kiern vale sig2.png

רשומון 'האיזור למתחיל' של עולם המערכה מלסטרה

פרק 2: החיים בבקעת קיירן

 

_______________________________________________

חזרה לערך הקודם | עבור לערך הבא | חזרה לתוכן העניינים

 

מאכלים ותזונה בבקעת קיירן

 

 

 

תזונה באיזורים הכפריים

תזונתו של האיכר או הפועל החקלאי הקטן ברוב חלקיה של בקעת קיירן, מבוססת במידה על שני סוגי הדגן המרכזיים שגדלים בה:

שעורת-הרוח בעלת השיבולת הרחבה והגוון החום, שמטיבה לגדול על מדרונות סלעיים וצומחת כמעט בכל מקום בבקעה.

השיבולת הקראנית אדומת הראש הגבוהה והדקיקה יותר, שהיא צמח עדין ותובעני בהרבה, שדורש אדמה משובחת וגדל בכמות מצומצמת יותר בקרקעות משובחות - בעיקר באיזורי שליטתו של לורד אנזאריון במרכז הבקעה ובכמה מקומות סביב אגם רלארן.

הלחם של בקעת קיירן נעשה בדרך-כלל מערבוב בין שני סוגי הדגנים, כאשר ככל שהוא משובח יותר, כך גדל האחוז של הדגן אדום הראש, שנותן ללחם מרקם אדמדם, עדין ומעט חריף; ולהיפך - ככל שהוא פשוט יותר, כך גדל האחוז של שעורת הרוח, מה שהופך את הכיכר לחומה יותר, גסה יותר ובעלת טעם כבד ונייטראלי יותר - וגם נוטה להתפורר ביתר קלות. לחם קיירני משובח, יכלול בתוכו גם שברי דמדמניות מקומיות, בעיקר עסיס מפטל הלשם, ולעיתים גם חמאה מקומית.

 

דייסת בראק ושיכר-סערה

בנוסף ללחם, שעורת הרוח היא המרכיב המרכזי בשני מאכלים נוספים המוכרים היטב לאיכר הפשוט בבקעת קיירן: דייסת שעורה כבדה המכונה 'בראק' (Brak), שמכילה לעיתים (ככל שידם של בני הבית משיגה) חלקי פירות (תפוחים או אגסים, בדרך-כלל), או לחלופין ביצים, ככל שיש לבית תרנגולות מטילות, ואפילו נתחי בשר אם היד משגת - בדרך-כלל בימי חג, אם בכלל.

כמו כן, משעורת הרוח מתסיסים את 'שיכר הסערה' (Storm ale), שהוא המשקה הפשוט הנפוץ ביותר בבקעת קיירן - בירה פשוטה, גסה וחומה-כהה, שזכתה לשמה בשל הרעשים דמויי הרעם שהבלילה שלה מפיקה במהלך היצור.


את התפריט הבסיסי נהוג לגוון, במידת האפשר, בפרות מקומיים וביצים; ומי שמסוגל לגדל עז או פרה, או שידו משגת לשלם לבעלי עדר מקומי או רפת כפרית, יכול להעלות על שולחנו חלב וגבינות מקומיות פשוטות.

 

 

תזונה בעיר המחוז

השינויים לאחר ההתנפצות הגדולה, לא רק שהביאו לאנ'מילרור פליטים שהתקבצו ברבעי עוני מחוץ לחומות, אלא גם הרעו את האדמה עצמה ופגעו בחקלאות הקטנה שהיתה נהוגה בשולי העיר; לכן, דגן ומצרכים אחרים שנהוגים בכפר, הפכו קשים יותר להשגה ויקרים יותר; כיום, רק מעטים מתושבי העיר שאינם נמנים על המעמד הגבוה מסוגלים להחזיק חלקות קטנות - בדרך-כלל באדמה מוגבהת ובמרחק מה מהעיר, ומוכרים את סחורתם במחיר מפולפל.

את רוב הדגן, כולל הפשוט והזול יותר, יש צורך ליבא מהחלקים החקלאיים יותר של בקעת קיירן, ורק לחברי הגילדות והסוחרים (כולל אלו שעדיין מתפרנסים ממתן שירותים לזרם הדליל של נוסעים שיוצא ונכנס מהעיר) יש כסף לשלם עבור אספקה שוטפת ממחוזות הכפר, קל וחומר להעלות על שולחנם מותרות כמו גבינות, ממתקים וריבות, שלא לדבר על בשר.

 

לעומת זאת, בני המעמדות הנמוכים ובעיקר ברבעי העקורים שנבנו על אדמה בוצית שחלקה מדיף ריחות גופרית חלושים, נאלצים להסתמך על שילוב בין תנובה דלילה של שיחי גרגירים ולעיתים עץ פרי קטן ומעוקם ותרנגולת או שתיים שהם מצליחים לגדל סביב הבקתה הקטנה שלהם, עם תנובתם של צמחים יחודיים - רובם במקור צמחי מערות שהתפשטו החוצה והחלו לשגשג באדמת הביצה הגופרתית שמקיפה את העיר.

 

טחב המרחץ ("ספחת האבנון"): סוג טחב שהפך נפוץ מאד בעיר וסביבותיה, וגדל בקלות כמעט בכל מקום לח, חשוך וחמים. קל מאד לזהותו, לפי המרבדים הלא סימטריים שלו,שגונם אפרפר-צהבהב, ומתוכם מזדקרות 'בליטות' במקום בו הטחב שעיר וגדול יותר - עניין שהקנה לצמח את שמו הנפוץ.

ספחת האבנון, שאפשר לכתוש אותה לבלילה גסה בעלת טעם מריר-מתקתק שנחשב נאלח למדי, אולם אכיל בהחלט ואפילו מזין ברמה מסויימת עבור מי שאין לו ברירה אחרת, הפכה הן ליסוד של מאכלים רבים של דלת העם באיזור עיר המחוז, והן למקור לטווית האריג הגס הידוע בשמות 'אריג-טחב' (Mossweave) ו-'בד ביצות' - חומר ששימש בעבר בעיקר לחבלים, וכיום משמש לא רק את הגורג המקומיים אלא גם רבים מבני האדם עבור פרטי לבוש.

 

טלף הדרקון ("ריר לטאות"): צמח מערה נפוץ ומוכר, שגדל על קירות ובאדמה בוצית, ולעיתים קרובות צומח סביב ובתוך מרבדי טחב המרחץ. ידוע בעלים חיוורים ובשרניים, בעלי דוגמה צהבהבה-חומה על העלים (ובמידה מועטה יותר גם על הגבעולים), שמזכירה ציור גס של קשקשים גדולים. העלים מרירים ושמנוניים, אולם כאשר הם נכתשים עם בשרה של פטריה נפוצה בשם פקועת ביצות, ניתן להפיק מהם ג'ל מאכל שמנוני ורוטט בגוון אפור-ירקרק-חיוור.

 

 

פיתות זב (Zeb)

התחליף המקומי ללחם הקיירני, הוא מעין פיתה אפרפרה, שמנונית ועבה המכונה "זב". מאחר ובלילת טחב המרחץ לבדה היא נוזלית מדי ואי אפשר לגבש אותה לקמח שניתן לאפות, הרי שבכדי להפיק את קמח הזב, יש לערבב אותה עם כמות קטנה של קמח שעורת-רוח שמיובא מאיזורי הכפר, ולמרוח את הפיתות בג'ל כף הדרקון כדי שלא יתפוררו. ככל שהזב מכיל בתוכו אחוז סביר של קמח שעורה, כך הוא מתפורר פחות לבלילה גסה, ויש בו 'עורקים' חומים.

 

פיתות זב משובחות: אזדאן בת גודזאר (כיום ליידי אזרין ואר-אורסיל) טבחית שנישאה למלומד ועלתה לגדולה, עשתה חלק ניכר מהונה ותהילתה מהמצאת גרסה משובחת מאד של פיתת הזב השמנונית ובעלת הטעם החמצמץ-גס, שהפכה במהירות למאכל תאווה יקר, בעל מרקם חמצמץ-קרמי עם 'עומק', גוון חום-לבנבן וניחוח מגרה; המאכל החדש הפך לאופנתי ואהוב מאד, ורבים מעשירי העיר פותחים בשמחה את ארנקיהם כדי להצטייד בו.

הזב המשובח, מבוסס ככל הנראה על החלפת שעורת-הרוח בבלילה בקמח אדום-ראש משובח, ושימוש בחמאה כפרית משובחת במקום ג'ל כף הדרקון, והכל בתוספת מה שאזדאן טענה שהוא תבלין סודי (ועוד כמה הפתעות) שלמדה מאביה.

 

 

"מרק מערות"

לצד הזב, המאכל המזוהה ביותר עם עניי העיר הוא מה שמכונה 'מרק מערות' (ולעיתים בלעג גם 'קדירת המרחץ'), שמבוסס על הרתחה של בלילת טחב המרחץ וג'ל מעלי כף-דרקון, אליה משליכים פחות או יותר מה שאפשר - החל מירקות ירודים, ביצים וגרגירים אם יש, בשר מתקתק-צמיגי של דגי מערה גמדיים, וכל דבר אחר אכיל או אכיל למחצה שהצליחה המשפחה לגייס.

בדרך-כלל, מתקבל מרקם נזידי סמיך ולא נעים, כאשר הג'ל האפרורי של כף-הדרקון נוטה לצוף למעלה בגושים, וכאשר הנזיד מתקרר, יוצר שכבה שמנונית ורוטטת מעליו, בתוכה נתקעים חלקים מהתוספות שהוכנסו אל תוך הקדרה.

המאכל הזה, שמהווה בדרך-כלל את עיקר הארוחה של העניים ביותר בעיר (אם או בלי פיתת זב לטבול בפנים ו'לגוון' את הטעם), ידוע לשמצה בחוגים אמידים יותר, שלא מתעייפים מלהתלוצץ על הריח הרע שהוא מדיף, וגם הצליח לזכות את עניי העיר בכינוי הלעג 'מוצצי מרק'.

 

 

משקאות זולים בעיר המחוז

לצד הזב ומרק המערות, לא נפקד גם חלקם של משקאות אלכוהוליים, שנוטים להיות גרועים וחזקים בהרבה מהשיכר המקומי שנפוץ באיזורי הכפר.

"זיש": ברבעי העוני של אנ'מירלור יודעים מזה שנים להתסיס גרגירים גרועים שגדלים על קני-ביצה מסוג מסויים, שבימים כתיקונם היו משמשמים בעיקר כמזון בהמות, ולזקק מהם סוג של ויסקי חזק ובעל טעם רע למדי שמוכר בשם "זיש" וגם בחצי-תריסר שמות אחרים, רובם מחמיאים עוד פחות.

"ליקר קרפדות": הגורג מקלאן קריג, מצידם, שכללו את המתכונים לאחר שהשתלטו על מזקקת דורזאד, והחלו לזקק שם מתכון משלהם שמבוסס על תערובת בין גרגירים, פרי שגדל במעמקי המערות החמות שמזכיר במראה עגבניה מאורכת ולא בשלה (קרוי לא פעם בלעג 'שזיף קריגריג' או 'תפוח קרפדות שמיים') בעלת טעם שהוא לכשעצמו רע מכדי להשתמש בה למאכל. לאלו הם מוסיפים חלב סמיך וחמוץ שבני קריג חולבים מהחזירים הגמדיים שהם מגדלים.

התוצאה היא 'ליקר' בהיר-עכור וסמיך, עם טעם חמוץ-מתקתק שהגורג מכנים 'דישמוג', ואחרים מעדיפים לכנות 'ליקר קרפדות' - חומר שמנוני, סמיך ומתקתק וחזק מאד, שנחשב טעים יותר מויסקי-הגרגירים המגעיל שנמכר ברבעי העקורים.

מחזה נפוץ בכל חלקיה הדלים יותר של העיר, הוא לראות רוכלי גורג נושאים נאדות שעירים גדולים ואופיניים, מתוכם הם מוזגים בכף גדולה את מרכולת הליקר שלהם, אגב שהם משבחים אותו בקולי-קולות כאלו, שלא היו מביישים את מקהלת הירח של קלאן קריג.

 

 

ממתקי 'פוק'

בנוסף למשקה הדישמוג, הגורג מקלאן קריג מייצרים ומוכרים גם 'פוק' (Puk) סוג של ממתק שהם מפיקים מתערובת טחב מתוק וחלב חזירי ביצה, שנראה כמו יריעות שעירות שהם כורכים על מקל. ברבעי העקורים, הפוק והוא כנראה הממתק היחיד שרבים מהילדים זכו לטעום אי-פעם.

 

 



חזרה לערך הקודם | עבור לערך הבא | חזרה לתוכן העניינים


_______________________________________________

??????? - ????

חזרה אל האינדקס של קלדאריה


כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.