הקמפיין של בירזגראן

 

פרק 3: בן המלך והקבצן

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

 

 

 

פתיחה: אשה במסגרת ארד

בירזגראן חוזרת לסדנה של האדון לאנ'גליר לפנות בוקר, כשהיא עייפה ועמוסה בפרוות של עכברי צל. הסדנה שרויה בחשיכה והשוליות האחרות נוחרות במגורים שלהם בפאתי המבנה; אבל יש אור עמום דולק מהקומה העליונה, ובירזגראן שומעת קולות מוזרים - משהו בין התנשפות לאנחה וספק בכי, ביחד עם אור מוזר שעולה מהמגורים של בעל הבית בקומה העליונה.

בירזגראן מתגנבת בהליכה שקטה עד כמה שיהיה יכולה, ומצליחה לטפס במדרגות החורקות בלא להתגלות; היא מציצה ורואה את האומן לאנגליר ישוב בראש שפוף ופנים לחות, מחזיק וכמעט מלטף בידי מסגרת ארד עגולה שבתוכו ציור בסיסי למדי של אישה מבוגרת, אפורת שיער ומהודרת.

לאנגליר מדבר בלחש אל הדמות בתמונה, משהו כמו:

"עוד מעט, יקירתי. זה לא יקח עוד הרבה זמן".

בירזגראן מגלגלת עיניים, ויורדת במדרגות בשקט בלא להתגלות.

 

בבוקר המחרת, בירזגראן מגיעה אל האומן לאנ'גליר ובלא להזכיר מה שראתה בליל אתמול, מקיימת את חלקה בעסקה ומעבירה לידיו שלוש פרוות צל מבריקות (אולם את המשובחת ביותר היא שומרת לעצמה). לאנ'גליר מרוצה מאד, ומקיים את חלקו - הוא משקיע זמן רב, בעיקר בערבים, כדי ללמד את בירזגראן לעבוד עם פרוות צל ולתפור אותה באורח נכון אל תוך פריטים מעור.

בירזגראן קולטת היטב את השיעור, ובערבים עסוקה בלתפור ולהכין לעצמה כפפות שחורות מחוזקות מפרוות-הצל המושלמת; היא מצליחה להפליא במלאכתה, ויוצרת בהדרגה כפפות נאות ומחוזקות מאד.

 

הערה טכנית של המנחה: השחקנית גלגלה ק% כדי לקבוע את איכות/הצלחת העבודה שלה וקיבלה תוצאה גבוהה. כמו כן, מאחר והשתמשה בפרווה מושלמת, היא קיבלה מראש בונוס 25%+ לגלגול. התוצאה הסופית היתה "הצלחה קריטית" שהניבה חפץ מעט קסום בדירוג 2, שבין היתר כולל תכונה של הגנה 1+ ו-4+ לנקודות הפגיעה, בתוספת לעמידות לקסמי צל ומוות שנובעת מניצול נכון של הכוח האפלולי בפרוות הצל עצמה.

 

לאנ'גליר לא איחר לנצל את ההצלחה של בירזגראן בכדי להשפיל עד לעפר את השוליה השנוא עליו, 'הוד מלכותו' (אנ'סורל), כאשר שיבח אותה בפניו, ומיד לאחר מכן התגולל בלעג על 'הוד מלכותו', מכנה אותו אפס ואומר לו בלעג, שהוא לא יכול ללמוד דברים כאלו; ולא סתם, בעל הבית הקודם לא טרח ללמד אותו מלאכה עדינה, וגם לא לקח אותו איתו.

אנ'סורל על סף דמעות, מנסה לשווא להעמיד פנים אדישות, ורק שולח בבירזגראן ובעיקר בבעל הבית מבטים מלאי שנאה. בירזגראן לא מרוצה בכלל מהדרך בה בעל הבית כאילו 'מסמן אותה כמטרה' לפגיעה מצד השוליות האחרות, אבל נמנעת מלהתערב ומעמידה פנים כשקועה מאד במלאכה של עצמה.

 

בבוקר המחרת, אנ'סורל נעלם. שאלזירן נשבע שהוא אינו יודע להיכן, ושלא היה בסוד העניינים.

לאנ'גליר מושך בכתפיו וטוען שלא אכפת לו, ושכך נחסך ממנו הטורח להשליך את השוליה הרשלן לרחוב בעצמו. אבל בירזגראן קולטת אותו מהלך בעצבנות בחדר הסדנא, מתקרב שוב ושוב לשולחן הריק של 'הוד מלכותו', או מתבונן ארוכות לחצר, כאילו לבדוק האם השוליה הסורר חזר.

 

 

צרות בצרורות

הצרות מתחילות בערב של היום השלישי, ממש כאשר השמש מנמיכה וצובעת את החצר בגוון דם. טאלראג המפגר מתפרץ פנימה וצועק בקולו העבה "לילדה חדשה יש אורחת!"

אלאנור מתפרצת פנימה, נראית בסערת רגשות ולאחר שמררה בבכי; לאנ'גליר מגיב בלעג אכזרי, ומעיר לבירזגראן, שאילו היה לה שכל לשמוע לעצה טובה, הוא היה מייעץ לה להתנתק מחברים מסויימים, שמביאים רק מבוכה וצרות; אבל ברור למדי שאין לה.. כך שהיא יכולה לקחת את האורחת המביכה שלה לחדר השוליות שכרגע עומד ריק, כדי לסלק את המטרד מהסדנה.

אלאנור מתייפחת ובקושי מצליחה לחכות עד שהיא ובירזגראן מסתגרות בחדר הצדדי, לפני שהיא מתפרצת בבכי ומספרת - או ליתר דיוק מראה - לבירזראן את החדשות הרעות.

 

בדיעבד, יסתבר שאלאנור קלטה יפה את ההערה של בעל הבית, ומתחילה לתהות האם היא אכן כשלון מביך, בוודאי יחסית להצלחות של בירזגראן - תחושה שמתגברת ואפילו נמהלת בקנאה, כאשר בירזגראן מראה לה את הכפפות שהיא תפרה - כאשר אלאנור עצמה הגיעה למצב בו אין לה כסף לשלם על החדר שלה בפונדק, והיא צריכה לעזור לפונדקאי המקומי בעבודה בכדי להשאר שם - מה שמזכה אותה בלא מעט לעג בערבים מלקוחות שזוכרים אותה מליל ההופעה הכושלת של 'זמיר' בערב הראשון לבואה...

 

אלאנור מראה לבירזגראן מכתב, שכבר הוכתם רבות בדמעות עד שהדיו שלו הפכה לכתמים במקומות מסויימים - כנראה שמישהו כבר הקריא לה את המכתב לפני שהגיעה אותו לבירזגראן.

באורח צפוי למדי, המכתב הוא מ'זמיר':

 

"הו אלאנור אהובה, ששערה אדום כשמש השוקעת על חיי אומלל שכמותי. אני חושש שזהו מכתבי האחרון. לא עלה בידי להעם את כעסו של מלאך, שלא סלח לי על אי-הבנה ישנה. הם רוצים שאפתח עבורם דלת, אהובתי, דלת ישנה עמוק באפלה, שאין לה מנעול ואין דרך לפתוח אותה מלבד שירה של הנעימה המתאימה, ואני, חרף כל מאות הבלדות, האפוסים, האגדות ושירי העם שאני שולט בהם, לא הצלחתי במשימה. הם יהרגו אותי, אלאנור אהובתי, הם יהרגו אותי לאט, אם לא אשיג עבורם את הנעימה הזו. כל תחנוני לא הצליחו להשיג לי אלא אורכה של שעות, אולי של יום-"

 

ה"זמיר" מתחנן בפני אלאנור למצוא בשבילו ספר נעימות ישן מלפני תקופת ההתנפצות, שהמקום היחיד שאפשר למצוא כמותו - במרחק הליכה של כמה ימים - זה אצל הספרן של לורד ראמזיג; אולם זמיר - 'בגלל אי הבנה מצערת אחרת', לא רצוי שם. זמיר מטיב לפרוט על רגשותיה של אלאנור, ונשבע שאם ימות - הוא יעשה זאת כאשר מחשבותיו האחרונות יהיו עליה ועל האהבה הגדולה שלהם.

אלאנור מראה לבירזגראן חבורה ומספרת בדמעות שניסתה להגיע לאחוזה, אבל הספרן אפילו לא רצה לפגוש אותה, ורק ענה לפנייתה במסר "אז יהיה שקרן וזנאי אחד פחות, לא אבדה גדולה".

כאשר אלאנור ניסתה להתווכח עם השומרים וכנראה להתפרץ לעבר האחוזה, הם זרקו אותה החוצה לא בעדינות, והשאירו על פניה חבורה מכוערת. כעת, היא לא מפסיקה להתייפח ולהשבע שאם הזמיר שלה ימות, גם היא תמות ("עד שמהקברים שלנו יעלו שושנה והצמח האחר ההוא, כמו בשיר").

בירזגראן מנסה להרגיע את אלאנור; ומתחילה להבטיח לה שתנסה לעזור לה; באותה עת היא חושבת על לנסות למצוא את המסתור של הפושעים שמחזיקים את 'זמיר', אבל טוענת שאם אותו 'מלאך' מפחיד רוצה את הספר ההוא, כדאי שהוא לא יגיע לידיו.

 

 

מעצר

אולם, בעוד בירזגראן מנסה להרגיע את אלאנור, פורצת מהומה אחרת, אלימה יותר, בצד השני של הבית. כאשר בירזגראן ואלאנור מגיעות לשם ומנסות לתצפת מרחוק, הן רואות שלושה שומרים וסרג'נט מהמשמר של לורד ראמזיג - עומדים בפנים מאיימות ובנשק שלוף מול האומן לאנ'גליר, והסרג'נט נובח עליו שאלות - מהן עולה שלאנ'גליר חשוד ברצח.

טאלראג, שניסה להגן על האדון שלו, מתגלגל על הרצפה בפנים מדממות, אחרי מכה אכזרית שספג מהאלה של אחד השומרים, כשהוא מיבב שכואב לו.

 

הסרג'נט מאשים את בעל הבית במעורבות ברצח של קבצן מקומי, שהגופה שלו נמצאה במצב רקבון בתוך ערמת אשפה מחוץ לכפר - בירזגראן מגלה עד מהרה, שמדובר בבקע הדרומי, ולמעשה, בדיוק בחדר היחיד במערה של נשות הפרא, שבירזגראן פסחה עליו ולא בדקה אותו.

לא'נגליר מחזיר בכעס שהסרג'נט אוויל וטופל עליו עלילות - מה לבעל מלאכה מכובד כמוהו ולקבצנים?

מהשיחה מסתבר שלאנ'גליר ומשמר הכלא של הלורד מסוכסכים מזה שבועות בעניין אחר: מסתבר, שהשומרים הזמינו מעילים חדשים מאומן העור הקודם שישב בבית המלאכה, אבל זה מכר את הסדנה שלו ללאנ'גליר - שסירב לבצע את העבודה, משום שלטענתו האומן הקודם הסתלק עם כספי ההזמנה של המעילים בכיסו, והוא 'לא עושה עבודה שלא משלמים לו עליה'. מבחינת השומרים לעומת זאת - הם שילמו על העבודה, ולאנ'גליר הוא נוכל ו'גנב מעילים'.

לאנגליר טוען, שזו הסיבה היחידה שהסרג'נט והאנשים שלו מטרידים אותו.

אלא, שכאן מחכה לו הפתעה - לסרג'נט דווקא יש עד, שקושר את לאנגליר אל המנוח. אנ'סורל, שהסתתר קודם לכן, צץ כשהוא מדושן עונג, ומספר (עם כמה הגזמות פרי דמיונו) שראה את הקבצן המנוח משוחח בלחישות בחצר האחורית עם לאנ'גליר ובירזגראן (הוא כל הזמן מנסה לפרש את הדברים באורח שיסבך גם אותה, כשהוא מבקש שוב ושוב מהשומרים לעצור גם אותה). הוא טוען ששמע את לאנגליר מאיים על הקבצן.

לאנ'גליר מתגונן בטענה שהוא היה - מטוב ליבו - נותן לקבצן הזה מפעם לפעם כמה מטבעות על קרעי עור מטונפים ודברים דומים שהקבצן היה מביא לו, זה הכל.

בירזגראן - שצצה ממקום מחבואה בכעס כאשר הבינה כיצד אנ'סורל מערב גם אותה, מנסה לעזור לבעל הבית; אלא שלאנ'גליר עושה טעות קטלנית כאשר הוא מפליט אגב תשובה כעוסה, שאין לו שום קשר לגופה מסריחה מהבקע הדרומי - כאשר השומרים לא הזכירו את המילה; מבחינת הסרג'נט, זו ראיה מספיקה להפוך את לאנ'גליר לחשוד מרכזי, ולהורות לשים עליו אזיקים.

בין בירזגראן לבין אנ'סורל מתגלע עימות. מסתבר, שאנ'סורל עקב אחרי העקבות של בירזגראן, הגיע לבקע הדרומי (שלמזלו, נשות הפרא והצרעות כבר הסתלקו מתוכו) - הוא מספר שהוא לא מצא 'שום עכברי צל', מה שמוכיח לדעתו שכל הסיפור עליהם הוא קשקוש, ולמעשה מדובר בפרוות מוברחות; בירזגראן היתה השליח לדבר עברה, והקבצן - שאנ'סורל מצא אותו מרקיב בתוך ערמת הזבל - כנראה נרצח כי ניסה לסחוט או איים שיגלה את הסיפור.

 

השומרים לא מתייחסים ברצינות לנסיונות של בירזגראן להסביר להם באופן הגיוני את העניין (ככל הנראה, גם הקול המעט מקרקר שלה והכריזמה הנמוכה עושים את שלהם...), אולם מצד שני גם לא מתייחסים ברצינות לנסיונות של אנ'סורל להפוך אותה לחשודה נוספת: "אל תהיה חמדן מדי, ילד".

כל מה שבירזגראן משיגה, זו הזמנה 'לבוא לתת עדות' בבית הסוהרים, לאחר שעת ארוחת הערב. השומרים מסתלקים (מלבד אחד מהם ש'מחפש ראיות' ברישול בבית המלאכה לעוד כמה דקות, לא מוצא כלום ומסתלק גם הוא) - ברור למדי, שמבחינת הסרג'נט, הפרשיה סגורה והרוצח נמצא. כאשר לאנ'גליר מנסה להתווכח ולמסור לבירזגראן משהו, הוא חוטף סטירה אכזרית ונובחים עליו לשתוק - את מה שיש לו לומר מכאן ועכשיו, שישמור למשפט שלו - אם וכאשר לורד ראמזיג או היועץ סאזראט יתפנו להקדיש זמן לחלאה (וגנב מעילים!) מסוגו.

 

בחשיכת הערב שיורדת על בית המלאכה, אנ'סורל וסאזראט עוסקים בבזיזה של חומרי גלם, רבים ככל שהם יכולים לדחוף לשקים ולקחת איתם; ורק הנער המפגר למחצה, שיכול בקושי ללכת, בוכה שהם 'גונבים את הבוס'.

בין אלאנור ובירזגראן (שגם היא לא בוחלת בנטילה של כמה וכמה חומרי גלם) לבין אנסורל פורצת מריבה. הנסיון של בירזגראן להכניס בנער מלא השנאה מעט הגיון נכשל, והוא שב ומאשים אותה בהברחות ובשותפות ברצח. העניינים מתלהטים עד שהוא שולף את הסכין שלו, ונתקל בחרב הארוכה שאלאנור שולפת בתגובה.

אנ'סורל צועק לאלאנור שהוא שמע גם עליה, והיא לא יותר טובה מזונה; אבל שאלזירן מצליח להרגיע אותו ולשכנע אותו שלא טוב וזה מזל רע לעשות 'התחלה חדשה' בשפיכה של דם, וכך לגרור אותו אחורה; שני הנערים מסתלקים, לא לפני שאנ'סורל מטיח שהוא עוד יעלה למעלה, ובפעם הבאה שהוא ובירזגראן יפגשו - היא תשלם ביוקר.

 

 

המאורעות בבית הסוהרים

בירזגראן משאירה את אלאנור הנסערת בפונדק, והולכת לבדה אל בית הסוהרים; בית הסוהרים או בית המעצר (להבדיל מהצינוק מתחת לאחוזה של לורד ראמזיג, אם יש כזה), נמצא ממש בתוך מרגלות הגבעה שעל פסגתה נמצאת אחוזת הלורד - עד כדי כך שבירזגראן יכולה לראות את חומת העץ של גן האחוזה נישאת מעל ראשה, ולראות את האור של הלפידים של שומרים שמפטרלים שם מפעם לפעם.

בית הסוהרים עצמו חפור כמו מחפורת אל תוך הסלע של מרגלות הגבעה (מלבד כמה צריפי עץ בחוץ, לצד גן ירק מוזנח ולול קטן, שנראה שכמה מהסוהרים גרים בהם); מחלקים מהקירות ניכר, שהמקום נחפר לפני ההתנפצות הגדולה, והבנאים המקוריים - שהיו מוכשרים מספיק לחצוב היכלי אבן בין שורשי הגבעה, ייעדו את המקום לתכליות אחרות. בירזגראן רואה שרידים של חורים בקירות ותעלות מים מתוחכמות, שהובילו זרם למקום בו עמדו מכשירים מוזרים שיצאו מפעולה וסולקו מזמן.

את בירזגראן מקדם שומר משועם שרובץ ליד שולחן קבלה גס, עם שיריון עור פרום למחצה שמגלה מחצית משערות החזה שלו; הוא נראה מעוניין יותר לרבוץ ולזמר - בקול מעט בכייני - שיר עממי עם פזמון שנשמע כמו:

 

ראיתי אייל כליל-יופי, אוי-יו-יו, אוי-יו-יו

וקרניים לו חסונות כגזע, אוי-יו-יו, אוי-יו-יו

 

השומר שומע, בשעמום מופגן, את העדות של בירזגראן, שמנסה בין היתר להזהיר מפני הצרעות הרוצחות בבקע הדרומי, שיתכן שהן אחראיות להרג של הקבצן שחיטט שם - ומסתבר שהוא לא רושם אותה, מפני שהיחיד בבית המעצר שיודע לכתוב זה הסרג'נט, והוא ב"ערב פרטי במגורים שלו, עם חברה".

גם הנסיונות של בירזגראן לבקש לדבר עם האומן לאנ'גליר (שהוא הבוס שלה) כדי "לקבל הנחיות על הפעלת הסדנה" או לראות את הגופה של המנוח, נענים בשלילה. השומר מעיר לה, שהגופה של הקבצן המנוח, ירחם האבא בעל הקרניים על נשמתו, היא מחזה מכוער מאד, אפילו בלי הרקבון, ו"בחורות צעירות לא צריכות להתעסק בזה, זה יכול להחמיץ להם את כוח החיות של האבא, ולמנוע מהן פרי בטן".

(בירזגראן ממלמלת בשלב הזה משהו מכוער מאד מתחת לשפם שאין לה...)

 

אגב כך, השומר שב ומתלונן על עניין המעילים, שגם הוא עצמו השקיע בו עשרים באן, ואומר שמי שרימה ככה, הוא ממילא פושע ושקרן, שלא מפתיע שהסתבך עכשיו; בקרוב הוא יתנדנד על החבל, וכדאי לילדה מסוגה של בירזגראן למצוא לעצמה בוס אחר.

 

בירזגראן מצליחה 'לשבור את הקרח' רק כאשר היא חושבת על הרעיון להציע שהיא תעשה בשביל הסוהרים כמה עבודות עור כמעין פיצוי על הדרך בה לאנ'גליר נהג בהם.

ההבטחה הזו מספיקה כדי שהשומר ידפוק על דלתו של הסרג'נט, ויגרום לו להציץ החוצה, חרף המחאות המתפנקות של 'החברה שלו' מבפנים.

בסופו של דבר, הסרג'נט מסכים לחתום על ספק עסקה ספק התערבות עם בירזגראן: אם היא תכין זוג כפפות נאה בתוך כמה שעות (הסרג'נט מנחש נכון, שגם היא 'השאילה' כמה חומרים מהסדנה של האסיר שלו), הוא יסכים לתת לה להיכנס למפלס התחתון ולדבר עם האסיר, ואם היא ממש תרצה - גם לראות את הגופה של הקבצן, או מה שנשאר ממנה.

(הסרג'נט והשומר מגלגלים עיניים זה לזה בנקודה הזו, כאילו הם בטוחים שבירזגראן השתגעה והיא תשתגע מאימה כאשר תראה את המחזה). בנוסף, אם הוא יהיה מרוצה מאד, הסרג'נט מבטיח אפילו לעלות למעלה לאחוזה ולזרוק מילה טובה עליה לספרן של לורד ראמזיג.

מנגד, אם היא תכשל במלאכה או תביא לו 'סחבה מרושלת', הוא יורה במקרה הטוב לבעוט אותה החוצה, ובמקרה הרע - לספק לה 'מגורים ללילה או שניים' לא רחוק מהבוס השקרן שלה.

 

אגב אורחא, מחלקי דברים שהסרג'נט (שבניגוד לשומרים האחרים, הוא בעל חזות אנ'מירית למדי) לא נמצא במצב טוב - הוא מאמין שכמה אנשים מסביב ללורד ראמזיג 'מחפשים אותו', ודואגים לייבש את אותו ואת האנשים שלו בציוד גרוע ובתשלומים נמוכים.

 

בירזגראן מובלת דרך מסדרון צדדי למעין חדר עבודה ישן ונטוש; בין לבין, היא עוברת ליד המטבח של בית הסוהרים, והיא והשומר שמלווה אותה זוכים לצווחות כעס מהמבשלת - אישה מזדקנת, חרושת קמטים, שהסנטר שלה נופל על צווארה כמו צעיף.

המבשלת מאוכזבת מאד, משום שחשבה בהתחלה שסוף-סוף הביאו לה נערת מטבח עוזרת, כמו שהיא מבקשת כבר שנה, וזוכה במקום זאת ללעג מהשומר. משהו בה נראה לבירזגראן חשוד, אולי מפני שהמראה שלה נראה לה קצת מוכר - בירזגראן לא מצליחה להזכר מהיכן.

 

בירזגראן מבלה כמה שעות של עבודה מאומצת, וגוזרת רצועה מאחת מפרוות הצל שלה, אותה היא תופרת לתוך חומרי גלם מבית המלאכה של לאנגליר כדי ליצור צורה של כפפות נאות - רחוקות מלהיות משובחות כמו שלה, אבל עדיין כפפות עור מחוזקות עם פס שחור ונאה בשני הצדדים שלהן.

הסרג'נט מרוצה למדי מהתוצאה, ומסכים - לצערה של 'החברה' שלו, למלא את חלקו בעסקה; הוא יוצא לעבר האחוזה, ומורה לשומרים להכניס אותה למפלס התחתון, ולאפשר לה לדבר עם האסיר ואפילו לראות את הגופה - עד כמה שזה מגוחך - באופן כללי, לעשות כרצונה כל עוד היא לא גונבת כלום.

 

המפלס התחתון מחדד את התחושה שההיכלות מתחת לגבעה נחצבו למטרה אחרת וחשובה בהרבה מבית כלא לאסירים בלתי חשובים בעליל. רוב התאים ריקים, אבל מלבד לאנ'גליר, כלואים שם גם שלושה גברים אחרים: שיכור ידוע לשמצה שהסתבך עם העוזרים של יארזוג הטוחן והשתין על שקי הדגן בטחנה; משרת מהאחוזה שנעצר בנסיון לגנוב כלי כסף, ומאשים בכל "את הזונה מהמטבח שניסתה להכריח אותי לתת לה טבעת"; ונווד מטורלל למחצה שיושב בתא, מהמהם לעצמו ומוחא כפיים - הוא מואשם בנסיון להעביר סחורות גנובות או מוברחות.

 

השיחה עם לאנ'גליר הכלוא מתסכלת את בירזגראן מאד, ואפילו גורמת לה להתחיל לחשוב שהוא לא חף לגמרי מפשע, ואולי אפילו אנ'סורל צדק בכך שהזהיר את בירזגראן ש"היא הימרה על הסוס הלא נכון".

אומן העור לא נראה אסיר תודה בכלל לבירזגראן, שסיכנה את עצמה כדי להגיע ולדבר איתו, וביהירות טיפוסית, הוא אפילו לא נראה מודאג בכלל מהגורל שצפוי לו, ומהדיבורים המפורשים של השומרים על זה שהוא יסיים על חבל התליה. הוא בטוח שהוא יוכיח את צדקתו, ואז גם ידאג שכל מי שהרע לו, פגע בו או גזל ממנו ישלם מחיר יקר ("הצדק יעשה").

הוא מתחמק או מספק הנמקות שנראות מעט דחוקות לשאלות שבירזגראן - שהופכת ישירה יותר ככל שהיא מאוכזבת וכועסת - מטיחה בו; הוא מכחיש כל קשר למוות של הקבצן, שכנראה חיטט במקום הלא נכון באורח שבכלל לא קשור אליו; הוא מסכים להודות שהקבצן אכן סרסר בשבילו בהשגת חומרים מפוקפקים - כמו הדמדמניות השחורות הרעילות, אבל עוד בעלי מלאכה עושים בדיוק אותו דבר.

לשאלה מי זו "היא בדרך" שהוזכרה בשיחה בין לאנ'גליר לקבצן, לאנג'ליר אומר שהכוונה היא לסוחרת בת-גורג ידועה בשם 'סבתא גירגיר' שיש לה במרכולת לא פעם כל מיני עשבים מעניינים שאפשר להשתמש בהם לשיקויים (כמו שיקוי הצל השחור שבירזגראן ראתה) ואפילו לעבודות עור - ומה פתאום לורד ראמזיג נעשה 'כוהנת וארת'ארית צדקנית' פתאום ומתעניין לפתע בשטויות כאלו, או בגורל של איזה קבצן מלוכלך שלא יחסר לאיש? פשוט מעלילים עליו בגלל שהוא לא היה מוכן לתפור מעילים בתמורה לכסף שלא הוא קיבל.

לאנגליר מסרב בתוקף להגיב לשאלה של בירזגראן על האישה במסגרת הארד, אלא רק מאדים בכעס, אומר שזה לא עניינה של בירזגראן, היא לא קשורה לפרשה, ולמעשה היא מתה לפני הרבה שנים - ואז הוא שב ומאריך לדבר על הצדק שהוא ידרוש, ועל זה שהוא ינקום בכל הטינופות שפגעו בו.

 

בירזגראן מסיימת את השיחה במצב רוח קודר ומלא חשדות; אפילו בקשר אפשרי בין לאנ'גליר לנשות הפרא והצרעות שלהן.

 

לאחר מכן, הסוהר התורן - לא לפני שהוא מנסה להניא את בירזגראן מהרעיון - פותח לה את הדלת למערה התחתונה, שם מונחת הגופה.

החלק הזה של בית המעצר, סגור בדלת כבדה ויורד כלפי מטה, הוא מערה טבעית כמעט לגמרי, שמים נוזלים מהקירות שלה. בירזגראן מזהה מקום בו הקירות רופפים למדי, ומאחוריהם משקשק זרם של פלג תת-קרקעי, אבל היא לא מיומנת (כשרון כריה, למשל) או חזקה מספיק כדי להדחק לשם, בוודאי לא בלי עבודה של שעות ארוכות שאין לה.

הגופה עצמה נמצאת על שולחן עץ - הסוהרים צדקו בכך שהמראה מזעזע; הרקבון כבר אכל את הקבצן בכל פה בימים בהם 'בילה' בערמת הזבל שבירזגראן החמיצה בחיטוט שלה במערה; ואפילו עכשיו הוא שורץ ברימות. אבל אפשר לזהות עליו עדיין בדיוק את מה שבירזגראן חשדה שתמצא: שרידי חורים עמוקים שהותירו עקיצות של צרעות ענק; וניכר לפי מיקום הפצעים, שהקבצן ניסה לשווא להתגונן ולחפות על ראשו בעזרת ידיו. אלא, שגורם המוות הישיר לא היה העקיצות - הגולגולת מפוצחת ממכה נוראה של נשק דו-ידני כהה, שהונחת פעם אחת בעוצמה קטלנית.

 

בירזגראן שבה למעלה (בדיוק לאחר שהסוהרים התערבו ביניהן על איך ישמעו הצרחות שלה כאשר תראה את הגופה) - ופוגשת את הסרג'נט, שיש לו חדשות טובות ורעות בשבילה:

החדשות הטובות הן, שלספרן הזקן והזעפן של לורד ראמזיג יש אכן ספר ישר עם נעימות מלפני תקופת ההתנפצות הגדולה, והוא מוכן לתת אותו לבירזגראן.

החדשות הרעות הן, שיש לספרן תנאי 'קטן' לתת את הספר: בלב היער החשוך ממזרח לתל זאגליל נישא עמוד עתיק מהחלק העליון של חורבות ישנות. יש עליו כתובת מסובכת שהספרן דורש שבירזגראן תעתיק בשבילו בדייקנות - ואגב כך "הוא קשקש משהו שלא הבנתי על אור ירח ושאי אפשר לעשות את זה בלי".

וזה לא הכל - הסרג'נט מזהיר את בירזגראן שהיער מסוכן מאד, בעיקר בלילה; האיכרים טוענים שדברים מסתובבים שם בחשיכה; זאבים ואולי גם יצורים אחרים גרועים יותר - והוא לא חולם אפילו לעזור לה או לסכן את האנשים שלו בגלל השטות הזו.

 

 

החורבות המקוללות בתוך היער

בירזגראן ואלאנור (שעוברת מפעם לפעם, באורח חד, בין התרגשות לבין התקפי פחד) עושות את דרכן לעבר לב היער, לפי ההנחיות הכלליות שהעביר הספרן, כשהן נצמדות לאפיק של אחד הפלגים השוצפים שיוצא מאיזור חשוך וסבוך יחסית.

בדרכן, הן מותקפות בידי זאבי חורף אפורים, שמשום-מה לא שבו אל מרומי הגבעות שמצפון לבקעת קיירן כאשר הכפור החל להתפוגג; הזאבים זבי ריר ומורעבים, עד כדי כך שהצלעות שלהם נראות מבעד לפרווה המדובללת שלהן. בירזגראן מתמרנת כך שהדמויות תופסות עמדה שמקשה על הזאבים לכתר אותן, ומקלה על בירזגראן ואלאנור להמנע מהתקפה מאחור; לאחר ששניים מהזאבים נהרגים, האחרים נמלטים ביללות ושומרים מכאן ואילך מרחק של כבוד מדמויות.

בירזגראן שבה ומרצה לאלאנור על החששות שלה, שמשהו לא כשורה, ובין היתר אחראי לכך שהטורפים האלו לא מוצאים 'את המזון הטבעי שלהם' ונראים כפי שהם נראים; אלאנור שקועה יותר במעבר בין חלומות על 'אלאנור הגיבורה, שהרגה חיות טרף ותמצא תכשיטים יפיפיים' לבין פחד על עצמה ועל גורל 'הזמיר שלה' מכדי להאזין יתר על המידה.

 

החורבות הולכות ולובשות צורה, כאשר הדמויות מתקדמות; מבעד לעלטה נחשפות צורות של עמודים מטים לנפול על הגדה השניה של הפלג, ומאחוריהן קיר ענק וחרב למחצה, שהזמן כרסם בו כמו שיניים רעבות.

לאחר חציה (בקושי...) של הפלג השוצף, הדמויות שומעות צרחות רחוקות מעבר לקירות האפלים, וקולות קרובים יותר מעין נביחה או יללה שמנונית. החבורה נתקלת (ולא מצליחה למשוך רחוק מדי מהחורבות) בלהקה של ארבעה כלבי טחב מגעילים ונשכניים שמתרוצצת על הגדה השניה - היצורים קטנים יחסית ולא מהווים סכנה חמורה, אבל הקרב איתם מושך דמות גדולה יותר - שמתגלה כאבנון מערה זועם עטוי איזור חלציים, עם פנים שטוחות וגב כפוף ש'שומות' בצורת אבנים שחורות מנמרות אותו, ומחזיק אלה כבדה.

היצור נראה קטן יותר מהאבנונים עליהם בירזגראן שמעה בסיפורים - ובכל זאת, הוא מסוגל להכות במהירות מפתיעה ובעוצמה עם האלה הגסה שלו; וכאשר הוא נפצע מאד, הוא מתחיל להשתולל מזעם, מה שהופך אותו למסוכן עוד יותר.

 

הקרב הוא קשה, אלאנור נפגעת ומותשת; וצרחות נוספות עולות מעל הקיר העצום שנישא מול הדמויות. בירזגראן מפעילה את כשרונות הסייר שלה, כדי לחמוק בין השרכים ולהמנע ממטח של אבנים גדולות שאבנוני-סלע נוספים במרומי הקיר משליכים מרחוק.

כעת, אפשר להבחין במדרגות גדולות ושמורות יחסית שעולות לעבר מפלס גבוה, אבל נראה שהאבנונים שומרים עליהן היטב, או לפחות העמידו קלעי-אבנים שיוכלו לגבות מחיר כבד מכל מי שינסה להסתער במעלה המדרגות האלו.

בירזגראן מחליטה לחפש דרך עקיפין, והיא ואלאנור חומקות אל שרידים של מה שנראה כמו חלק מבית אבן-חד קומתי שעמד פעם ממש בצמוד לקיר האבן הגדול.

בתוך החורבה, יש שרידים של דלפק ישן, מאזניים ומכשירים נוספים; והדמויות מוצאות חלק מלוח אבן שהיה פעם צמוד או חלק מהקיר, ועליו יש מחירים של סחורות (בעיקר אריגים וסבונים), וגם תעריפי מס או מכס למשרתים ובני לוויה, שמזכירים את המילה "מרחצאות"; בירזגראן מוצאת אפילו כד ישן וחלוד עם חריטה של צורה של נוזל רחצה ועלים שמעטרים אותו; על הלוח חרוט, למעלה, גם סמל של שפירית בוערת, שבירזגראן כבר נתקלה בו על קיר במערות מתחת לתילי הבוץ שמצפון לכפר שלה.

הדמויות מוצאות דלת מלכודת ישנה מאחורי הדלפק - שנראית בהתחלה כמו דלת סתרים, אבל בפועל היתה פשוט דלת שהובילה לסולם שיורד למרתף. הדלת ישנה ועושה רעש גדול, שמביא יצורים שזוחלים מתוך המרתף - חיפושיות גדולות מאד בגוון של עץ אלון עם מצבטיים חזקים שמסוגלים בין היתר לגרום לאפקט של 'מעיכת שיריון' שמקל על החיפושיות לפגוע בסיבובים נוספים.

 

אחרי שהחבורה גוברת - לא בלי כמה פגיעות והתשה - על צמד החיפושיות, הדמויות יורדות בזהירות למרתף, ומוצאות שם מאכולת של רקבון שהיתה פעם מחסן של חביות ושקים; שורשים של עץ גדול פרצו את אחד הקירות, וביניהן קרוע חור אפל,  עם שורשים קטנים יותר; צקצוקים של חיפושיות נוספות נשמעים מתוך האפלה.

בירזגראן מתפתה לחטט שם, כאשר היא רואה פרח בצורת גביע שמדיף ריח של שמן, גדל מעל שיח מסוכן עם קוצים מאונקלים ולחים. הפרח הזה (נחשב לעשב מדירוג 2) - הוא לבן בבסיס, אבל הקצוות שלו מוכתמים באדום ש'מלכלך את הלבן' כאילו טבלו אותם בדם; ואולי מהסיבה הזו זכה לשם "לב השודד" (Brigand's heart).

בירזגראן מצליחה לקטוף בעדינות את הפרח, בלא להפגע מהקוצים השמנוניים; אבל העלים רוחשים ומפיצים צחנה - וכך או כך, החבורה מושכת תשומת לב, והחיפושיות בוקעות בזו אחר זו ממעמקי השורשים ומתקיפות. החבורה נלחמת בתוקפות שמגיעות בשני גלים; ובסופו של דבר, צצה מולן חיפושית אלון גדולה ומרשימה יותר, שעל המעטה החום-עצי שלה פסים סגולים; מלבד המצטביים הענקיות שלה (בניגוד ליצורים האחרים, היא מסוגלת להתקפת מצבטיים כפולה, שאם פגעה במלואה, יכולה לאחוז בדמות ולמעוך אותה, אלא אם הדמות מצילה בהצלחה נגד דירוג כוח), הדמויות מגלות בדרך הקשה, שלחיפושית הענקית יש 'נשיפת שמן' - שמכסה את הקורבנות שלה בנוזל סמיך ושמנוני מגעיל, שנותן להן עונשין לכל הגלגולים ומכביד עליהן.

הקרב עובר כמה תהפוכות, ואלאנור כמעט נמעכת בין המצבטיים, אבל מצליחה להשתחרר איכשהו בהפעלת כל הכוח שלה - אבל בסופו של דבר, הדמויות ממגרות את היצור הענקי, ובירזגראן מחטטת בו ומצליחה 'להפיק ממנו' כמות נאה של 'שמן חיפושיות', שהיא סוגרת באחד נאדות השיקויים שלה.

 

הדמויות מתקדמות באיטיות בתוך המנהרה שחפרו השורשים, נתקלות בקיר לבנים ואלאנור מצליחה לפרוץ את האבנים הרקובות תוך המנעות ממלכודת של התמוטטות אבנים... ומעבר לאותו קיר, ישנו חדר אפל שהיה פעם מפואר מאד.

מסתבר, שהדמויות חדרו אל שרידים של מרחצאות תת-קרקעיים; הן עוקפות בריכת רחצה חמה, שהפכה בינתיים למאגר מיים מעופש ומסוכן, ומבחינות בין היתר בפסל של אישה זעירה ועגולה בגוון סגול, שפעם עמדה מעל המרחץ עם אבן סגולה נוצצת בתוך החזה שלה, והשפריצה מים מפיה אל תוך הבריכה - אבל האבן נפלה מזמן, ומהשפריץ נותר רק קילוח עכור.

 

החבורה מתקדמת בין מסדרונות שהיו פעם מרוצפים במרצפות מעוטרות ועשויות היטב, ולוחות אבן, תמונות ופסלים הרוסים. המוטיב של השפירית הבוערת והשם "קאהר-סורמיל" או "קאהר-סורמילן" חוזר שוב ושוב.

במקום אחר, שרד חלק מתפילה או ברכה שהתנוססה פעם על אחד הקירות, אשר מבקשת מ"יהלום אדום" להעניק לבאי המקום עושר ויופי, ומיהלום צהוב - להשמיד את אויביהם.

אלאנור שוקעת בהרהורים (בקול) על כמה חבל שהיא לא היתה כאן כאשר הכל היה כל-כך יפה ומושלם, ואיך היא היתה יכולה להנות במרחצאות חמים ומגבות של משי.

 

החבורה מוצאת מדרגות שעולות למפלס גבוה יותר, נמנעת ברגע האחרון ממלכודת שרך שמופעל כמו תיל ממעיד, והיה יכול להעיף את הדמויות לזרם עמוק לצד המדרגות, שם נעות כמה צלליות עם צורה לא נעימה לגמרי.

הלאה משם, החבורה עוקפת שרידים של פסל של נער נאה וערום כביום היוולדו (שעצם מה שנשאר ממנו גורם לאלאנור להסמיק קצת ולצחקק), כאשר מהטחבים על הקיר נשמעים ריחושים או הדים רחוקים.

 

הערת השה"ם: אגב כך, הדמויות החמיצו דלת סודית מאחורי כן האבן עליו עמד פעם הנער הערום, שהיתה מובילה לחדר גנזים ישן שבתוכו שרד גביע כסף משובץ אבני חן בשווי של מעל 300 באן.

 

הרחשים על הטחבים, מסתברים כהלמות רגליים מתקרבת ומתרחקת של פטרול - שהדמויות נתקלות בו בלא התראה מעבר לפינה, במקום בו המסדרון נכנס למה שהיה פעם חדר סעודות מפואר מאד - אבנון סלע זקיף שפטרל בהיכל ההרוס ועל מדרגות צרות שעולות מתוכו למקום גבוה יותר, מלווה בשני כלבי טחב.

מתרחש קרב אלים וקצר, שבו הדמויות מנצחות - למרות ההפתעה הראשונית והדרך בה היריבים נצמדים לבירזגראן ולא נותנים לה להתרחק ולהפעיל את הקשת שלה.

 

לאחר שהפטרול מופל, הדמויות בודקות את החדר המהודר למחצה; למרות העובדה שהארונות שלו והשולחן היפיפה שנרקב נראים מבטיחים, אין בו שום דבר בעל ערך -נראה שהכל נבזז מכאן; אבל בסופו של דבר, בירזגראן מגלה בין אבני המפולת שרידים של דלת מעוטרת שנמחצה. ודרך זה עולה על מיקום של סדק בין האבנים שאפשר להלחץ ולהדחק לתוכו.

הערת השה"ם: זו מעין מלכודת שיכולה להפיל אבנים ולגרום נזק מחץ לא נעים בכלל, שיותיר את הדמויות בחסרון בהמשך - אבל הדמויות הצליחו לגלגל טוב מספיק כדי להמנע ממנה.

 

החדר מעבר למסדרון הנסתר והנפול למחצה, מגלה שרידים של מראות קשים; לפי הצורה בה הרהיטים ההרוסים מוצבים, נראה שמישהו נואש ניסה לחסום פעם את הכניסה, ולא הצליח; יש ריח עדין-מבעית בפנים, שבוקע מטחב נדיר ומסובך מאד לקטיפה; בירזגראן מזהה אותו כסוג של טחב קברים, עשב אפלולי שהזקנות במעגל הנשים שלה דיברו עליו פעם או פעמיים בלחישות.

הצמח האפל הזה צומח במקומות שיאים ונאים לו, כולל מערות קבורה מקוללות ושדות קרב ישנים.

הסיבה לצמיחה של העשב כאן (כנראה) מגלה בתור שרידים מתפוררים של שלדים של גבר ואישה, שמתו מוות נורא כאשר הם חבוקים - למרות המצב המתפורר של השלדים, ניכר שהם נקטלו בחבטות של נשק כבד.

בירזגראן, שמצליחה לקטוף חלק נכבד מטחב הקברים, נכנעת לסקרנות שלה ומקריבה את הערך הלא מועט שאפשר לקבל על העלים מעשבונאי, לטובת הבערה שלו בדרך שתשחרר חלק מהכוחות שלו ותציף את הדי המוות והצער שמהם הוא ניזון.

כאשר היא עושה זאת, הדים מערפלים את הראות שלה, הלחישות מתגברות והופכות להדים של יללות ובכי - גבר מתחנן על חייו, מבטיח ש'אנחנו נשבעים, אנחנו נשבעים נאמנות לורד אפור!', אבל דמות מפחידה של אשה גבוהה וכהה שנזר עם אבן מרובעת על מצחה (או כך לפחות נדמה לבירזגראן שהיא רואה במעורפל), רק ממלמלת משהו בתיעוב - והכל משחיר ונמלא בצרחות.

 

אז, האד מתפוגג; אולי בגלל שראיית הצללים של בירזגראן התחדדה לזמן קצר, היא מצליחה למצוא בין שרידי ההריסות, העצמות והטינופת טבעת ישנה שעדיין שווה 40 מטבעות, ושרידי אינסיגניה בצורת ורד, ששווה כ-16 מטבעות נחושת.

 

באותו רגע, הדמויות נתפסות בהפתעה; צרחה גבוהה ומטורפת נשמעת, כאשר בקול של 'פאק' מופיעה דמות קטנה במסדרון מאחוריהן. הדמות כמו עשויה או לפחות מוקפת בלהבות כתומות וסגולות, ועצם הנוכחות שלו מכה את החדר בחום שנותן עונשין לדמויות (אין לאף אחת מהן חפץ של עמידות לאש).

שדון הצל - מיוסר ומטורף - צורח קטעי דברים ש"אדון מת" ושהוא "לא כשול יכשל שוב", ומתקיף את הדמויות בקליעי אש (Fire bolts). בירזגראן מנהלת איתו קרב יריות, כאשר אלאנור המותשת מנסה לסגור עליו - הדמויות נפגעות, אבל השדון לא מצליח להנחית פגיעה קטלנית, וגם מחלק את ההתקפות - תחילה מתמקד בבירזגראן הזריזה, ורק כאשר אלנאור כבר ממש קרובה אליו, משנה מטרה מאוחר מדי.

מסתבר, שעצם השהיה בטווח פנים אל פנים עם היצור, מסבה נזק אש קטן, אבל מצטבר; ובכל זאת, אלאנור מורידה, לאחר התקפה ראשונה מוצלחת פחות, פגיעה קריטית שמכריעה את היצור הקטן והמטורף, וגורמת לו להתפוגג בצרחה, ולהשאיר רק ערמת אבק לוהט אחריו. בירזגראן מחטטת באבק, ומצליחה לבודד ממנו כמות קטנה של 'אבקת אש' או 'אבקת אבני אש', שאולי שימשה בזימון של היצור הזה לשירות, או ביכולת של הרוח שלו ללבוש צורה מוחשית.

בלא ידע ספציפי - בירזגראן מנחשת נכון שהאבקה הזו היא רכיב בלא מעט יצירות, ריטואלים או שיקויים, והיא פוקקת אותה היטב בתוך התיק שלה.

 

 

המפלס העליון והקרב הסופי

המדרגות שהאבנון פטרל עליהן, עולות למעלה ומסתיימות בלוח אבן, שבתוכו חריצים עמוקים, שמתגלים כצורה של דלת כבדה, תקועה אבל לא נעולה. מעבר להם, חודר אוויר צונן, ונשמעים קולות רחוקים יותר או פחות של אבנונים.

בירזגראן משמנת את הצירים של הדלת בשמן החיפושיות שלה כדי לפתוח אותה במעט ולהציץ בלי להרעיש - ומוצאת את עצמה צופה על רחבה בחלק העליון של החורבות, שבקצה שלה - עמוד מוזר, בנוי כמו אצבע שמצביעה על הרקיע, והחלק העליון שלה זוהר באור קרני הירח האחרונות שבוקעות מבעד לערפל, בעוד שמי המזרח כבר מתחילים להחוויר - הן לא הגיעו אפילו רגע אחד מוקדם מדי!

הבעיה היא, שאבנונים מפטרלים באיזור, באים והולכים; ביזרגראן מתזמנת התקפה כאשר אחד הזקיפים נמצא לבד, אבל אלאנור מסתערת עליו ב'הירואיות יתר פיוטית' שמקימה לא מעט מהומה; כאשר הדמויות נאבקות באבנון הזועם, מופיע אבנון נוסף מלווה בכלב טחב - האבנון רץ לעזור לחבר שלו להלחם באלאנור, כאשר כלב הטחב מסתער על בירזגראן כדי להפריע לה להמשיך ולירות בקשת.

בירזגראן מצליחה - בשילוב של החלטה נכונה ומזל - להפטר מיצור הטחב השעיר והנובח במהירות, ולסייע לאלאנור - שמצליחה - בהפגנת יכולת שמפתיעה גם אותה עצמה - להתמודד עם שני היריבים החסונים והצווחים שלה ועם האלות הכבדות שלהם.

 

לאחר ששני הזקיפים מוכרעים, בירזגראן מתחילה לנסות ולהעתיק במהירות את הכתובת הנוצצת באור האחרון של הירח - אבל זו מלאכה מסובכת מאד - היא כתובה בשילוב בין אנ'מירין גבוהה ופיוטית מאד לבין סמלים רוניים לא ברורים ועיטורים.

בירזגראן לא מבינה את הכל, אבל סמל השפירית משולב שם עם סמל הפרפר של שושלת ואר-נארת'ול האגדית, וכוללת הצהרה או חלק מהצהרה:

 

'אל'ניליאן ואר נארת'ול... מצהירה בחסד יהלום אדום על קשר דם גבוה וטהור כמו הרקיע עצמו... קאהר סור'מילן - מקצה היער ועד לעמודי הגרניט של אור-השקיעה... ברכת כנפי האש-

 

הערה טכנית של השה"ם: השתמשתי כאן בגלגול כשרון מורכב, שמתחיל מבדיקת כשרון בלתי אפשרית של מידת חוכמה נגד 8ק12, כאשר כל הצלחה חלקית של הדמויות (נגד 2ק12, 3ק12, 4ק12 או 5ק12), נותנת בונוס מצטבר של בין 2 ל-16 לגלגול בסיבוב הבא.

לעומת זאת, יש הגבלת זמן בסיבובים לפני שהקרב הבא מתחיל - בירזגראן הצליחה אכן לתרגם את הכתובת תוך ארבעה סיבובים - כך שהקרב התחיל ממש לקראת סוף התרגום, והיא הצטרפה אליו בסיבוב שני או שלישי.

 

הקרב הסופי:

נביחות שמנוניות של כלבי טחב מהדהדות, כאשר שניים מהיצורים מסתערים על אלאנור, שתופסת עמדה בראש גרם מדרגות אבן, באורח שמחפה על בירזגראן - וגם לא מאחרת להודיע על זה בפיוטיות יתר שלא היתה מביישת את 'הזמיר שלה':

"הו בירזגראן, אני אתייצב כאן ואגן עלייך עד טיפת דמי האחרונה!"

 

מיד לאחר כלבי הטחב שבאים בריצה במעלה המדרגות, ואחד מהם סופג פגיעה קטלנית כבר בסיבוב השני של הקרב, מופיע אבנון מערות חסון ומרשים בהרבה מהקודמים - בין היתר, פניו מעוטרות בצבעי מלחמה שחורים, בעיקר האף; יש לו שיריון ומחרוזת נוצצת (בדיעבד יסתבר שזו חצי מצלחת זהב שבורה שנבזזה מהמערות למטה), ואלה מפחידה מחוזקת במתכת.

היצור צועק את שמו "יאהו אף שחור' ובשברי מילים שהוא יודע באנ'מירין מדוברת מאיים 'יאהו מוחץ אנוש! אנוש למות כולם!'.

 

כך נפתח הקרב האחרון והמסוכן; היצור מתקיף שתי התקפות בסיבוב עם האלה שלו, ומסוגל להמם יריבים ל-2 סיבובים בפגיעה גבוהה (הוא אכן מצליח להוציא למחצה את אלאנור מפעולה לחלק מהקרב בדרך הזו), ובאמצע הקרב, מגיעה תגבורת של שני כלבי טחב נוספים שבאים לעזרתו בנביחות רמות.

בסופו של דבר- בקושי - הדמויות מצליחות לנצח, מה שגורם לאלאנור להרגיש הרואית מאד; ומיד להתעצב שוב על כך ש"הזמיר שלה" עדיין כלוא ולא ראה אותה מורידה את מכת המוות למפלצת הנוראה - ושאף אחד בכפר, בטח לא אבא שלה, לא יאמינו אפילו למילה כשתספר להם.

 

כך או אחרת, בירזגראן בוזזת ביסודיות את האבנונים המתים, כולל מחרוזת הצלחת, ושיקוי מרפא מוזר שנראה כאילו הוא עשוי מבוץ, עם ריח נורא, וגם שני פירות מוזרים - כמו אגסים גדולים ואפורים שחום רוחש מהם ("אגסי קיטור"), שכנראה היו אמורים להיות החטיף הבא של יאהו אף-שחור.

לפני שהדמויות מסתלקות, בירזגראן מצליחה להבחין במערה מכוערת שנפערה לתוך החצר של החורבות, שסביבתה שורצת אבנונים וכלבי טחב נוספים; ולהבחין באותות אדומים מפחידים שנחרטו לתוך בסיס העמוד למעלה ובעוד כמה מקומות, ושהאבנונים מסתובבים מסביבם, או לפחות מסביב לאלו מהם שחרוטים בחצר למטה.

בירגראן - מודאגת - משהו בהחלט לא כשורה כאן; ובסופו של דבר, אולי אפילו תל זאגליל עצמה תהיה בסכנה - היא רוצה להתריע - אם כמובן השומרים המטומטמים האלו, סוליות בני סוליות שכמותם, יטרחו הפעם להאזין לה.

 

 

סצנת סיום

שעה אפורה של בוקר מוקדם עומדת, כאשר בירזגראן ואלאנור חוזרות... אבל ענן צחנה שנמהל באוויר הבוקר הקר של מרגלות הגבעה מבהיר להן, שמשהו לא טוב; למעשה, משהו רע מאד, קרה שם בהעדרן.

בירזגראן מגלה גברים חמושים מפוחדים מסתובבים בכניסה לבית הסוהרים, ואחרים שכובים על הרצפה, חבושים ונאנחים מכאב. הסרג'נט בהיסטריה, ממלמל שהוא גמור; כאשר לורד ראמזיג ישמע מה קרה, הוא גמור... השומר שזימר בקול בכייני אתמול יושב ליד עץ, עם תחבושת על הראש ותחבושת נוספת על היד - שבירזגראן מזהה מיד סימני נפיחות מוכרים מאד עליה.

 

מתברר, שכל האזהרות של בירזגראן התממשו - באופן גרוע ומהיר ("אבל סוליות מטומטמות אף פעם לא מקשיבות למה שאני אומרת!")

הקיר הרופף במערה מתחת לבית הסוהרים נפרץ באמצע הלילה, ומתוכו הגיחו צרעות רוצחות, שחיסלו במהירות את כל השומרים והאסירים במפלס התחתון של הכלא - השומרים למעלה שמעו את הצרחות, אבל לא יכלו לעשות כלום, ותוך דקה קצרה הם והסרג'נט נלחמו על חייהם מול הצרעות; ואז, לאחר דקות ארוכות של קרב שנראו כמו נצח, הצרעות נסוגו בבת אחת, ואפשרו למי ששרד לרדת למטה ולראות את הזוועה.

בירזגראן מנסה להסביר ולהזהיר שוב מהסכנה של נשות הפרא שסוגדות לצד האפל והכאוטי של האם, ושהיא ראתה ריטואל שלהן, ושהן שולטות בצרעות - אבל פעם נוספת, השומרים לא מבינים הרבה מעבר ל'נשים מכשפות שהופכות לצרעות' ועוד בליל של הסברים שהם לא מצליחים ובקושי מנסים להבין (וגם הנסיון של בירזגראן להראות לשומרים 'דבש של צרעות' לא ממש עוזר להם להשתכנע או להבין את ההסבר המסובך שלה) - הסרג'נט, ששקוע ברחמים עצמיים נוהם לעבר בירזגראן ש"יש לו גם ככה מספיק על הראש ושתפסיק להטיף לו".

 

כאשר בירזגראן יורדת למטה, היא רואה בעצמה את הזוועה. השומרים המתים כבר פונו מכאן, אבל האסירים מוטלים בתאיהם, אחרי שנעקצו עשרות פעמים בידי הרוצחות המכונפות; ולפחות במקום אחד, יש סימן של הפעלת נשק דו-ידני כבד.

רק אסיר אחד חסר; באורח שנראה לבירזגראן כמאמת את החששות הגרועים ביותר שלה. דלת התא של לאנגליר נעקרה בעוצמה ששום צרעה לא מסוגלת לה, ולאומן העור עצמו - או לגופה שלו- אין כל זכר וסימן. הסרג'נט סבור, שגורלו של לאנ'גליר (גנב המעילים!) גרוע ממוות - היצורים בטח גררו אותו לקן שלהם, ויאכילו בו רימות או משהו בעודו בחיים. בירזגראן לא משוכנעת בכלל בהסבר הזה, וכעת בטוחה שלאנ'גליר ידע מראש שהיצורים יחלצו אותו - אבל מדוע, ומה לו ולנשות הפרא והצרעות הרוצחות שלהן - לזה אין לה עדיין שום הסבר משכנע, גם לא בינה לבין עצמה.

 

הערת השה"ם: כמה שעות לאחר מכן, הספרן הזקן יעמוד בהבטחתו ויספק לבירזגראן את ספר הנעימות הישן - העניין יטופל כנראה בהרפתקאה הבאה :)

 

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | מעבר לדף הפייסבוק של מלסטרה

 

 

 

http://members.pundak.co.il/world/keldaria3/melestra/m_index.files/image006.jpg

חזרה אל האינדקס של מלסטרה


כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.