??????? - ????

הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית | המערכה | יצירת דמות

vineline

 

קמפיין דמדומי המערב

 

סיקוול לספר שלישי: גמד לבדד ישכון


פרק
VI: הלהבה שבפנים



חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

 



פתיחה: הארמון אפוף המוות

כאשר הדמויות מגיעות לארמון המושל, הקרב נגמר זה מכבר והפושטים נהדפו, אולם סימני הקרב והטבח נמצאים בכל מקום; המסדרונות ספוגים בדם, וגופות מכוסות של הרוגים עודן שוכבות במקומות רבים, כאשר מרפאים עייפים וטרוטי עיניים מטפלים בפצועים ששוכבים בחדרים. בין המתים, תורודיר מזהה את האישה הזקנה שראה בחזיון, מחליפה עקיצות עם ארנדיס כאשר האחרונה נכנסה לארמון, פחות מיממה מוקדם יותר.

מקטעי דברים שהדמויות שומעות, עולה שהתוקפים בכלל לא ניסו להגיע אל המושל עצמו, אלא רובם חיפשו דווקא את הילדים, הנשים וחסרי הישע, והתעללו בקורבנות שלהם לפני מותם, באורח שלא היה מבייש את הגרועים ביותר שבין האורקים. כמו כן, הדמויות שומעות לחישות על הוגריף הצעיר – בן הלוויה הבוגד של המושל שהכניס את אנשי הכת לארמון; הוא עודו בחיים, וכלוא באחד מצינוקי הארמון עד שהמושל יחרוץ את גורלו.

 

קונוולף הזקן: הדמויות נתקלות בקונוולף הזקן, האביר גס הרוח מביר ת'ור שהיה ידידו הטוב (וחברו להוללות) של המושל המנוח אולוף, ואביהן של שתיים משלוש נשותיו של האחרון; קונוולף, שלמרות גילו המתקדם נלחם במהלך הלילה ויצא בשריטות מעטות בלבד, מלא מרירות על מה שהתרחש בארמון ומאשים את המושל הנוכחי (נכדו מבתו הבכורה...) שתחת שלטונו "אין בארמון גברים אמיתיים, רק כבשים רקות, נשים ונושכי עכוז גונדורים" – מה שאפשר את האסון.

הוא מזהה את ת'ורודיר ופונה אליו בלהג הצפוני העילג למדי שלו כ"בחוריקו ממזריקו" ושואל אם הביאו אותו לכאן כי המושל הבין סוף-סוף שהוא צריך כמה גברים בארמון שלו. אגב כך, הוא מצליח להרגיז מאד את רומברינד וברנטוין - מעבר לגועל העז שרומברינד לא מסתיר, כאשר הזקן מתגאה בדרך בה "מכר" את שת הבנות שלו למושל המנוח אולוף. אם לא די בכך, קונוולף שואל בגסות את תורודיר, אם "שני הגמדים שאיתך הם זכרים או נקבות, כי אצלהם קשה להבחין".


חדר בנות הפמליה והגבירה ארנדיס: לאחר שהחבורה מצליחה להפטר מהזקן הזועם והמרטן, על ריח האלכוהול ושיניו החומות והשבורות, השומרים מוליכים אותן להמתין שהמושל יתפנה לקבל אותן – והדמויות נלקחות אל החדר המפואר שצופה על האגם ששימש לא מזמן כטרקלין של הגבירה סירלסווית', אחותו למחצה של המושל ובנות ליוויתה (ושם התרחשה שיחת הסעודה בינן לבין ארנדיס, שתורודיר ראה במעורפל בחזיון).

הרצח והמוות הכו גם במקום הזה; סירלסווית' עודה חיה, אבל נפצעה פציעות קשות בצד הפנים ובזרוע, עטופה בתחבושות ורועדת מבכי בלתי פוסק; שתיים מבנות לוויתה–אורלוון (זו שליהגה על המתכון לקציצות) וסורהילד הילדותית, נרצחו ממש לנגד עיניה; ובת לוויה שלישית פצועה קשה, עטופה בשמיכות שחלקן מגואלות בכתמי דם.

מי שעומדות לגמרי על הרגליים הן ארנדיס ובת הלוויה החיוורת והיהירה (כך בחזיון) לורפלאד; ארנדיס מנצחת על מעשיהם של המרפאים, ולורפלאד משרתת אותה בצייתנות שונה לגמרי מהדרך בה תורודיר זוכר את ההתנהגות שלה בחזיון. לתדהמתו של תורודיר, לורפלאד ניגשת אליו בהכנעה ובנימוס מופתי, מברכת אותו בכבוד ומציעה לו גביע, תחת עיניה הבוחנות (וחיוכה המרוצה) של ארנדיס.


הגם שלכאורה, ניתן לפרש זאת בכך שלורפלאד מזועזעת מהמוות של בנות הלוויה האחרות, תורודיר חש שהיא ממש מפוחדת ומתאמצת שלא לפרוץ בבכי; ותוהה בחשש מה אמו היקרה הצליחה לעולל למי שהיתה לפני יממה עלמה שחצנית שכמעט וירקה את שמו של "הממזר" מפיה.

ארנדיס לא מאחרת 'להציג רשמית' את לורפאלד בפני בנה, כשהיא מכנה אותה "נערה אמיצה ומקסימה", באורח שמבהיר לתורודיר היטב מה 'אמו הבאה בימים' זוממת; ארנדיס מאשרת שלורפלאד היתה לצידה במהלך הלילה, ולחמה באומץ כמיטב יכולתה.

 (לורפלאד מגיבה בציטוט מריר של האמירה הישנה-נושנה המיוחסת לאיאוון הראשונה, על 'נשות רוהאן שלמדו להלחם בחרב וגם ליפול בה").

 

בין לבין (ולמעשה, עוד קודם לכניסה לחדר בו ארנדיס נמצאת), הדמויות שומעות שמועות לפיה ארנדיס הצילה לא מעט אנשים בליל הטבח, לא רק בכך שבאה בריצה (עם לורפלאד לצידה) ברגע האחרון כשהיא צועקת אזהרה לשומרים, אלא גם בגלל שמועות מוזרות על כך כי "המכשפה הגונדורית זימנה מפלצת להלחם לצידה" – דבר-מה על יצור כחלחל עם חטים שבוקעים משפתו התחתונה, וגרזן קטלני בכל אחת מידיו; הדמויות נזכרות כמעט מיד ב"איש המומאק" שאולץ להלחם בזירה של הורוף השחור, ובעובדה כי גם אז, ארנדיס הצליחה לתקשר איתו באורח מוזר.

ובעוד שיש רבים שחשים תודה עמוקה לגבירה הגונדורית על עזרתה, רבים אחרים רוטנים ומלחשים על שימוש בכשפים אפלים, שנוגד את רוחה ואת כבודה של רוהאן.

 

ארנדיס מחבקת את בנה האובד שהגיע סוף-סוף לארמון ולראיון אצל המושל, גם אם בדרך שונה מאד מכפי שתכננה; נותרת עמומה לעניין השאלות על "המפלצת שזימנה" – ועוד מהרה, תורודיר ואמו שוקעים בגרסה חדשה של הויכוח הישן-נושן ביניהם, גם אם בלחישות.

תורודיר מתקומם על הדרך בה אמו מנסה לשלוט בגורלו פעם נוספת ולארגן לו שידוכים וחיים שהוא אינו רוצה בהן; וארנדיס נוזפת בו ומשיבה כי הזמן להשתעשע ביער נגמר, והגיע זמן שבנה יכיר בחובתו לעמו ולארצו – האנשים שלו, הם אלו שנרצחו, ורבים נוספים מהם עלולים להרצח, בעוד הוא משתעשע בהרפתקאות במקום אחר במקום לעמוד לצידם; היא מוסיפה הערה מצמררת על כך שמה שארע הלילה הוא רק הפתיחה – יש לה חשדות בדבר מי שעומדים מאחורי האפלה המעמיקה – יתכן שכמה מהם חזקים ואכזריים בהרבה מ"ידידתה הישנה-נושנה לארלית'". הדמויות מנסות לחקור את ארנדיס האם היא יודעת משהו על המראה המכושפת - אולם לא מצליחות לקבל ממנה תשובה ממשית.

 

 

הראיון אצל המושל

לאחר זמן-מה בחברת ארנדיס, לורפלאד והמרפאים, הדמויות וארנדיס נקראות אל היכל הכס של המושל; ורגע לפני שהגעתן מוכרזת, הן יכולות לרגע לראותו יושב בודד על הכס, על פניו הצעירות מדי, חתימת הזקן והשפם הדלילים שהצליח לגדל, פניו שקועות בידיו.

המושל מנסה להעמיד פנים תקיפות וזועמות, אולם מתקשה להסתיר עד כמה הוא הלום ונבוך, כאשר הוא מתייחס ללילה כ'שעה החשוכה ביותר בכל חיי', ואולי גם הארוע הקשה ביותר במחוז מאז פלישת ענק הכפור האגדי עידן שלם קודם לכן. את תורודיר הוא מקבל בידידות מופגנת, ופונה אליו כ"אחי" ו"האביר תורודיר", כאילו לא מדובר בממזר שהיה עד לפני רגע חסר מעמד רשמי כלשהו – מה שגורם לתורודיר לתהות שוב, האם המושל ואמו כבר 'סגרו עסקה' – בין היתר, המושל מציין כמה ממעללי הגבורה המנופחים למדי של תורודיר, שמקורם במכתבים ישנים מלאי התרברבות והגזמות שתורודיר נהג לשלוח לאמו ממסעותיו; ונראה שארנדיס– הגם שנראה שקלטה היטב את ההגזמה – לא אחרה לעשות בהם שימוש מועיל (מבחינתה).

המושל מקדם בידידות רבה גם את רומברינד וברנטוין, באורח שמסגיר את העובדה כי ניהל שיחה קשה מאד עם המפקח פרלהורן ממוריה, ואמר בה 'דברים קשים על עם דורין, שהוא מתחרט עליהם' – עד כדי כך, כי לא ציפה שגמדים יבואו לעזרתו כעת; רומברינד מרגיע את החששות, וטוען – באורח לא לגמרי מבוסס – שהמפקח היהיר והמקומם לא מייצג גמדים רבים מלבד את עצמו.

ארנדיס קדה קידת חצר גונדורית מושלמת, ואומרת למושל שהיא לרשותו תמיד, בכל עת שיזדקק לעצה או שיחה – ונענית בחיוך חיוור; ניכר מאד עד כמה המושל הצעיר מחבב את האישה הזו (בלא להתייחס לכך שהיתה בעבר אחת מפילגשיו של אביו הידוע לשמצה) וסומך עליה ועל חוכמתה.

(עד כדי כך, ששניים מהשומרים תוהים בלחש, אם המושל מתכנן כי 'הגבירה תשרת אותו היטב כפי ששירתה את אביו לפניו' – מה שמזכה אותם במבט אפל ומאיים במיוחד מצידו של תורודיר).

 

כך או אחרת, המושל (Reeve) אות'ריד מבטיח בהן צדקו, שוב ושוב, כי יגמול ביד רחבה לכל החבורה וגם לארנדיס, כאשר הוא יותר מרומז, שהוא מעוניין ש"אחיו תורודיר" ישב לצידו – ויתכן שהוא מתכוון להבטחה של צו ש'יטהר' את אחיו למחצה מכתם הממזרות.

בין לבין, מקטעי הדברים שנאמרים הדמויות מבינות כי ארנדיס ביקשה מהמושל 'בקשה נוספת' בחשאי, בעניין שטרם הובהר, והמושל הבטיח כי ישקול את הדברים.

'נוכל לדון בזה מאוחר יותר, הוד רוממותך' משיבה ארנדיס בקול חלק ממשי.

 

אמו של המושל מתערבת: השיחה הנדיבה נקטעת באחת, כאשר אמו של הריב – הגבירה אילזה– שכנראה צוטטה לנאמר דרך דלת צדדית, מתפרצת בלא גינונים או נימוס מעודן אל תוך הראיון, רגע אחרי שהמושל מבקש מארנדיס לשבת לצידו ולייעץ לו.

התיעוב בין אילזהלארנדיס ניכר בעין, ממש כמו ההבדלים בין הגבירה הרוהירתאפורת השיער וחרושת הקמטים עם ההליכות הפשוטות שעודנו רק במעט בארמון, לבין ארנדיס משושלת מית'היריל הגונדורית, שהגם שהיא אינה צעירה בהרבה מאילזה, נראית חסרת גיל ויפיפיה, בפניה הצחים ושערה הארוך והאדום כמו אש – יתרון שמתחת לנימוסיה המוקפדים, ארנדיס נראית כנהנית למדי 'לתחוב לתוך פניה' של אם המושל.

אילזה טוענת בפני בנה, בקול קר כמו קרח, ש"יש דרכים אחרות לשלם לאשה הזו, שאני לא מקלה כמובן במעשיה לטובת הארמון" ולבנה, שאינם כוללים התנהלות לא הולמת ש"ינקר את עיני משרתיך האחרים, ולא תהלום את חוקי הכבוד של ביתנו ושל בית איאורל".

(במילים אחרות – 'שלם לפרוצה ולבנה כסף, ואל תעלה אותם לשבת לצידך כאילו הם מרוממים מעם').

 

המושל נבוך ומסמיק, ומתחיל להתווכח עם אמו, כשהוא מנסה לשווא להבהיר לה שהוא – ולא היא – המושל לפיו ישק דבר (ונראה שזו לא השיחה הראשונה בעניין ביניהם, מה שהופך אותם לרגע לבבואה מוזרה של תורודיר ואמו... תורודיר עצמו מתחלחל בשקט, ומציין בינו לבינו, שאם יאולץ להשאר בארמון, מעמדו יהיה תלוי לגמרי באמו, שיש לה כבר כעת אויבים רבים מאד).

 

בינתיים, הגבירה אילזה שבה ומפצירה בבנה לנהוג לפי כללי הטקס, לזמן מועצה ולקרוא אליה את כל התאינים (המושלים הזוטרים) והאבירים שלו, שיתנו לו עצה לפי דרכיה של רוהאן, במקום להעזר באנשים חסרי מעמד שיגרמו "לגברים הנאמנים בשירותו" להרים גבה.

המושל עונה בזעם, שצעד כזה יציג אותו כנער חסר אונים שלא הצליח להגן על הארמון של עצמו; כמה זמן יעבור עד שאחד מהם יסיק מסקנות ויתבע את הכס?
ארנדיס מעזה להתערב ולצדד במושל, כשהיא מוסיפה רמיזה, שהצעד יגרום לואסאלים שלו לסחוט אותו, כולל לפחות אחד ש'יציע לו בנימוס' להתארס לאחת מבנותיו ולהעלות אותו מעל האחרים. אילזה רותחת מזעם על הדרך בה שנואת נפשה שמה את עצותיה ללעג:

"איני מורגלת שאחת מפלגשיו של בעלי המנוח תשסע את דברי או תחלוק עלי".

"כולי התנצלות" ארנדיס משיבה בחיוך הנימוסין המורעל ביותר שלה... ומיד מתערבת שוב, כשהיא מזכירה שאלו ימים לא רגילים; ושלא יהיה ספק, כי מי שארגנו את ההתקפה על ההיכל טרם נתפסו; וזו לא האחרונה בתוכניות שלהם (ואגב כך, כאילו בטעות, היא מעבירה יד על שערה האדום והבוהק).

אילזה לא מוצאת מה לענות, מלבד "אני מניחה שעלי לסמוך עליך במה שנוגע למחשבות אפלות וכשפים"

 

הריב מתפרץ בזעם על אמו, חרף כל כללי הטקס, ומורה לה לחדול.

בכעסו, הוא מציין חשש אמיתי – אם כת להבת אודון ובני בריתה הצליחו להשחית אנשים בהיכל שלו, מי יערב לו שלא השחיתו גם את אחד התאינים שלו – ממש כמו "השמועות שהגיעו מחבל המזרח"?

 (הערת שה"ם: הכוונה היא לשמועות על בגידתו של ריב הרותג'אר והברית שלו עם בני המזרח – עניין שעמד בליבו של ספר III של קמפיין דמדומי המערב).

 

הויכוח הסוער נקטע, כאשר הכרוז של ההיכל מכריז, רגע אחד מאוחר מדי, על בואו של האביר הקודר פרייגרים, נושא דגלו של לורד סטאגורד ("הסוס הבוער"), כשהוא מלווה באנשיו. אילזה מקדמת את בואו ברוב נחת – אולי במחשבה כי הגיע בן-ברית שמתעב כמותה את ארנדיס ואת בנה הממזר.

האביר הקודר אומר כי הוא ואנשיו רכבו לכאן במהירו, ברגע ששמעו על ההתקפה, וכי "דודך סטאגורד עומד מאחוריך, ומעמיד לרשותך את כל אנשיו, מלבד קומץ שהוא נזקק לו להגנת ביתו שלו". פרייגרים אינו משתהה ליעץ למושל כי "נדרשת כאן מהלומת נגד מהירה ואכזרית", וכי הוא מתנדב להיות "בחוד החנית" של מי שיבצעו אותה.

לאחר שהוא מתעדכן בקצרה מהמושל במידע שהגיע מהחבורה, פרייגרים מייעץ (כשהוא שולח בארנדיס ובתורודיר מבט צונן ואפל) – להתיר לו ולאנשיו לתקוף את הרובע בו מסתתרת "טינופת הממזרים" של הורוף השחור, ולגרור את הפושע, בן-בריתה ומאהבה של לארלית', באזיקים אל הארמון; ואז, לתת לו ולאנשיו 'לשכנע' את הורוף וגם את הבוגד שכבר כלו כאן 'לזמר'.

באמירת אגב, הוא אומר – כשהוא שולח מבט אפל בחבורה – שאמנם לחוקר הראשי שלו 'קרתה תאונה מצערת', אבל יש ברשותו גם חוקרים ואמצעים נוספים; הוא גם תומך בדעתה של אילזה, שקובלת על הסמכות המושל על אמצעים לא שגרתיים (רמז לכשפים בהם מואשמת ארנדיס), וטוען כי המאורעות האחרונים הוכיחו, שלא חומות גבוהות כדרך גונדור ולא מאומה יוכלו לעמוד כנגד האפלה, מלבד חזרה לדרכים הפשוטות של אבות-אבותיו של הוד-רוממות המושל.

 

לאחר שהויכוח בהיכל ממשיך, חרף העובדה כי המושל מפציר ומצווה לסירוגין על כולם לשתף פעולה; ולאחר שבין פרייגרים, שלא מתבייש להמשיך וללעוג לחמדנות של הגמדים (הגם שהוא אומר בצינה למושל שהוא 'יקבל את מילתו לגבי שני הגמדים האלו, ויניח שיש כמה מבני דורין שהם 'חמדנים ובוגדניים' פחות מהאחרים), לבין ברנטוין ורומברינד פורצת מלחמת מילים שרק המעמד מונע מהחריף אל סף תגרת חרבות, המושל מודיע על סיום הראיונות – ולמעשה נגרר באל-כורחו ל"בקשה לשיחה בארבע עיניים, בין אם לבנה" שמבקשת או למעשה דורשת ממנו ליידי אילזה.

לפני שהאביר פרייגרים יוצא מההיכל כדי להוביל את אנשיו להתקפה על מקום מסתורו המשוער של הורוף השחור, הוא שולח בחבורה ובארנדיס מבט מזרה אימים, ומבהיר כי הוא יציית לצו המושל וישתף עימם פעולה – אולם אם יצוץ ולו רמז לבגידה מצידם, הוא ידאג שראשה של ארנדיס יוקע על שעריו של לורד הסוס הבוער, כמו שיאה למכשפה, וראשו של בנה יוקע לצידה אם ינסה להגן עליה.

כמו כן, הוא לועג לארנדיס על כך שניסתה להשתמש בלורפלאד– בתו עמה הוא מסוכסך מזה שנים – בתור פיון, וכאשר ארנדיס מצטדקת ואומרת שלא התכוונה להשתמש כך בבתו, הוא עונה בקול נחרץ:

"היא המרתה את פי, ולכן אין לי בת".


כאשר החבורה נותרת לבד עם ארנדיס, הגבירה מלגלגת בשקט על אמו של המושל, ואומרת שהיא 'מזכירה לה את אמא שלה' (ובלחש לא מתאפקת מלהוסיף גידוף – מנוחתה עדן בבור של מורגות); תורודיר מנסה לדובב את אמו על המשפחה הגונדורית ממנה הגיעה, והגם שארנדיס לא נלהבת ומנסה להסב את השיחה, בסופו של דבר היא מתרצה לגלות שאמא שלה אמנם נראתה כמו גבירה גונדורית מהמעמד הגבוה, אבל למעשה היתה בתו של אביר מקומי, ולא התעניינה או רצתה ללמוד מאומה שלא נזקקה לו לשם הפגנת מעמד, שיחות טרקלין וכיוצא באלו.

בסופו של דבר, יוצא המרצע מהשק, ומסתבר כי ארנדיס נמלטה מהבית מעט לאחר יום הולדתה הארבע-עשרה, משום... שהגבירה אמה גזרה עליה שידוכין לאציל 'יהיר וריק כמוה', מבוגר מארנדיס בכמעט שלושה עשורים, והתייחסה אל בתה בתור סחורה. ארנדיס, מודעת לדרך בה תורודיר מגלגל עיניים, מזהירה אותו שלא יעז להשוות – היא, בניגוד לאמה, רוצה בטובת בנה, ובכך שיגשים את היעוד שלו, ומחפשת עבורו את הטוב ביותר. ניכר בארנדיס, שהיא עודה אבלה ומאוכזבת על כך שהמושל אולוף, במקום לראות את כוחותיה וסגולותיה, ולהושיב אותה כגבירה לצידו, רצה רק להשתעשע בה ("כמה רבות יכולנו לעשות ולהשיג, לו ישבנו כאדון וגבירה זה לצד זה, כפי שנועדנו").

ת'ודוריר לא נראה כמשוכנע, בלשון המעטה; וכמה הלצות מהגמדים לא משפרות את מצב רוחו העכור, כאשר החבורה נשלחת לארוחה ולמנוחה, בטרם המושל יקרא להם בשנית.

 

 

חקירה, מסכת פולחן ואש

בשעה מאוחרת של אחר חצות, לורפלאד נוקשת על דלתן של הדמויות ומוסרת להן בלחש כי המושל רוצה לראותן – הוא והגבירה ארנדיס ירדו לצינוקים, שם תתקיים חקירתו וכנראה גם הוצאתו להורג של הורגריף הבוגד, והחבורה (וגם היא) מתבקשים להיות עדים.

לורפלאד עודה נוהגת בנימוס מירבי וכמעט בעדינות מושלמת עם תורודיר, כאשר ניכר בה שהיא עודה מפוחדת מאד; אולם מתחת לו, השחצנות הישנה שלה עודה מבצבצת פה ושם, בעיקר כאשר היא סוקרת את כשרונותיה, שעלו בהרבה על אלו של בנות הלוויה האחרות – בניגוד ליתר הנערות של סירלסווית', היא יודעת לקרוא ולכתוב ברהיטות, לא רק בלשון רוהאן, אלא גם בלשון גונדור ולשון אורגי הערפל של ארגיון, מה שגרם לכך כי הוטל עליה לכתוב את מכתביה של הליידי סירלסווית', ועוד. היא שבה ומציינת את העובדה כי היא ואביה, האביר פרייגרים, אינם מדברים במשך שנים, וכי עיקר יחוסה בה מאמה, שהיא בת-דודתו של המושל העליון של חבל המזרח, ומצד אמה שלה – נצר לשושלת עתיקה ומיוחסת שנמהל בה בדורות רחוקים מעט דם של אורגי הערפל מלותלוריין.

לורפלאד מודה, שאמו של תורודיר 'דיברה עמה ארוכות' בשבחי בנה, ורומזת כי 'היא תהיה מוכנה לשקול את הדברים' – אגב שפעם נוספת היא נאבקת ברעד, ואולי גם ברצון לפרוץ בבכי. היא מסרבת להפתח ולענות תשובה ממשית לנסיונות של תורודיר לגלות, כיצד אמו משפיעה עליה – ורק חוזרת ואומרת כי "הגבירה ארנדיס היתה אדיבה מאד כלפיה"; וכי היא למעשה הצילה את חייה בליל הההתקפה מפני אנשי הכת – ש"תכננו עבורה (עבור לורפלאד) משהו מיוחד".

 

הדמויות יורדות לאגף הכלא, כשהן עוברות סוהרים קודרים ורגוזים, שמחכים לשמוע סוף-סוף על מותו מלא היסורים של הבוגד המטונף – לפחות אחד מהם איבד אח בליל ההתקפה, ואח שני נפצע קשה ולא ברור אם יוכל להמשיך ולהחזיק חרב. אחד הסוהרים, לפחות, מלגלג על לורפלאד, ואומר כי "רבים תוהים איך דווקא את יצאת בריאה ושלמה, נסיכת קרח קטנה".

כאשר החבורה מולכת במסדרון שמוביל אל אולם הסוהרים בו נמצאים המושל והגבירה ארנדיס, הדמויות מצליחות לצוטט לחלק מהשיחה ביניהם – ומבינות ש"הבקשה הנוספת" של ארנדיס מהמושל אינה נוגעת לתורודיר, אלא דווקא ל"איש המומאק"; מסתבר, שארנדיס השיגה דרכו חפץ אפלולי, שיכול לסייע בחקירה של הבוגד, אולם בתמורה, היא דורשת להעניק לבן-בריתה המוזר זכות מעבר בטוח צפונה, ואמצעים לוודא שחרף החזות המפלצתית שלו, איש מהרוהירים לא יתנכל לו או ינסה לעצור אותו ב"מסעו חזרה צפונה".

 

המושל נוטה להסכים, אבל מהסס בכל זאת.

 (כל זאת, אגב שהוא מתייחס לארנדיס באורח מאד קרוב, וקורא לה בשמה הפרטי);

ארנדיס שבה ומזכירה לו ש"היצור" הזה אינו אורק מטומטם ופראי, אלא נצר לציביליזציה עתיקה, גם אם היא 'מחוץ למפות העולם שאנו מכירים', וכי לאדון המושל ולרוהאן יש מספיק אויבים גם כך. המושל נכנע בסופו של דבר, גם אם בהיסוס.

 

כאשר הדמויות מוכנסות סוף-סוף, מסתבר כי המושל ציווה להביא את הבוגד; וכי כל נסיונות החקירה הקודמים נכשלו – נראה שהאסיר לא נכנע לעינויים, אלא דווקא מפיק מהכאב הנאה חולנית; וכי ארנדיס הציעה... דרך חלופית, ככל הנראה אכזרית ואפלה, שהגיעה מאותו 'ידיד מסתורי' שלה; המושל אחוז ספקות, אבל מבין שאין לו עוד חלופות רבות.

הדמויות הוזמנו, כדי שיהיו עדות ל'מה שחייב להעשות'.

לאחר כמה דקות, האסיר מושלך פנימה בידי השומרים – כל פניו חבורות וכתמי דם קרוש, ובגדיו מקורעים וספוגים בדם; אולם הוא עדיין צוחק בפניו של המושל, ומקבל בלעג את ההאשמות של המושל, שמזכיר לו בכעס שהוא ישב עמו, אכל עימו וצד עמו במשך שנים; הוא הכיר את הנשים והנערים שהחברים שלו רצחו ודיבר איתם-
האסיר צוחק, ואומר שכל השנים האלו הוא חלם לרצוח באיטיות את הנשים האלו, וחיכה לרגע בו ישבור לאט את "הצווארים הלבנים" שלהן; הוא לועג למושל שהוא חצי-גבר רכרוכי, שבקושי מסוגל להרוג אדם; ושוב, הוא 'מפציר' במושל לענות אותו ולהרוג אותו – הוא כבר אינו יכול להמתין לדרך בה הנשמה שלו תשוב אל הלהבה השחורה והקדושה של אודון, וככל שיענו אותו יותר, כך הוא יקום מחדש עם כוחות רבים יותר שבאו מלב-ליבה של להבת התופת.

גם ההערה הצינית של ארנדיס על התמימות שלו בכל הנוגע לאדונים שלו, למעשה נטשו אותו משום שאין בו כל תועלת נוספת עבורם, נופלת על אוזניים ערלות; הבוגד יורק לעבר המושל וארנדיס, ומסרב לענות לאף אחת מהשאלות שמציג לו המושל על אדוניו, בני-בריתו והתוכניות שלהם.

 

בצר לו, ולאחר שהנסיון האחרון שלו לשכנע את הורגריף לדבר בתמורה למוות מהיר ונקי מהמגיע לו נכשל, המושל מורה לארנדיס לעשות כרצונה, ומצווה על השומרים ועל כל הנוכחים מלבד הדמויות – כולל לורפלאד, לעזוב את החדר ולצאת מטווח שמיעה.

השומרים מהססים ומנסים להתווכח, אבל המושל איתן בדעתו; כאשר לורפלאד פונה לצאת, האסיר קורא אחריה: "כבר עוזבת אותנו, מתוקה קטנה? לא תספרי לכולם על-"
הדברים נקטעים כאשר ארנדיס פוגעת בו עם להבה מהמטה שלה, גורמת לו לילל מכאב. המושל נזעק ותוהה למה הוא התכוון, וארנדיס מייעצת לאדון המושל לא ללכת שולל אחרי 'ארסו של הנחש', כאשר לאסיר היא אומרת:

"במקומך, לא הייתי מתפארת בדרך בה שיקרת לנערה הזו, והתכוונת להשתמש בה כפתיון, לפני שתמית אותה ביסורים איטיים כמו שתכננת-"

"אני לפחות... גאה במה... שאני"

לורפלאד כושלת החוצה, כשהיא מתייפחת אל תוך כפות ידיה.

 

 

הריטואל ועולם הצללים

ארנדיס שולפת את החפץ שקיבלה מ"איש המומאק" – מסכת עץ פולחנית פרימטיבית למראה עשויה מעץ מוזר, אולם עם צורות מעוינים מתוחכמות להפליא חרוטות עליה, וניצוץ מוזר שעובר בה כאשר הגבירה מגביהה אותה (לא לפני שהיא שותה במהירות, לגימה ארוכה מאד מהבקבוקון האדום שלה).

בקול מקפיא, היא אומרת לבוגד שהיא עומדת להגשים את משאלתו, ולשלוח את נשמתו הצורחת בכאבים בחזרה אל האדונים שלו.

 

לחבורה ולמושל, היא אומרת בקצרה שהיא תנסה להפעיל את הכוח של המסכה, באורח שיפתח בפני הנוכחים את מחשבותיו האפלות של הבוגד – אולם זהו טקס קשה ואפל, שידרוש ממנה להשקיע את כל כוחה, באורח שיהפוך אותה לחסרת הגנה; ואין ספק שהצללים בראשו של החלאה ינסו להתגונן ולפגוע בפולשים.

המושל מפוחד ומהוסס, אבל נותן לארנדיס את האישור הסופי להתחיל;

הגבירה מגביהה את המטה שלה ואת המסכה, והחדר מתחיל להתמלא בצללים כשהיא לוחשת מילים בשפה זרה ומוזרה; המסכה כולה נדלקת, ונוגהת באור מפחיד; ואי-שם, כאילו במרחק, הדמויות מדמיינות לשמוע רעם של תופי פולחן ועמם חליל מייבב ומוזר; הקירות סביב מתערפלים בעשן, באורח שמזכיר לרומברינד יותר מדי את הקסם שהפעילה לארלית' באוהל שלה, כאשר התחפשה ל"סבתא ליתג'ור"; תקרת ההיכל נעלמת ומפנה מקום לכוכבים (אבל משהו מוזר בשמי הלילה... הדמויות לא מצליחות להבין מה בדיוק).

בחזיון האפל שסוחף את הדמויות, ארנדיס נראית כמו צל גבוה, עיניה דולקות באש, והצללים רוחשים סביבה ונשפכים ממנה כמו כנפיים אדירות; המסכה ספק עטויה על פניה, ספק מרחפת באוויר כשהיא רועדת ובוהקת באדום הולך ומתגבר.

הבוגד צורח ביסורים כאלו, שנראה שאפילו הוא לא חזה מראש; מילל ומתחנן לאדוניו האפלים לעזרה שלא באה, גופו מטלטל כמו קליפת אגוז; ואכן, כפי שחזתה ארנדיס מראש, מחשבותיו האפלות או כוח הרצון שלו לובש צורת אימים הזויה של צללים בוערים – מעין רוהירים מעוותים חסרי חלק גוף תחתון שבמצחם עין בודדת שמזכירה את הסמל הישן-נושן של סאורון מן העידן השלישי (כלומר, יצורים שאין ספק שלא קיימים במציאות); לצידם, מזדחלים צללים קטנים יותר, שמזכירים לטאות בוערות.

 

הערת השה"ם: הצללים והלטאות מתרבים מסיבוב לסיבוב; ומטרת החבורה היא להרוג די מהם כדי לזכות ב-"10 נקודות ריטואל", לפני שהאויבים יצליחו להכריע את החבורה. כל צל גדול שווה 3 נקודות; וכל לטאה קטנה שווה נקודה אחת. הצללים נעלמים והריטואל מתקדם לשלב הבא ברגע בו נופל היריב שמעלה את המאזן של החבורה ל-10.


כאשר הצללים מתפוגגים בצרחה, מתחיל להתוות מסביב חזיון של הרים שחורים מטושטשים, המון להבות, ושמיים בוערים. אלא, שלפני שהחזיון מתגבש, החליל המיבב עולה לטונים גבוהים, ועוצמה הרסנית בוקעת מהריטואל, לובשת צורה של שלד מהלך של לטאה ענקית הולכת על שתי רגליה האחוריות ובעלת ראש עצום מעל שתי זרועות קדמיות קצרות.

היצור המזווע לא נשאר להלחם בחבורה, אלא נכנס במהירות אל הריטואל ויוצא ממנו להתאיין בחזרה באפלה, כשהוא משסף בשיניו הענקיות או רומס כל מה שעומד בדרכו, תוך הסבת נזק נוראי לדמויות שפצועות ומותשות גם כך מהקרב בצללים שהפיק דמיונו של איש הכת הצורח.

 

ואז, לרגע אחד לפני שארנדיס קורסת והכל מתפוגג בחזרה אל המציאות, החזיון מתגבש לתמונה מבעיתה; כוהני מורגול עורכים ריטואל איטי על רכס שצופה על פורלאו ועל האגם שלה, וביניהם עומד יצור עוטה אש שלא מהעולם הזה – אולי אחד משרצי התהומות העתיקים ששכנו עמוק בין שורשי ההרים ושירתו בעבר הרחוק את הבאלרוג בכבודו ובעצמו.

ואז, השמיים נמלאים באש – ומול הדמויות, יורד גוש סלע בוער עצום מהשמיים, ופורלאו טובעת באש, נמעכת ומתאיינת בתוך פחות מעשר שניות; כאשר אחרון חביב, ארמון המושל נשמט וגולש למטה, מהצוק הרם אל תוך התופת למטה.

ברגע הבא, החזיון מתפוגג; מסכת הפולחן נקרעה לגזרים שעודם מעלים עשן; הבוגד שוכב מת – כאשר גופו ובעיקר פניו נראים כמו קליפה מעוותת וצפודה שהכל נשאב מתוכה; ארנדיס, יורקת דם ורועדת, קרוסה בחוסר אונים כשגבה שעון על אחד הקירות. המושל עצמו חיוור כמו מת, שעון בחולשה על קיר אחר.

 

ארנדיס מסוגלת בקושי לדבר, אבל לוחשת בכל זאת, שהיא לא בטוחה האם הכת מסוגלת לעוצמה כזו, שאפילו אדון הטבעות של העידן השלישי לא יכול היה לגייס (מדוע לצור על מינאס טירית, אם אפשר להשמיד אותה ברגע באמצעות זימון מטאור ענק?) – יתכן שאלו הזיות גדלות ודברי רהב, שסופרו לבוגד העלוב והוא האמין בהן. מנגד, אין לה ספק כי משהו עתיק ואפל יותר מלאלרית' יצא מהחשיכה מתחת להרים, וככל הנראה יושב במצודת אנגהוריל, על "הכס הישן של הגבירה"; ואולי הוא זה שמושך בחוטים של הכת המטורפת שתקפה את ההיכל.

המושל מזועזע ומתקשה לדבר, אבל עדיין מצווה לקרוא למרפא עבור הגבירה ארנדיס, שלוחשת שהיא אינה זקוקה לו ותחזיק מעמד; הגם שלו ידעה מראש עד כמה הטקס הזה יהיה מסוכן, אולי לא היתה מעזה לבצע אותו (אגב שימוש בכוחות שבמובהק אינם שלה).

ובכך, היא מפסיקה לדבר וספק נשענת ספק קורסת אל תוך זרועותיו של תורודיר.

 

דקות קצרות לאחר מכן, שליח מגיע בריצה, ועמו איגרת בהולה ששלח האביר פרייגרים למושל; מסתבר, שההתקפה על הורוף השחור סוכלה באיבה – משום שהורוף וכל אנשיו ("אפילו הפלגשים") הקדימו והסתלקו מפורלאו בחסות החשיכה.

החבורה מודאגת, משום שהם רואים בכך צעד שמתאים לחזיון המאיים – יתכן שלאלרית' הזהירה את "החבר שלה" ואנשיו מראש על החורבן הקרב, ולכן הם עזבו; ואז, בעוד הם מדברים, הקירות מתחילים לרעוד; אנשים מבועתים מאבדים שיווי משקל לרגע, וצעקות וגידופים עולים מכל רגע.

 

אלא, שבניגוד לחזיון – הרעידות פוסקות לאחר רגע, בלא לגרום לארמון לנזק ממשי.


המושל העליון אות'ריד, ואחריו החבורה, רצים כלפי מעלה כדי לראות מה ארע, ובתחילה נתקלים בהרבה בהלה, אבל בשום נזק ממשי. רק בסופו של דבר, כשהם מגיעים למפלס שבו יש תצפית על העיר, הם מסוגלים לראות מה ארע באמת:

פורלאו עודנה עומדת על כנה, ושום גוש סלע מהשמיים לא מחץ אותה; כולה, מלבד עמוד של עשן ואש שעולה עד לרקיע, ופרץ מאיזור מסויים מאד באחד מרבעי העוני (החבורה מזהה בקירוב את הכיוון של הסמטה שם אמורים היו לחיות הגמדים המנודים שהפכו לרועדים) – מהעדות של אנשי התצפית, עולה שמבנה רחוק או סלע באיזור ההוא פשוט התפוצץ בבת אחת, בעוצמה שהרעידה את העיר, ומבין שבריו עלה עמוד הלהבות והעשן, שכעת כבר החל להחלש ולדעוך בהדרגה.

 

 

סיום
בעוד החבורה שוקלת את הדברים ומעלה ניחושים הקשורים לסמטה ולגמדים הרועדים (שהחבורה העדיפה כזכור לאחר את הביקור שם וללכת במקום זאת להיכל הסופרים כדי להזהיר את תילי), אל מול עמוד העשן והעשן ההולך ודועך, המושל נתפס להתקף זעם, ומתחיל לירות פקודות, כשהוא הולם בידו על המעקה.
אות'ריד צועק, שנמאס לו לשבת כלוא בארמון שלו, כאשר המחוז שלו עולה באש ויצורי אופל מזדחלים בתוכו; נמאס לו ששמים אותו ללעג ולקלס; אבל לא עוד! בזעמו, הוא פוקד להכין את סוסו, משום שהוא מתכוון לגייס "כל חרב וחנית ויד נאמנה שאוחזת בהם", ולגייס איאורד שירכב צפונה, יתאחד עם התאינים שלו, ויעלה על מצודת אנגהוריל בשעטת פרסות ופלדה נוצצת; הם יבקיעו את חומותיה, וימגרו את יצורי הזדון ששוכנים שם ואדוניהם לפי חרב, או ימותו בנסיון לעשות זאת.

רומברינד וברנטוין, שנשאלים בידי המושל האם יעמידו את הגרזינים שלהם לרשותו, עונים בחיוב (רומברינד, מצידו, מהרהר שלפחות המסע הזה יוליך אותם צפונה, לעבר המקום בו אילוורליין אולי נמצאת, ולעבר שערי מוריה שמעבר ליער המקולל של לותלוריין).

המושל, פניו עדיין סמוקות מכעס, שואל את ארנדיס החלושה עדיין שמובאת לפניו האם היא תרכב עמו.

ארנדיס נראית לרגע מהססת ושקועה במחשבות קודרות, אבל עונה בלא היסוס:

"כמובן. אני ובני היקר - אחיך - נשמח מאד לרכב לצידך" – היא אומרת, אגב שהיא מלכנסת לאחור - לעבר תורודיר - מבט של אזהרה שקטה.

 

 



חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר

 

 

 

 


כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.