים הראשונות לבואם, לתת למתחם שקיבלו חזות מתורבת ונאה יותר, המזכירה במקצת את מולדתם האבודה – החל מגידול משוכות פרחים והצבת עציצים מעוטרים על הקירות המתפוררים; החלפת כמה מהשברים הספק-אנושיים בפסלים פשוטים של אבירים בנוסח היבשת המערבית, התקנת זכוכיות ותריסים בחלונות האבן העתיקים, וכיסוי האבן המתפוררת במעשי רקמה ונוי, כדי להרחיק מעט את אבק החורבות החום והרוח המיללת מבתיהם החדשים.

אלא, שככל שחלפו השנים כך נכזבו רוב התקוות, ורוח נכאה ומרה ירדה על הישוב שניסו אורגי הערפל לגלף מתוך הסלעים מוכי הרוח. יש אומרים, שהאפלה ששורה על החורבות גבתה מחיר כבד מהפליטים, שבאו לשם ממילא כשהם נכאי רוח ומוכי אובדן; ואחרים אומרים, כי לורד אבאריל מעולם לא תכנן להעניק להם ממשל משל עצמם בנוסח הממלכה האבודה, אלא עד-מהרה שינה את טעמו והטיל את מרותו בעניינים רבים, כשהוא דורש מאורגי הערפל מלאכות ושרתים עבור הטירה שלו עצמו – ולפי כמה גרסאות, בנו הבכור אלטוריון היה גרוע עוד יותר, ולא פעם נהג, כאילו אורגות הערפל הצעירות נמצאות שם כדי לשרת את מאוויוו.

קלסוריל של היום היא עיירת רפאים למחצה, שנראה כאילו ענן דיכאוני שורה עליה תמיד; אורגי הערפל שנותרו שם, שרויים בסכסוכים פנימיים מלאים בשתיקה זועפת, וקרע בין מנהיגיהם המקוריים ששירתו את הממלכה במערב לבין רבים מהצעירים, שמאסו בנסיון להעמיד פנים שהם חיים בשחזור של המולדת הישנה.

אלא שלמרות כל-זאת, חלק מהתושבים עדיין נאמנים (גם אם בלב ולב) ללורד אבאריל, שהעניק להם בית חדש לגור בו, בתנאים טובים בהרבה מאלו שנפלו בחלקם של נודדים חסרי בית אחרים רבים כל-כך; וחלקם משרתים בכוחותיו של 'אדון המצודה הרמה' ומהווים תוספת רבת-ערך לכוח הצבאי העומד לרשותו.

 

כלת הערפל האבלה: רבים מאורגי הערפל שהגיעו אל בתי האבן העתיקים בפתחת הגיא המזרחי, נושאים עימם זכרונות קשים מחורבן הממלכה המוארת שממערב לים, הגם שאינם ששים בדרך-כלל לשתף בהם את בני האדם המקומיים; אולם סיפור מוכר ומפורסם יחסית, נסב על עלמה יפיפיה, כהת שיער וחיוורת שמסוגרת באחד ממגדלי האבן החומה, יושבת מעל שמלת כלה מוכתמת בדם ושקועה באבל נצחי וחסר מילים.

מסופר שהעלמה לבית גווינרוס היתה בתו של לורד חשוב בממלכת אורגי הערפל; עלמה שנראתה כהתגלמות המושלמת של אותה חברה מלאה בגינונים, שנועדו לה נישואין פוליטיים רבי חשיבות בחצר המלך; וכי היתה הניצולה היחידה מבית המטבחיים אליה הפך ביתה החדש כאשר החיילים המעוותים מגזע האנ'גורג פשטו עליו; וכי בסופו של דבר, חילץ אותה שאר-בשר רחוק בכוח הזרוע מידיו של סוחר עבדים – עד שהתגלגלה בסופו של דבר אל משכנה הנוכחי.

מסופר על 'הכלה האבלה' כי היא אחת מאורגות הריקמה הטובות ביותר בין אורגי הערפל של מעבר וירת', וכי כמה מיצירותיה מעטרות את טירת אבאריל; וכי צעירים לא מעטים, כולל אלטריק לבית אבאריל, חשקו בה, אולם היא הוסיפה להסתגר בלא מילים במגדל שלה, ומסרבת בדרך-כלל לקבל אורחים כלשהם... הגם כי ישנה שמועה מוזרה, שדווקא גורג מפוקפק, שעובר בדרכים מפעם לפעם כשהוא מסרסר במשקאות זולים ודברי סדקית בשווי פרוטה, הצליח להמנות על המעטים שהגבירה האבלה מוכנה לראות את פניהם... וכי אפילו אורגי הערפל אינם מבינים את הסיבה; או לפחות טוענים כי אינם מבינים.

 

 

שושלת אבאריל

בית אבאריל מתיימר להיות שושלת אנ'מירית טהורת דם לגמרי שמקורו בבירת האימפריה. לפי המסורת שלהם, הרי שבעיר האדירה של סלנטיר, היו ממנהיגי אחד המסדרים המורשים של תכשטינים ומלטשי אבני-חן מכושפות – ולמעשה, הגיעו למעמד הגבוה ביותר ש"שושלת גברים"[2] יכולה להגיע אליו.

הענף של השושלת היושב בבקעת קיירן (שיתכן שהוא היחיד ששרד את ההתנפצות הגדולה) הגיע לכאן בראשות סבו של הלורד הנוכחי לפני כ-120 שנים, באקט מוזר שהיה ספק עונש וספק כבוד מיוחד הכרוך במשימה עלומה, מסוג שבדרך-כלל נשמר לכוהנות או מצביאות אימפריאליות.


תילגלאריון קור-אבאריל והקמת הטירה
: סבו של 'הלורד היוצר' הנוכחי, היה רב-אומן מוכשר מאד ובלתי ממושמע בעליל, שבמשך שנים היה מסוכסך מאד עם אביו שלו, מה שהביא אותו לפעול בחלק מהזמן מחוץ לגילדה ולכללים הנוקשים שלה – חטא קשה לפי החוקים הנוקשים של מרכז האימפריה האנ'מירית דאז; אולם נראה שכמה מהכוהנות או בכירות אחרות בסלנטיר הגנו על הצעיר המרדן, אולי משום שנהנו מעבודתו; ולפי חלק מהסיפורים, הוא קשר קשר ידידות עם המצביאה המפורסמת שנודע בכינוי 'רסיס קרח', והיה זה שעיצב ושיבץ כמה מאבני החן המכושפות על החרב או השריון שלה.

בסופו של דבר, הגיעו תילגלאריון ואביו לעימות ישיר בגלל הפרת מנהג עתיק ורשמי, דבר שהגיע לערכאה גבוהה בעיר הבירה – זו לא יכלה לפסוק לגמרי לרעת האב וראש הגילדה, ותחת זאת פסקה שתילגלאריון הצעיר יאלץ לעקור מעיר הבירה למחוז ספר רחוק – בקעת קיירן; אולם יעשה זאת בתור לורד אימפריאלי, וכחלק ממשימה מוזרה ורבת חשיבות שהוטלה עליו. לפי אחת הגרסאות, אביו של תילגלאריון, שזעם על 'העונש הקל' שהוטל על יוצא חלציו הבוגדנית, עמד בשער היכל המשפט והטיל על בנו ועל כל צאצאיו קללה – לפיה כל הגדולה שישיגו תהיה כרוכה ביסורים, וסופם שיקללו את יומם.

בנקודה זו, המסורת המשפחתית של בית אבאריל אינה מרבה בפירוט, אולם משערים שהמשימה הזו היתה קשורה קשר הדוק לשמועות על מכרה עתיק, עמוק מתחת לשורשי הגבעות, ועל משהו רב-חשיבות שהסתתר במעמקיו.

לורד תילגלאריון הוא זה שבחר לקבוע את משכנו בטירה עתיקה ונטושה, שריד שכוח של ממלכה עתיקה שמשלה פעם על הגאיות שבדרום קיירן, שיפץ וביצר אותה מחדש באמצעות מומחים ורבי-אומנים שהגיעו ממרכז האימפריה (ויש הלוחשים, שגם באמצעות עבדים שהובאו מהדרום, הגם שאין לכך כיום הוכחה ישירה). האגדה המשפחתית מספרת, כי בסופו של דבר יצא, חמוש בנשק משובץ ברונות נוצצות שיצר בעצמו, להתמודד עם ישות אפלה ומרושעת ששרצה במעמקי המכרות, ניהל עימה קרב ארוך, ובסופו של דבר קטל אותה ונטל אוצרות עתיקים מבטן האדמה, אשר הביאו לבית אבאריל הון רב וכוחות מכושפים.

אלא, שלפי הגרסה הבלתי רשמית של השמועה, תילגלאריון עצמו נפצע פצעים קשים מידי היצור, ומעולם לא התאושש מהם עוד, עד למותו, שנים מספר לאחר מכן; וכי 'רסיס הקרח' ביקרה באחוזה זמן קצר לפני מותו, באה לאחר חשיכה ועוזבת טרם הזריחה, ואיש לא יודע על מה שוחחו המצביאה והלורד הגוסס.

 

לורד ת'ורבאליר ואחותו דאר'לינטרה:

לורד תילגלאריון, בשוכבו חולה וחסר כוח לרדת אל סדנאות היהלומים שחיבב כל-כך, רצה להעביר את תאריו לבתו הנמרצת והמרשימה דאר'לינטרה – אולם זו לא התעניינה באדונות על טירה בספר, וגם מלאכת התכשיטים לא דיברה אליה מעולם. תחת זאת, העדיפה למסור את עצמה להשתקפות הזהובה ולהפוך לכוהנת-לוחמת.

ככזו, יצאה בתוך שנים אחדות והתעלתה במעמדה אל מעבר לזה של שושלת אביה; ומסופר כי מלבד ביקורים פה ושם, שהלכו והתמעטו עם השנים, נטשה את בקעת קיירן ואת שארי-בשרה, ושאפה ליסד לעצמה 'שושלת נשים' חדשה ואדירה בהרבה; כאשר לפי כמה מהשמועות הלא מאומתות, הותירה כמה צאצאים במחוז אחר, אולי במחוזות שמדרום ליער ואראת'ארון. נראה, שהיא עצמה נספתה בקרבות נגד כוחות הורד האפור שלפני ההתנפצות הגדולה (או לפחות כך מקווים, שאחרת גורלה היה גרוע בהרבה – לחלות בהרעלה מכושפת ולאבד בהדרגה צלם אנוש, כפי שקרה כמעט לכל הכוהנות של ההשקתפות הצהובה ששרדו את ההתנפצות).

תואר הלורד של בית אבאריל עבר לאחיה הצעיר של דאר'לינטרה – ת'ורבאליר; טיפוס חיוור, חלוש ומתוסבך, שנראה כהיפוך הגמור של אחותו, ושבניגוד לה, דווקא ירש את כשרונו של אביו בליטוש ושיבוץ אבנים יקרות.

תחילה, ניסה להעזר באחותו כדי למשול; אולם ככל שהתמעטו ביקוריה של זו וניתק הקשר ביניהם, כך סופר כי דעתו השתבשה והלכה. המסורה הרשמית של בית אבאריל אינה אוהבת להרבות סיפורים על הלורד המוזר, אבל השמועות בעמק סיפרו על אנשים אפלים שהסתופפו בטירה; על גזרי דין-מוות נמהרים, שנועדו לספק דם וגופות אדם ליצירות אומנות שהשתיקה יפה להן; על מותה של רעיית הלורד בתאונה מוזרה; ועל כך שהחשש כי גם גורל בנו הקטן של הלורד, ת'ילסאריון הצעיר, יחרץ באורח דומה, הביא את אחותו הבכורה אלת'ירלין להפעיל את קשריה כך ששושלת הנשים המכובדת ממרכז הבקעה (באר-אנזורל של היום) תפעיל את זכותה ותדרוש לשלוח את הילד הקטן אליה בתור שוליה.

קיצו של לורד ת'ורבאלין היה אפל ומסתורי כחייו; יש אומרים, שבתו ארגנה את מותו, בכדי להפסיק את מעשי ההרג האפלוליים ואת האומנות המעוותת שלו; ואילו לפי גרסה אחרת, הלורד המית את עצמו במעשה טירוף אחרון, אולי כאשר השתמש בדמו שלו עבור יצירתו האחרונה.

 

 

"האיש בטירה הרמה": שלטונו של לורד תילסאריון

לאחר אותו מוות מסתורי, ושמועות על קרב מוזר ושריפה באחד המרתפים של הטירה, השלטון עבר לידי הבת הבכורה אלת'ירלין, שהתכוונה לחלוק אותו עם אחיה הצעיר, ברגע שיגיע לפרקו ויסיים את החניכות אצל ידידותיה בשושלת ואר נארת'ול.

אלא שזמן קצר לאחר מכן, פלשו המורדות של הורד האפור לעמק; שושלת הנשים החרשיות שת'ילסאריון העריץ, הוכתה בקרב, ונכחדה לגמרי ככל הנראה, שנים מעטות לאחר מכן; במהלך המאורעות הכבירים שזעזעו את הבקעה, נפלה גם מחלוקת בין אלת'ירלי לאחיה הצעיר, שהפכה לריב שמעולם לא התאחה לגמרי. יחסיהם של האח והאחות הורעו עוד יותר בשנים הקשות שלאחר ההתנפצות הגדולה, ושמועות מספרות כי שנים מעטות לאחר מכן[3], במהלך לילה סוער ואפל, פרץ בין השניים ויכוח שעלה לטונים רמים ומכוערים מאד, לאחריו יצאה אלת'ירילי בסערה מטירת אבאריל, ולא נראתה עוד.

במרוצת השנים שלאחר מכן, נפוצו שמועות על כך כי אלת'ירלי נרצחה בידי שודדי דרכים, או בידי מפלצת אפלה שהתגנבה מהחורבות; ואילו אחרים סיפרו בלחש, כי לאחיה הזועם היו ירד ורגל במותה – שמועה שהוא מכחיש בזעם, לעיתים על סף דמעות. כך או אחרת, הכל מסכימים כי אלת'ירלי מצאה מוות חטוף ואלים, והותירה את ת'ילסאריון כאדון האחד והיחיד של בית אבאריל.

 

בארבעת העשורים שחלפו מאז, מושל "הלורד היוצר" ת'ילסאריון ביד-רמה בטירה הגבוהה, בבית אבאריל ובכל הכפופים לו, ורואה את עצמו כמגן המצודה האחרונה של העולם הישן והראוי של האימפריה, אל מול עולם חדש ומגעיל ששורץ חלאת בוגדים ובני-

תערובת עלובים וחמדנים. הוא ידוע כאדון קפדן ויהיר, ששומר מרחק של צינה מהכפופים לו ונעדר כמעט לגמרי חברים אישיים; רוב הכפופים לו מעריכים את חוכמתו, מכבדים אותו וחוששים מפניו, אולם מעטים מהם אוהבים אותו. הוא מעמיד בפני אנשיו דרישות גבוהות, ומסוכן מאד לעורר את חמתו (גם אם בעת כעס הוא לא צועק, אלא מדבר בקול קפוא ונוקב) – אולם מנגד, מסופר שהוא יודע להאזין לעצות (לפעמים), ולתגמל בנדיבות את מי שהשביעו את רצונו.

בעוד לפי השמועות, הוא מעולם לא היה יותר מיוצר בינוני למדי, שלא הצליח להשתלט מעולם על הנזר המכושף של המשפחה (ע"ע בהמשך), הרי שהוא התגלה כפוליטיקאי ערמומי מאד, וחורש מזימות ארוכות טווח שאין שני לו – כפי שגילו שנואי נפשו לורד אנזאריון והכוהנת 'הכבויה' לינטוריאל בדרך הקשה.

 

כיום, לאחר שהצליח להביא לצידו את הלורד מרנליון קור-אומת'ל (אגב הצתת השנאה הישנה בין קור אומת'ל לבנות רלארן), וגם את הרועים הנוקשים מהכפר טולו (עד כמה שהוא בז להם בסתר ליבו), הצליל לורד אבאריל לשתק את מועצת הבקעה, ולמנוע את אישור ההסכמים שהציעה עוצרת הורד האפור עם בקעת קיירן; והיד עוד נטויה. מספרים, שללורד יש תוכניות ארוכות טווח ושאפתניות בהרבה, כיצד להרוס מבפנים את בית אנזאריון, או לפחות להשפילם ולהוריד אותם במכה מרה מגדולתם – וכי את חלקן הוא מפעיל באמצעות בתו היפיפיה אלאנדרין, אשר משמשת ככוהנת מתלמדת בכירה בחצר הכחולה; וכי הוא מחזק את קשריו עם גורמים בלגיון האימפריאלי השלישי ששולט עדיין בחלקים מדרום וארת'ארון; וגם עם גורמים בנסיכות האפורה אורמ'תריל, הרחק בצפון-מזרח.

אלא, שלמרבה ההפתעה של מי שאינו מכיר את הלורד, במקום שת'ילסאריון אבאריל יעלוץ ויהלך מדושן עונג נוכח הישגיו הרבים, יודעי דבר מספרים על אדם מיוסר ומתבודד, לעיתים קרובות אפילו מבני משפחתו הקרובה; ושכל יושבי הטירה מכירים היטב את הדי הלמות צעדיו בלילות, בעודו מתהלך בדד שעות ארוכות בלילות לאורך טרקלינו, כשהוא בוהה בתמונות השמן היפיפיות והענקיות שתלויות על הקירות, בפנים קודרות וחרושות צער שאין לו מרפא.

 

נזר האנ'לירטיל: אחד הסיפורים על שושלת אבאריל, עוסק בנזר מכונף מסתורי ומשובץ אבנים יקרות ונדירות שהוא היקר באוצרות השושלת (לפי אחת הגרסאות, ניתן לאחד מאבות-אבותיהן מארמון ההשתקפויות הנעלות, או אולי נוצר בידי אבאריל קדום מחומרי גלם שהגיעו מהארמון).

הנזר עבר מראש משפחה אחד למשנהו; ויש המספרים כי היה חלק מהריב שהפך לשנאה תהומית בין תילגאלריון קור-אבאריל (סבו של הלורד הנוכחי) לבין אביו, שהסתיים בהגלייתו או שילוחם של תילגלאריון וצאצאיו אל בקעת קיירן.

מסופר, שמדובר בשכיית חמדה שעשויה כולה מכסף מצולה טהור, שהותך ומורק באחת הסדנאות המהוללות ביותר בבירת האימפריה; מגולף עליו הנחש המכונף של בית אבאריל מאבן יקרה אחת שגולפה ביד-אומן, ומסביבו כתובת ירח מסובכת ומעוטרת. לא ברור כיצד הצליח תילגלאריון לחלץ את הנזר מאביו ולהביא אותו לבקעת קיירן – אולם בני אבאריל שמרו עליו בקנאות, ולמרות המסורת לפיה העונד את הנזר זוכה בכוחות שמסייעים לו לו להתעלות במלאכת הצורפות, הרי בעשרות השנים האחרונות הוא בדרך-כלל שמור עמוק בכספת המוגנת ביותר שבחדריו האישיים של לורד אבאריל, ומוצא משם רק לעיתים רחוקות – בדרך-כלל, הלורד עוטה אותו על ראשו במספר מועדים, לזמן קצר.

יתכן, שיש קשר בין סיפור זה לשמועה אחרת, שמי שיפיץ אותה בנחלות אבאריל עלול לשלם מחיר יקר – שהקסם של הנזר מאפשר רק ליוצרים המוכשרים ביותר לחבוש אותו; ולמעשה, לורד אבאריל הנוכחי אינו מתקרב לרמת הכשרון של סבו הדגול, ואפילו של אביו האפלולי, ולכן אין הוא יכול להחזיק בנזר על ראשו אלא זמן קצר יחסית, לפני שיתחיל לחוש ברע, ויותקף בכאב או לפחות סחרחורת חריפה; ומכאן, המיעוט של הפעמים בהם הנזר מוצא מהגנזך ונראה עטוי לראשו של "הלורד היוצר" בעשרות השנים האחרונות.

מספרים, כי יש בבקעת קיירן ואולי גם מחוצה לה מי שחושק בנזר – ופעמיים, ניסו גנבים לשים עליהם את ידיהם, כולל באמצעות תשלום שוחד לאחד מאנשי המשמר האישי של הלורד; ופעמיים, סיימו כל המעורבים, כולל אותו חבר משמר, את חייהם כשהם מתנדנדים על חבל התליה גבוה מעל צריחי 'המצודה הרמה' – למען יראו וייראו.

 


משפחתו של לורד אבאריל

ת'ילסאריון נישא, לפני שנים רבות, לאישה בשם ארמילין, נצר לאחד מענפי שושלת אור'טיריל שטענו כי הם שארי-בשרה של שושלת הנשים ואר-נארת'ול. ארמילין, נכדתה של כוהנת של ההשתקפות האפורה, ואישה נאה ובעלת השכלה רחבה מאד – אולם חסרת כוחות משל עצמה, ויש האומרים גם שמתחת לחזותה המפוארת, היא אישה רדודה למדי.

מסופר, כי ת'ילסאריון, שביקש לעצמו רעיה מבנות אור'טיריל, לא התעכב במיוחד על זוטות כגון חיזור או רגש, אלא בחן את כל המועמדות שהגיעו לפרקן באותו מבט קר ומעט מיוסר שלו, לפני שבחר בעלמה בהירת השער שנראתה לו יותר מכל האחרות.

ארמילין, שנענתה להצעה ברצון, אף גם גם בלא רגש רב מדי, שאפה וקיבלה את החיים של גבירה רמה ומהודרת (וודאי יחסית לרוב בני משפחה, שהדרדרו לסף עוני לאחר ההתנפצות ונטישת העיירה לוסטירן שלאחריה), שתוכל להראות ולחוש מגביהת שבת ונישאת מעל שנואי נפשה מבית אנזאריון ושאר הפארליל שעלו לגדולה, והיא ממלאת את חלקה בעסקה, כשהיא יושבת לצד בעלה ומסייעת לו במעט שהוא מפקיד בידיה.

מספרים, כי האדון והגבירה נוהגים זה בזה בכבוד ולפי כל גינוני הטקס, אולם מעבר לזה, אין ולא היה מעולם כל רגש ממשי ביניהם, ומזה שנים הם ישנים באגפים נפרדים; וכי הגבירה בודדה ומתוסכלת, לאחר שהרחיקה מעליה את רוב חבריה הישנים, ומבלה שעות רבות בבחינה ועיסוק ברקמות של אורגי-ערפל, אותן היא מחבבת מאד. מסופר גם, כי אחת מאבני המחלוקת הותיקות בין הלורד לאשתו, הינה דודה של ליידי ארמילין –לאנת'וריון קור-אורטיריל (האב), שאמנם נושא בתואר הנכבד של 'יועץ ראשי וידיד ללורד', ומרבה לנופף בתואר במסיבות שהוא עורך במעונו המפואר בולקוריל עילית, אולם בפועל, לורד אבאריל התאכזב ממנו עמוקות, בז לו בוז עמוק, ולעיתים קרובות מסרב לראות את פניו.

ארמלין, לאחר שנים ארוכות בהן התקשתה להרות, העניקה לבעלה שלושה צאצאים: אלטריק (29), אלאנדרין (23) ותיל'דאלאר (17); כאשר מסופר שבין הבן הבכור לבת שבאה אחריו, מעדיפים בטירה לשכוח ולהשכיח את זכרם של תאומים חולניים שאת לידתם ומותם המהיר, אופפות שמועות אפלות מאד.

 

לערכים מפורטים על בניו ובתו של לורד אבאריל, לחץ כאן.

 

 

כוחותיו ונאמניו של לורד אבאריל

לרשותו של לורד אבאריל עומד כוח חמוש בן כ-200 איש, מחולק למספר יחידות משנה שעל שריונן חרוט הנחש המכונף של 'אדון הטירה הרמה'. חרף הרושם הראשון והתפקידים הראשיים של הכוח, מדובר בהרבה יותר מ'משמר עיר' - גם אם כרגע, אנשיו של הלורד עוסקים באורח שוטף בשמירת סדר וסיורים, הרי יודעי דבר מספרים כי מדובר בכוח צבאי מיומן לכל דבר ועניין, שמתאמן באורח שוטף למלחמה, כולל כנגד כוחות גדולים ממנו פי כמה במספרם.

רוב כוחותיו של הלורד מכונים ה-Evenstorm (או 'הסערה הכחולה'); מדובר בשלוש יחידות משמר תחת הפיקוד העליון של האביר לאנת'וריון קור-אורטיריל הבן; שהוא בנו של יועצו הבכיר של הלורד אבאריל וראש משפחת אורטיריל, ובן-דודה של ליידי אבאריל. המשמר מורכב מתערובת מוזרה של צעירים שאפתנים ממוצא אנ'מירי (פחות או יותר) שגדלו בתנאי דלתות יחסית סביב טירת אבאריל, ליד 'החצר הכחולה' ובמקומות אחרים, כשהם ניזונים מסיפורי תהילת עבר, ורואים בקנאה ושנאה את עלייתם לגדולה של בית אנזאריון והפאר'ליל המקיפים אותו, ועושרם הרב; רבים מהם, מעריצים את לורד אבאריל בתור המשענת האחרונה של האימפריה, ובטוחים כי תחת פיקודו, יעלו לגדולה ויחיו את העבר המזהיר; לצידם משרתים שכירי חרב מיומנים, רבים מהם מיער ואראת'ארון, ובעלי רקע ונסיון קודם בשירות הלגיון השלישי של האימפריה; כמה הרפתקנים לשעבר וקומץ גולים מנסיכות אורמ'תריל.

מפקד המשמר, לאנת'וריון קור-אורטיריל הבן, הוא אביר ולוחם מעולה, ידיד לשעבר של אלטריק אבאריל שהתרחק ממנו בשנים האחרונות, שידוע בשנאה הבוערת שלו כלפי הפאר'ליל, שחריגה בעוצמתה אפילו למשרתי בית אבאריל; מספרים, כי בעבר דווקא התרועע עם טיפוסים שכיום היה מתרחק מהם, כולל עם ההרפתקנית הצערה ומעריצת הפאר'ליל רל'אנדרי ('ליוטננט ראלר') - שיחסי הקרבה היחסית ביניהם הפכו לשנאה בוערת.

כיום, לאנת'וריון נראה כאילו הוא חי עבור המלחמה העתידית שהבטיח לורד אבאריל, בה יטואטאו הבוגדים והפאר'ליל המזוהמים מבקעת קיירן, בקרבות אדירים ומלאי תהילה; ולא פעם, הוא כמעט מתמרמר על הזהירות של 'הלורד בטירה הרמה', שלא ממהר לצאת אל הקרב האדיר שהבטיח, אלא מחכה בסבלנות לשעת כושר מאוחרת יותר.

כאשר הוא אינו מתרוצץ מאימון לאימון ומפטרול לסקירת כוחות או בחינת מגויסים חדשים, ניתן למצוא את לאנת'וריון הצעיר בביתו של אביו (היועץ לאנת'וריון האב), נוטל חלק באירועים שמארגן הלה (עם שלל תקרובת ויינות משובחים) עבור זרים נכבדים האוהדים את לורד אבאריל, כשהוא מתערב בשיחה לא פעם בנאומים חוצבי להבות; או יושב עם כמה מהקצינים הזוטרים בפונדק "עין הנחש" שחולש על הכיכר של ואלקוריל עילית.

 

"ורד הכוכבים": היחידה הרביעית והמובחרת שסרה למרותו של לורד אבאריל, היא יחידה של אורגי ערפל, מורכבת מפרשים כבדים (הגם שהם מסוגלים ויודעים היטב להלחם גם רגלית) וקשתים ארוכים שיודעים גם הם להלחם מגב סוס דוהר.

כוח העילית הזה, שבניגוד לשאר אנשיו של הלורד עוטה גלימות בהירות, כולל בתוכו לפי השמועה כמה וכמה פלדינים מיומנים, ששרדו את חורבן ממלכת האור שבמערב; ומונהג בידי קצין משמר מלכותי לשעבר בשם קאראליר מית'-גווינרוס, שאינו סר למרותו של לאנת'וריון הבן (ואומרים שיחסיהם מתוחים מאד, ולא רק מהסיבה הזו).

 

"עלמת המצולה": הכוח האחרון, הקטן והמובחר ביותר שעומד לרשות לורד אבאריל הוא משמר הטירה שלו; קומץ לוחמי עילית עטויים שיריון מהודר, עם סיכות ממתכת יקרה שמעוצבות כמו צלמית של עלמה עם שיער ארוך ומתבדר - יש אומרים, מזכרת לחרשית הנשק המנוחה מבין ואר-נארת'ול, אותה אהב תילסאריון אבאריל אהבה נואשת וחסרת סיכוי בנעוריו.

על הכוח הזה, מפקדת קוסמת אדומת-שיער ורבת עוצמה בשם אראנסירי - גולה רבת עוצמה וחסרת גיל מעיר הנמל טילמירלן, שיש לה חשבון מסתורי ומר עם נאמנות "הורד האפור" ועם העוצרת שבראשן באורח אישי; ולפי שמועות מסויימות שמתרוצצות בפונדקים, לורד אבאריל זכה אי-כה גם לנאמנותו של עוג מהצפון, לוחם-קוסם רב עוצמה שהסתכסך עם חבריו אי-שם בביצות אורגאקה; הגם שלא ברור מה יכול היה הלורד להבטיח כדי לזכות בנאמנותו של בן-ברית כזה.

 

 

העיירה מארוירת' ויריביו של לורד אבאריל

העיירה מארווירת', ישוב הגבול שבין בקעת קיירן ליער וארת'ארון ונקודת המעבר לכל הנוסעים ושיירות המסחר שבין שני האיזורים, שוכנת בתוך המנהרות האפלוליות שיצרו שורשיו של עץ אדיר שנישא לגובה עשרות מטרים מעל יתר עצי החנית המצהיבים של האיזור; אוסף של רחובות שבתיהם צמודים לקירות העציים, או מתפתלים סביב שורשי ענק שחודרים את הקרקע כמו צינורות עצומים; עם מעברים צדדים צרים יותר, שנכנסים לתוך חרכים בקליפה העצומה, ובורות עמוקים שבכמה מהם בוערות קטורות כדי להרחיק חרקי-מעמקים ומזיקים נוספים שמתחרים עם הדיירים האנושיים על מעמקי החלל האפלולי.

הגם שבאורח רשמי, מארווירת' נמצאת בתחום שיפוטו של לורד אבאריל, ואנשיו מזדמנים לכאן באורח תדיר במסגרת הפטרולים שלהם על דרך המלך הדרומית, הרי שבפועל, מזה עשורים העיירה עצמאית למדי, וחלק גדול מתושביה שוטם בגלוי את 'אדון הטירה הרמה', ובעיקר את הקשרים בינו לבין שכירי חרב וגורמים בלגיון השלישי של וארת'ארון, שהוא והמנהיגה הקשישה שלו רחוקים מלהיות פופולריים על כל תושבי היער. המחלוקת בין מתנגדי הלורד לתומכיו 'יורדת עמוק לתוך שורשי העיר', ומשתלבת בכמה וכמה יריבויות מקומיות.

 

"החווה השחורה": בית חווה גדול ומבודד יחסית שנמצא מרחק של יום רכיבה ממערב למארווירת' (ובפועל, יומיים שלושה של פילוס דרך ביער צפוף ולא ידידותי, לעיתים מוצף בבריכות בוץ). מדובר במתחם ישן ומבוצר עם חומות ושניים או שלושה מבני אבן כהה, שלא ברור מי היו בעליו לפני קריסת האימפריה – אם כי יש האומרים שהיה בבעלות מלומד מתבודד; כיום, המקום חרב ושקוע למחצה בתוך בריכת בוץ גדולה – אם כי על הקירות שעודם חשופים, ניכרים עדיין סימני שריפה שצבעו אותם בשחור עמוק ומפחיד, שאפילו צמחי ביצה ממעטים לגדול סביבו.

המסורת המקומית מספרת, כי לפני שלושה עשורים, שכנו בבית אחד מאחיו הצעירים של "יועץ הלורד" לאנת'וריון קור-אבאריל[4] ביחד עם אשתו הצעירה וילדיהם; אנשים במארווירת' (בעיקר אלו שאינם מתומכי אבאריל) אוהבים לספר כי הוגלו לשם בשל חמדנותו וצביעותו של היועץ אורטיריל, שמחד-גיסא דיבר גבוהה-גבוהה על ערכים אנ'מירים, אולם מאידך גיסא סילק את אחיו הצעיר ורעייתו, שייצגו את אותם ערכים באורח טוב בהרבה ממנו, כשהוא קובל על "האישה התכננית" שהרעילה את לב אחיו נגדו.

מסופר כי במשך כמה שנים, חיתה המשפחה הגולה בחווה, החלה להתבסס שם, ואנשיה היו מגיעים למארווירת' ומוכרים שם זפת ואבני-בוץ, בתמורה לציוד ומשקאות, כולל יין-עפצים משובח שהיה חביב מאד על בעל החווה או רעייתו. אלא, שאז, בבת-אחת, בעיצומו של חורף קשה וגשום, אבד הקשר עם המשפחה – ורק חודשים לאחר מכן, החלו להגיע שמועות שראש המשפחה נתקף בטירוף ורצח את רעייתו וילדיו, כשהוא עצמו מתאבד לאחר מכן; ויש אומרים, כי למשהו שנכרה מתוך הבוץ העמוק ועדיף היה שישאר שם, יד ורגל בעניין (עד כדי שמועה על רוח רעה שמסוגלת להכנס באנשים כמו דיבוק); וכי זמן קצר לאחר מכן, עשה החורף הסוער את שלו, וכל החווה הוצפה בכמות עצומה של מי בוץ, וחלקים רבים שלהם קבורים כעת מתחת לנוזל החום-שחור.

מאז, נחשב המקום כמקולל ורדוף רוחות, והמקומיים מעדיפים להמנע ממנו. יש המספרים, שרוחות הילדים שנרצחו הפכו לאורות תועים, שמסוגלים להשמיע הדים של צחוק ילדים קלוש, שמהפנט נוסעים ומושך אותם אל מותם, בעיקר בעונות הגשמים והבוץ הטובעני; יש הטוענים שראו בהמות גמלוניות מוזרות, הנראות כעשויות בוץ וסיבי צמחים, שורצים בבריכות בסמוך למיקומה המשוער של החווה (גם השביל שהוליך לשם, ניטש ונמחק כמעט לגמרי עם השנים). לעומת זאת, רבים במארווירת' מאמינים כי בתה של ראשת העיר הנוכחית, מאר'ליסיה (ע"ע), אינה בתה הטבעית, אלא אחת מילדי אורטיריל שנמלטה מהטבח ואיבדה את זכרונה, ומאר'ליסיה, שהיתה אז הרפתקנית ונוסעת נועזת, מצאה אותה במקרה תועה ביער – וכי שברי הזכרונות קשורים בשנאה התהומית של רל'אנדי הצעירה כלפי משפחתה הקודמת (לפי הסיפור) ולורד אבאריל.

 

מאר'ליסיה דיר'נורן, ראשת העיר הלא לגמרי רשמית של מארווירת', מהווה למעשה ראש מחנה יריביו של הלורד אבאריל; מאר'ליסיה היא אישה אנ'מירית גדולה ובהירה, שכוחה נראה במותניה גם לאחר יום הולדתה השישים (הגם שגילה המדויק לא ידוע). המראה שלה, על תלתליה האפורים הקצרים וכתובות הקעקע הצבאיות על זרועותיה, כשהיא הולמת בסדנה שלה, או שותה בחברת מכרים, הוא מחזה מוכר למדי בעיירה הדרומית.

מספרים עליה, כי נולדה דווקא בואלקוריל, ובילדותה הכירה היטב את בני אבאריל והיתה מיודדת איתם – בעיקר עם הגבירה אלת'ירלין, אותה העריצה מאר'ליסיה בגלוי וחלמה להיות לוחמת נערצת כמוה. לפי השמועות, שנאתה של מאר'ליסיה לתילסאריון אבאריל החלה לאחר העלמותה וכנראה מותה המסתורי של אלת'ירלין – מוות שמאר'ליסיה האמינה ומאמינה עדיין בכל ליבה, כי ת'ילסאריון הוא האשם האחד והיחיד בו.

מאר'ליסיה הצעירה נאלצה להמלט דרומה, לאחר שהשתכרה ונתנה פומבי לדעותיה, כולל איומים כי תחנוק את ת'ילסאריון אבאריל במו ידיה; לאחר מכן, בלתה למעלה משני עשורים ביער ואראת'ארון, בין היתר כנפחית בשירות הלגיון השלישי. מספרים עליה, כי באותה תקופה הרגה במו ידיה את אייל שחור עצום, מעוות ונוטף רעל – שראשו תלוי היום כמזכרת מעל היכל השתיה הפרטי שלה. לפי חלק מהסיפורים, היה לה בן-זוג בדרום, אבל הדברים הסתיימו באורח טראגי – עניין שמאר'ליסיה אינה מוכנה לדבר ומקדירה כמו סופה כאשר היא נשאלת בעניין (אם כי מספרים, כי הדבר קשור לטינה בינה לבין כמה ממפקדי הלגיון השלישי).

כך או אחרת, בסופו של דבר היא שבה והתיישבה במארווירת' – מבוגרת, גדלת-גוף ומצולקת; ועמה הביאה ילדה צעירה (רל'אנדרי, ראה ערך), שהבריות מתווכחות, האם היא שלה[5], או שמא הנפחית הגדולה מצאה אותה משוטטת ביער, או הצילה אותה מגורל אפל באחד ממסעותיה, לפני שאימצה אותה.

הגם שלטענתה, חזרה לבקעת קיירן אך בכדי להשתקע ולחיות חיים שלווים כבעלת מלאכה, מאר'ליסיה צברה כוח ותומכים בהדרגה, כאשר סייעה מאד לארגן את אנשי העיר ולהדוף פשיטה גדולה של יצורים חרקיים, תוך מציאת ושריפת הכוורת הנתעבת שלהם; ובהדרגה, רבים מראשי המשפחות המקומיות החלו לרחוש כבוד לקולה המחוספס, שידע לומר דברי טעם קצרים וקולעים; בין היתר בכל הנוגע לארגון הכספים של העיר ויחסיה מול הסוחרים השונים; הגם שמספרים, כי טעות יהירה שעשה יועצו של לורד אבאריל, לאנרת'וריון האב, סללה את דרכה של מאר'ליסיה והביכה מאד את תומכי הלורד בעיירה הדרומית – עניין עליו הלורד לא סלח עד היום ל"יועצו הנאמן" ודודה של רעייתו.

מאר'ליסיה טוענת כי אינה מעוניינת בעימות ישיר עם לורד אבאריל (והגם שלעולם לא תודה בכך בפומבי, היא אינה מחבבת את קנאי הפאר'ליל הצעירים ומבינה את הסכנה שנשקפת מהם, גם לאנשים מסוגה), וכי לשני הצדדים יש אינטרס לשמור על שקט ולתמוך במסחר שעובר בעיירה; אולם מנגד, היא אינה מהססת להגדיר את התוכניות והעמדות שלו כטירוף – בעיקר בכל מה שנוגע להבאת שכירי חרב מהדרום אל תוך מעבר וירת', חתירה תחת המועצה של הבקעה, ומה שנראה כנסיון לפוצץ את הסכם השלום בין מאמיני ההשתקפות הכחולה לעוצרת הורד האפור, מה שעלול להפוך את הבקעה, במוקדם או במאוחר, לשדה קרב; ויודעי דבר אומרים כי מתחת לכל, לא סלחה ללורד אבאריל לעולם על מה שקרה לאלת'ירי, והיא מחכה לעת הנכונה לנקום בו – הגם שהיא יודעת היטב כי המיליציה של מארווירת' אינה בת תחרות לצבאו של שנוא נפשה.

 

רל'אנדרי דיר'נורן ("ליוטננט ראלר"): בתה הצעירה (יש אומרים המאומצת) של ראשת העיר, היא אישה צעירה ומרשימה, בנויה היטב, בעלת שיער צהוב ארוך ודיבור רהוט, נלהב וכובש. לפי חלק מהסיפורים במארווירת', היא בתה של ראשת העיר מאהובה המנוח מדרום ואראת'ארון; ולפי גרסה אחרת, מאר'ליסיה מצאה אותה היכנשהו ביער – ויש המרחיקים לכת ומספרים, שרל'אנדרי הפעוטה היתה הניצולה היחידה מפרשת הרצח ב'חווה השחורה' (ע"ע), מה שהופך אותה למעשה לנצר למשפחת אור'טיריל ושארת בשר של יועצו של לורד אבאריל ושל ליידי אבאריל עצמה[6].

כיום, רל'אנדרי היא באמצע שנות העשרים שלה, וידועה כהרפתקנית צעירה שמלאה תמיד בסיפורים (אולי מוגזמים בעליל) על הצלחותיה – בין היתר, טענתה כי צמיד עתיק ונדיר שמצאה לאחר קרב גבורה חסר עדים, הקנה לה כוח כשפים חזק שקשור באור בוהק; מסתובבת עם תלבושת צבעונית וצעקנית, ולמרות מוצאה האנ'מירי בעליל – היא ככל הנראה התומכת המושבעת והקולנית ביותר של הפאר'ליל, ושנאתה ללורד אבאריל ומשרתיו (כמו גם רצונה להתעמת איתם בפועל) בוערת וקנאית בהרבה משל אמה.

רל'אנדרי, שהפכה את עצמה למפקדת 'מיליציה' קטנה של הרפתקנים (רובם ידידים קרובים וחלקם מאהבים שלה), וזכתה לכינוי הספק רציני וספק מלגלג 'ליוטננט ראלר'), מעריצה בקולניות כל דבר שנוגע לפאר'ליל ולמנהגים שלהם, ומסרבת בתוקף לשמוע כל ביקורת, לרבות הערות כי לפי דתו המחודשת של הנביא הירוק, מעמדה של נשים כמוה עתיד לצנוח לזה הדומה לסחורה. לשיטתה, כל הדברים הללו הם הגזמות או שקרים שמפיצים 'אנשים מלאי שנאה' כמו לורד אבאריל, או לחלופין הם "תגובה מוצדקת לכל התעללות של האימפריה באנשים הנפלאים האלו".

ידועה למשל הפעם בו, במסגרת עימות עם אחד מקציני הלגיון השלישי שהזדמן לעיירה, צעקה לעברו כי "היא אינה מעוניינת לשמוע יותר אנ'מירים זקנים; היא רוצה להקשיב דווקא לפאר'ליל, לגורג, ולכל שאר היצורים החיים הנפלאים על-פני האדמה העתיקה והמבורכת הזו".

כמה מידידיה, לרבות בן פאר'ליל בשם ארנאז, שאר-בשר רחוק וגולה של משפחת אנזאריון שהסתבך בזמנו עם 'מעגל עופרים אדוק מדי' בו היה חבר, מזהירים את רל'אנדרי שהיא נספחת מדי בפרשנות האישית והמקורית מדי שלה לדת הפאר'ליל ולאורח שבו היא נותנת לה פומבי; וכי כמה מאנשי השיירות של לורד אנזאריון שעברו בעיירה כבר החלו לוטשים בה מבטים זועמים ואפלים, אולם רל'אנדרי מסרבת לשמוע.

יש אומרים כי גם אמה של רל'אנדרי מנסה לרסן את בתה, ועד כה שללה, גם אם בעדינות, את כל רעיונותיה להתעמת במישרין עם אנשיו של אבאריל – בין היתר, בנימוקים שתחילה עליה לאמן את אנשיה, ולסיים בהצלחה מטלות פשוטות יותר, כגון ביעור של מיני יצורים מזיקים שמטרידים את שולי העיירה, ואת הפונדקים והחוות הסמוכים אליה.

מספרים, כי כוח ההרפתקנים שהקימה רל'אנדרי, התבטאויותיה הפומביות התדירות, והסיפורים על צמיד הקסמים שלה, הגיע גם הגיע אל אוזניו של לורד אבאריל במרומי הטירה שלו; בין היתר באמצעות מפקד המשמר שלו, לאנת'וריון הבן, שביקש כמה פעמים מהלורד את הכבוד לפשוט על 'הקן של הזונה' ולהסיר מעליה את ראשה במו ידיו (יש האומרים, כי לאנ'תוריון עצמו לא נעדר אינטרס אישי, ולא רק 'נעלב בשם הלורד הרם שלו' – וכי לפני שנים, הוא ורל'אנדרי היו דווקא מקורבים ואולי אפילו יותר מזה, לפני שהפכו לשונאים בנפש).

לורד אבאריל, מצידו, סירב לתת אישור והסתפק לפי השמועה בצחוק יבש.

"אה, ידידי הצעיר וחסר הסבלנות. עוד יבוא היום בו נבחן את כח הקסמים ה... אדיר של ליוטננט ראלר וצמיד-הגיבורים הכל-יכול שלה, ונלמד אותה בדרך הקשה מה ההבדל בין שאגאט שחור לשאגלוט גינה[7]. כרגע, חוששני שהיא משרתת אותי טוב יותר כשהיא חיה, נושמת ודברנית, כך שהנקמה הקטנה שלך תאלץ להמתין. האם היין לטעמך, נערי? אני רואה שלא נגעת כלל בגביע שלך".

 

 

מהיכן באה הדמות?

 

ולקוריל: הדמות נולדה למשפחה אנ'מירית טהורת-דם (או לכל הפחות משפחה 'מעורבת' שמחשיבה את עצמה כאנ'מירית), שחיה באחד מבתי האבן הנוחים יחסית של העיירה ולקוריל תחתית, או אם התמזל מזלה, בבתי המידות המפוארים של ולקוריל עילית.

בין אם מדובר במשפחה שחיה מסחר במחצבים מקומיים, יצירת שכיות חמדה מהם, או אולי דווקא מהשדות הנאים שסביב ולקוריל (שלא לדבר על אלו שהתמזל מזלם להיות בשירות ישיר של הלורד או המשמר שלו), הרי דמות שכזו גדלה לחיים נוחים יחסית, במקום שחולש על דרך הסחר הדרומית, מתחת לעינו הצופה תמיד של לורד אבאריל; בין אם הדמות מאמינה בכך כיום או לא, היא גדלה על סיפורים של ימי הזוהר של האימפריה, והבגידה הכפולה של אספסוף המורדות של ורד אפור והפאר'ליל החמדנים והקנאים, שניצלו את האסון לטנף ולהחריד את שרידי התהילה של ימי קדם; ועל כך כי הלורד היוצר בטירתו הרמה, הוא למעשה המעוז האחרון שזוכר את תהילת האימפריה ועמל להשיב את האדונים האמיתיים על כנם, או לפחות לבלום את בני העוולה, הבוגדים והפראים מלטנף ולהשחית את מה שנותר מהם; כי עינו של הלורד רואה הכול, ובטירתו חבויים אוצרות רבי-עוצמה מימי האימפריה, שיום יבוא ויוצאו למערכה; אסור לפקפק בלורד, בכשרונו ובחוכמתו, וגם מסוכן מאד לנסות.

 

מארווירת': הדמות גדלה באווירה החופשית יותר של מארווירת', על רחובותיה המוצללים שבין שורשי העץ הענק, פונדקיה ההומים בהם ניתן לדבר בחופשיות יחסית ולפגוש נוסעים רבים שחולפים בין יער וארת'ארון לבקעת קיירן ולהיפך; משפחות רבות עניות יותר מתושבי ולקוריל, ומצטופפות ב'בתים' שהן למעשה מנהרות צרות בתוך חלל הגזע או אחד השורשים, ומתפרנסות משלל עבודות כפיים – החל מהפקת שרף ודבשה, המשך בשירותים לנוסעים על הדרך, וכלה בחקלאות וחטיבת עצים; אחרות מתפרנסות ממסחר זעיר ורוכלות, ויש אף כאלו – בעיקר בישובים הקטנים יותר ובחוות סביב מארווירת', שחיים מצייד ופרוונות.

מארווירת' של היום היא מקום חופשי יחסי, הגם שצילו של לורד אבאריל שורה עליה, והיא קרועה בין תומכיו ומתנגדיו של לורד אבאריל, כאשר רוב האחרונים תומכים בראשת העיר מאר'ליסיה, וחלקם גם בבתה הנלהבת והקנאית; אנשים רבים עוברים בה, חלקם סוחרים וחלקם שכירי חרב ומבריחים, וגם טיפוסים מוזרים עוד יותר – שכל מי ש'עיניו בראשו' יודע או לפחות אמור לדעת שלא כולם ניתנים לאמון.

 

קלסוריל החדשה (אורגי ערפל): הדמות היא אורגת ערפל שזוכרת בבירור ובמעורפל את תפארתה של ממלכת האור שממערב לים, ואת זוועות החורבן – בין אם מדובר באלו שהיו חיילים ואבירים בצבאו של המלך האחרון ובין אם מדובר (ואלו הרוב) בצעירים שהיו ילדים ונערים כאשר החומות נפלו, ובני-אדם פראיים ובוגדניים, כמו גם המוטאציות של האנ'גורג, היו בכל מקום, שרפו את הדנים והפכו את הרחובות העתיקים ויפיפיים לנהרות של דם.

כעת, לאחר חיי פליטות או אולי מעבר דרך 'ידו הנעימה' של סוחר עבדים, הדמות התגלגלה ובלתה את השנים האחרונות במתחם האבן החומה ומוכת הרוחות שבין טירת אבאריל לבין פתחת הגיא המזרחי על החורבות העתיקות ומוכות האפלה ששוקעות שם לאיטן בתוך המפולת והחול.

מתחת לנסיון, יש האומרים הכמעט כפייתי, לעתר את בתי האבן הסדוקים בפרחים, משוכות, פסלים וקישוטים שיזכירו את המולדת הישנה, והכבוד המחודש (לפחות למראית עין) בכך שהגולים מצאו בית חדש, וחלקם משרתים ביחידות העילית של לורד אבאריל ועוטים את מדיו, המתח בתוך 'המשכן המחודש' הוא גדול, ומתחתיו שורצות אכזבה ועצב עמוק.

מתחת לגינונים ולמאמץ המשותף 'לשחזר את האגדה' או שרידים ממנה (אגב שאורגי הערפל שלא בשירות ישיר של לורד אבאריל עוסקים בכריה, עבודת אבן, אריגה ולעיתים גם צורות מוזרות של גננות), הדמות נחשפה למתח הגדול בין מנהיגי הקהילה, הדורשים נאמנות והוקרת תודה ללורד אבאריל, וממריצים את האחרים לנסות 'להעמיד פנים' שהם חיים כמו פעם, לבין רבים אחרים, שממורמרים על ההתנשאות של אבאריל וחצרו, ועל היחס שזכו מבני אדם בכלל; על כך שהם נאלצים לחיות ולהעמיד פנים שבתי האבן החומה בפתח החורבות הם 'כמו הבית שאבד' ולשחזר חלקים ממה שאבד באש ובדם, ככל הנראה ללא שוב.

 

קלאן גיר-מירץ' (גורג): קלאן גיר-מירץ' שכן פעם בעמקים הסלעיים לא הרחק מטירת אבאריל; והיה קלאן גדול בעל אם ביצים משל-עצמו, שמצא פרנסה ובשפע ממי הגופרית ומהאצות באיזור, מהם היו רוקחים שיקויים, מאכלים וצבעים, שבני-האדם היו קונים במחיר מפולפל.

אלא, שמזלו של הקלאן השתנה לרעה, כאשר כורי הגופרית שלו חפרו עמוק מדי, ושחררו זוחלים טורפים, שהפילו רבים מבני הקלאן וגם טרפו את אם הביצים הגדולה ורבים מצאצאיה הצעירים ביותר. אלו מהגורג ששרדו, נאלצים לחיות מסביב לבני-האדם ולמצוא את פרנסתם משיקויים זולים ורוכלות,  כאשר – חרף המדיניות הרשמית של לורד אבאריל שהורה לסבול אותם – רבים מבני האדם בזים להם, או גרוע יותר, מתנכלים להם בתור אספסוף של גנבים ונוכלים קטנים וחסרי ערך, שאולי מרגלים עבור אויבי הטירה.

בני גיר-מירץ' (שמסופר עליהם, שעורם מעט צהבהב יותר משל גורג אחרים – אולי בהשפעת הגופרית בה עסקו במשך דורות על דורות) נאלצים לחיות באורח רופף יותר מקלאן גורג רגיל; חלקם מחכים במעט את בני האדם המקומיים, ואחרים ממתינים לכך כי אחת מהנשים שנותרו בקלאן, תתפתח מספיק כדי להפוך ל'אם ביצים גדולה' חדשה – מה שיצר תחרות עזה, חלקה גובלת בשנאה של ממש, בין המועמדות. גורג צעירים לא מעטים, מנגד, חולמים על העושר והמחצבים שאבותיהם נאלצו לנטוש בעמקים המוצללים כאשר ברחו מהלטאות הטורפות, וחלקם חולמים לצבור כוח די הצורך בכדי לקחת בחוזק יד את מה שמגיע להם, ולנקום נקמה אכזרית בזוחלים הטורפים ובכל הביצים שלהם – כמה מהם, הפכו עם השנים להרפתקנים צעירים שצברו ידע על ארץ הנקרות והגאיות המסוכנים ממזרח לטירה, ומחפשים לא פעם חומרים וצמחים כאלו ואחרים שגדלים בה.

 

 

הצעות להרפתקאות


קיצור דרך שהסתבך
: הסוחרים בשירות לורד אנזאריון מאסו זה מכבר ביחס המזלזל ובמיסים שהם נאלצים לשלם כאשר העגלות שלהם עוברות בעיירה ולקוריל תחתית או אף לידה. סוחר שאפתן שרוצה מאד להרשים את אגראנד אנזארט, משקיע כספים ושוכר אנשים כדי שישמישו מחדש שרידים של מה שנראה כדרך ישנה העוקפת את ולקוריול ממערב, דרך היערות.

אלא שהסיפור מסתבך, כאשר אנשיו של לורד אנזאריון מגלים שהשביל שניסו לשחזר מסתיים במערכת של חורבות שקועות עמוק בין עצי החנית הצהובים ובריכות הבוץ, שנראים כמו גרסה עתיקה ומפוארת בהרבה של 'החווה השחורה' – כולל מקדש קטן שנשמר כמעט במלואו. סביבו, עומדים פסלים של אבנוני מערה או יצורים דומים להם שגולפו מאבן בוץ שחורה, כאילו הם קפואים בתנוחות קרב.

אלא, שהמקום שורץ מפלצות מוזרות שצדות את האנשים בזה אחר זה; ויתכן שגם כמה מהפסלים אינם דוממים לגמרי; הן אנשיו של אנזאריון והן כוח של אנשי אבאריל שנשלח כדי לגלות מה יריביו זוממים ולבדוק האם אפשר לעצור אותם, נתקלים בכוחו של משהו עתיק שנקבר עמוק מתחת למקדש, ואינו מבחין בין תומכי הלורדים השונים.

 

המשקה הלא נכון: אלטריק, בנו הבכור וההולל של לורד אבאריל, תמיד גילה חיבה יתרה (או מיותרת) לעצור לשתות במקומות שאינם הולמים את מעמדו, וגם לבזבז סכומי עתק על משקאות חדשים ויקרים כדי להתנסות בהם.

כאשר באחד מביקוריו בטירה של אביו, לורד אבאריל, אלטריק מתנהג באורח מוזר, מתחיל לעלות חשש שבפעם הזו, הצליח למצוא גם חברים חדשים לשתיה וגם משקה חדש שהכניסו אותו לצרות צרורות מסוג חריג אפילו עבורו. בעוד שליידי אבאריל מגינה בחירוף נפש על בנה, ומוכנה להורות לעצור או אפילו לסלק הרפתקנים חטטנים ששואלים שאלות מיותרות, הרי הקוסמת אראנסירי, או אולי אלאנדרין קור-אבאריל (שהזדמנה בעצמה לביקור בית לרגל אותו חג), חושדות ומוכנות לשלם לכמה הרפתקנים עבור חקירה מהירה וזהירה.

כתובת קעקע מוזרה וכמה רמזים אחרים, עשויים להוביל את הדמויות לחבורה של אלכימאי גורג מנודים, שהסתלקה מהאיזור בחפזון או אולי דווקא מסתתרת היכנשהו בפאתי ולקוריל עילית, וברשותם שק גדול שהתנועע והשמיע קולות מוזרים; האם יתכן שלאחר ערב שתיה עם אבאריל הצעיר, השתמש אחד מהם בנוזלי גוף של הלה, כדי ללבוש את צורתו ולחדור לטירת אבאריל תחת מסווה? וכיצד הדבר קשור לשמועה על פשע מתועב במיוחד שביצע אביו של לורד ת'ילסאריון, בטרם נבגד ונהרג בידי בתו הבכורה? או לחלופין,לביקורה החטוף של המצביאה 'רסיס קרח' בטירה, לפני כמעט מאה שנים שלמות?

 

התיבה של אומ'גניר הזקן: המבוגרים שבין תושבי ולקוריל, זוכרים עדיין את אומ'גניר הזקן – הרפתקן וחייל של הלגיון השלישי בדימוס, שהפך לסוחר מפוקפק של תכשיטים ומחצבים, וסיים את חייו בכיכר הגרדום של העיירה, לאחר שנתפס מוכר זיופים של הנזר האגדי ושל תכשיטים אחרים של בית אבאריל, בטענה שהם 'העתקים מוקדמים' של המקור רב-העוצמה.

הגם, שכולם סברו שרכושו של אותו זייפן הוחרם בידי אנשיו של לורד אבאריל, הרי בחדרה של אישה בעלת מוניטין ומקצוע מפוקפק שמתה בנסיבות מוזרות בחדרה המהודר בפונדק "הזקן והעייט" שבפאתי מארווירת', נמצא מכתב בכתב ידו של הנוכל המנוח, שנועד לבן ממזר או שותף לשעבר, ומרמז על קיומה של תיבה חבויה היטב, מלאה בדוגמיות מזוייפות נוספות, וגם... עוד משהו; אולי אבן יקרה נדירה מאד שהנוכל שם עליו את ידו וטרם הספיק למכור לפני שנאסר.

הדמויות, שנשכרות בידי 'פטרון' עלום שמעדיף לשמור על פרטיו בצנעה כדי לחקור ולהשיג עבורו את התיבה, מוצאות את עצמן נאלצות להלחם על חייהם כנגד חותכי גרונות מהסוג הגרוע ביותר, בעודן חוקרות את החידה המוזרה שהותיר הנוכל אחריו – יתכן שאחד האדונים הגרועים ביותר מצפון יער וארת'ארון – לורד נער אכזרי במיוחד – מוכן לעשות הכל כדי לשים ידיו על התיבה;
ושמא, קיים קשר בין הסיפור לבין חבורה של ותיקי הלגיון השלישי שיצאו לחפש אוצר, ואיש מהם לא נראה עוד בין החיים?

 

חיזור מסוכן: לאנת'וריון הבן, שמפקד על חלקים מהמשמר של לורד אבאריל, חוזר ממסע שערך ממארווירת' כשהוא כעוס, יהיר וקצר-רוח במיוחד (יש האומרים, שנפגש בחשאי עם אהובתו הישנה ויריבתו המרה בהווה, 'ליוטננט ראלר', והפגישה לא הסתיימה בטוב).

בעוד הוא מסרב לספר מאומה על קורותיו בדרום, נראה שהאביר הצעיר נשבע בינו לבינו לשים יד על אבן-חן אגדית בצבע דבש, שלפי סיפוריהם של הגורג מקלאן גיר-מירץ', שקוע עמוק בתוך בריכה לוהטת של רעל, וחביבה מאד על לטאה מפלצתית ערמומית ומסוכנת במיוחד. נראה, שהאביר הצעיר נחוש בדעתו להשתמש ביהלום כדי להשיג את ידה של 'הכלה האבלה' מקלסוריל החדשה ולהפוך את אורגת הערפל היפיפיה לשלו – בטוב או שלא בטוב.

הרפתקנים ששכר לאנת'וריון מגלים, שגם ליוטננט ראלר שכרה אנשים להשיג את אותה אבן; ויתכן כי יש קשר בין האגדה על אבן הגופרית לבין החשבון הלא גמור בינה לבין לאנת'וריון הבן. האם יתכן כי שני היריבים המושבעים היו, לפני כמה שנים, נאהבים וחברים באותה חבורת הרפתקנים, שאיש אינו מדבר על הסיבות בגללם התפרקה – או אולי הושמדה?

 

מקדש העופר המקפץ: חבורת נוסעים, שנראים כמו 'מעגל עופרים' אדוק במיוחד מבר-אנזורל, מגיעים למארווירת', משכתנים בפונדק 'הזקן והעייט' שהומה מיני אומנים ובעלי מלאכה משוחררים– ונושאים חן וחסד בפני 'ליוטננט רארל' הנלהבת, שמביאה אותם לארוחה חגיגית על שולחנה של אמה.

הליוטננט, שמוקסמת מהשירים הדתיים והסיפורים על 'בעלי הקרניים' הקדומים שהחבורה חולקת עימה, מתלהבת מהאגדה על מעגל אבנים עתיק שפעם נערכו בו טקסים של הדת הישנה, ונחרדת מהרמזים לפיהם אנשיו של לורד אבאריל, או שכירי חרב והרפתקנים ששכר אחד מהם, מחפשים את אותו מעגל אבנים מקודש כדי לטמא אותו.

למרבה האימה, עד-מהרה עשויה להתגלות העובדה, כי המקום המשוער של המעגל נמצא באיזור מסוכן של בוץ תובעני, לא רחוק מ"החווה השחורה"; ושיתכן כי אלמתים מוזרים שיש להם קשר למר-גורלם של הדיירים הקודמים מסתובבים שם... אחד מהם, לפחות, דומה למדי לדמות מוכרת מאותו סיפור ישן.

אלא שהגרוע מכל עוד לא נאמר – יתכן, שאותם 'עופרים אדוקים' ששבו את ליבה של ליוטננט ראלר הם שונים למדי מכפי שהם מציגים את עצמם, ולא סוגדים אך ורק ל'אבא בעל הקרניים' של הפאר'ליל. אם הדבר נכון, הרי לא רק שהליוטננט הצעירה והנלהבת תגלה במאוחר שהקורבן המיועד למעגל האבנים הינו היא בעצמה, אלא שבכוונת החבורה (אחרי שיבזזו את הצמיד המכושף של רל'אנדי, במטרה להעביר אותו לאי-מי מסוכן שמעוניין בו מאד) להטעות את אנשיו של לורד אבאריל ולשתול לצד גופתה רמזים שיביאו לפריצת מהומה בין תומכי הלורד ותומכיה של ראשת העיר.

 



חזרה לערך הקודם | עבור לערך הבא | חזרה לתוכן העניינים


_______________________________________________

??????? - ????

חזרה אל האינדקס של קלדאריה


כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.

 

 

 

 



[1] הגם שבפועל יש מקומות והרים גבוהים בהרבה שהקצה המזרחי של בקעת קיירן עולה אליהם.

[2] שושלת גברים – שושלת שעושה שימוש במוסד הנישואין, ומעבירה את תאריה מאב לבן; להבדיל משושלת נשים, בין אם כוהנות או לאו, שיכלו להרות ממי שליבן חפץ בו בלא לתת לו מעמד רשמי כלשהו, ולהעביר את שמן ותארן לבנותיהן. לפי המסורת של האימפריה, 'שושלת גברים' לא משנה את מעמדה בהכרח או מתעלה למעמד שמעליה, גם אם בחלק נכבד מהזמן היא נמשלת בידי אישה.

[3] למעשה, שנתיים בערך לאחר רצח הנציב האימפריאלי האחרון לוסטירן ובני משפחתו.

[4]לא אביה המנוח של הליידי ארמילין, אלא האח הצעיר יותר, שגם שמו נשכח והושמט משום-מה מהרשומות.

[5]למרות שנראה כאילו כמעט ואין כל דמיון במראה בין האם לבת.

[6] אלו הטוענים כך מצביעים בין היתר על צבע השיער הצהוב-בהיר, ועל מבנה הגוף שדומה בהרבה ללאנת'יריון הבן ולליידי אבאריל, מאשר לגופה הגדול והמוצק של מאר'ליסיה.

[7] השוואה בין הזוחל המפלצתי אדיר-הכוח והשטני מאגדות העוגים, לבין שאר-בשרו הרחוק, הלא תבוני, שאינו עולה בהרבה בגודלו ומוחו על תרנגול הודו.