kiern vale sig2.png

רשומון 'האיזור למתחיל' של עולם המערכה מלסטרה

פרק 2: החיים בבקעת קיירן

 

_______________________________________________

חזרה לערך הקודם | עבור לערך הבא | חזרה לתוכן העניינים

 

בגדים ולבוש בבקעת קיירן

 

 

 

לבוש איכרים

איכרי הבקעה לובשים בדרך-כלל ביגוד עבודה מסורתי (מכנס וכותונת) עשוי מפשתן הרים גס, שמעליו במידת הצורך אדרת שעירה וגסה לימים הקרים יותר; הנשים עוטות 'שמלת סינר' פשוטה מפשתן ואם שפר מזלן – מצמר, ומטפחת גסה לכיסוי שיער הראש.

'חגורת אזגול': אצל הגברים נפוצה מאד חגורת גדילים גסה רקומה בנוסח הפאר'ליל, שלחלק ממנה תפורה פיסת פרווה, לעיתים עם קישוט עשוי מעצם מגולפת– זכר לשאיפתם של הפאר'ליל העתיקים להיות מחוברים אל הטבע.

לעיתים מחוברים לחגורה גם מספר שקיקים, שבהם אפשר לאחסן עשבים כתושים שבורחו בידי כוהן מקומי, או אפילו קורט אדמה שאמור לייצג את אפרם של האבות המכובדים, שזכו להתאחד עם אדמת האבא הגדול בעל-הקרניים.

 

לבוש של עירונים

העירונים (מלבד המעמד הנמוך ביותר) לעומת זאת, נוהגים ללבוש טוניקה קצרה, שמסתיימת מעל הברכיים. אמנם, ידם של רוב העירונים אינה משגת צבעים עבור צביעה הטוניקה במלואה, אולם לפי המנהג האנ'מירי, עירונים נהגו להשקיע ככל יכולתם, כדי לעטר את הטוניקה בשני פסים מאונכים בצבע שמייצג את ההשתקפות שמשפחתם קשורה אליה - צהוב, אדום, כחול או אפור.

טוניקות משובחות יותר (וגם גלימות), ארוגות באריג עדין יותר באיזור הצוואר - שאמור גם הוא לייצג את גוונה של ההשתקפות לה סוגרת המשפחה, כאשר הדוגמאות עצמן יכולות היו לרמז על מקצוע או מסורת משפחתית, ככל שיש כזו.

 

לבוש של אצילים ואנשים אמידים

אנשים אמידים או אצילים, נוהגים ללבוש טוניקה ארוכה יותר ועשויה מאריג עדין, להבדיל מפשתן או צמר גס, שנתפרה בידי אורג מומחה מאריגים יקרים שהיה צורך ליבא ממחוזות אחרים של האימפריה.

שני האריגים המקובלים לצורך זה הם כותנה ראמג'ירית מהדרום, או "דם שושנים" ממחוזות במרכז יבשת מלסטרה.

אריגים אחרים, יקרי המציאות עוד יותר, הם 'קטיפת ערפל' (מכונה גם אריג פעמוניות) שיובאה ממלכת אורגי הערפל שמעבר לים; ושני סוגים של משי (שזכו לכינוי 'משי שמש' ו'משי עלטה' או 'אריג צללים', בהתאמה) שהיו מוכרים כולם באימפריה, לפחות למי שמטבעות זהב רבים צלצלו בכיסיו.

הגזרה והצורה של כמה מהטוניקות המפוארות יותר, נועדו להזכיר באורח חלקי בצורה את הבגד היוקרתי ביותר באימפריה: האנ'סילנה (En’Silnea) – שמלת שלושת החלקים המהודרת שלבשו הכוהנות האנ'מיריות, ולבישתה בצורתה המלאה היתה מותרת להן, ולהן בלבד.

בין היתר, טוניקות כאלו הגיעו עם עליונית מלבנית שנארגה על איזור החזה, שנראתה כמו חיקוי חיוור של האנ'גליריל (ע"ע), ושובצה בדוגמאות אריג בשוליים, כמו גם באותן אבנים טובות שהיו מותרות לשיבוץ בבגדים של נשים וגברים שלא נמנו על הכהונה, אלא על מעמדות גבוהים אחרים – אצילים, רבי-אומנים וסוחרים עשירים 'סתם'.


לבוש אביונים: אריג ביצה ו'כותונת גורגיל'

בעשרות השנים שלאחר ההתנפצות, כאשר התרבו מוכי הגורל סביב העיר אנ'מירלור, ובמקביל, האדמה סביב העיר הפכה בוצית וגופרתית יותר, נוצר מצב בו אפילו הפשתן הזול שלבשו האיכרים המקומיים, הפך יקר וכמעט בלתי ניתן להשגה עבור העניים ביותר שהתגודדו ברבעי העקורים, וחלקם נאלצו לעבוד בעבודות פיזיות קשות.

התוצאה היתה 'אריג' מסוג חדש שהגיע במקור מהגורג (של קלאן קריג שחי ליד אנ'מירלור, בעיקר), שנתפר משילוב בין סיבים של טבח המערה הנפוץ באיזור (ספחת האבנון) וצמחי ביצה דומים בעלי מרקם חוטי גס, לעיתים בתוספת קרעים של פשתן הרים רגיל, שנלקחו בדרך-כלל מבגדים מקורעים שלא ניתן היה לתקן או להשמיש עוד באמצעים רגילים.

התוצאה היא "בד הגורגיט" (מכונה לעיתים בלעג גם 'כותנת שבע קרפדות שמים' או סתם 'כותנת קרפדות')- 'אריג' גס להפליא, בגוונים שונים של אפרפר-ירוק עכור-חום, בעל מרקם לא נעים שמזכיר מעט חבל, מדיף ריח אופייני חלש שמזכיר טחב חמצמץ; ומאידך גיסא, חזק למדי ועמיד מאד לרטיבות.

 

כותונת גורגיל: מאחר והאיכות הירודה והגסה של האריג הזה, מגבילה מאד את מה שניתן לארוג ממנו, הרי שהתוצר האופייני הוא בגד עלוב המכונה 'כותונת גורגיל': מעין איזור חלציים גדול (שמזכיר קצת את מה שלבשו עבדים רבים במחוזות הדרום), אליו מתווסף חלק עליון שנראה כמו שתי רצועות רחבות של בד שעיר ולא אחיד, שיורדות באלכסון מהכתפיים אל האגן כשהן מצולבות זו לזו.

כותונת הגורגיל, או פשוט 'גורגיל', הפך ללבוש נפוץ מאד ברבעי העקורים, למי שאינו מסוגל להשיג לבוש (ולו הישן והבלוי ביותר) מפשתן, או נדרש לעבוד במכרות הלוהטים והמוצפים למחצה מעבר ל'דלת האודם' או לבלות שעות רבות בליקוט בביצות.

המראה המוזר של הבגד, ביחד עם הריחות הרעים שעולים ממנו, בוודאי בשילוב עם ריחות זיעה וטינופת ביצה שלא נרחצה כראוי, תרמו מאד למוניטין המפוקפק שיש גם כך לנדכאים מרבעי העקורים אצל העירונים האמידים יותר באנ'מירלור.

 

 

לבוש של כוהנות אנ'מיריות

 

אנ'סילנה

האנ'סילנה - השמלה המסורתית והיקרה של הכוהנות האנ'מיריות, היא שמלה ארוכה וצרה, שיורדת ומכסה כמעט לגמרי את כפות הרגליים, ובנויה משלושה חלקים שמשתלבים זה על זה.

למרות שכוהנות זוטרות נאלצו להסתפק בגרסה פחותה של המלבוש שהיתה עשויה מכותנה ראמג'ירית או אריג דומה, האנ'סילנה המקורי שנשמר לכוהנות הבכירות תפור ממשי משובח, שלא פעם נארגו לתוכו רסיסים זעירים של אבני חן מגוונים מתאימים, בשיטה שהיתה מוכרת רק לרבי-האורגים של סלנטיר וקומץ מקומות דומים – בד מכושף שהיה האריג היקר והעמיד ביותר במלסטרה.

אנ'סילנה פשוטה צבועה בגוון אחד שהולם את ההשתקפות לה היתה הכוהנת שייכת; לעיתים, כל השמלה צבועה בגוון הזה - אולם קיימות גם גרסאות זולות יותר (ששימשו במקור בעיקר את פרחי הכהונה) בה רק חלק מהבד צבוע, ויתרת החלקים לבנים או אפורים.

הגרסאות המשובחות, שנשמרו לכוהנות הבכירות יותר, היו מורכבות ממלאכת מחשבת של מספר גוונים של אותו צבע, שהשתלבו יחד והתנוצצו בהרמוניה מעודנת, והדגישו דוגמאות מסובכות ועדינות, כיד דמיונם הטובה של האורגים המוכשרים ביותר באימפריה.

 

חלקי האנ'סילנה

על החלק המרכזי של האנ'סילנה, הורכבו שני חלקים נוספים שהיו חלק בלתי נפרד מהלבוש הטקסי של הכוהנות:

אנ'גליריל (En’gliril) – מעין שכמיית כתפיים מעודנת, בולטת מעט משני הצדדים, שהשתלבה עם לוח חזה מעוטר בעל צורה מלבנית, שבו שובצו דוגמאות מאבנים יקרות (באנ'סילנה הקרבית, האנ'גליריל הוחלף בדגם דומה עשוי ממתכת קלה ומשובחת).

 

אנ'ליטה (En’lite) – מעין צעיף או רדיד שטוח וארוך, שמורכב מתחת לצווארון של האנ'גליריל ויורד ממנו כלפי מטה בקוי ישר, משני צידי החזה ועד מעט מתחת למותניים. על האנ'ליטה נרקמו לא פעם סימנים רוניים מורכבים, שנועדו לספק לכוהנת הגנה מכושפת מעבר לזו של שיריון המתכת הקל שלה אם לבשה שיריון (ועוד יותר מזה, במקדשים ושאר מקומות בהם לא נהגו לעטות שיריון - אולם הסכנה ממתנקשים היתה נוכחת הרבה יותר מכפי שנהוג היה להודות).

תפקיד אחר, אך מקובל לא פחות של הרונות באנ'ליטה היה להעצים את כוחות הקסם שאמורים היו לנבוע מאבן החן המכושפת שהוצמדה למצחה או לתכשיט הגרון של הכוהנת.

 

אנ'סילנה קרבית

לצד הגרסה הנפוצה, שהכוהנות האנ'מיריות לבשו בדרך-כלל, קיימת גם גרסה שנועדה למסעות מסוכנים וקרבות, המשלבת אריג ושיריון: הגרסה הקרבית היתה פתוחה בצדדים באיזור החלק התחתון של הרגליים, כדי לאפשר תנועה חופשית יותר; את הגרביים הארוכות שעוטות הכוהנות בדרך-כלל מתחת לשמלה, מחליפים בגרסה זו בשיריון רגליים חלקי.  

את חלק השמלה שהולבש על איזור החזה והכתפיים (ע"ע) החליף שיריון קל ממתכת (לא פעם קסומה), בגזרה דומה, מעוטר ומשובץ אבנים טובות בדוגמאות דומות לזו של הלבוש לימי שלום.

 

נזר האנ'מיראל (En'mirel)

הפריט היחיד בלבושן (ולא פעם ברכושן בכלל) של הכוהנות שנחשב יקר וחשוב יותר מהאנ'סילנה, הוא  הנזר המכושף (או כזה שאמור היה להיות מכושף), או תכשיט גרון גבוה (לעיתים רחוקות).

בתוך האנ'מיראל, שובץ הפריט החשוב, היקר והמקודש ביותר – אבן החן המכושפת שאמורה היתה להיות 'הראי' שמקשר בין הכוהנת לבין כוחם של היהלומים השמימיים וההשתקפויות שלהם.

לפי האמונה האנ'מירית, הכוח שנובע ממנו משתלב והופך לחלק בלתי נפרד מנשמתה של הכוהנת.

בפועל, לפחות בתקופה האחרונה לקיום האימפריה, חלק לא קטן מהכוהנות לבשו אבני חן 'כבויות', שפשוט עברו בירושה מדורות קודמים, ונעזרו בקסם פשוט של חרשי-היהלומים, שגרם לאבנים לנצוץ באור חלש, במעין העמדת פנים שהן עודן דולקות ומשקפות כוח נעלה. 

 

 



חזרה לערך הקודם | עבור לערך הבא | חזרה לתוכן העניינים


_______________________________________________

??????? - ????

חזרה אל האינדקס של קלדאריה


כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.